Gittin 30a

כי משוו ב"ד שליח מי בעי בפניו דשליח קמא או אפילו שלא בפניו כגון זה שהוא אנוס ואינו יכול לעכב כאן וילך לדרכו:

מברא מעבר המים שלא מצא את המעבורת:

לא שמיה מתיא דלא מטי עד הכא ואין טענת אונס בתנאי גיטין למימר אניסנא א"נ יש אונס בגיטין הא אוקימנא בשמעתא קמייתא דכתובות דהאי אונסא דשכיח הוא ואיבעי ליה לאתנויי:

ליהוי גיטא מעכשיו אמסור לה גט על תנאי זה אי לא אפייס לה:

פייסה בדברים והרבה עליה ריעים ולא נתרצתה להשלים אתו:

מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא וכיון שלא עשה כן נמצא שלא פייסה ואע"פ שאין לו לא אמרינן אניס דאין אדם יכול לטעון אונס בתנאי של גט והוי גיטא:

אטו תרקבא דדינרי בעי למיתב לה והרי אין לו ואנוס הוא דהא פייסה במה שבידו לעשות ולא איפייסא ולא הוי גיטא דיש אונס בגיטין:

הא כמאן דאמר כו' פלוגתא דתרי לישני ואליבא דרבא היא במסכת כתובות בשמעתא קמייתא:

מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא‎—Did he give her three Kavin of Dinarin and she was not appeased O VERVIEW The גמרא relates an incident where a man gave a גט to his wife with the stipulation that if I do not appease her within thirty days, the גט should be effective retroactively. He attempted to appease her, but the wife was not appeased. רב יוסף ruled that the גט is valid, since did he offer to give her three קבין of דינרין (a huge sum), therefore he did not appease her. ----------------------------- תוספות responds to an anticipated difficulty: אף על גב דלית ליה אין טענת אונס בגיטין והוי גט‎ – Even though he does not have תרקבא דדינרי, nevertheless the גט is valid, for there is no אונס claim, regarding a גט‎. תוספות asks: ואם תאמר וכי יהב לה נמי תרקבא דדינרי אמאי לא הוי גיטא הא לא איפייסא – And if you will say; and even if he gave her תרקבי דדינרי, why is it not a valid גט, since she was not appeased?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דאי לא פייסנא לה משמע אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול – And the ר"י says that the stipulation, ‘ if I do not appease her’, means, ‘if I will not trouble myself to appease her in a substantial way’ – ואי יהב לה הרי טרח לפייסה וקיים תנאו אף על פי שלא נתפייסה: So if he gave her תרקבי דדינרי, he troubled himself to appease her and he fulfilled his stipulation, even though she was not appeased. S UMMARY אי לא פייסנא means I will try exceedingly hard to appease her, regardless whether she is appeased or not. T HINKING IT OVER Is the extraordinary effort that is required to fulfill his תנאי of appeasement, depend on the man (that he do something extraordinary for a person in his situation), or on the woman (that he does something extraordinary for a person in her situation)?

במכרי לא קתני‎—It does not state, ‘by his friends’ O VERVIEW The משנה stated that if one lent money to a כהן, etc., he may withhold the תרומה as a payment for his loan. The גמרא asked how can this be, since the כהן never received the תרומה‎?! רב answered that the משנה is discussing מכרי כהונה so it is considered as if the כהן received it. שמואל answered that he was מקנה the תרומה to the כהן (through an agent). The גמרא explains that שמואל does not learn like רב since the משנה does not mention מכרי כהונה, and רב does not learn like שמואל since the משנה made no mention of מזכה ע"י אחר‎. This obviously requires some clarification since the difficulty in each פשט is the same (that it is not mentioned in the משנה), why did each one (רב and שמואל) choose his particular interpretation?! --------------------------------- תוספות responds to the anticipated difficulty: אף על גב דמזכה נמי לא קתני מכל מקום ניחא ליה לאוקמי במזכה דאיירי בכל כהנים – Even though that מזכה is also not mentioned in the משנה, nevertheless it was more feasible to establish the משנה by מזכה since it is applicable to all כהנים, rather than establishing the משנה by מכרי כהונה which applies to a limited amount of כהנים‎ – ומאן דמוקי לה במכרי משום דמזכה לא קתני אף על גב דמכרי נמי לא קתני‎ – And רב who established the משנה by מכרי since the משנה does not state מזכה, even though it also does not state מכרי, because – משמע ליה מפרישין עליהן סתם בלא שום זיכוי: It seems to רב that the term מפריש עליהן which is stated simply without qualification indicates that it is done without any זיכוי (transference of ownership). S UMMARY The advantage of מזכה is that it applies to all כהנים, and the advantage of מכרי כהונה is that fits well with מפרישין‎. T HINKING IT OVER Why did the גמרא have to mention, מכרי לא קתני and מזכה לא קתני, when the גמרא could have offered תוספות explanation why רב ושמואל disagree with each other?

