Talmud Builders

    Gittin 51b

    Chapter 5 - HaNizzakin

    גם: גיטין דף נ״א ע״ב, פרק ה׳ הניזקין

    English translation - Gittin 51b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara answers: Rabbi Yitzḥak stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, as it is taught in a baraita ( Tosefta , Shevuot 5:10) that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: There are times when a person takes an oath about his own claim. How so? One says to another: One hundred dinars of your deceased father’s was in my possession, as I had borrowed that sum from him. And I already paid him part [ peras ] of it, but I still owe you fifty dinars. In this case, he is not believed unless he takes an oath that he repaid the half, like anyone who admits to part of a claim. And this is an example of a case where one takes an oath about his own claim. Although nobody has claimed anything from him, he still takes an oath on the basis of his own statement.

    2But the Rabbis say: In such a case, the borrower is regarded only as someone who is returning a lost item, and therefore he is exempt from an oath. Rabbi Yitzḥak’s position is similar to that of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. Since the finder says that he found only half of what the owner claims was lost, he is treated like someone who admits to part of a claim and therefore takes an oath.

    3The Gemara asks: But does Rabbi Eliezer ben Ya’akov not maintain that someone who returns a lost item is exempt from an oath? Rav says: The case in dispute between Rabbi Eliezer ben Ya’akov and the Rabbis is not one where nobody has claimed anything from the borrower, as in such a case all agree that the borrower is exempt from taking an oath. Rather, it is a case where the creditor has died, leaving a child as his heir, and this minor confronts the borrower and claims a hundred dinars from him, which he alleges was lent by his late father. The other admits to having borrowed the money but claims that he already repaid half the sum. Since he admits to part of the claim, he takes an oath that he did repay the other part.

    4The Gemara asks: Does the claim of a minor have any substance? But didn’t we learn in a mishna ( Shevuot 38b): One does not take an oath in response to the claim of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, as the claim of one who lacks halakhic competence has no significance whatsoever. According to this, if a minor brought a claim against the borrower, it is as though there were no claim at all but only the borrower’s admission, and so the borrower should be exempt from taking an oath.

    5The Gemara answers: To which kind of minor was Rav referring? It was to an adult son of the creditor. And why does Rav call him a minor, if he is in fact an adult? It is as with regard to his father’s affairs he is like a minor. He does not know with certainty how much money the borrower repaid but merely says that he thinks he owes his father more.

    6The Gemara asks: If that is so, that we are dealing with a case where the deceased creditor’s adult son made a claim against the debtor, how can Rabbi Eliezer ben Ya’akov say about this claim that it is his own claim? Is this an oath taken about his own claim? It is an oath taken about the claim of others, i.e., the son. The Gemara answers: Rabbi Eliezer ben Ya’akov calls it an oath taken about one’s own claim, although it is really the claim of others, because it is his own admission that obligates him to take the oath.

    7The Gemara objects: All claims that lead to the oath of one who admits to part of the claim are also a combination of the claim of others and the defendant’s own admission. Rather, Rabbi Eliezer ben Ya’akov and the Rabbis disagree with regard to the following explanation given by Rabba, as Rabba says: For what reason did the Torah say that one who admits to part of the claim brought against him takes an oath with regard to the rest of the claim, which he denies, whereas one who denies the entire claim is not required to take an oath? Rabba answers: The oath of partial admission is based on a presumption with regard to the defendant’s behavior. There is a presumption that a person would not be so brazen as to stand before his creditor and deny his debt when his creditor knows that he is lying.

    8Rabba continues: And this one who admits to part of the claim would want to deny all of it, and the only reason he does not deny all of it is because a person would not be so brazen before his creditor. And in fact, he would want to admit to all of the claim to him. And the reason that he did not admit the whole claim to him and say that in fact he owes him the entire sum is that he was evading his obligation temporarily. The debtor is short of money and he thinks: I will pay my creditor as much as I can afford now, and I will evade paying the rest until I have enough money, and then I will repay him the rest, to which I have not yet admitted. Therefore, the Merciful One states: Impose an oath on the debtor in order to induce him to admit all of the debt to the creditor.

