Talmud Builders

    Gittin 39b

    Back to index

    English translation — Gittin 39b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Did you hear it explicitly said by Rabbi Yehoshua ben Levi, or did you hear it by inference, i.e., did you infer it from some other statement of his? Rabbi Ya’akov bar Idi asked him: What inference could I have drawn? Rabbi Zeira answered: As Rabbi Yehoshua ben Levi says that they said before Rabbi Yehuda HaNasi: If one says: I have despaired of recovering so-and-so, my slave, what is the halakha ? He said to them: I say that his slave has no remedy other than via a bill of manumission.

    2The Gemara continues explaining the possible inference. And Rabbi Yoḥanan said: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi? He derived this by means of a verbal analogy, understanding the meaning of “to her [ lah ],” written with regard to a maidservant in the verse: “Nor was freedom given to her” (Leviticus 19:20), from the meaning of “for her [ lah ],” written with regard to a wife: “And he writes for her a bill of divorce” (Deuteronomy 24:3). Just as a wife is released from her husband via a bill of divorce, so too, a slave is also emancipated only via a bill of manumission.

    3You heard this statement and deduced from this comparison that with regard to his master’s death, a slave is comparable to a wife. Just as a wife is released by the death of her husband from a prohibition but not from a monetary bond, so too, a slave is also emancipated by his master’s death from a prohibition but not from a monetary bond. Therefore, an adult slave, who can acquire ownership of himself, is freed entirely by means of the death of his master. However, in the case of a minor slave, who cannot acquire possession of his own person, the monetary bond remains, in accordance with the opinion of Abba Shaul.

    4Rabbi Ya’akov bar Idi said to him: And if this was derived by inference, what of it? Rabbi Zeira said to him: If you derived this by inference from Rabbi Yehoshua ben Levi’s statement, then, on the contrary, deduce from this to the other side and say as follows: Just as a wife is released by her husband’s death and requires no bill of divorce whether she is an adult or a minor, so too, a slave is also emancipated when his master dies whether he is an adult or a minor, in opposition to the opinion of Abba Shaul. He said to him: I heard explicitly that Rabbi Yehoshua ben Levi said that the halakha is in accordance with the opinion of Abba Shaul.

    5And Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is not in accordance with the opinion of Abba Shaul. Rabbi Zeira said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: Did you hear it explicitly that Rabbi Yoḥanan said it, or did you hear it by inference? Rabbi Ḥiyya bar Abba asked: What inference could have been drawn? Rabbi Zeira answered: For Rabbi Yehoshua ben Levi says that they said before Rabbi Yehuda HaNasi: If one says: I have despaired of recovering so-and-so, my slave, what is the halakha ? He said to them: I say that his slave has no remedy other than via a bill of manumission.

    6The Gemara continues explaining the possible inference. And Rabbi Yoḥanan said: What is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi? He derived this halakha by means of a verbal analogy, understanding the meaning of the words “to her,” written with regard to a maidservant, from the meaning of “for her,” written with regard to a wife. Just as a wife can leave her husband only via a bill of divorce, so too, a slave is also emancipated only via a bill of manumission.

    7You heard this statement and deduced from this comparison that with regard to his master’s death, a slave is comparable to a wife. Just as a wife is released by her husband’s death whether she is an adult or a minor, so too, a slave is also emancipated whether he is an adult or a minor, and there is no distinction between a minor slave who receives a bill of manumission and a minor slave whose master dies.

    8Rabbi Ḥiyya bar Abba asked him: And if this was derived by inference, what of it? Rabbi Zeira said to him: If you derived this by inference, then, on the contrary, deduce from this to the other side and say as follows: Just as a wife is released by the death of her husband from a prohibition and not from a monetary bond, so too, a slave is also emancipated by his master’s death from a prohibition and not a monetary bond. He said to him: I heard this explicitly from Rabbi Yoḥanan.

    9§ In connection with the baraita cited above, the Gemara discusses the matter itself. The Master said above: Rabbi Yehuda HaNasi said to them: I say that his slave has no remedy other than via a bill of manumission. The Gemara challenges: But isn’t it taught in a baraita : Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that even the slave himself can give his own monetary value and is emancipated, due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself. This demonstrates that a slave can be emancipated by paying money in addition to receiving a bill of manumission.

    10The Gemara answers: This is what he is saying: A slave can be emancipated either via money or via a bill of manumission. And with regard to this master, who despaired of recovering his slave, his monetary hold over this slave is abrogated, and he can be emancipated only via a bill of manumission. And this statement, that generally a slave can be emancipated either via a bill of manumission or by paying money, serves to exclude the opinion of this tanna in the following baraita .

    11As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says in the name of Rabbi Akiva: One might have thought that paying money completes the emancipation of a Hebrew maidservant, just as a bill of manumission completes her emancipation. The verse states, concerning a Jewish man who engages in sexual intercourse with a maidservant who had been designated to cohabit with a Hebrew slave: “And whoever lies carnally with a woman that is a bondmaid designated for a man, and not at all redeemed, nor was freedom given to her; there shall be inquisition; they shall not be put to death, because she was not free” (Leviticus 19:20). In this case, neither the Jewish man nor the maidservant is liable to receive the death penalty, in contrast to a man who engages in sexual intercourse with a married woman.

    12The halakha of this entire portion of a maidservant who had been designated to cohabit with a Hebrew slave is linked to, i.e., dependent on, only the phrase “nor was freedom given her” by means of a bill of manumission. The reason she does not have the status of a free woman is that she was not granted her freedom by means of a bill of manumission. If the halakha of this portion would be dependent upon the phrase “and not at all redeemed,” this would indicate that the reason she does not have the status of a free woman is that she was not redeemed with money. This is in order to say to you: A bill of manumission completes her emancipation entirely, and money does not complete her emancipation. According to Rabbi Shimon, a slave can be emancipated only via a bill of manumission but not by paying money.

    13Rami bar Ḥama says that Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And Rav Yosef bar Ḥama says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

    14The Gemara relates: Rav Naḥman bar Yitzḥak found Rava bar She’eilta when he was standing at the entrance to a house of prayer. He said to him, with regard to this issue: Is the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, or is the halakha not in accordance with his opinion? He said to him: I say that the halakha is not in accordance with his opinion in this matter, and the Rabbis who came from Meḥoza say that Rabbi Zeira said in the name of Rav Naḥman: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

    15And when I came to Sura, I found Rabbi Ḥiyya bar Avin, and I said to him: Tell me, my friend [ izi ], the incident itself. What happened, and what exactly did Rav Naḥman say? He said to me that there was a certain maidservant whose master was on his deathbed. She came crying before him and said to him: Until when will that woman, i.e., I, continue to be subjugated? He took his hat [ kumtei ], threw it to her, and said to her: Go acquire this hat and thereby acquire yourself as a free woman. They came before Rav Naḥman for a ruling, and he said to them: He did nothing.

    16One who saw this incident thought that he ruled in this manner because he holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, that a maidservant can be emancipated only via a bill of manumission. But that is not so. Rather, it was because this was a legal act of acquisition formalizing the transfer of ownership that was performed with the items of the one who transfers ownership, and this mode of acquisition takes effect only when the one who transfers ownership acquires an item belonging to the one to whom the ownership is being transferred. Since the item of the owner was used, the maidservant was not emancipated.

    17Rav Shmuel bar Aḥittai says that Rav Hamnuna the Elder says that Rabbi Yitzḥak bar Ashyan says that Rav Huna says that Rav Hamnuna says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara concludes: And that is not so, as the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

    18Rabbi Zeira says that Rabbi Ḥanina says that Rav Ashi says that Rabbi Yehuda HaNasi says: In the case of a slave who marries a free woman in the presence of his master,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בפירוש שמיע לךמרבי יהושע בן לוי:

    מאי כללאמאיזה כלל יש לי ללמוד דקבעית מינאי מכללא שמיע לך:

    נתייאשתילשון הפקר הוא:

    אין לו תקנהבבת ישראל ולא בשפחה שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור:

    מה אשהאם הפקירה בעלה לא התירה לינשא לאחר בכך עד שיתן גט:

    וקא דייקת מינהכיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבד גדול שיש לו יד לקנות עצמו ומשהפקירו אין לו עליו אלא איסור אבל לא ממון כאשה זו שגט שלה אינו בא להפקיע ממון שיש לו עליה אלא איסור אבל בעבד קטן לא איירי רבי דלאו דומיא דאשה הוא דאיכא דררא דממונא עליה ובדידיה סבירא ליה דיש לו תקנה בשפחה דלא קנה עצמו בהפקר:

    ואי מכללאילפינא מאי קשיא לך בגוה דאצטריך לך למיבעי בפירוש או מכללא:

    אמר ליהאי מכללא שמיע לך לאו שפיר דייקת:

    דוק מינה להאי גיסא מה אשה בין גדולה בין קטנההתרתה בגט אף מפקיר עבדו דאיירי ביה רבי בין גדול בין קטן קאמר ודומיא דאשה הוא להך גיסא:

    אין לו תקנה אלא בשטרכאשה השתא משמע דעבד אינו ניתר אפי' בפדיון:

    או בכסף או בשטרתקנתו של עבד דהא איתקוש פדיון כסף לשטר דכתיב והפדה לא נפדתה או חופשה וגו':

    והאידאפקריה:

    פקע ליה כספיהומעתה אין לו תקנה אלא בשטר:

    ולאפוקי מהאי תנאהא דאמרינן עבד ניתר בכסף לאפוקי מהאי תנא:

    יכול יהא כסף גומרשחרורה אף להפקיע מידי איסור:

    אורעה כל הפרשהכל מקרא הפרשה אורעה וסויימ' ללא חופשה מדלא כתי' בסיפא לא יומתו כי לא נפדתה או חופשה אלא כי לא חופשה ש"מ כי נפדתה נמי לא יומתו דאין בקידושין משום אשת איש הואיל ולא נכתב לה גט שחרור וה"ק קרא והפדה לא נפדתה פדויה ואינה פדויה הנחרפת לאיש כגון שפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שהוא מותר בשפחה ובבת חורין הבא עליה באשם דאי לא נפדתה כלל אין כאן אשם ולכך הוזכרה פדיה ולא משום דאי נפדתה לגמרי יהו קידושיה קדושין והבא עליה במיתה דמדכתב סיפא לא יומתו כי לא חופשה משמע אורעה דין מיתתה בחיפוש השטר ואפילו נפדתה כולה בלא שטר אין בה מיתה והא דכתיב לא נפדתה רבותא אשמעינן דאע"ג דלא נפדתה כולה אלא חציה איכא אשם:

    גומר בהמוציאה לגמרי בין משעבוד בין מאיסור:

    ואין כסף גומר בהדאינו מוציא אלא מידי שעבוד אבל לא מידי איסור שפחה שיהו קדושין תופסין בה:

    דבי תפלהבית הכנסת:

    אמר לו אני הייתי אומר אין הלכה ורבנן דאתו כו'נחלקו עלי ואמרו דר' זירא משמיה דרב נחמן אמר הלכה:

    וכי אתאיאנא לסורא אשכחתיה כו':

    אימא לי איזי גופא דעובדאדרב נחמן דשמעינן מינה דאמר הלכה היכי הוה:

    שקל כומתיהכובעו:

    מאן דחזאסבר משום דהלכה כרבי שמעון שהיו סבורין שאלו חליפין הן בקנין סודר דקונה ככסף דכתיב שלף איש נעלו (רות ד׳:ז׳) ולא אמר כלום דרב נחמן להתירה לישראל קאמר כר' שמעון אבל מידי שעבוד יצאת:

    ולא היאהאי דאמר לי דרב נחמן אמר הלכה אלא אין הלכה קאמר כדאמינא מדעתאי אף מידי שעבוד לא יצאת:

    דהוה ליה כליו של מקנהוקי"ל בפרק הזהב (ב"מ מז:) דהלכתא כרב דאמר בכליו של קונה ומשום דברי שכיב מרע ליכא שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה במתנת שכיב מרע אלא בקנין זה נתכוין לשחררה והרי הוא טעות:

    גיטין 39 עמוד ב

    1בפירוש שמיע לך, או מכללא שמיע לך? מאי כללא? דאמר ר' יהושע בן לוי, אמרו לפני רבי: אמר ״נתייאשתי מפלוני עבדי״, מהו? אמר להם: אומר אני, אין לו תקנה אלא בשטר.

    2ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי? גמר לה: לה מאשה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר׃

    3וקא דייקת מינה כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא אף עבד נמי איסורא ולא ממונא׃

    4ואי מכללא מאי א"ל אדרב' דוק מינה לאידך גיסא מה אשה בין גדולה בין קטנה אף עבד נמי בין גדול בין קטן אמר ליה בפירוש שמיע לי׃

    5ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אין הלכה כאבא שאול אמר ליה ר' זירא לר' חייא בר אבא בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי כללא דאמר ר' יהושע בן לוי אמרו לפני רבי נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר׃

    6ואמר ר' יוחנן מאי טעמא דרבי גמר לה לה מאשה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר׃

    7וקא דייקת מינה כאשה מה אשה בין גדולה בין קטנה אף עבד נמי בין גדול בין קטן׃

    8ואי מכללא מאי אדרבה דוק מינה להך גיסא מה אשה איסורא ולא ממונא אף עבד נמי איסורה ולא ממונא אמר ליה בפירוש שמיע לי׃

    9אמר מר אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר והתניא רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו׃

    10הכי קאמר או בכסף או בשטר והאי פקע ליה כספיה ולאפוקי מהאי תנא׃

    11דתניא ר' שמעון אומר משום רבי עקיבא יכול יהא כסף גומר בה כדרך ששטר גומר בה ת"ל (ויקרא יט, כ) והפדה לא נפדתה׃

    12אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה לומר לך שטר גומר בה ואין הכסף גומר בה׃

    13אמר רמי בר חמא א"ר נחמן הלכה כר' שמעון ורב יוסף בר חמא א"ר יוחנן אין הלכה כר' שמעון׃

    14אשכחיה רב נחמן בר יצחק לרבא בר שאילתא דהוה קאי אפיתחא דבי תפלה א"ל הלכה או אין הלכה א"ל אני אומר אין הלכה ורבנן דאתו ממחוזא אמרי אמר רבי זירא משמיה דרב נחמן הלכה׃

    15וכי אתאי לסורא אשכחתיה לר' חייא בר אבין אמרי ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר לי דההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע אתיא בכיא קמיה אמרה ליה עד אימת תשתעביד ותיזיל ההיא איתתא שקל כומתיה שדא בה אמר לה זיל קני הא וקני נפשיך אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו לא עשה ולא כלום׃

    16מאן דחזא סבר משום דהלכה כר' שמעון ולא היא אלא משום דהוה ליה כליו של מקנה׃

    17אמר רב שמואל בר אחיתאי אמר רב המנונא סבא אמר ר' יצחק בר אשיאן אמר רב הונא אמר רב המנונא הלכה כר' שמעון ולא היא אין הלכה כר' שמעון׃

    18אמר ר' זירא אמר ר' חנינא אמר רב אשי אמר רבי עבד שנשא את בת חורין בפני רבו׃

    Tosafot

    מה אשה איסורא ולא ממונא‎—Just as by a woman it is prohibitory but not monetary O VERVIEW ר' זירא assumed that ריב"א derived from a (separate) statement of ריב"ל that ריב"ל maintains הלכה כאבא שאול (regarding the יתומים קטנים of a גר שמת that the rule is כל הקודם בהם זכה בהם). The statement ר"ז was referring to is where ריב"ל taught in the name of רבי that if a master said ‘I have given up on my slave’; the slave is not completely freed unless he receives a שטר שחרור first. ר' יוחנן explained because we derive עבד from אשה that just as an אשה leaves her husband only with a שטר (גט), similarly an עבד cannot be completely freed unless he receives a גט שחרור‎. This (concludes ר"ז) is from where ריב"א possibly derived that ריב"ל rules like אבא שאול, for we derive from the גז"ש לה לה (in addition), that just like by a woman, the גט merely releases her from her איסור relationship with her husband, but not from a monetary relationship (which does not exist), similarly the שטר שחרור of the עבד releases him from the איסור עבדות, but cannot release him from the ממונות relationship with his master. רבי must be discussing an עבד who (after the יאוש) has only an איסור relationship with his master, but not a monetary one (since the master was מפקיר him through the יאוש, the עבד acquired his ‘monetary’ freedom). However by an עבד קטן where there still remains a monetary connection to the master (even after the יאוש/הפקר, for the קטן cannot acquire himself), there is no freedom at all and he is still מותר בשפחה כנענית and the שטר will not be effective since it can only release him from the איסור aspect but not from his ממון aspect. This proves that ריב"ל who cites רבי agrees with אבא שאול‎. ----------------- תוספות asks: ואם תאמר היאך עבד משתחרר בשטר לאבא שאול אם לא יפקירנו תחלה‎ – And if you will say; according to אבא שאול how can an עבד be emancipated with a שטר, unless the master first frees him – דמה אשה איסורא ולא ממונא אף כולי‎ – For just like a woman (who is divorced by a גט), it is only איסורא and not ממונא similarly, etc. an עבד who is freed by a שטר the שטר can only effect איסורא but not ממונא, this can be accomplished only by the master first being מפקיר the עבד and then giving him the שטר שחרור‎. This seems to be too far-fetched. תוספות considers a possible solution: וכי תימא דלשון הכתוב בשטר כגון הרי את בן חורין הרי את לעצמך הוי לשון הפקר‎ – And if you will say that the language which is written in the שטר, for instance; ‘you are a free man’, or ‘ you belong to yourself’, these are expressions of הפקר, therefore it is indeed considered as if he is (first) מפקיר the עבד and consequently משחרר him, which would seemingly answer our question – תוספות negates this solution: אם כן לשמואל למה לי שטרא יפקירנו – If this is indeed so, why, according to שמואל is a שטר necessary to be משחרר the עבד, he can just be מפקיר him, since the expressions of שחרור, namely הרי את בן חורין, etc. are really expressions of הפקר‎! תוספות continues to ask: ועוד דאפילו על ידי הפקר היאך משתחרר קטן לאבא שאול – And in addition, even with הפקר how can one emancipate an עבד קטן according to אבא שאול (who maintains that a קטן has no יד לזכות and therefore is not הפקר even from a monetary standpoint)?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דדוקא בקנין דמיתה דילפינן מאשה – And the ר"י explains that only regarding acquiring oneself through death of the master which we derive from אשה‎ – אמרינן איסורא ולא ממונא דומיא דאשה – Do we say that the power of the master over the עבד need be איסורא ולא ממונא just like אשה (and it can only release the איסור aspect but not the ממון aspect) – אבל שטר שכתוב בהדיא בקרא או חופשה לא ניתן לה (ויקרא יט) משוחררת בשטר לחודיה – However regarding emancipation by שטר, which is written explicitly in the פסוק that 'או חופשה לא ניתן לה'; she is emancipated with a שטר alone without needing הפקר to precede it, even though it is איסורא וממונא‎ – דמקרא מלא דיבר הכתוב – Since it is an explicit verse, that a שפחה/עבד can be emancipated (with a שטר) – תוספות offers an additional explanation that שטר is effective for ממונא as well – ועוד דאיתקש שטר לקנין כסף דכתיב (שם) והפדה לא נפדתה – And furthermore, שטר was likened to קנין כסף as is written, ‘and [redeemed] she was not redeemed’ – ועיקר קנין כסף מפקיע ממון כדאמר הכא נתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר‎ – And the main aspect of קנין כסף (to redeem the slave) is that it removes the money obligation to the master, as the גמרא states here, if the master said, ‘ I have abandoned my slave’, there is no recourse for the עבד except for a שטר שחרור‎ – אבל בכסף לא דפקע ליה כספיה מכי אפקריה: However (in this case of יאוש בעלים), the עבד will not be redeemed with כסף (the עבד cannot pay the master his value and become a בן חורין [as he usually can]), for the monetary connection to the master has been removed when he was מפקיר the עבד (at the time of יאוש); the only solution is a שטר שחרור‎. Therefore, just as כסף is מפקיע ממון, so too a שטר שחרור is also מפקיע ממון‎. S UMMARY The comparison of מה אשה איסורא ולא ממונא so too עבד is איסורא ולא ממונא is referring only to the שחרור העבד through מיתת האדון, but not through שחרור בשטר‎. T HINKING IT OVER תוספות asks since we assume מה אשה איסור וכו' אף עבד וכו', how can an עבד be freed with a שטר שחרור‎. Seemingly, just as the master can sell the עבד with a שטר מכר, where he transfers the ממון and איסור to the buyer, why cannot we say the same when gives the שטר שחרור to the עבד that he is transferring to the עבד the complete ownership of the עבד‎?

    אמר להן לא עשה ולא כלום‎—He said to them; he accomplished nothing O VERVIEW A שכיב מרע threw his hat to a שפחה and told her, ‘acquire the hat and acquire yourself’ (as a בת חורין). רב נחמן ruled that nothing was accomplished by this exchange. תוספות explains why other rulings do not set her free. -------------------- פירש בקונטרס משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ליכא‎ – רש"י explained that there is no cause that the שפחה should be freed because of the ruling that דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו‎ – שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה אלא בקנין זה נתכוון לשחררה והרי הוא טעות‎ – Because he did not command that she should belong to herself (through מתנת שכ"מ) in a manner as one who is transmitting his wishes to his children (the usual מתנת שכ"מ), but rather he intended to free her through this קנין (of acquiring the hat), and that קנין was a mistake (for the קנין is ineffective, as the גמרא explains). This concludes פירש"י. תוספות takes issue with פירש"י: ולא שייך להזכיר כאן מתנת שכיב מרע דהויא ליה במקצת – And the concept of מתנת שכ"מ is not applicable here that רש"י should mention it, since it is a partial gift. If anything – ולמצוה לקיים דברי המת איכא לדמויי אם היה כמוסר לבניו: It could have been compared to מצוה לקיים דברי המת, if he was transmitting his wishes to his children. S UMMARY מתנת שכ"מ במקצת requires a קנין‎. We say מצוה לקיים דברי המת if he was כמוסר לבניו‎. T HINKING IT OVER רש"י states that she cannot be freed based on דברי שכ"מ because he was not צוה כמוסר לבניו, etc., while תוספות says because it is מתנת שכ"מ במקצת, and therefore the entire concept of מתנת שכ"מ is לא שייך כאן‎. Why, according to תוספות explanation, is מתנת שכ"מ not applicable here, more that according to sרש"י' explanation?!

    משום דהוה ליה כליו של מקנה‎—Because it was the vessels of the grantor O VERVIEW The גמרא explained the reason the woman did not acquire her freedom through the קנין חליפין (of her master’s hat) is because the חליפין were done using the כלי of the grantor and not the כלי of the acquirer as is wont to be. תוספות discusses the manner in which קנין חליפין is performed. ------------------------- אבל אם היה כליו של קונה היתה זוכה עצמה בחליפין‎ – However if it were done with the כלים of the קונה, then she would acquire her freedom through קנין חליפין‎ – דתניא בהדיא בפרק קמא דקידושין (דף כב, ב) דעבד כנעני נקנה בחליפין – For we learnt explicitly in a ברייתא in the first פרק of מסכת קידושין that an עבד כנעני is acquired through קנין חליפין‎ – משום דחליפין דמו לכסף וכל היכא דכסף קני חליפין נמי קני לבר מאשה‎ – Since קנין חליפין is similar to קנין כסף, so wherever כסף acquires, חליפין also acquires, except regarding a woman by קידושין where she is not נקנה בחליפין‎ – משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה כדאמר בריש קדושין (דף ג, א) – Because a woman will not deliver herself for less than a פרוטה, as the גמרא states in the beginning of מסכת קדושין‎. תוספות derives a halachic ruling from our גמרא: ומכאן יש להוכיח דהלכה כרב דאמר בכליו של קונה בפרק הזהב (בבא מציעא מז, ב) – And we can prove from the גמרא here that the הלכה is like רב who maintains in פרק הזהב that קנין חליפין must be done with the כלים of the קונה (the acquirer) – תוספות offers an additional proof that הלכה כרב and קונין בכליו של קונה: ועוד אמרינן התם במנא דכשר למקנייה ביה לאפוקי מדלוי‎ – And furthermore רב ששת בריה דרב אידי stated there that the expression ' במנא דכשר 'למקנייה ביה, is used to exclude the view of לוי, that קונין בכליו של מקנה‎. This proves (also) that the הלכה is בכליו של קונה like רב‎. תוספות rejects an anticipated refutation of this last proof: ולא דמי להא דאמר בפרק המגרש (לקמן פה, ב) דאתקין רבא מיומא דנן ולעלם – And the case here is not similar to that which the גמרא states in פרק המגרש that רבא instituted to write in the גט that the husband is divorcing his wife ‘from this day on and forever’; the גמרא there explained that the words מיומא דנן were included in order – לאפוקי מרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו – To exclude the view of ר' יוסי who states the date of the שטר proves when it is effective (and it is not necessary to add that the שטר is effective from this date because it is self-understood), רבא however disagrees with this. It would seem therefore that the הלכה is not like ר"י, since the גמרא states לאפוקי מר"י – אף על גב דרב גופיה פסיק כוותיה בההיא פרקא‎ – Even though that רב himself rules like ר"י in that פרק‎. This indicates that even though the גמרא states 'לאפוקי', that does not mean that the הלכה is not like him, similarly here too, even though the גמרא said לאפוקי מלוי‎. That does not necessarily mean that the הלכה is not like לוי‎. תוספות differentiates between the two גמרות: דהתם לשופרא דשטרא אתקין‎ – For there (regarding גיטין) רבא instituted to write מיומא דנן for the betterment of the שטר (it was an additional improvement), therefore this cannot disprove ר"י; אבל הכא למאן דאמר בכליו של מקנה לא מהני בכליו של קונה‎ – However here (regarding חליפין) according to the one (לוי) who maintains בכליו של מקנה, the חליפין will not be effective בכליו של קונה‎. תוספות brings the dissenting view of רש"י: ובקונטרס פירש בהזהב (בבא מציעא מז, א) דלוי דאמר בכליו של מקנה כ"ש בכליו של קונה – And רש"י explained in פרק הזהב that לוי who maintains בכליו של מקנה the certainly כליו של קונה is effective. תוספות disagrees with רש"י: ואין נראה כיון דאמר דגואל נתן לבעז לא מהני אלא בענין זה‎ – And this does not seem to be correct, since לוי maintains that the גואל gave the shoe (for קנין חליפין) to בעז, it can only be effective in this manner and no other – כמו לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין משום דבעינן דומיא דנעלו‎ – Just like according to ר"נ who maintains that food cannot be used for חליפין, because we need the חליפין to be similar to נעלו (which is the חליפין which was used in the פסוק regarding בועז) – ולא אמרינן דהואיל דכלי שוה פרוטה קני – And we do not say (according to ר"נ) that since a כלי which is worth only a פרוטה is קונה (as חליפין), so כל שכן פירות שוים אלף זוז דאיכא הנאה טפי דגמר ומקני – Certainly food which is worth a thousand זוז, where there is so much more benefit that the מקנה should decide and grant the item to the קונה; we do not say this, rather we say since the פסוק writes נעלו it is only כלים that are fit for חליפין and not פירי, similarly if we assume (as לוי does) that the גואל (the מקנה) gave the חליפין to בועז (the קונה) that it is effective only in this manner תוספות offers one last proof that the הלכה is בכליו של קונה: ועוד אמרינן בנדרים בהשותפין (דף מח, ב) דסודרא קני על מנת להקנות הוא: And in addition רב נחמן states in מסכת נדרים in פרק השותפין that קנין סודר (חליפין), is a case where the מקנה is told acquire the סודר in order to grant the קונה an item. It is evident from that גמרא that we use the כליו של קונה (for חליפין), which the מקנה acquires with the intent that in turn he is מקנה the item to the קונה‎. S UMMARY An עבד can acquire freedom through קנין חליפין, provided it is with כליו של קונה as it is by all חליפין‎. T HINKING IT OVER Why was it necessary for תוספות to explain why an עבד כנעני is נקנה בחליפין (and distinguish עבד from אשה)?

    License: CC-BY-NC

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    וקא דייקת מינה כאשהפירש רש"י ז"ל כיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבדו גדול שיש לו יד לקנות עצמו. ואינו מחוור, דהא כולי עלמא גמרי גזירה שוה דלה לה וגט שחרור ודאי מאשה גמרינן לה. ופירשו בתוספות דהכי קאמר מאי טעמא דרבי דאמר אין לו תקנה אלא בשטר, ולית ליה דשמואל דאמר יצא לחירות ואין צריך גט שחרור דגמר לה לה מאשה מה אשה אינה קונה עצמה אלא בשטר אף עבד אינו קונה עצמו אלא בשטר ולא בהפקר, וקא דייקתי מינה כיון דזכות האדון גדול על העבד כזכות האיש על אשתו, אף אנו נאמר כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא וכו'. ונראה לי דאפשר לפרש אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי דאמר אין לו תקנה אלא בשטר דגמר לה לה מאשה כלומר דלגמרי אקשינהו רחמנא לומר יציאתו של עבד כיציאתה של אשה מה יציאתה של אשה בשטר ולא בהפקר אף יציאתו של עבד שטר ולא בהפקר והיינו דאקשינן בסמוך ומי אמר רבי הכי והתניא רבי אמר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא אלמא לא לגמרי איתקש לאשה דאשה אינה יוצאה בכסף, וקא דייקת מינה כיון דאמר רבי דלגמרי איתקש לאשה מה אשה אין מיתת הבעל מתרת אלא איסורא אף מיתת האדון לא תתיר אלא איסורא דהיינו עבד גדול דבמיתת האדון בעצמו לא נשאר עליו אלא איסורא ומיתה מתירתו ולא ממונא כלומר עבד קטן שעדיין יש עליו ממונא דלא זכה בעצמו. כן נראה לי.

    ולא היא דהתם משום דהוה ליה כליו של מקנהמהכא משמע דמשום דהוה ליה כליו של מקנה לא קנתה אבל אם היה כליו של קונה קנתה ויצאה לחירות, אלמא עבד קונה עצמו בחליפין כשם שקונה עצמו בכסף. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן וכן כתוב בתוספות דקונה עצמו בחליפין ובכלי שאין בו שוה פרוטה וכדאמרינן בפרק הזהב קונין בכלי ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, וכן נמי משמע בשמעתא קמייתא דקידושין דאמרינן התם מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה ולרב הונא דאמר חופה קונה מקל וחומר למעוטי מאי למעוטי חליפין סלקא דעתך אמינא הואיל וגמירנא קיחה קיחה משדה עפרון וכו', ואימא הכי נמי, חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, אלמא קנין כסף וחלופין כי הדדי נינהו וכל מקום שזה קונה זה קונה, ובאשה דאינה נקנית בחליפין משום דלא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה אבל עבד היוצא לחירות ניחא ליה שיצא אפילו בפחות משוה פרוטה יותר משיצטרך ליתן שוה פרוטה. אבל רבינו חננאל זצ"ל כתב ומפורש בקידושין שהעבד נקנה בחליפין כענין מקח וממכר ואף על פי כן אינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכא נמי גט חירות. וכתב הרמב"ן נ"ר דלפי דברי רבינו חננאל זצ"ל יש לומר כאן דהכי קאמר לא עשה ולא כלום אף להוציאה מידי שעבוד אבל בכליו של קונה וצאתה מידי שעבוד וצריכא גט חירות, ובתוספות כתבו שאפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין היה אלא בתורת דמים וכיון שכן אילו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גומר בה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל דאין העבד קונה עצמו בחליפין כלל ואינו יוצא בו מידי שעבוד כדעת התוספות. ומיהו בתוספות חזרו לומר כלשון הראשון מהא דאמרינן בקידושין.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 39b

    Gittin 39b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 447 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בפירוש שמיע לך מרבי יהושע בן לוי:

    מאי כללא מאיזה כלל יש לי ללמוד דקבעית מינאי מכללא שמיע לך:

    נתייאשתי לשון הפקר הוא:

    אין לו תקנה בבת ישראל ולא בשפחה שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור:

    מה אשה אם הפקירה בעלה לא התירה לינשא לאחר בכך עד שיתן גט:

    וקא דייקת מינה כיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבד גדול שיש לו יד לקנות עצמו ומשהפקירו אין לו עליו אלא איסור אבל לא ממון כאשה זו שגט שלה אינו בא להפקיע ממון שיש לו עליה אלא איסור אבל בעבד קטן לא איירי רבי דלאו דומיא דאשה הוא דאיכא דררא דממונא עליה ובדידיה סבירא ליה דיש לו תקנה בשפחה דלא קנה עצמו בהפקר:

    ואי מכללא ילפינא מאי קשיא לך בגוה דאצטריך לך למיבעי בפירוש או מכללא:

    אמר ליה אי מכללא שמיע לך לאו שפיר דייקת:

    18 more comments on this page.