כיחידאה לא מוקמינן‎—We do not establish it according to an individual Overview עולא explained why in the משנה he can be מפריש the תרומה and deduct it from the loan, even though the כהן did not receive it, is because the משנה follows the ruling of ר' יוסי, who stated that עשו שאינו זוכה כזוכה‎. The גמרא said that רב ושמואל disagree with עולא, for we do not establish a משנה like a יחיד (meaning ר' יוסי). תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. ------------------------------------ תוספות responds to an anticipated difficulty: אף על גב דשמואל פסיק בפרק קמא דבבא מציעא (דף יב, א) כרבי יוסי – Even though that שמואל ruled in the first פרק of מסכת ב"מ like ר' יוסי‎ – דעשו את שאינו זוכה כזוכה‎ – That the חכמים occasionally made one who did not acquire something as if he acquired it, so what is the difficulty with establishing our משנה according to ר"י, since שמואל maintains that the הלכה is like ר"י – תוספות responds: מכל מקום מסתבר ליה לאוקמי מתניתין אפילו כרבנן : Nevertheless שמואל finds it more logical to establish our משנה even according to the רבנן who do not maintain עשו שאינו זוכה כזוכה‎. S UMMARY It is preferable to establish a משנה according to the רבים, rather than establish it according to יחיד, even though he is accepted להלכה‎. T HINKING IT OVER Can we differentiate between the case in ב"מ (regarding the קטן) where שמואל rules עשו שאינו זוכה כזוכה, and the case in our משנה where perhaps we do not say עשו שאינו זוכה כזוכה‎?

ופוסק עמהן כשער הזול‎—And he contracts with them at the lower rate Overview The ברייתא states that when he is מפריש תרו"מ on the account of the loan, he deducts the price of the תרו"מ according to the lower market rate. תוספות clarifies what is meant with ופוסק כשער הזול‎. ----------------------------------- כדמפרש דאף על גב דלא פסק כמי שפסק דמי‎ – As the גמרא explains shortly that even though he was not פסק, it is considered as if he was פסק and he deducts it כשער הזול‎. ואין בו משום רבית אפילו פוסק הרבה פחות משער הזול: And there is no prohibition to do this on account of רבית, even though he is פוסק much less than the שער הזול‎. S UMMARY The מלוה may contract for a very low price even less than the שער הזול‎. T HINKING IT OVER 1. Why was it necessary for תוספות to write that דאע"ג דלא פסק כמי שפסק דמי, when the גמרא explicitly states so (as תוספות himself indicates)?! 2. When תוספות writes ואין בו משום רבית, is it referring only to the case where he is פוסק הרבה פחות משער הזול, or is this needed even for the case of אע"ג דלא פסק כמי שפסק דמי that nevertheless it is not רבית (or there is no need to tell us that it is not רבית since it is כשער הזול)?

הא קא משמע לן אף על גב דלא פסק כולי‎—This informs us that even though he did not contract, etc. O VERVIEW The ברייתא, when it stated ופוסק עמהן כשער הזול, means that even though he was not פסק, it is as if he was פסק‎. Our תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. ------------------------------ תוספות asks: ואם תאמר הא נמי פשיטא דבפרק איזהו נשך (שם דף עב, ב) – And if you will say; this too (that אע"פ שלא פסק כמי שפסק דמי) is obvious, for in פרק איזהו נשך‎ – אמר רבי יהודה שיכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי‎ – ר"י rules that he can tell (the seller), ‘ give it to me for this lower price, or give me back my money’ – תוספות answers: ויש לומר דהתם שאומר לו בשעת הזול אבל הכא אפילו שתק עד שהוקר השער: And one can say; that there he is saying it to him (תן לי כזה או תן לי מעותי), when the price is low. However here, even if the מלוה was silent when the price was low until the price rose, nevertheless he can still receive it at the שער הזול even if לא פסק‎. S UMMARY The novelty here is that he can receive the תרו"מ בשער הזול even after the price rose. T HINKING IT OVER תוספות is asking that according to ר' יהודה it is פשיטא‎. However perhaps this ברייתא is according to the רבנן who argue with ר"י and maintains that you cannot say תן לי כזה או תן לי מעותי if you were not פוסק‎?!

כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כולי‎—Since that when he does not have, he does not give him, etc. O VERVIEW The גמרא explains the reason why there is no איסור רבית (even though he is deducting the תרומה at a very low price) is because the מלוה is not assured of payment, for if his fields do not produce (so there is no תרו"מ), the כהן will not have to pay him back. ------------------------------- תוספות responds to a difficulty: והא דאסר רב בפרדיסא באיזהו נשך (שם דף עג, א) אף על גב דאית ביה תיוהא – And this which רב forbade, in פרק איזהו נשך, the practice of פרדיסא, even though there can be spoilage in the grapes; why is our case different? תוספות responds: הכא התירו משום תקנת כהן: Nevertheless here they permitted it because of the benefit to the כהן‎. S UMMARY The היתר of a possible loss to avoid the איסור רבית is not universal. T HINKING IT OVER Is תוספות question also according to פרש"י בד"ה ואין‎?