    9Following Rabba’s reasoning, the difference of opinion between Rabbi Eliezer ben Ya’akov and the Rabbis can be explained as follows: Rabbi Eliezer ben Ya’akov holds that there is no difference between the creditor himself and the creditor’s son, as in all cases the debtor would not be so brazen as to deny his debt. Therefore, the debtor is not considered like someone who is returning a lost item. Rabbi Eliezer ben Ya’akov maintains that Rabba’s reasoning applies in this case as well, so he is required to take an oath. And the Rabbis hold that he would not be so brazen as to deny a debt before the creditor himself, but toward his creditor’s son he would be brazen and deny the claim completely. And since he was not so brazen as to deny the entire claim, but admitted to part of it, he is considered like someone returning a lost item, and therefore he is exempt from taking an oath.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הוא דאמר כר"א בן יעקב - דהיכא דקא תבעי ליה בטענת ברי לא חשיב ליה משיב אבידה:

    על טענת עצמו - השתא משמע שאין אדם תובעו ולקמן מפרש לה בטוענו זה בן המת דדמיא לדרבי יצחק:

    והאכלתיו פרס - והחזרתי לו חציו:

    ורבי אליעזר לית ליה כו' - כמו והוינן בה ור"א לית ליה חששא דתיקון העולם דמשיב אבידה פטור משבועה דא"כ שביק לה ואזיל והאי נמי כיון דלא תבעו כמשיב אבידה הוא:

    אי הכי - דטוענו גדול טענת עצמו קרי לה טענת אחרים היא:

    והודאת עצמו - על שהודה לו שאמת כדבריו ומודה שעדיין חייב לו פרס הוא נשבע:

    כולהו טענתא נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו - ולכך נשבעין עליה ובכי האי גוונא מי פליגי רבנן עליה ומי הוה קאמר פעמים שאדם נשבע כל שעתא כי האי גוונא משתבע:

    אלא - לא תימא בטוענו גדול אלא בטוענו קטן ודקשיא לך אין נשבעין על טענת קטן הני מילי בשטוענו הפקדתי לך דגבי שבועה כתיב (שמות כ״ב:ו׳) כי יתן איש ולא קטן אבל בא בטענת אביו נשבעין אפילו לקטן ולרבנן אפילו לגדול אין נשבעין כדתנן בשבועות מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים דינר פטור ובדרבה פליגי:

    חזקה אין אדם מעיז פניו - לכפור את הכל הלכך בשביל הודאת המקצת אינו נאמן על השאר דהאי בכוליה בעי דלכפריה כו' וכי תימא לא נשבעיה אשארא דמיגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא אממונא לא חשוד מדלא כפריה בכוליה דהאי כי אודי בפלגא בכוליה נמי בעי דלודי והאי דלא אודי ליה לאו דדעתו למיגזליה אלא אישתמוטי אישתמיט לדחויי השתא:

    גיטין 51 עמוד ב

    1הוא דאמר, כרבי אליעזר בן יעקב דתניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו. כיצד? ״מנה לאביך בידי, והאכלתיו פרס״ הרי זה נשבע. וזה הוא שנשבע על טענת עצמו.

    2וחכ"א אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור.

    3ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה: ״משיב אבידה פטור״?! אמר רב: בטוענו קטן.

    4קטן, מידי מששא אית ביה?! והתנן: אין נשבעין על טענת חרש, שוטה וקטן!

    5מאי ״קטן״ גדול; ואמאי קרי ליה ״קטן״? דלגבי מילי דאביו, קטן הוא.

    6אי הכי, טענת עצמו?! טענת אחרים הוא! טענת אחרים, והודאת עצמו.

    7כולהו טענתא נמי, טענת אחרים והודאת עצמו נינהו! אלא בדרבה קמיפלגי דאמר רבה, מפני מה אמרה תורה: מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו;׃

    8והאי, בכוליה בעי למכפריה ליה, והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו; ובכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה אישתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר: עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה; ואמר רחמנא: רמי שבועה עילויה, כי היכי דלודי ליה בכוליה.

    9ר' אליעזר בן יעקב סבר: ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז, והילכך לאו משיב אבידה הוא; ורבנן סברי: בו הוא דאינו מעיז, אבל בבנו מעיז, ומדלא מעיז משיב אבידה הוא.

    Tosafot

    ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור - פירש בקונטרס דמכח מתני' פריך וקשה דלא נקט לישנא דלעיל ולית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ועוד דאין הכי נמי דלית ליה מתני' דהא הכי שני ליה הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב דפליג אמתני' לכך נראה דפריך אמאי לא מהימן במיגו דאי בעי שתיק דמיגו הוי מן התורה:

    מאי קטן גדול - הא דלא אמר אלא גדול משום דבעי לשנויי דלא תקשי לרב וכי לא ידע מתני' ועוד משום מתני' דשבועת הדיינין (שבועות דף לח:) דקתני אבל נשבעין לקטן:

    אלא בדרבה קא מיפלגי - פי' בקונטרס לעולם בטוענו קטן ודקא קשיא לך דאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן היינו כשבא מכח עצמו דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום אבל בא בטענת אביו טענה חשובה היא וטעמא דרבנן כדרבה משום דבבנו מעיז וקשה דעיקר התירוץ חסר מן הספר ועוד דבהגוזל קמא (ב"ק דף קו:) ממעט נתנו כשהוא קטן וטענו כשהוא גדול משום דבעינן תביעה ונתינה כאחת שוין וא"כ מהאי טעמא נמי נמעט נתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן דהיינו בבא בטענת אביו לכך נראה לפרש דקאי אמאי דקאמר טענת עצמו טענת אחרים הוא הא דקרי לה טענת עצמו משום דבבנו מעיז ומעיז וכדרבנן אע"ג דראב"י סבר דבבנו נמי אינו מעיז הכי קאמר להו לרבנן פעמים שאדם נשבע על מה שאתם מחשיבין טענת עצמו:

    מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע - פי' למה לא יהא נאמן במיגו דאי בעי כופר הכל או נילף מהכא דלא אמרינן מיגו ומשני דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וליכא מיגו דאין לו פנים לכפור הכל אע"ג דבכופר הכל אמרינן נמי בפ' הדיינין (שבועות דף מ:) דאשתמוטי קא משתמיט דלכך נתקנה שבועת היסת בכופר הכל מ"מ יותר יש לו פנים לכפור מקצת מלכפור הכל וליכא מיגו אבל אין לפרש שבא ליתן טעם אמאי כופר הכל פטור וקאמר לפי שאין אדם מעיז דהא כופר הכל פטור אפילו במקום שיכול להעיז דהרי בבנו דמעיז פטרוהו רבנן אפילו מודה מקצת במיגו דאי בעי כופר הכל וכן בפ"ק דב"מ (דף ד:) גבי סילעין דינרין פטר [ר"ע] בלוה אומר ג' משום דמשיב אבידה דאי בעי אמר ב' והוי כופר הכל דהא דכתיב בשטר כהילך דמי ופריך נמי מינה התם למאן דאמר הילך חייב אלמא כופר הכל פטור ואע"ג דיכול להעיז משום דמסייע ליה שטרא דהא פטור במודה במקצת במיגו דאי בעי כפר הכל וכופר הכל דפטור גזירת הכתוב דכתיב כי הוא זה משמע דוקא במודה במקצת ולא כופר הכל כדאמרינן בפ"ק דב"מ (דף ה.) דתרי קראי כתיבי כתיב הוא וכתיב זה אבל מדחייביה רחמנא שבועה בעד אחד אין להוכיח דכופר הכל פטור דאי חייב מאי נפקא מינה מעד אחד כיון דבלאו הכי חייב שבועה דאיצטריך להיכא שאין הבעלים יודעין והעד מעיד שגנב לו או שהיה חייב לאביו:

    אין אדם מעיז - אין לפרש לפי שעשה לו טובה כדפי' בקונטרס בהגוזל קמא (ב"ק דף קז.) דאם כן בפקדון שלא עשה לו טובה יפטר במודה במקצת במיגו דאי בעי כפר הכל ובכמה דוכתי מחייבינן מודה במקצת בפקדון אלא אין אדם מעיז כל מקום שאותו שכנגדו יודע שהוא משקר כדפי' ריב"א ואין להאריך כאן:

    ובכולי בעי דלודי ליה - פי' בקונטרס וכי תימא דלא נשבעיניה אשארא דמיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אממונא לא חשיד מדלא כפריה כוליה וכי היכי דמודה בפלגא בכוליה נמי בעי דלודי ליה וקשה דבפ"ק דב"מ (דף ו.) מסקינן דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וליכא למימר דהתם מדרבנן הוא דלא חשיד לפי שראו דפריש משבועתא טפי מממונא דהא משמע בחזקת הבתים (ב"ב דף לג:) גבי נסכא דרבי אבא דאי הוה אמר לא חטפי הוה נשבע להכחיש את העד אלמא לא אמרינן מיגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא וההיא שבועה דאורייתא דשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאמרינן גבי ההוא רעיא בבבא מציעא בפ"ק (דף ה.) לכן נראה דאתא לפרש דלא תימא כיון דאין אדם מעיז פניו אם כן קושטא קאמר ויפטר משבועה מאותו מקצת שכופר מטעם חזקה דאין אדם מעיז ולהכי קאמר ובכולי הוא דבעי דלודי ליה דאינו ברצון מעיז אלא אישתמוטי קא מישתמיט ואם תאמר גזלן אמאי פסול לשבועה כיון דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא וי"ל דמדרבנן פסול משום דפסלתו תורה לעדות דכתיב להיות עד חמס ולא גזרו רבנן אלא היכא דנודע פסולו דגנאי הוא להשביעו ואם תאמר מדאורייתא מאי שנא לאו דעדות מלאו דשבועה וי"ל דחמירא ליה שבועה לפי שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לא תשא כדאמרינן בריש פרק הדיינין (שבועות דף לט.) ועוד יש לחלק דעל אותו ממון דחשדינן ליה לא חשיד אשבועתא דעל ידי שבועה יפרוש אבל גזלן אממון אחר חשוד כמו שמממון אחר לא פירש כמו כן לא יפרוש משבועה ולא קשה מההוא רעיא דאסהידו ביה דאכל תרי מנייהו אמאי פסול דהנך תרי צריך לשלם ומן השאר יפרוש על ידי שבועה דהא מה שמשלם ע"י עדים אין זה השבה מעליא דעל כורחו הוא משלם:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הוא דאמר כראב"י דתניא ראב"י אומר פעמים נשבע על טענת עצמו, ולא פטר ליה משום משיב אבידה כ"ש שיודה בזה ר' אליעזר שאין פוטרין אותו מידי שבועה שאינו משיב אבדה כמו שכתבנו.

    וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור - כלומר נהי דלית ליה מתני' דהמוצא מציאה מ"מ האיך הוא מחייב זה על טענת עצמו וכי לית ליה משיב אבדה פטור, ואין לפרש דממתני' פריך לי' כלומר וכי לית ליה מוצא מציאה דמתני' כמו שפירש"י ז"ל, חדא דמוצא מציאה לאו משיב אבידה הוא כמו שכתבנו, ועוד דה"ל למנקט לישנא דמתני' והכין הו"ל למימר וראב"י לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם, ועוד מאי קא פריך וראב"י לית ליה מוצא מציאה דבהא נחתינן וסלקינן למימר דראב"י לית ליה מתני' ור' יצחק דאמר כותיה וא"כ היכי הדרי ושיילי וראב"י לית ליה מתני' הא אמרינן דלא, אלא שרש"י ז"ל כבר נשמר מקושיא זו ופי' וראב"י לית ליה משיב אבדה פטור כלומר והוינן בה, אלא שעדיין קשה כמו שכתבנו.

    ואוקמה רב בטענו גדול הבא בטענת אביו ואפי' בטוענו ברי, כלומר שטוענו עומד הייתי על אבי כשהודית לו שיש לו מנה בידך ומשו"ה מקשי האי טענת עצמו קרית לה האי טענת אחרים מעליתא היא, ופרקינן טענת אחרים והודאת עצמו שאינו מחייבו אלא הודאת פיו ומשו"ה קרי לה טענת עצמו, ואקשינן כולהו טענתא נמי דמודה מקצת הכי איתנהו שהיה יכול לכפור הכל ומשום הודאת פיו במקצת מתחייב שבועה ואמאי קרי ליה ר"א טענת עצמו ורבנן למה חלקו עליו בכך ופטרוהו, ואסיקנא אלא בדרבה קא מיפלגי כלומר לעולם בטוענו קטן ממש כדאוקימנא לה מעיקרא ובטוענו בריא ובדרבה קא מיפלגי, דראב"י סבר בין בו בין בבנו ואפי' כשהוא קטן כיון שהוא בא בטענת אביו וטוענו ברי אינו מעיז בו אלא הרי הוא כשאר טענת אחרים דעלמא ואין לתקן בה כלום כדי שיודה שהרי אינו יכול להעיז פניו ולכפור, והא דתנן אין נשבעין על טענת קטן התם הוא דבא בטענת עצמו שהתורה פטרתו דכתיב כי יתן איש אל רעהו דבעינן נתינה באיש, ורבנן סברי בו ובבנו גדול דטענתו טענה מעליתא אינו מעיז, וכדגרסי' בירושלמי ודכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי אלא בחמשים לא בזה תקנו וכבר כתבתיו למעלה, אבל בבנו קטן מעיז דטענת קטן לית בה ממשא, ומשום דטענת קטן הבא מחמת עצמו ואפי' בא מחמת אביו לרבנן לית בה ממשא קרי ליה ראב"י נשבע על טענת עצמו, ומ"מ משום שאינו יכול להעיז פניו אפי' בבנו קטן הוא מחייב שבועה כאלו טוענו גדול אבל במוצא מציאה מודה ר"א דפטור מפני תיקון העולם וכ"כ ר"ח ז"ל ואמרינן הוא דאמר כראב"י ולא עמדה דאפילו ר"א אית ליה משיב אבדה פטור ולא חלק ר"א וחכמים אלא בהא דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, וכן דעת רבינו אלפסי ז"ל שפסק כראב"י ולא כתבה לזו דר' יצחק לומר שאין הלכה כמותו אלא כסתם מתני' לפי שזו דראב"י וזו דר' יצחק אינן דומות זו לזו ואיפשר דאיתה לר"א וליתה לדר' יצחק, וכל זה שלא כדברי רש"י ז"ל. ולפי שיטה זו הא דאמרי' בשלהי שבועות אילימא דא"ל מנה לאבא בידך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה אפי' כרבנן דר' אליעזר אתיא דאפי' רבנן מודו בטוענו גדול הבא בטענת אביו בברי שאינו מעיז בו, וכן דעת הגאונים ז"ל שפסקו הלכה כרבנן, אבל הרי"ף ז"ל כתב שם בהלכות דההיא כר"א אתיא ולא כרבנן, נראה שפי' כאן כפירושו של רש"י ז"ל דפירש אלא בדרבה קא מיפלגי כלומר לעולם בקטן הבא בטענת אביו ואפ"ה מחייבו ר"א דבין בו בין בבנו קטן ובין בבנו גדול אינו מעיז ורבנן סברי בו אינו מעיז אבל בבנו אפי' בנו גדול מעיז ואפי' בא בטענת ברי ואומר עומד הייתי על אבא משום שאין זה בריא שמא תנאי דברים היה ביניהן כדי להשביעו ולהחזיקו בעשיר או שמא היה לו בידו כנגדן כסות או פירות, והא דתנן התם מנה לאבא בידך והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים פטור אתיא כרבנן דלרבנן אפי' בגדול מעיז, והילכך ההיא דאמרי' אילימא דא"ל מנה לאבא בידך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה דלא כרבנן אלא כר"א, ותמיה לי דמאי דוחקיה למהדר ביה משנויא קמא דאוקימנא לה בגדול הבא בטענת אביו ולאוקמה בטענת קטן דהא לרבנן בין בבנו גדול בין בבנו קטן מעיז ולראב"י בין בבנו גדול בין בבנו קטן אינו מעיז, וכי אקשינן אי הכי טענת עצמו טענת אחרים היא הו"ל לשנויי בדרבה קא מיפלגי, ולספרים דלא גרסינן אלא בדרבה ניחא דאפשר למימר דלאוקומי שנויי דמאי קטן גדול קא אתי כדכתבינן אבל לספרים דגרסי אלא כלומר אלא בקטן קשיא, ורש"י ז"ל כן פירש אלא לא תימא בטוענו גדול אלא בטוענו קטן.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 51b

    Gittin 51b. The full printed text of this folio side - 9 numbered segments, about 193 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 51b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026