    Rashi on Gittin 39b · Sefaria

    Tosafot

    מה אשה איסורא ולא ממונא‎—Just as by a woman it is prohibitory but not monetary O VERVIEW ר' זירא assumed that ריב"א derived from a (separate) statement of ריב"ל that ריב"ל maintains הלכה כאבא שאול (regarding the יתומים קטנים of a גר שמת that the rule is כל הקודם בהם זכה בהם). The statement ר"ז was referring to is where ריב"ל taught in the name of רבי that if a master said ‘I have given up on my slave’; the slave is not completely freed unless he receives a שטר שחרור first. ר' יוחנן explained because we derive עבד from אשה that just as an אשה leaves her husband only with a שטר (גט), similarly an עבד cannot be completely freed unless he receives a גט שחרור‎. This (concludes ר"ז) is from where ריב"א possibly derived that ריב"ל rules like אבא שאול, for we derive from the גז"ש לה לה (in addition), that just like by a woman, the גט merely releases her from her איסור relationship with her husband, but not from a monetary relationship (which does not exist), similarly the שטר שחרור of the עבד releases him from the איסור עבדות, but cannot release him from the ממונות relationship with his master. רבי must be discussing an עבד who (after the יאוש) has only an איסור relationship with his master, but not a monetary one (since the master was מפקיר him through the יאוש, the עבד acquired his ‘monetary’ freedom). However by an עבד קטן where there still remains a monetary connection to the master (even after the יאוש/הפקר, for the קטן cannot acquire himself), there is no freedom at all and he is still מותר בשפחה כנענית and the שטר will not be effective since it can only release him from the איסור aspect but not from his ממון aspect. This proves that ריב"ל who cites רבי agrees with אבא שאול‎. ----------------- תוספות asks: ואם תאמר היאך עבד משתחרר בשטר לאבא שאול אם לא יפקירנו תחלה‎ – And if you will say; according to אבא שאול how can an עבד be emancipated with a שטר, unless the master first frees him – דמה אשה איסורא ולא ממונא אף כולי‎ – For just like a woman (who is divorced by a גט), it is only איסורא and not ממונא similarly, etc. an עבד who is freed by a שטר the שטר can only effect איסורא but not ממונא, this can be accomplished only by the master first being מפקיר the עבד and then giving him the שטר שחרור‎. This seems to be too far-fetched. תוספות considers a possible solution: וכי תימא דלשון הכתוב בשטר כגון הרי את בן חורין הרי את לעצמך הוי לשון הפקר‎ – And if you will say that the language which is written in the שטר, for instance; ‘you are a free man’, or ‘ you belong to yourself’, these are expressions of הפקר, therefore it is indeed considered as if he is (first) מפקיר the עבד and consequently משחרר him, which would seemingly answer our question – תוספות negates this solution: אם כן לשמואל למה לי שטרא יפקירנו – If this is indeed so, why, according to שמואל is a שטר necessary to be משחרר the עבד, he can just be מפקיר him, since the expressions of שחרור, namely הרי את בן חורין, etc. are really expressions of הפקר‎! תוספות continues to ask: ועוד דאפילו על ידי הפקר היאך משתחרר קטן לאבא שאול – And in addition, even with הפקר how can one emancipate an עבד קטן according to אבא שאול (who maintains that a קטן has no יד לזכות and therefore is not הפקר even from a monetary standpoint)?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דדוקא בקנין דמיתה דילפינן מאשה – And the ר"י explains that only regarding acquiring oneself through death of the master which we derive from אשה‎ – אמרינן איסורא ולא ממונא דומיא דאשה – Do we say that the power of the master over the עבד need be איסורא ולא ממונא just like אשה (and it can only release the איסור aspect but not the ממון aspect) – אבל שטר שכתוב בהדיא בקרא או חופשה לא ניתן לה (ויקרא יט) משוחררת בשטר לחודיה – However regarding emancipation by שטר, which is written explicitly in the פסוק that 'או חופשה לא ניתן לה'; she is emancipated with a שטר alone without needing הפקר to precede it, even though it is איסורא וממונא‎ – דמקרא מלא דיבר הכתוב – Since it is an explicit verse, that a שפחה/עבד can be emancipated (with a שטר) – תוספות offers an additional explanation that שטר is effective for ממונא as well – ועוד דאיתקש שטר לקנין כסף דכתיב (שם) והפדה לא נפדתה – And furthermore, שטר was likened to קנין כסף as is written, ‘and [redeemed] she was not redeemed’ – ועיקר קנין כסף מפקיע ממון כדאמר הכא נתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר‎ – And the main aspect of קנין כסף (to redeem the slave) is that it removes the money obligation to the master, as the גמרא states here, if the master said, ‘ I have abandoned my slave’, there is no recourse for the עבד except for a שטר שחרור‎ – אבל בכסף לא דפקע ליה כספיה מכי אפקריה: However (in this case of יאוש בעלים), the עבד will not be redeemed with כסף (the עבד cannot pay the master his value and become a בן חורין [as he usually can]), for the monetary connection to the master has been removed when he was מפקיר the עבד (at the time of יאוש); the only solution is a שטר שחרור‎. Therefore, just as כסף is מפקיע ממון, so too a שטר שחרור is also מפקיע ממון‎. S UMMARY The comparison of מה אשה איסורא ולא ממונא so too עבד is איסורא ולא ממונא is referring only to the שחרור העבד through מיתת האדון, but not through שחרור בשטר‎. T HINKING IT OVER תוספות asks since we assume מה אשה איסור וכו' אף עבד וכו', how can an עבד be freed with a שטר שחרור‎. Seemingly, just as the master can sell the עבד with a שטר מכר, where he transfers the ממון and איסור to the buyer, why cannot we say the same when gives the שטר שחרור to the עבד that he is transferring to the עבד the complete ownership of the עבד‎?

    אמר להן לא עשה ולא כלום‎—He said to them; he accomplished nothing O VERVIEW A שכיב מרע threw his hat to a שפחה and told her, ‘acquire the hat and acquire yourself’ (as a בת חורין). רב נחמן ruled that nothing was accomplished by this exchange. תוספות explains why other rulings do not set her free. -------------------- פירש בקונטרס משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ליכא‎ – רש"י explained that there is no cause that the שפחה should be freed because of the ruling that דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו‎ – שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה אלא בקנין זה נתכוון לשחררה והרי הוא טעות‎ – Because he did not command that she should belong to herself (through מתנת שכ"מ) in a manner as one who is transmitting his wishes to his children (the usual מתנת שכ"מ), but rather he intended to free her through this קנין (of acquiring the hat), and that קנין was a mistake (for the קנין is ineffective, as the גמרא explains). This concludes פירש"י. תוספות takes issue with פירש"י: ולא שייך להזכיר כאן מתנת שכיב מרע דהויא ליה במקצת – And the concept of מתנת שכ"מ is not applicable here that רש"י should mention it, since it is a partial gift. If anything – ולמצוה לקיים דברי המת איכא לדמויי אם היה כמוסר לבניו: It could have been compared to מצוה לקיים דברי המת, if he was transmitting his wishes to his children. S UMMARY מתנת שכ"מ במקצת requires a קנין‎. We say מצוה לקיים דברי המת if he was כמוסר לבניו‎. T HINKING IT OVER רש"י states that she cannot be freed based on דברי שכ"מ because he was not צוה כמוסר לבניו, etc., while תוספות says because it is מתנת שכ"מ במקצת, and therefore the entire concept of מתנת שכ"מ is לא שייך כאן‎. Why, according to תוספות explanation, is מתנת שכ"מ not applicable here, more that according to sרש"י' explanation?!

    משום דהוה ליה כליו של מקנה‎—Because it was the vessels of the grantor O VERVIEW The גמרא explained the reason the woman did not acquire her freedom through the קנין חליפין (of her master’s hat) is because the חליפין were done using the כלי of the grantor and not the כלי of the acquirer as is wont to be. תוספות discusses the manner in which קנין חליפין is performed. ------------------------- אבל אם היה כליו של קונה היתה זוכה עצמה בחליפין‎ – However if it were done with the כלים of the קונה, then she would acquire her freedom through קנין חליפין‎ – דתניא בהדיא בפרק קמא דקידושין (דף כב, ב) דעבד כנעני נקנה בחליפין – For we learnt explicitly in a ברייתא in the first פרק of מסכת קידושין that an עבד כנעני is acquired through קנין חליפין‎ – משום דחליפין דמו לכסף וכל היכא דכסף קני חליפין נמי קני לבר מאשה‎ – Since קנין חליפין is similar to קנין כסף, so wherever כסף acquires, חליפין also acquires, except regarding a woman by קידושין where she is not נקנה בחליפין‎ – משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה כדאמר בריש קדושין (דף ג, א) – Because a woman will not deliver herself for less than a פרוטה, as the גמרא states in the beginning of מסכת קדושין‎. תוספות derives a halachic ruling from our גמרא: ומכאן יש להוכיח דהלכה כרב דאמר בכליו של קונה בפרק הזהב (בבא מציעא מז, ב) – And we can prove from the גמרא here that the הלכה is like רב who maintains in פרק הזהב that קנין חליפין must be done with the כלים of the קונה (the acquirer) – תוספות offers an additional proof that הלכה כרב and קונין בכליו של קונה: ועוד אמרינן התם במנא דכשר למקנייה ביה לאפוקי מדלוי‎ – And furthermore רב ששת בריה דרב אידי stated there that the expression ' במנא דכשר 'למקנייה ביה, is used to exclude the view of לוי, that קונין בכליו של מקנה‎. This proves (also) that the הלכה is בכליו של קונה like רב‎. תוספות rejects an anticipated refutation of this last proof: ולא דמי להא דאמר בפרק המגרש (לקמן פה, ב) דאתקין רבא מיומא דנן ולעלם – And the case here is not similar to that which the גמרא states in פרק המגרש that רבא instituted to write in the גט that the husband is divorcing his wife ‘from this day on and forever’; the גמרא there explained that the words מיומא דנן were included in order – לאפוקי מרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו – To exclude the view of ר' יוסי who states the date of the שטר proves when it is effective (and it is not necessary to add that the שטר is effective from this date because it is self-understood), רבא however disagrees with this. It would seem therefore that the הלכה is not like ר"י, since the גמרא states לאפוקי מר"י – אף על גב דרב גופיה פסיק כוותיה בההיא פרקא‎ – Even though that רב himself rules like ר"י in that פרק‎. This indicates that even though the גמרא states 'לאפוקי', that does not mean that the הלכה is not like him, similarly here too, even though the גמרא said לאפוקי מלוי‎. That does not necessarily mean that the הלכה is not like לוי‎. תוספות differentiates between the two גמרות: דהתם לשופרא דשטרא אתקין‎ – For there (regarding גיטין) רבא instituted to write מיומא דנן for the betterment of the שטר (it was an additional improvement), therefore this cannot disprove ר"י; אבל הכא למאן דאמר בכליו של מקנה לא מהני בכליו של קונה‎ – However here (regarding חליפין) according to the one (לוי) who maintains בכליו של מקנה, the חליפין will not be effective בכליו של קונה‎. תוספות brings the dissenting view of רש"י: ובקונטרס פירש בהזהב (בבא מציעא מז, א) דלוי דאמר בכליו של מקנה כ"ש בכליו של קונה – And רש"י explained in פרק הזהב that לוי who maintains בכליו של מקנה the certainly כליו של קונה is effective. תוספות disagrees with רש"י: ואין נראה כיון דאמר דגואל נתן לבעז לא מהני אלא בענין זה‎ – And this does not seem to be correct, since לוי maintains that the גואל gave the shoe (for קנין חליפין) to בעז, it can only be effective in this manner and no other – כמו לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין משום דבעינן דומיא דנעלו‎ – Just like according to ר"נ who maintains that food cannot be used for חליפין, because we need the חליפין to be similar to נעלו (which is the חליפין which was used in the פסוק regarding בועז) – ולא אמרינן דהואיל דכלי שוה פרוטה קני – And we do not say (according to ר"נ) that since a כלי which is worth only a פרוטה is קונה (as חליפין), so כל שכן פירות שוים אלף זוז דאיכא הנאה טפי דגמר ומקני – Certainly food which is worth a thousand זוז, where there is so much more benefit that the מקנה should decide and grant the item to the קונה; we do not say this, rather we say since the פסוק writes נעלו it is only כלים that are fit for חליפין and not פירי, similarly if we assume (as לוי does) that the גואל (the מקנה) gave the חליפין to בועז (the קונה) that it is effective only in this manner תוספות offers one last proof that the הלכה is בכליו של קונה: ועוד אמרינן בנדרים בהשותפין (דף מח, ב) דסודרא קני על מנת להקנות הוא: And in addition רב נחמן states in מסכת נדרים in פרק השותפין that קנין סודר (חליפין), is a case where the מקנה is told acquire the סודר in order to grant the קונה an item. It is evident from that גמרא that we use the כליו של קונה (for חליפין), which the מקנה acquires with the intent that in turn he is מקנה the item to the קונה‎. S UMMARY An עבד can acquire freedom through קנין חליפין, provided it is with כליו של קונה as it is by all חליפין‎. T HINKING IT OVER Why was it necessary for תוספות to explain why an עבד כנעני is נקנה בחליפין (and distinguish עבד from אשה)?

    Tosafot on Gittin 39b · Sefaria · CC-BY-NC

    Rashba

    וקא דייקת מינה כאשה פירש רש"י ז"ל כיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבדו גדול שיש לו יד לקנות עצמו. ואינו מחוור, דהא כולי עלמא גמרי גזירה שוה דלה לה וגט שחרור ודאי מאשה גמרינן לה. ופירשו בתוספות דהכי קאמר מאי טעמא דרבי דאמר אין לו תקנה אלא בשטר, ולית ליה דשמואל דאמר יצא לחירות ואין צריך גט שחרור דגמר לה לה מאשה מה אשה אינה קונה עצמה אלא בשטר אף עבד אינו קונה עצמו אלא בשטר ולא בהפקר, וקא דייקתי מינה כיון דזכות האדון גדול על העבד כזכות האיש על אשתו, אף אנו נאמר כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא וכו'. ונראה לי דאפשר לפרש אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי דאמר אין לו תקנה אלא בשטר דגמר לה לה מאשה כלומר דלגמרי אקשינהו רחמנא לומר יציאתו של עבד כיציאתה של אשה מה יציאתה של אשה בשטר ולא בהפקר אף יציאתו של עבד שטר ולא בהפקר והיינו דאקשינן בסמוך ומי אמר רבי הכי והתניא רבי אמר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא אלמא לא לגמרי איתקש לאשה דאשה אינה יוצאה בכסף, וקא דייקת מינה כיון דאמר רבי דלגמרי איתקש לאשה מה אשה אין מיתת הבעל מתרת אלא איסורא אף מיתת האדון לא תתיר אלא איסורא דהיינו עבד גדול דבמיתת האדון בעצמו לא נשאר עליו אלא איסורא ומיתה מתירתו ולא ממונא כלומר עבד קטן שעדיין יש עליו ממונא דלא זכה בעצמו. כן נראה לי.

    ולא היא דהתם משום דהוה ליה כליו של מקנה מהכא משמע דמשום דהוה ליה כליו של מקנה לא קנתה אבל אם היה כליו של קונה קנתה ויצאה לחירות, אלמא עבד קונה עצמו בחליפין כשם שקונה עצמו בכסף. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן וכן כתוב בתוספות דקונה עצמו בחליפין ובכלי שאין בו שוה פרוטה וכדאמרינן בפרק הזהב קונין בכלי ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, וכן נמי משמע בשמעתא קמייתא דקידושין דאמרינן התם מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה ולרב הונא דאמר חופה קונה מקל וחומר למעוטי מאי למעוטי חליפין סלקא דעתך אמינא הואיל וגמירנא קיחה קיחה משדה עפרון וכו', ואימא הכי נמי, חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, אלמא קנין כסף וחלופין כי הדדי נינהו וכל מקום שזה קונה זה קונה, ובאשה דאינה נקנית בחליפין משום דלא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה אבל עבד היוצא לחירות ניחא ליה שיצא אפילו בפחות משוה פרוטה יותר משיצטרך ליתן שוה פרוטה. אבל רבינו חננאל זצ"ל כתב ומפורש בקידושין שהעבד נקנה בחליפין כענין מקח וממכר ואף על פי כן אינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכא נמי גט חירות. וכתב הרמב"ן נ"ר דלפי דברי רבינו חננאל זצ"ל יש לומר כאן דהכי קאמר לא עשה ולא כלום אף להוציאה מידי שעבוד אבל בכליו של קונה וצאתה מידי שעבוד וצריכא גט חירות, ובתוספות כתבו שאפשר לומר דהכא לא בתורת חליפין היה אלא בתורת דמים וכיון שכן אילו היה בכליו של קונה ובתורת דמים יצאה שהרי כסף גומר בה, וכן דעת הרמב"ם ז"ל דאין העבד קונה עצמו בחליפין כלל ואינו יוצא בו מידי שעבוד כדעת התוספות. ומיהו בתוספות חזרו לומר כלשון הראשון מהא דאמרינן בקידושין.

    Rashba on Gittin 39b · Sefaria

    Meiri

    מי שברח עבדו או שאבד הימנו ונתיאש ממנו הרי הוא כמי שהפקירו ויצא לחירות אלא שצריך לכתוב לו גט שחרור שכל שיוצא מתורת יאוש או הפקר צריך גט שחרור ומ"מ כל שמוכר את עבדו או אף בנותן דמי עצמו לדעת הפוסק כרבי כמו שכתבנו למעלה כסף גומר לגמרי ואין צריך גט שחרור ואין הלכה כדברי האומר אורעה כל הפרשה כלה ללא חופשה כלומר שכל שאמרה תורה לא יומתו ר"ל ומפני שאינה משוחררת גמורה שיהו קדושיה גמורים הכל תלה הכתוב לטעם שלא חופשה שלא אמר כי לא נפדתה אלא כי לא חופשה כלומר שאפי' נפדתה כל שלא חופשה ר"ל בשטר אין קדושיה קדושין גמורין אינו כן אלא כל שנפדתה אע"פ שלא נכתב לה גט שחרור מקדשת גמורה היא וכדקאמר ברישא דקרא והפדה לא נפדתה כלומר שהיא פדויה ואינה פדויה הא כל שנפדתה לגמרי מקדשת גמורה:

    הוזכר בכאן מעשה בשפחה שהיתה בוכה לפני רבה שהיה חולה ונוטה למות ונטל כובע שבראשו וזרק לה ואמר לה קני הא וקני נפשיך ואמרו שלא עשה כלום ומשום דהוה ליה כליו של מקנה ולמדת שאם היה הכובע שלה ר"ל שנתנוהו לה אחרים בדרך שלא היה לרבה רשות בו על הדרך שהזכרנו בראשון של קדושין שזכתה בעצמה אלמא עבד קונה עצמו בחליפין וכן כתבוה גדולי המפרשין אלא שגדולי המחברים כתבו שאינו קונה עצמו בחליפין כסתם משנה של קדושין ואינה ראייה שהרי אף ראשי איברים לא הוזכרו באותה משנה ושמא תנא ושייר ויש מכריעין בשם גאוני הראשונים שקונה עצמה בחליפין מידי שעבוד אבל לא להתירה בבן חורין בלא גט ולדברי גדולי המחברים יש מפרשים כאן שלא בתורת חליפין נתנו עד שנדקדק ממנה שאלו היה כליו של קונה זכתה אלא בתורת דמים נתן לה וטעה לדמותה להילך מנה ואתקדש אני לך שאף לענין ממון כן וזו אינה אלא באדם חשוב כמו שביארנו במקומו ואלו נתנה היא לו דמים שאין לו רשות בהן זכת וכליו של מקנה פירושו ממונו של מקנה ולישנא בעלמא נקט:

    Meiri on Gittin 39b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה מה אשה כו' דדוקא בקנין דמיתה דילפינן מאשה כו' אבל שטר כו' דמקרא מלא כו' עכ"ל ומדקאמר טעמא דרבי גמר לה לה מאשה מה אשה בשטר כו' עכ"ל לא בעי למילף שטר מאשה דהא שטר בהדיא כתיב ביה אלא בא למעט הפקר דילפינן מאשה וה"ק מה אשה בשטר ואין הפקר מוציאה אף עבד אין הפקר מוציאו אלא שטר גומר בו וק"ל:

    Chidushei Halachot on Gittin 39b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא וא"ר יוחנן מ"ט דרבי גמר לה לה מאשה וקשיא לי מאי קאמר ר"י מ"ט דרבי הא שמואל גופא דקאמר אין צריך גט שיחרור מפיק ליה מקרא דכתיב עבד איש וכיון דרבי ע"כ לית ליה האי דרשא אלא מפיק לה לדרשא אחריתי דאלת"ה מאי משני ר"י דיליף לה לה מאשה דאכתי אמאי לא אמרינן דאתא קרא דעבד איש ומפיק מג"ש כדאשכחן נמי דעבד יוצא בגרעון כסף ובראשי איברים אף ע"ג דלא שייכא באשה אע"כ דג"ש לאו להכי הוא דאתא דאיצטריך לכמה מילי אחריני ועיקר שטר שיחרור נמי לא ידעינן אלא מג"ש ואכתי מנלן דלא מוקי קרא דעבד איש לענין דא"צ גט שיחרור אע"כ דרבי לית ליה כלל דרשא דעבד איש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מהדר ר"י אטעמא דרבי ויש ליישב משום דודאי בלאו דרשא דעבד איש נמי הו"ל למימר מסברא דהפקר מהני לענין שיחרור כיון דגלי קרא דיוצא בכסף אלמא דכל ענייני עבד בממונא תליא מילתא וא"כ סד"א דה"ה להפקר ויאוש כיון שנסתלק האדון מהממון שיש לו עליו הרי הוא ככסף ומש"ה איצטריך לאתויי מג"ש דלה לה מאשה דלא מהני ולפ"ז שמואל גופא דאיצטריך ליה למילף מקרא דעבד איש היינו כי היכי דלא נילף מג"ש דלא מהני וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דאף מאן דלית ליה דשמואל אפ"ה דריש עבד איש דכל שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד אלא דדרשי ליה לענין שאין מעכבו מלאכול מפסחו לחוד ועוד דהא אליבא דריב"ל קיימינן הכא וריב"ל גופא משמע בפרק החולץ דמייתר ליה קרא דכל עבד איש דלא מצי לאוקמי כדרשא דרשב"א שם כמו שהקשו שם בתוספות בדף מ"ו בד"ה אלא עבד ע"ש ולמאי דפרישית נתיישב מאי שהקשו דריב"ל גופא דריש עבד איש להאי דרשא גופא לענין פסח כשיטת הרשב"א ז"ל ולפ"ז איכא למימר דהא גופא קשיא ליה לר"י כיון דמצינו האי דרשא דאין קרוי עבד לענין פסח מאן פליג לן דילמא לכל מילי אין קרוי עבד ע"ז מסיק כיון דאיכא ג"ש דלה לה מאשה ניחא לן למימר דאהני ג"ש ואהני קרא לענין פסח לחוד כנ"ל נכון ודו"ק:

    שם וקא דייקת מינה כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא ולכאורה הסוגיא תמוה וכבר נדחק רש"י ז"ל לפרש לפי שיטתו דאמילתא דרבי קאי והיינו לפי פירושו דהא דקאמר רבי אין לו תקנה היינו דאסור בשפחה ואסור בב"ח וא"כ בעי לדייק דבעבד קטן לא איירי רבי משום דיש לו דין עבד גמור ויש לו תקנה בשפחה משא"כ לפי פירוש התוספות שכתבו לקמן בדף הסמוך בד"ה אותו עבד אין לו תקנה דהיינו בב"ח אבל מותר בשפחה א"כ ממילא לא שייך לפרש כפירש"י ונראה דלפי שיטתם הא דקאמר מה אשה איסורא ולא ממונא ה"ק כיון דלגמרי ילפינן מאשה לענין הפקר ויאוש ה"ה לענין מיתת האדון דילפינן נמי מאשה דעבדו דגר כי אשתו היינו לגמרי כאשה שאין מיתת הבעל מתירה אלא לענין איסורא דממונא לא שייך בה משא"כ באשה דאיכא ממונא לא מהני מיתת האדון וזה ברור אבל קשיא לי טובא לכל הפירושים דלמאי דס"ד דבעי למידק מכללא דאית לן למילף מאשה דוקא איסורא ולא ממונא ולא משמע ליה לומר מה אשה בין גדולה בין קטנה א"כ אמאי איצטריך ליה למילף מכללא דהלכה כאבא שאול ותיפוק ליה דמפלוגתייהו דאבא שאול ורבנן גופא מוכח הכי דכיון דרבנן סברי בין גדולים בין קטנים קנו עצמן ב"ח תיקשי וכי מי כתב גט שחרור לאלו וע"כ סברי רבנן נמי דעבדו דגר כאשתו ומיתתו מתרת אף בקטנים אלמא דע"כ סברי מה אשה בין גדולה בין קטנה וכיון דעכשיו לא ס"ד האי סברא ממילא דהלכה כאבא שאול כיון דטעמא דרבנן לא משמע ליה דהא ל"ל דקס"ד דרבנן סברי דקטנים יש להם זכייה לקנות בעצמן דא"כ עכשיו נמי מהיכא משמע ליה דהלכה כאבא שאול דהא לרבנן קטנים נמי מיקרי איסורא ולא ממונא אע"כ דבהא ליכא פלוגתא דקטן אין לו זכייה כמ"ש לעיל בלשון התוספות בד"ה קטנים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ול"ל נמי דלמאי דפשיטא ליה עכשיו מה אשה איסורא ולא ממונא ע"כ הוי סבר דאבא שאול ורבנן פליגי בדשמואל דרבנן כשמואל דהפקר מתיר מקרא דעבד איש וממילא ל"ש גדולים ול"ש קטנים ואבא שאול אי הוי סבר כשמואל לא הוי פליג עלייהו דרבנן דלא משמע ליה עכשיו מ"ש התוספות בד"ה וכי מי כתב דתרוייהו סברי כשמואל ובסברא פליגי מאיזה שעה מיקרי אין רשות רבו עליו והמקשה דהכא לית ליה האי סברא אע"כ סבר דאבא שאול לית ליה דשמואל אלא כרבי דיליף לה לה מאשה דהפקר לא מהני וא"כ ע"כ טעמא דאבא שאול דמיתת האדון מתיר דעבדו דגר כאשתו וא"כ ממילא דאיסורא ולא ממונא אלא דא"א לומר כן דא"כ אמאי איצטריך לאתויי הא דר"י דהא ממילתא דרבי גופא דאמר דהפקר לא מהני אם כן ע"כ ליתא לדרבנן דהא אינהו כשמואל סברי וממילא דהלכה כאבא שאול מיהו למאי דפרישית לעיל יש ליישב דודאי הוי ס"ד דטעמא דרבנן כדשמואל ואכתי אי לאו דר"י הוי מצי למימר דרבי גופא כשמואל ס"ל דמפקיר א"צ גט שיחרור מדאורייתא והא דקאמר אין לו תקנה אלא בשטר היינו מדרבנן שמא ימצאנו בשוק ויאמר עבדי אתה כדאשכחן בכמה דוכתי משא"כ בגר שמת דלא שייך האי חששא כמ"ש א"כ איכא למימר דכרבנן ס"ל לכך איצטריך לאתויי הא דר"י דרבי מדאוריית' קאמר וא"כ ע"כ לית ליה דשמואל וסובר דהפקר אינו מתיר אלא אי אית לך למימר בגר שמת היינו משום דמיתתו מתרת וממילא קא דייק דהלכה כאבא שאול משום דסובר בפשיטות דמיתה אינו מתיר אלא דומיא דאשה איסורא ולא ממונא ולפ"ז הדרך נפרש ג"כ לאידך לישנא בסמוך דבעי למידק מדר"י דהלכה כרבנן משום שסובר בפשיטות דאי מאשה יליף להתיר במיתה היינו בין גדול בין קטן ולפ"ז הוי סבר דע"כ טעמא דאבא שאול שסובר דמיתת הגר אינו מתיר אלא דבהפקר סובר כשמואל דדריש מקרא דעבד איש והוי ס"ד בפשיטות דמאן דיליף מעבד איש לא מצי למעט קטן דעדיין רשות רבו עליו כל זמן שלא זכה בו אדם כמ"ש התוספות לעיל וכיון דטעמא דאבא שאול ע"כ כשמואל ממילא דלרבי לא ס"ל כאבא שאול דהוי כשמואל אלא משום דאכתי הוי מצי למימר דלעולם רבי כשמואל ס"ל ורבי לא איירי אלא מדרבנן מש"ה מייתי דר"י ועוד יש ליישב דלשני הלשונות הוכרח לאתויי דר"י דאל"כ הוי מצי למימר דלעולם רבי כשמואל ס"ל לענין הפקר דדריש מקרא דעבד איש אלא דטעמא דר"י דיאוש לא דמי להפקר כמ"ש לעיל באריכות גבי אמתיה דמר שמואל לכך מייתי דר"י דטעמיה דרבי מג"ש דלה לה מאשה וממילא דמהאי טעמא במפקיר נמי לית ליה דשמואל כנ"ל נכון ודוק היטב:

    תוספות בד"ה מה אשה כו' וא"ת היאך עבד משתחרר כו' וכ"ת דלשון הכתוב בשטר כו' אם כן לשמואל כו' עכ"ל. ועיין מ"ש בזה באריכות לעיל בלשון התוספות בד"ה המפקיר דף ל"ח ולפמ"ש נתישבה קושייתם כאן אלא דאף לפי שיטתם שם נמי לא ידענא מאי קשיא להו דנהי דלשון הכתוב בשטר לא הוי לשון הפקר אכתי הוי מצינן למימר שכותב בלשון מתנה ומהני לענין הפקעת ממון כדמצינו בקידושין לענין ע"ע שיוצא בשטר דהיינו לשון מתנה אע"ג דמסקינן שם דגופו קנוי וא"כ ממילא ה"ה לעבד כנעני כיון שנותן לו שטר השיחרור דמהני לענין איסור וכותב ג"כ לשון מתנה דמהני לענין ממון וממילא דזוכה בעצמו דהא גיטו וידו באין כאחד ואף למה שהארכתי לעיל בשיטה זו בכמה דוכתי דלשון מתנה לא מהני היינו בע"פ אבל ע"י שטר מתנה ודאי מהני ולפ"ז נתיישב ג"כ מה שהקשו כאן ועוד אפילו ע"י הפקר היאך משתחרר עבד קטן לאבא שאול ומאי קשיא להו דהא כתבו התוספות לעיל בשמעתין דהיכא דדעת אחרת מקנה מהני אף בקטן שהגיע לצרור וזרקו דהיינו קטן דאיירי בשמעתין ונהי דהפקר ויאוש לא מיקרי דעת אחרת מקנה אכתי משכחת שכותב לו בשטר מתנה עצמך קנוי לך ומוסר לידו השטר דכה"ג ודאי מיקרי דעת אחרת מקנה ומהני אף בקטן וצ"ע מיהו בלא"ה משני התוס' שפיר:

    בא"ד ועוד דאפילו ע"י הפקר היאך משתחרר קטן לאבא שאול כו' עכ"ל כבר כתבתי דלרבנן דאבא שאול נמי אין יד לקטן כמו שהוכחתי באריכות דליכא פלוגתא בהכי אלא דמדרבנן דאבא שאול לא קשיא להו דאינהו ע"כ לא סברי איסורא ולא ממונא אלא מה אשה בין גדולה ובין קטנה אלא לאבא שאול דאית ליה האי סברא מקשו הכי וק"ל:

    רש"י בד"ה אורעה כל הפרשה כו' וה"ה קרא והפדה ולא נפדתה פדויה ואינה פדויה כו' עכ"ל ונראה מלשונו דלר"ש נמי מוקמינן פשטיה דקרא דוהפדה לא נפדתה שנפדית חציה בחצי דמי כספה וקרי ליה חצי שפחה וחצי ב"ח לענין חיוב אשם ואם לא נפדית כלל כתב רש"י ז"ל להדיא דאין בה אשם ולכאורה יש לתמוה דכיון דכסף לר"ש אינו גומר כלל לענין איסור אלא לענין שיעבוד א"כ אמאי קרי ליה חצי שפחה לענין אשם מה לי אם נפדית כולה או חציה או לא נפדית כלל מיהו רש"י ז"ל מפ' כן לפי שיטתו לעיל בסמוך גבי נתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה דאסור בשפחה אלמא דהפקעת השיעבוד מהני קצת לענין איסורא להחמיר עליו כמ"ש רש"י שם בד"ה אין לו תקנה כו' שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור עכ"ל אלמא דמדמי ליה לחצי עבד וחצי ב"ח וכה"ג בשפחה נמי כיון דאסורה בעבד ע"י הפקעת השיעבוד שייך בה טפי תפיסת קידושין לע"ע לחייב אשם הבא עליה ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן כאן ולא מפרש כפשוטו דר"ש דריש והפדה לא נפדתה בשפחה גמורה ודברה תורה כלשון בני אדם כאינך תנאי דסברי הכי לקמן ובמסכת כריתות משום דר"ש משמיה דר"ע קאמר לה ור"ע קאמר בהדיא בכריתות דבחצי שפחה וחצי ב"ח הכתוב מדבר כך נראה לשיטת רש"י ז"ל מיהו לשיטת התוספות דמפקיר עבדו מותר בשפחה וא"כ נראה דה"ה בכסף לר"ש כיון דלא מהני אלא לענין שיעבוד ממילא דמותר בשפחה דמ"ש וא"כ ע"כ צ"ל דלר"ש אליבא דר"ע איירי קרא בשפחה גמורה ודברה תורה כלשון בני אדם כנ"ל ודוק היטב:

    תוספות בד"ה משום דהו"ל כליו של מקנה אבל אם היה כו' ומכאן יש להוכיח דהלכה כרב כו' עכ"ל. לכאורה אין זה נמשך לדבריהם הקודמים דהא מפשטא דגמרא מוכח הכי אמנם ראיתי שהרשב"א ז"ל וה"ה כתבו בשם תוספות אחרים שרצו לומר דאין עבד נקנה לענין שיחרור כלל בחליפין כמו באשה אלא הא דאמרינן הכא משום דהו"ל כליו של מקנה היינו משום דאי הוי כליו של קונה הוי מהני מטעם דמים דהיינו שוה כסף ולא מטעם חליפין וא"כ לפ"ז ודאי לא שייך להוכיח דהלכה כרב אלא שהרשב"א ז"ל כתב שהבעלי תוספות חזרו מדבריהם והעלו כמ"ש כאן דשייך חליפין בעבד אע"ג דלא שייך באשה וא"כ לפ"ז שפיר יש המשך לדבריהם דמכאן מוכח דהלכה כרב וק"ל ועיין במהרש"א:

    Penei Yehoshua on Gittin 39b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי ע' ב"ק דף סו ע"א תוס' ד"ה כיון דבאיסורא:

    Gilyon HaShas on Gittin 39b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Gittin, daf 39, Amud Bet, about 447 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 131 words

      Opens “בפירוש שמיע לך, או מכללא שמיע לך?…”

    2. Segment 217 words

      Opens “ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי? גמר…”

      Named: רבי יוחנן.

    3. Segment 315 words

      Opens “וקא דייקת מינה כאשה מה אשה איסורא…”

    4. Segment 427 words

      Opens “ואי מכללא מאי א"ל אדרב' דוק מינה…”

    5. Segment 549 words

      Opens “ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן…”

      Named: רבי חייא בר אבא, רבי יוחנן, רבי נתייאשתי, אבא.

    6. Segment 617 words

      Opens “ואמר ר' יוחנן מאי טעמא דרבי גמר…”

      Named: רבי גמר.

    7. Segment 717 words

      Opens “וקא דייקת מינה כאשה מה אשה בין…”

    8. Segment 824 words

      Opens “ואי מכללא מאי אדרבה דוק מינה להך…”

      Named: רבה.

    9. Segment 926 words

      Opens “אמר מר אמר להם אומר אני אין…”

      Named: רבי אומר.

    10. Segment 1013 words

      Opens “הכי קאמר או בכסף או בשטר והאי…”

    11. Segment 1123 words

      Opens “דתניא ר' שמעון אומר משום רבי עקיבא…”

      Named: רבי עקיבא.

    12. Segment 1215 words

      Opens “אורעה כל הפרשה כולה ללא חופשה לומר…”

    13. Segment 1319 words

      Opens “אמר רמי בר חמא א"ר נחמן הלכה…”

      Named: רב יוסף בר חמא.

    14. Segment 1434 words

      Opens “אשכחיה רב נחמן בר יצחק לרבא בר…”

      Named: רב נחמן בר יצחק, רבי זירא, רב נחמן, רבא.

    15. Segment 1557 words

      Opens “וכי אתאי לסורא אשכחתיה לר' חייא בר…”

      Named: רב נחמן.

    16. Segment 1616 words

      Opens “מאן דחזא סבר משום דהלכה כר' שמעון…”

    17. Segment 1729 words

      Opens “אמר רב שמואל בר אחיתאי אמר רב…”

      Named: רב שמואל בר אחיתאי, רב המנונא, רב הונא, שמואל.

    18. Segment 1818 words

      Opens “אמר ר' זירא אמר ר' חנינא אמר…”

      Named: רב אשי, רבי עבד.

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Gittin 39b · Segment 11 — “…שמעון אומר משום רבי עקיבא יכול יהא כסף גומר…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Gittin 39b · Segment 6 — “ואמר ר' יוחנן מאי טעמא דרבי גמר לה לה…

    • Rabbi Nahman · Third Generation Amoraim

      Rabbi Nahman bar Yaakov, a prominent student of Shmuel and head of the academy in Nehardea, was a leading sage whose rulings…

      Source: Gittin 39b · Segment 13 — “אמר רמי בר חמא א"ר נחמן הלכה כר' שמעון…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Gittin 39b · Segment 17 — “אמר רב שמואל בר אחיתאי אמר רב המנונא סבא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 39b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026