לא שנו אלא בעל הבית בכהן‎—It was not taught, only regarding the owner with the Kohain O VERVIEW The ברייתא taught, regarding the rule of lending money to a כהן, etc. in order to be repaid from תרומה, etc., that if he wants to retract from this deal, he cannot. רב פפא commented that this means that the lender (the בעה"ב) cannot retract, but the כהן may retract. תוספות explains this ruling. ---------------------------------------- אפילו לרבנן דפליגי ארבי שמעון בפרק הזהב (שם דף מד, א) – This ruling of רב פפא applies even according to the רבנן who argue with ר"ש in פרק הזהב‎ – ולית להו כל שהכסף בידו ידו על העליונה – And they do not maintain that the upper hand is by the one who has the money, nevertheless – הכא לא גרע מכי לית ליה לא יהיב – Here it is not worse than a situation where if there is no תרומה (the produce did not grow), the כהן does not have to give him other payments – אי נמי כדפירש בקונטרס דהכא דאין לו למשוך ממנו כלום לא מצי הדר ביה: Or you may also say like רש"י explained that here by מלוה את הכהן, where the בעה"ב has no need to pull anything from the כהן, therefore the בעה"ב cannot retract. S UMMARY The רבנן agree that only the כהן can retract but not the בעה"ב; either because it was agreed that דכי לית ליה לא יהיב ליה, or because there is no need for משיכה here. T HINKING IT OVER The produce which is being given to the בעה"ב is a דבר שלא בא לעולם, so even if we maintain אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, nevertheless the rule is that before it is בא לעולם, one can retract, so why cannot the בעה"ב retract?

ההוא דאמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין

ופסקיה מברא אמר חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה מתיא ולא נתקיים התנאי לפיכך הגט גט. ובריש שמעתא קמייתא דכתובות אתיא למידק מינה דאין טענת אונס בגיטין, ודחו לה התם, דילמא אונסא דשכיח שאני דכיון דשכיח ולא אתני, אנן סהדי דעל דעת כן יהיב דאי פסקיה נהרא ליהוי גיטא. וכתב רבינו חננאל ז"ל והא שנויא הוא, דהא הכא דהוא דין עיקר הגיטין לא דחו להא דשמואל בהא. והא דרב יוסף דאמר

וכי תרקבא דדינרי איבעי לה למיהב לה הא פייסה ולא איפייסא תרי לישני נינהו ולא ידעינן בבירור איזו היא בתרייתא למיסמך עליה. [בנדפס: וראינו] רבותינו ז"ל דעבוד עובדא אין אונס בגיטין. עד כאן.

מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא אייפיסא ואוקימנא לה

כמאן דאמר אין טענת אונס בגיטין ואם תאמר, למאן דאמר אין טענת אונס בגיטין אפילו כי יהיב לה נמי תרקבא דדינרי לא הוי גיטא, דמכל מקום לא קיים תנאו. יש לומר, דאי לא מפייסנא, משמע אם לא אטרח לפייסא בדבר גדול, והילכך אי יהיב לה, הא טרח ופייסה, אבל כי לא יהב לה אף על פי שהוא אנוס שאין בידו במה לפייסה מכל מקום הרי לא קיים תנאו ואין טענת אונס.

מתני' המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן מחלקן. תקנה התקינו כדי שימצאו מי שילוה אותם.

ואם מתו נוטל רשות מן היורשין וכו' ירושלמי: ביורשי כהונא ולויה היא מתניתין, אבל ביורשי עני אין לעני נחלה.

גמרא ואף על גב דלא אתא לידיה. כלומר היכי זכו אינהו שיקבלנה זה בחובו, והיכי נפיק האי ידי נתינה.

זה שביארנו בשליח שצריך לומר בפני נכתב כו' שאם חלה אינו יכול לעשות שליח אלא שהולך לבית דין ובית דין עושין שליח במקומו אין צריך שיהו הבית דין עושין את השליח בפני השליח הראשון אלא אפי' שלא בפניו וזהו שאמרו כי משוו בית דין שליחא בפניו או שלא בפניו ואסיקו לה בין בפניו בין שלא בפניו ומ"מ כשהבעל ממנה שליח אם יכול למנותו שלא בפני שליח אם לאו לא הוזכרה בגמרא בפי' אלא שאני למדתיה על ידי מעשה מעובדא דאבא בר מניומי כמו שהזכרנו ואחר שכן הדין כן בשליח שממנה שליח בין בבית דין בין שלא בבית דין אף שלא בפני השליח שהוא בא למנותו אלא אומר הרי פלני שלוחי ואם הוא צריך לעשותו בבית דין אומר לפניהם הרי פלני שלוחי:

ומכל מקום בגמרא ספרדית מדויקת מצאתי כי משוי שליח בפניו או שלא בפניו ואסיקנא אפי' שלא בפניו ואין גורסין בית דין ולא כי משוו בלשון רבים אלא משוי בלשון יחיד ופירושו על הבעל או על השליח שבא למנות שליח אחר ובבית דין לא הוצרכה ללמד שפשוט הוא והדברים נראין:

כבר ביארנו שאין טענת אונס בגיטין מעתה מי שנתן גט לאשתו ואמר לה שיהא גט כך שלא בא עד שלשים יום אצלה בעיר והיה בא וחלה בדרך או אפי' נכנס בתחום העיר ונהר מעכבו מליכנס ולא נכנס עד שעברו שלשים אפי' היה עומד וצווח חזו דאתאי אלא שאיני יכול ליכנס אינו כלום והרי זה גט גמור אע"פ שמגלה עכשו בדעתי שאין רצונו לגרש שאין טענת אונס בגיטין וכן אם נתן לה גט ואמר לה שאם לא יתפייס עמה עד שלשים יום יהא גט ובא לפייסה בתוך שלשים ואינה רוצה להפיס אפי' היה רוצה ליתן לה תרקבא דדינרי או לעשות כל מה שבידו לעשות לה כדי שתתפייס שהדבר ברור שהוא רוצה לפייסה אינו כלום אחר שלא ניפייסה שאין טענת אונס בגיטין ואע"פ שלשון אחרון הנזכר כאן הפך הדברים ובכל מקום אמרו הלכה כאיכא דאמרי כבר יצאו מהם שלש שאין הלכה בהם כאיכא דאמרי ואחד מהם זה שבכאן והשני ביבמות פרק ארבעה אחים ל"ב א' נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה ואיכא דאמרי אף היא הותרה ואין הלכה כאיכא דאמרי והשלישי במציעא פרק נשך ס"ד ב' בענין הדר בחצר חברו שלא מדעת אם צריך להעלות שכר אם לאו כמו שיתבאר שם ומעתה כל שלא בא אע"פ שמחמת אונס נתעכב הרי זה גט אלא שלפי מה שכתבנו לשיטתנו דוקא בנאמנת עלי שלא פייסתי ולשיטת גדולי המחברים אין צורך בכך שהרי לא היה בעיר:

ומכל מקום אם ביטל את הגט קודם שלשים הרי הוא בטל שכל שנתן גט על תנאי בלא על מנת ובלא מעכשו אפי' הגיע הגט לידה כל שלא נתקיים התנאי יכול לבטלו שלא אמרו משהגיע גט לידה אין יכול לבטלו אלא בלא תנאי או במעכשו או על מנת שכל שמגרש על אי זה תנאי בלא על מנת ובלא מעכשיו כשיתקיים התנאי מגורשת משעה שיתקיים התנאי ולא למפרע משעת נתינת הגט ומתוך כך יכול לבטל את הגט בנתיים או לחדש תנאים או להוסיף או לגרוע הא במעכשו או על מנת לכשתקיים התנאי מגורשת משעת נתינת הגט למפרע ולפיכך אינו יכול לבטל ולמדת במעשים אלו שיכול היה לבטל את הגט תוך הזמן אלא שהיה סבור שיתבטלו גירושיו מחמת טענת אונס אפי' היה שם מעכשו וכבר כתבנו ענין דברים אלו בראשון של כתבות:

כבר ביארנו שיש טענת אונס בממון ומעתה למדנו ממעשה זה שכל שהתנה לחברו להיות שדהו נתונה לו מעכשו אם איני מפייסו או אם איני מפייס את פלני מכאן ועד שלשים יום ובא לפייסו ולא נתפייס אין השדה קנויה לו ובלבד כשבא לפייסו במה שבידו לעשות ונראה לי במה שבידו לעשות וכפי הראוי והמוטל עליו לפי ראות עיני בית דין ותרקבא דדינרי הנזכר כאן לאו דוקא אלא כפי הראוי הא אם אמר אם לא אתן מנה לפלני ולא רצה לקבל ודאי פטור שאין במשמע אלא אם רוצה לקבל ויש חולקין לומר שכל התולה בדעת אחרים אין בו טענת אונס אף בממון שמשעה ראשונה גמר והקנה שהרי אינו יודע בחברו אי ציית אי לא ציית ואם תשיבני אשה שבסוגיא זו אשה שאני שהיא סבור שאם בא לפייסה תתפייס שסתם אשה נוחה להתפייס אצל בעלה ועיקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה חכמי הדורות:

מה שכתבנו שאין אונס בגיטין פירושו אף באונס שאינו מצוי כל כך ואין צריך לומר במצוי ומכל מקום באונס שאינו מצוי כלל יש בו דרך אחרת לקצת מפרשים כמו שיתבאר במסכתא זו בענין אכלו ארי אין לנו וכבר כתבנוה בראשון של כתבות:

המשנה השביעית והיא חוזרת לענין החלק השני במה שנתגלגל בה במה שדנין אותם בחזקת שהם קיימים והוא שאמר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקו מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת כהן או לוי או שמא העשיר העני מתי צריך ליטול רשות מן היורשים ואם הלוון בפני בית דין אינו צריך ליטול רשות אמר הר"ם פי' זאת ההפרשה לפי מה שאספר וזה שהוא יוציא מה שיחייבהו מתרומה ומעשר ראשון או מעשר שני ויזכה בו לזה האיש על ידי אחר ואם היה מנהג זה הכהן או הלוי או העני שיקח מזה הישראל ולא יתן גם כן זה הישראל לאיש זולתו הנה כל מה שאצל זה הישראל מן המתנות כאלו הגיעו לזה הכהן או הלוי או העני ולא יצטרך זיכוי על ידי אחר יחשבהו בדמיו וינכה ממה שנתן לו עד שישלם הממון אשר אצלו ואם מת יצטרך שיקח רשות מהיורשים אשר ירשו ממנו קרקע והגיע אליהם שיעור החוב לפי שהם אולי ירצו הם אבל יפרעו אליו החוב אשר על אביהם מאשר הוא עדיין חייב כבר התקיים ויקחו חלקם ואמנם מעשר ראשון הנה כבר ביארנו פ"ט מיבמות שהוא מותר לזרים וכאשר לקח הישראל אל זה החלק ממעשר ראשון או מעשר שני הנה מותר לו לאכלם ואולם התרומה אשר הוא חלק כהן הנה לישראל בו תועלת שיתננה לכהן קרובו או ימכרנה לכהנים ויהיו המעות שלו לפי שכבר קנאה מכהן בזה הכסף אשר הלוהו:

אמר המאירי המלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים פי' שהלוה לכהן על שבשעת הגורן יהא מפריש תרומתן ר"ל תרומה גדולה ותרומת מעשר לשם אותו הכהן ומעשרותיו ר"ל מעשר ראשון לשם אותו הלוי ומעשר עני לשם אותו עני וכשמגיע זמן הגורן הוא מפריש את כל אלו עליהן ר"ל לשמן ומה שאמר מחלקם ולא אמר כל חלקם ר"ל שמפריש לשמן בכדי ההלואה שהלוה להם ומעכבם לעצמו למכור התרומות לכהנים ולאכול המעשרות שמותרים לזרים הרי זה מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים ואינו חושש שמא מת כהן או לוי ויהא צריך ליטול רשות מהם שמא יפרעוהו הקפותיו ויטלו מתנותיהם או שמא העשיר העני ושלא יהא רשאי ליתן לו כלום ומ"מ אם נתברר לו שמת הכהן או הלוי צריך ליטול רשות מן היורשין וכל שלא נטל רשות מהם לא יצא ידי נתינה שמא יפרעוהו ויקבלו מתנותיהם ואף זו דוקא מועיל רשותם כשהם יורשים המשועבדים בכך כגון שהניח להם אביהם קרקע אפי' קרקע מיעט אפי' טפח וכעין קטינא דאביי הנזכר בכתבות פרק מי שהיה נשאוי צ"א ב' אבל אם הניחו כספים אין רשות מועלת שאין נקראין יורשים לענין זה אחר שאינם משועבדים להלואתו אע"פ שמצוה עליהם בכך ואמר על זה שאם הלוהו בבית דין על מנת שיפריש בכדי מעות אלו מחלקם אינו צריך ליטול רשות מן היורשים אלא מפריש בחזקת השבט ומעכב לעצמו דהרי תקון בי דינא ומשום דמסתמא כולהו בהכי ניחא להו וכן אם מת העני מפריש בחזקת עניי ישראל בכל מקום שהם ומעכב לעצמו ואין כאן רשות יורשו שאם עשיר הוא אין לו בה כלום ואם עני הוא אינו נקרא יורש אבל העשיר העני אין לו תקנה וחייב להפריש ואינו מעכב לעצמו וזכה הלווה במה שבידו שהרי הלוהו על מנת שלא יפרע לו ובהעשיר לא עבוד תקנתא דלא שכיחא וכדאמרי אינשי מית חברך אשר איעתר לא תאשר ומגדולי הראשונים שבגירונדה כתבו שזו של ירשו קרקע אהלואה דבית דין קיימא כמו שכתבו בחבוריהם ואין הדברים נראין כלל אלא ארישא קאי וכן היא בתוספתא בהדיא:

בד"ה ופוסק כו' ואין בו משום רבית אפילו פוסק הרבה פחות משער הזול עכ"ל נראה לפרש דמילתא אחריתא הוא דאפילו יצא השער דהשתא יוכל לפסוק עמו בפחות משער ואפילו משער הזול שיהיה אבל מפרש"י נראה דאין בו משום רבית שיוכל לפסוק עמו בזול היינו דוקא כשלא יצא השער אבל ביצא השער לא יוכל לפסוק עמו בפחות משער דהשתא וק"ל:

בד"ה הא קמשמע לן כו' דבפרק איזהו נשך אמר ר' יהודה שיכול לומר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ל"ש אלא כו' דאין לו למשוך ממנו כלום לא מצי הדר ביה עכ"ל ומיהו הכהן מצי למיהדר ולמאן דאמר בפרק הזהב אליבא דרבנן דמשיכה קונה ניחא דאיכא למימר כיון דמ"מ לא עביד הכא משיכה יכול הכהן לחזור בו וידו על העליונה אבל למאן דאמר התם דמעות קונות דבר תורה (ו) קשה למה יוכל הכהן לחזור ועוד נדקדק בזה לקמן וק"ל:

ע"א ד"ה במכירי לא קתני וכו' עד מ"מ ניחא ליה לאוקמא במזכה דאיירי בכל כהנים. פי' וזה ר"ל במה שאמר במכירי לא קתני ר"ל ואיירי בכל כהנים וכן במה שאמר מזכה לא קתני ר"ל שאיירי שמפרישים עליהם סתם בלא שום זיכוי וק"ל:

ד"ה ופוסק עמו כשער הזול וכו' עד ואין בו משום רבית אפי' פוסק הרבה פחות וכו'. נ"ל דהתוס' פליגי ארש"י בפירושו דאין בו משום רבית דלרש"י הוי פירוש הברייתא כן ופוסק עמו כשער הזול היינו אם יצא השער כל סאה בסלע פוסק עמו שאם יוזלו כשעת הפרשה ויהיה כל סאה בחצי סלע אז מחויב ליתן ג"כ הסאה בחצי סלע ולכך פריך בגמרא פשיטא דבכל תנאי נמי דינא הכי כדמפורש בפרק איזהו נשך ואין בו משום רבית היינו שפוסק עמו שיתן לו כל סאה בסלע כל השנה אף אם יתיקרו אח"כ אע"פ שעדיין לא יצא השער לכל סאה בסלע בשעת פסיקה וזהו אסור בשאר תנאי משום רבית שאסור להתנות קודם שיצא השער כמבואר במציעא פ' הנזכר אך לפי' התוס' גם חילוק זה ואין בו משום רבית מיירי ג"כ שפסק עמו שיתן לו בזול הרבה פחות משער הזול ודו"ק:

גמרא ופוסק עמו כשער הזול ואין בו משום ריבית ופירש"י ז"ל דנהי דבשאר פוסקין בעינן שיצא השער כאן לא בעינן שיצא השער ואפ"ה אין בו משום ריבית והתוספות כתבו דההיא דאין בו משום ריבית ענין בפני עצמו הוא דאפילו פסק הרבה פחות משער הזול אפ"ה שרי וכן השיג הרשב"א ז"ל בחידושיו על פירש"י ז"ל. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל דלפסוק פחות משער הזול ודאי אסור דהכא המלוה מעות קתני דהיינו הלוואה גמורה וא"כ אם פוסק בשעת הלוואה שיפרע לו בפירות בפחות משער הזול הו"ל ריבית קצוצה ולא מהני ה"ט דקיהיב בגמרא כיון דלית ליה לא יהיב ליה כו' שזה הטעם לא מצינו אלא לענין אבק ריבית כגון במילתא דזביני שהוא דרך מקח וממכר שאסרו חכמים בכל דבר שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד וכן סאה בסאה דאפילו דרך הלוואה אינו אלא אבק ריבית משום קרוב לשכר וא"כ כיון דאי לית ליה לא יהיב ליה נמצא שהוא קרוב להפסד כמו לשכר ומש"ה שרי ואע"ג דרב אוסר בפרדיסא התירו כאן משום תקנת חכמים כמו שפירשו התוספות בסמוך משא"כ לענין ריבית קצוצה לאו בקרוב לשכר תליא מילתא ולא שייך ה"ט דחזי ביה תיוהא ואע"ג דלענין משכנתא בלא נכייתא כתב רש"י בפ' איזהו נשך דף ס"ז להדיא דבכרם ושדה דשייך ביה תיוהא איכא למ"ד דשרי לגמרי ואף למאן דאוסר אינו אלא אבק ריבית מיהו שאני התם כיון דהלוהו על אותו שדה וכרם א"כ כמכורה לו דמיא שהרי המלוה מוחזק בשדה ויורד לתוכו לעבדה ולשמרה כמ"ש התוספות שם בדוכתי טובא וכבר הארכתי למעניתי שם בחידושי דרש"י נמי נחית להאי סברא דטעמא דמשכנתא היינו משום דכמכורה לו דמיא משא"כ הכא דלא שייך כלל ענין מכירה שהרי הלוה מוחזק בשדה והפירות הם דבר שלא באו לעולם א"כ סובר רש"י ז"ל דהוי ריבית קצוצה לפסוק בפחות משער הזול ומש"ה הוכרח לפרש דההיא אין בו משום ריבית אפוסק כשער הזול קאי ולענין דלא בעינן יצא השער דהא עיקר מילתא דסאה בסאה אינו אלא מדרבנן אפילו בהלוואה והכא כיון דאי לית ליה לא יהיב אפילו לכתחלה שרי כנ"ל נכון לשיטת רש"י אבל סברת התוס' והרשב"א ז"ל דאע"ג דדבר שלא בא לעולם הוא מ"מ כיון דעשו את שאינו זוכה כזוכה הדר הו"ל דרך מקח וממכר וכיון דאי לית ליה לא יהיב שרי לכתחלה אפילו פחות מהשער. אבל אכתי קשיא לי נהי דלא הוי אלא אבק ריבית כמ"ש התוספות בעצמם בסמוך אליבא דרב דאוסר בפרדיסא אלא שכתבו דמשום תקנת הכהן התירו היאך אפשר לומר דהתירו לפסוק אפי' בפחות הרבה משער הזול דהא הו"ל ככהן המסייע בבית הגרנות ונהי דבדיעבד מהני מ"מ לא שייך תקנת חכמים בזה להתיר אבק רבית במילתא דאיסורא לכהן המסייע בבית הגרנות וכי עבדי רבנן תקנתא לרשיעי. ולענ"ד שיטת התוספות והרשב"א ז"ל צ"ע ויש ליישב כיון דמסקינן בסמוך דהכהן יכול לחזור בו לעולם וא"כ אין כאן משום מסייע בבית הגרנות שאין כאן טובת הישראל כלל כיון שאם יתייקר יחזור בו הכהן אבל לענין ריבית מקשו התוספות שפיר מפרדיסא ולא ניחא להו בה"ט דלענין ריבית לאו בהכי תליא דכמה דיני ריבית יכול הפוסק לחזור בו ואפ"ה יש בו משום ריבית כל כמה דלא הדר ביה ודו"ק:

שם א"ר פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן ופירש"י ז"ל שהרי כספו בידו וזה לא היה לו למשוך ממנו כלום עכ"ל וכ"כ התוספות. וקשיא לי למה הוצרכו לכך כיון דהכא המלוה מעות קתני ע"מ להיות מפריש עליהם נמצא שבשעת הלוואה התנה שיגבה הפרעון מתרומה ומעשרות פירותיו וא"כ פשיטא שאין בע"ה יכול לחזור בו דכל תנאי שבממון קיים שע"מ כן הלוהו שלא יהא לו פרעון אלא מזו ואף אם נשתדפו שדותיו אח"כ בענין שמפסיד הלוה מעותיו לגמרי אפ"ה הא קי"ל בעלמא בעושה שדהו אפותיקי מפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו ושטפה נהר שאינו גובה משאר נכסים ול"ל דשאני אפותיקי דכמכורה לו דמיא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי משא"כ הכא לא שייך לומר דכמכורין לו דמיא שהרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא ליתא דהא קי"ל נהי דאין אדם מקנה דשלבל"ע אפ"ה יכול להתנות בדבר שלב"ל וה"נ הו"ל כאילו התנה בפירוש שלא יהא פרעון אלא ממה שיבא לידו מדבר שלא בא לעולם דמילתא דפשיטא היא דמהני דהו"ל כמחילה דבדברים בעלמא סגי. ויש ליישב דודאי הכא לא התנה בפירוש שלא יהא לו פרעון אלא מזו והא דאמרינן כי לית ליה לא יהיב ליה היינו מתקנת חכמים ואם כן סובר רש"י ז"ל דלא שייכי תקנת חכמים כה"ג לומר אע"ג דלא התנה כמאן דאתני דמי דהיא גופא תיקשי מי מתקני רבנן מילתא דליתא דכוותיה דנהי לענין פוסק כשער הגבוה אמרינן בשמעתין אף ע"פ שלא פסק כמי שפסק דמי היינו משום דבלא"ה מילתא דסברא היא לפסוק כשער הגבוה שיכול לומר תן לי כזה או תן לי מעותי כמ"ש התוספות משא"כ הכא היכא שנשתדפו שדותיו ולא מצא בע"ה מקום לגבות חובו מה סברא יש בזה לומר דהו"ל כאילו התנה שלא יהא פרעון אלא מזו דאדרבה קי"ל לא שדי אינש זוזי בכדי אע"כ דטעם תקנת חכמים בזו היתה שעשו הלואה זו כמו מכירה שפוסק על השער ומש"ה הוצרכו רש"י ותוספות לאהדורי אטעמא דאשכחן מכירה כה"ג דמהני כנ"ל נכון ודו"ק:

שם אבל כהן בבע"ה חוזר דתנן נתן לו מעות כו' הא דלא פשיטא ליה דבלא"ה הכהן חוזר בו משום דאין אדם מקנה דשלב"ל שכבר כתבתי דבהלוואה אדם משעבד דשלב"ל ואף לשיטת הסוברים גבי דאקני דאפילו לענין שיעבוד יכול לחזור בו קודם שבא לעולם מ"מ ניחא ליה לאתויי מההיא דנתן לו מעות לענין דאפילו משבאו לעולם יכול לחזור בו ועוד נ"ל דאפילו במכירה גמורה בדשלב"ל קי"ל דאע"ג דיכול לחזור אף משבאו לעולם אפ"ה אם שמיט הלוקח ואכל לא מפקינן מיניה וה"נ הרי הפירות ברשות הלוקח הן שהוא בע"ה מש"ה הוצרך לאתויי מההיא דתנן נתן לו מעות ולא משך אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה דאכתי מאי מייתי דהא מסקינן שם פ' הזהב דהא דמעות אינו קונה היינו כדי שלא יאמר נשרפו חיטך בעלייה ומה"ט אמרינן שם אם היה עלייה של מוכר מושכרת ללוקח דלא שייך ה"ט דנשרפו חיטך קי"ל דמעות קונה א"כ ה"נ הרי הפירות מונחים ברשות הלוקח בשלמא לשמואל דאוקי במזכה ע"י אחר א"כ א"ש דברשות המוכר הם אבל לרב ועולא קשיא ע"ש שהאריך. ולענ"ד נראה ליישב דודאי רב ושמואל ועולא לא פליגי אלא לענין אוקימתא לישנא דברייתא אבל לדינא כולהו אוקימתי אליבא דהלכתא נינהו וא"כ ע"כ דבלא"ה מילתא דר"פ לא איירי אלא במזכה לו ע"י אחר דאל"כ היאך יוכל הכהן לחזור בו ולהחזיר לבעה"ב מעותיו דאטו בשופטני עסקינן שהרי אם יחזור בו הכהן לבטל התנאי א"כ הבע"ה יחזור ויתן התרומה לכהן אחר דבמה זכה הכהן בתרומתו של בע"ה ליטול ממנו בע"כ הא קי"ל דטובת הנאה לבעלים ופשיטא לרב דמוקי במכירי כהונה א"כ אין כאן צד זכות לכהן ליטול שלא ברשות בעה"ב אלא אפילו לעולא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה נראה דהיינו לענין מצות נתינה בלבד דכיון דבעה"ב גופא ודאי גמר ומקני ליה מש"ה עשאוהו כזוכה כאילו בא לידו אבל להפקיע כוחו של בע"ה אם הכהן מבטל התנאי לא מסתבר לומר דעשאוהו כזוכה ליטול בע"כ דהא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו אע"כ דמילתא דר"פ איירי במזכה ע"י אחר ומילתא דפסיקא נקט דבע"ה לעולם לא יוכל לחזור אבל כהן בבע"ה יכול לחזור והיינו היכא דשייך חזרה כגון במזכה ע"י אחר כך נ"ל. אבל ראיתי לרש"י ז"ל שכתב בד"ה אבל כהן חוזר בו דכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון כו' עכ"ל נראה מזה שהודה במקצת דלא מיתוקמא מילתא דר"פ אליבא דרב דאמר במכירי כהונה כדפרישית אלא דאליבא דעולא מיתוקמא ליה שפיר ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו בזה אם לא שנאמר דמה שהלוה לו להיות מפריש עליהם היינו כדי שיהיה בטוח במעותיו וא"כ מעיקרא אוקמינהו ברשותיה דכהן רק שיהא בטוח במעותיו ולא במקח גמור ואני הנלע"ד כתבתי ונתיישבו כמה קושיות בענין זה ואין להאריך ועיין בחדושי הרשב"א ז"ל באריכות ודו"ק:

שם נתייאשו אין מפריש עליהם פשיטא כו' ותמיהא לי טובא מאי ענין יאוש לכאן דנהי שאמר ווי לחסרון כיס הא לא מהני שום יאוש לענין הלואה כדאיתא בטוח"מ סי' כ"ח וכן לענין גוף הפירות נראה דלא הוי כהפקר בכהאי גוונא כמו שכתבו התוספות פ' מרובה דייאוש לא הוי כהפקר גמור ואף את"ל דהוי כהפקר מ"מ כיון שחזר בע"ה וזכה בו הרי היא כאחת משדותיו אם לא שנאמר דאה"נ דמאותן השדות שקנה הבע"ה לאחר הלוואה אינו יכול להפריש כ"א מאותן השדות שהיה לו בשעת הלואה מפריש אבל דבר תימה הוא וכ"ש דמאי דמקשה הש"ס פשיטא אין לו מקום לפ"ז. ועיקרא דמילתא הא דקתני לפי שאין מפרישין על האבוד אין מובן לי כלל. ולכאורה היה נ"ל דהא דקתני נתייאשו הבעלים היינו נתייאשו בשעת הפסיקה וא"כ מסתמא לא הוי דעתו עליה וכדאמרינן בעלמא שאין דעתו על מה שהפקיר בנדרים בפ' אין בין המודר אלא דמל' רש"י ז"ל בשמעתין לא משמע כן וצל"ע:

גמ' כיחידאה לא מוקמינן עי' פאה פ"ה מ"ב ובר"ש שם:

שם ואין שביעית משמטתו עי' ברא"ש פ"ק דמכות סימן ג:

תוס' ד"ה כיחידאה וכו' אפי' כרבנן עיין לעיל דף יג ע"א תוס' ד"ה והא: