Commentary page
Gittin 21b
This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.
Read the full text in the readerGittin 21b
Gittin 21b. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 347 words — with the classic commentaries printed on the page.
Rashi
לא אפשר למקצייה דשייך במצות ואינו רשאי לחבל בו ואם חבל בו יוצא לחירות בראשי אברים אלמא אינו רשאי לחבל בו:
ספר משמע קלף:
וכתב לה מכל מקום מדלא כתב ונתן ספר כריתות בידה:
אי כתב בספר משמע יכתוב בקלף ומצית למימר דכי רבי מוכתב לה דומיא דקלף הוא דרבי:
השתא דכתיב ספר אין זו אלא וכתב ספירת דברי כריתות ועל כל מה דבעי לכתוב:
וכתב לה מאי עבדי ליה לדידהו לא איצטריך לרבות כל דבר שהרי לא קבע הכתוב דבר לכתיבתו ומונתן ספר. כריתות שמעינן:
ואינה מתגרשת בכסף אם אמר לה הילך פרוטה והתגרשי לי בה:
אקיש יציאה להוייה כדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר.:
14 more comments on this page.
Rashi on Gittin 21b · Sefaria
Tosafot
יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה כו' פי' רבינו שמואל דוקא בבעלי חיים או במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו חשיב מחוסר קציצה ותדע דבסמוך איפליגו אביי ורבא כשכתבו על עלה של עציץ נקוב דרבא גזר שמא יקטום אבל כשאינו נקוב משמע אפי' יקטום כשר וכן פירש הרב רבי שמעיה בפירושו ואם כתב גט בקלף גדול ואח"כ חתכו לפי זה כשר ומעשה היה בימי ה"ר יצחק ברבי מנחם ופסלו ונחלקו עליו גדולי הדור ובה"ג פוסל וכן ר"ת היה מחמיר מדקאמר בסמוך כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה ניהליה והא דלא פליג עלה רבא משום דליכא למיגזר שמא ישבר העציץ דאין דרך לשוברו כמו בקרן של פרה דלא גזרי' שמא יקצץ דאין דרך ליקצץ ודוקא בעלה גזרי' שמא יקטום ולאו דוקא נקט עלה של עציץ נקוב דהוא הדין כשאינו נקוב אלא משום רבותא דאביי נקטיה דאפילו בנקוב מכשיר ועוד אור"י דמסתבר דאין האשה קונה את הגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו כל זמן שלא פסקה יניקת העלה כדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים אבל במשיכת העציץ לא קנה דאכתי חשיבי מחוברין בשעת משיכה והא דמכשיר אביי משום דשקיל ליה ויהיב לה היינו דהניחתו במקום שפוסקת יניקת העציץ דהשתא הוי רבותא טפי דמכשיר אביי בעציץ נקוב דלא גזרי' דיהיב לה בפסיקת היניקה אטו בלא פסיקת היניקה וקמ"ל נמי אע"פ שצריך ליתן לה בפסיקת היניקה לא חשיב בהכי מחוסר קציצה ור"י מייתי ראיה לפי' ר"ת דחשיב בפ' כסוי הדם (חולין דף פט.) עפר עיר הנדחת מחוסר תלישה קביצה ושריפה ויותר נחשב מחובר גט בקלף גדול מחיבור עפר עיר הנדחת והא דלא חשיב לקורה הנעוצה בארץ מחוסר תלישה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מו:) משום דלא חשיב חיבור לקרקע כולי האי ולר"ת דוקא נחתך מקלף גדול חשיב מחוסר קציצה אבל חותך מן הגט דבר מועט כמו שעושין לייפותו לא חשיב בהכי מחוסר קציצה כדאמרי' לעיל גזייה לזמן ויהבי' ניהלה כו' בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו גבי והנייר שלי משמע דדבר מועט לא חשיב מחוסר קציצה:
תלמוד לומר וכתב לה מ"מ וא"ת ואימא וכתב כלל ספר פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל ונתן חזר וכלל אע"ג דלא מייתי אלא כללא קמא הכי נמי אשכחן בפ"ק דקידושין (דף כא:) מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול וכו' ת"ל ולקחת כל דבר הניקח ביד ולא מייתי בברייתא כללא בתרא ובסוגיא דהתם מוכח דכלל ופרט וכלל קא דריש ונתת באזנו חזר וכלל:
מה ספר דבר שאין בו רוח חיים לא בעי למימר מה ספר דבר הבא מב"ח כו' לאפוקי עלה וטבלא ופינקס אף ע"ג דבפ"ק דקידושין (דף יז.) גבי הענקה אמרי' דאי כתיב צאן ה"א דוקא ב"ח אין אבל גדולי קרקע לא שמא לא חשיב כל כך צד חשוב דבר הבא מב"ח כמו צד של בעלי חיים עצמו ועוד דהכל כפי מה שדומה לחכמים נקיט בכל א' ענין הראוי לו דבפ' בכל מערבין (עירובין דף כז:) נקט פירי מפרי וגידולי קרקע ובסוכה (דף יא:) מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה [וגידולו מן הארץ] (ואינו אוכל):
בכתיבה מתגרשת תרי וכתב לה כתיב אחד דרשינן וכתב לה לשמה ומוכתב אחרינא בכתיבה מתגרשת ומלה לה ולא לה ולחברתה:
ואינה מתגרשת בכסף הך דרשה לרבא אבל לאביי נפקא ליה דאינה מתגרשת בכסף מסברא דיאמרו כסף מכניס כו' ומ"מ איצטריך לדידיה נמי וכתב למעוטי חליצה והתם ממעט חליצה מספר כורתה היינו דרשה דר' יוסי הגלילי ונקט לה לפי שהיא פשוטה וכן רגיל בכמה דוכתי:
שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות תימה הא אם מת אביה או אם מכר לא חשיב תו בית אביה כדתנן בהשותפין (בנדרים דף מו.) קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח מת או מכר לאחר מותר ויש לומר דכל יוצאי חלציו קרוים בית אביו ואפילו שמת כדכתיב (בראשית לח) שבי אלמנה בית אביך גבי תמר וכבר מת אביה כדמוכחי קראי:
ורבי יוסי הגלילי מכרת כריתות כו' קשה לרבינו תם דבפ' המגרש (לקמן גיטין פג:) קאמר על רבנן דרבי אלעזר בן עזריה דכרת כריתות לא דרשי ור' יוסי הגלילי הוא בכלל רבנן דהתם ויש לומר דלא דרשי כרת כריתות לההיא דרשה דהתם ולא בעי למימר דלא דרשי כלל:
Tosafot on Gittin 21b · Sefaria
Rashba
יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה פירש רבינו שמואל ז"ל דלא שייך למימר מחוסר קציצה אלא במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו כעלה של עציץ נקוב אי נמי מבעלי חיים כעין קרן של פרה אבל כותב על הנייר או על הקלף ארוך ואחר כך קצצו לא קרינן ביה מחוסר קציצה. ודייק לה מדאמרינן לקמן על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום, אלמא מדנקט עציץ נקוב שמע מינה דבעציץ שאינו נקוב אפילו רבא מודה דכשר דליכא למיגזר מידי דאפילו כי יקטום נמי לית לן בה. ורבינו תם ז"ל דחה דהוא הדין בשאינו נקוב דפסיל ליה רבא אלא דהתם לאשמועינן כחו דאביי דאפילו בנקוב שרי וכח דהתרא עדיף ליה ואף על גב דלא קיימא לן כותיה. ואי נמי איכא למימר דאפשר דרבא לא גזר אלא בעלה של עציץ נקוב דכיון דיניק שפיר אורחא דמלתא למיתלש מיניה ועיקר שרשוהי בארעא שבוקו ליה, אבל בעלה של עציץ שאינו נקוב לאו אורחיה למתלשיה כולי האי ולא גזרינן ביה, אלא מיהו אי קייץ פסול דמחוסר קציצה קרינן ליה. ותדע דהא אמרינן כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה, אלמא דוקא משום דלאו אורחיה למיתבר עציצו הוא דשרינן דכוליה יהיב ליה ניהלה הא לאו הכי פסיל, ואף על גב דעציץ לאו עוקר דבר מגדולו הוא, והילכך אפילו כתבו על הקלף ואחר כך קצצו פסול. ור"י הסכים לדברי רבינו תם ז"ל ודייק לה מדאמרינן בחולין (פט, א) מכסים בעפר עיר הנדחת ופרכינן אמאי איסורי הנאה הוא אמר ר' זירא לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, ובודאי יותר מחובר הקלף חלק אל חלק מן העפר זה עם זה ואפילו הכי חשבינן ליה מחוסר תלישה. ואפשר לומר דאין מכל אלו קושיא על דברי רבינו שמואל ז"ל, דההיא דעציץ נקוב דאמרינן דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה לאו דוקא קאמר אלא משום דבעלה של עציץ איצטריך אביי דמכשר למינקט כי האי לישנא דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה נקט נמי בעציץ עצמו כי האי לישנא ולאו דוקא נקטיה, וההיא דעפר עיר הנדחת הכי קאמר את כל שללה תקבוץ מי שיוכל לקבוץ ולשרוף כגון עפרה אבל עפר עפרה שאי אפשר לו לקבצו אלא אם כן יתלוש עד תהום לא דלא אמרה תורה אלא מי שאינו מחוסר אלא קביצה אבל קרקע עולם לא וכי יתלוש ותוקד אש עד מוסדי עולם ולא משום דמחוסר תלישה דוקא קאמר, ואי נמי שהעפר יונק הוא זה מזה וכעוקר דבר מגדולו הוא, אבל כתבו על הנייר או על הקלף ואחר כך קצצו לא. ואף ר"י ז"ל כתב דלכולי עלמא לא אמרינן דהוי מחוסר קציצה אלא בקוצץ ממנו דבר ראוי אבל בקוצץ ממנו כגון אלו שמתקנין ומיפין אותו וקוצצין מן הגליונים מעט אין זה מחוסר קציצה וכדאמרינן לעיל (גיטין כ, ב) בין תיבה לתיבה בין שטה לשטה מהו אלמא ליכא משום מחוסר קציצה דאם כן כי היכי דפרכינן ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לפרוך נמי ותיפוק לה דמחוסר קציצה הוא אלא שמע מינה דקוצץ ממנו דבר הבטל לגבי הגט לאו מחוסר קציצה קרינן ליה, ואמרינן נמי לעיל (גיטין יז, ב) גזיה לזמן ויהבה נהלה מאי דאלמא אף על גב דגזיה לזמן לא מפסיל משום מחוסר קציצה. ובה"ג כתב ומאן דכתב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר ליכתוב דאי כתיב לה מן קמי דליפסוק מגילתא ופיישא מגילתא ופסיק לה בתר דכתיב גיטא מפסיל גיטא, עד כאן. ואפשר שאף הרב ז"ל לא אמר אלא בדפיישא מגילתא טובא דלא בטיל לגבי גיטא. ירושלמי (פ"ב ה"ג): על העלה של זית ולאו כמקורע היא אמר רבי זירא תנא בונא בר שילא אפילו כתב אני פלוני מגרש את אשתי כשר. בכת"י א"י: יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה.
מתני' אין כותבין במחובר לקרקע. כלומר משום דכשקוצץ מן הקרקע הוה ליה מחוסר תלישה ואילו אם נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש והכי גרסינן לה בירושלמי (שם), ואף על גב דבגמרין אמרינן דספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא מכל מקום מדאפקיה בלשון ספר קא משמע לן דספירה בתלוש בעי. ויש מפרשים משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש. ומעיקרא אשמעינן מתניתין דעל הקרן של פרה ועל היד של עבד כשר והוא שיתן לה את הפרה ואת העבד אבל קצץ לא ואחר כך קתני דכתבו על המחובר לקרקע אף על פי שלא קצץ אלא שנתן לה את הקרקע פסול ומן הטעם שכתבנו. כתבו על המחובר תלשו חתמו ונתנו לה כשר. ואוקימנא לה בגמרא כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכי כתיב וכתב אכתיבת הגט הוא דכתיב והכי קאמר אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו כתבו לתורף ונתנו לה כשר. ואף על גב דחתמו שנינו, חתמו דהכא היינו השלימו וכעין חותמיהן של ברכות דהיינו עיקר הברכות וכלן מלשון חותם תכנית. ואתיא דלא כסוגין דבריש מכלתין דאוקימנא לה כרבי מאיר וכדמוקי לה ריש לקיש בשמעתין דהכא נמי, וטעמייהו דהני רבנן דמוקמי לה כרבי אלעזר אף על גב דסתם מתניתין כרבי מאיר ואף על גב דחתמו שנינו משום דלא משמע להו דניגזור תורף אטו חתימה.
רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש תמיהא לי דלא הוה ליה לומר אלא עד שתהא כתיבתו בתלוש, דהא מכיון דהוי כתיבתו בתלוש ודאי אי אפשר לחתימתו במחובר, ואי אפשר לדחוק דמלתא בעלמא הוא דקאמר וכדי נקטיה ובגררה דכתיבתו, מדאמרינן בריש מכלתין (ג, א) מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ואוקמה רב אשי (ד, א) רבי יהודה היא דתנן רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. ונ"ל דמכאן יש לדקדק דתלוש ולבסוף חברו ובטלו הוה ליה כמחובר ופסול. ואף על גב דלענין עבודה זרה הוי כתלוש וכדתנן (ע"ז מז, ב) המשתחוה לבית אסרו ולענין הכשר זרעים פלוגתא דתנאי, הכא סבירא להו דהוה ליה כמחובר, והיינו דלא בעי לה הכא אי כתלוש דמי אי כמחובר דמי כדאיבעיא לן בחולין (טו, ב) לגבי שחיטה, והכא הכי קאמר רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש שאם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ואחר כך חתמו פסול משום דרבי יהודה סבירא ליה דכי כתיב וכתב לה אכולה כתיבה דגט קאי ואכתיבה וחתימה הוא דכתיב וכדאמרינן בשמעתא קמייתא דמכילתין, ומדרבי יהודה נשמע לרבי מאיר דכתבו בתלוש ולבסוף חברו ובטלו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול ולרבנן דהיינו רבי אלעזר דבעי כתיבה לשמה תלוש ולבסוף חברו ובטלו וכתבו ותלשו וחתמו ונתנו לה פסול, ומינה נמי שמעינן דדוקא בתלוש ולבסוף חברו וכתבו לרבנן אי נמי כתבו או חתמו לרבי יהודה הוא דפסול משום דכתיב וכתב ונתן דבעינן דבשעת כתיבה לרבנן ובשעת כתיבה וחתימה לרבי יהודה יהא בתלוש אבל כתבו בתלוש וחברו ובטלו וחתמו לרבנן אי נמי כתבו וחתמו בתלוש לרבי יהודה וחברו ובטלו ותלשו ונתנו לה כשר דלא הקפיד הכתוב שיהא בתלוש אלא אכתיבה או אחתימה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ואם תאמר מכל מקום מחוסר תלישה הוא קודם שיתננו לה, לא היא, דכי כתיב וכתב ונתן דמינה דרשינן יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה אשעת כתיבה הוא דכתיב כלומר כשיכתוב לא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה אבל מחוסר קציצה ונתינה שלא בשעת כתיבה לא והכא בשעת כתיבה הרי לא היה מחוסר תלישה. ואם תאמר והלא כותב בעלה של עציץ נקוב בשעת כתיבה לא היה מחוסר קציצה שהרי לא היה בדעתו לתלוש ואפילו הכי גזר רבא שמא ימלך ויקטום, הא ליתא, דמכל מקום כשיקטמנו הרי נתגלה שבשעת כתיבה היה מה שכתבו בו מחוסר קציצה זו אבל כאן לא נתחדש בו בגופו של קלף הגט שום מעשה דכמדתו שבשעת כתיבתו הוא אחר תלישתו וכיון שכן נמצא דלאו מחוסר תלישה היה. ואם תאמר דלמא לעולם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ותלשו פסול דכיון דבטלו מחוסר קציצה מיקרי, ורבי יהודה דקתני עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש למעוטא תלוש ולבסוף חברו ואפילו לא בטלו אבל כתבו בתלוש וחברו ולא בטלו ותלשו ונתנו לה כשר, הא ליתא חדא דכשתמצי לומר דהפרש יש בלאחר כתיבתו וחתימתו בין תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו לחברו ובטלו אי אפשר אלא מאחד משני טעמים או שתאמר שלא בטלו כתלוש דמי או שתאמר דלא הקפידה תורה אלא אשעת כתיבתו וחחתימתו, ואי כתלוש דמי אם כן אפילו חברו ולא בטלו וכתבו וחתמו כשר, ואי כמחובר דמי אלא שלא הקפידה תורה בלאחר כתיבתו וחתימתו אם כן אפילו חברו ובטלו לאחר כתיבתו וחתימתו כשר, ועוד דאין לך דבר שיהא בו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר, דאפילו לגבי שחיטה לא איבעיא לן התם (חולין שם) אלא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו כדאיתא התם אבל בשלא בטלו פשיטא דכתלוש דמי והכא נמי לא שנא, ואם נפשך לומר דנהי דמחובר גמור לא איקרי מכל מקום מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה חפירה ונתינה, הא נמי ליתא, דמחוסר חפירה לאו כלום הוא וכדאיתא בסנהדרין (מו, א) דתנן התם כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ ועץ יוצא ממנה ותולין בו ורבי יוסי אומר קורה מוטה בכותל ותולה בה כדרך שהטבחים עושין ואמרינן עלה בגמרא רבנן סברי כי קבור תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה. ורבנן תלישה לאו כלום היא, אלא ודאי אין לך לומר אלא כלשון הראשון שכתבנו. ומיהו בירושלמי (פ"ב ה"¨) איבעיא להו כתבו בתלוש חברו חתמו ותלשו ונתנו לה מה אמרי ביה רבנן כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה רבי יהודה ולא איפשיטא לה, ומכל מקום מדלא איבעיא להו לבעלי גמרא דילן משמע דממתניתין הוה שמיע להו כמו שפירשתי. כנ"ל. בכת" א"י (וכן בגמ' שם): כי קבור תקברנו יצא מי שמחוסר קציצה וקבורה ורבי יוסי סבר.
בדאשרוש כולי עלמא לא פליגי כלומר שיצאו שרשיו דרך נקביו והשרישו בקרקע.
Rashba on Gittin 21b · Sefaria
Meiri
כבר ביארנו שאין האשה מתגרשת אלא בשטר שנאמר ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה והמגרש את אשתו צריך שיהא ענין הגט דבר הכורת בינו לבינה ומכאן אמרו הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין לעולם על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ואף ריח הגט אין בו כל שלשים יום או כל ימי חיי פלני הרי זה גט שהרי כרת בינו לבינה ואין שום רשות משתייר אצלו לכשיעברו שלשים או ימות הפלני ולענין שלא תלכי לבית אביך לעולם יש שואלים שהרי לענין נדרים אמרו קנם ביתך שאני נכנס מת או מכרו מותר שמאחר שמת או מכרו אין זה ביתו והיה לך לומר אף בזו שאין קרוי בית אביה אלא בחייו והרי אמרנו דכל ימי חיי פלוני שהוא כריתות תירצו בה שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בגיטין אף לאחר מיתת אביה הוא קרוי בית אביה ולכשתכנס שם יעקר התנאי שבית אביה קרוי אף לאחר מותו וכן אם נפל הבית או מכרו אין זה כלום שכל מקום שהוא עומד שם קרוי ביתו ומכל מקום אם מת אביה ונפל הבית שלו יש חוככים לומר שנתקיים התנאי שהרי אביה אין כאן ובית אביה אין כאן ומ"מ מגדולי הרבנים מסכימים לומר שאף כשיבנה נקרא ביתו וכן נראה שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וכל שבשעת נתינת הגט אין בו כריתות אינו כלום:
כתבו על חרש של עציץ נקוב כשר שהרי נוטל כל העציץ ונותן לה על עלה של עציץ נקוב לדעת אביי כשר אע"פ שלענין שבת נקרא תולש אחר שמכל מקום הוא נותן לה את כלה ולרבא פסול ואע"פ שנתן לה את כלו גזירה שמא יקטום העלה והלכה כרבא ולא מצינו שנחלקו בעלה של עציץ שאינו נקוב אלמא אף לרבא כשר הואיל והעציץ עצמו תלוש שאף כשיקטום כשר ואין כאן חסור קציצה אחר שכלו תלוש כך היא סברת ראשוני הגאונים ורבינו חננאל בכללם ומכאן למדו שהקלף שכותבין בו את הגט אם נשתייר מן הקלף יותר מדאי וחתכו אחר כתיבת הגט אין כאן בית מיחוש ואין דין חסור קציצה נאמר אלא בבעל חיים ובמחובר שהוא תולש דבר מגדולו ויש חוככין בדבר להחמיר בכל חסור קציצה ופירשו דלא נקט פלוגתייהו בנקוב אלא משום דבחרס נקט ליה נקוב לאשמועינן ריבותא דאע"ג דלגבי שבת הוי מחובר לגבי גיטין לא קרינן ליה מחובר ומדאיתמר רישא בנקוב נקט פלוגתייהו בנקוב והוא הדין דפליגי בשאינו נקוב וראייה עוד לדבריהם דבחרס של עציץ נקוב אמרו שקיל ליה ויהיב לה כליה אלמא דאע"ג דחשבינן ליה בתלוש צריך שיהא נותן לה את כלו הא אם שבר חתיכת החרש שהגט כתוב בו אינו כלום וחסור קציצה הוא אע"פ שדינו כתלוש לענין גט וכן שהוא כמיטלטל לענין קנין משיכה וחזקה כמו שיתבאר אלא שיש לדחות ראייה זו דאורחא דמילתא נקט שדרך בני אדם ליתן את העציץ כלו ולא לשברו ומכל מקום אף בשוברו כן ומגדולי הגאונים כתבו דרך פשרא שאם כשהתחיל לכתבו היה בדעתו לקוץ ממנו אין לו לקוץ הא אם התחיל לכתבו שלא על דעת קציצה אחר כתיבתו לית לן בה שחסור הקציצה תלוי בדעתו ר"ל שמאחר שהיה דעתו לכך נמצא לפי מחשבתו שהוא נכתב בחסור קציצה הא סתמא אחר שהוא תלוש אין כאן חסור קציצה אלא בקרן פרה ויד של עבד והדומים להם ששיורם חשוב אצל הכל ובאלו אף במגלה דעתו שלא לשייר אם שייר פסול ועיקר הדברים שלא לחוש בה כלל מדין הלכה אלא שכמה גדולים פקפקו בדבר:
ושמא תאמר לדעת האוסרים למעלה בהרי זה גיטיך ונייר שבין שיטה לשיטה שלי לותיב ליה תפוק לי דמחוסר קציצה הוא הם מתרצים שזו פירושה והנייר שלי לאחר שיגיע הגט לידה וכשבא לידה מיהא אין כאן חסור קציצה ואין נראה כן דהא דאותיב ליה תיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים נימא דבשעת נתינה מיהא ספר אחד הוא אלא בכולהו גוני מיקרו שנים ושלשה ספרים ואין ספק שאף לענין חסור קציצה כן אלא שאין דין חסור קציצה נאמר בתלוש ואף בבריתא דערלה מוכיח כן והוא שאמרו שם פרק ראשון אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור וכמה מן השורש רשב"ג אומר כמחט של מיתון והוא מחט שהרוקם מחבר בו חוטי המשי על הדרך שהאורג מחבר חוטי הפשתן על הקנה הדק פחות מכן כתלוש השתחוה לו אסרו וכותבין עליו גיטי נשים אלמא אע"פ שקוצץ אותו שורש או מענפיו שהרי אין כלו בר נתינה כשר אלמא שאין דין חסור קציצה נאמר בתלוש ובתוספות כתבו לחזוק דברינו שכל אדם חותך את הגט מדבר גדול ושלם כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ שהנשאר חשוב ממקום הגט זהו חסור קציצה אבל בזמן שאדם חותך מעט מן המרובה כגון מותר הקלף דרך תקון אינו כלום שהרי בגט אמרן גזייה לזמן ייהביה ניהליה ומפני שהגט שמו עליו וחשוב משיטת הזמן ואין הגט נקרא מחוסר קציצה בכך:
Meiri on Gittin 21b · Sefaria
Maharsha (Chidushei Halachot)
תוס' בד"ה יצא זה כו' כשכתבו על עלה של עציץ נקוב כו' עכ"ל כצ"ל:
בא"ד וכן היה ר"ת מחמיר מדקאמר בסמוך כתבו על חרס של עציץ נקוב כו' עכ"ל מפורש בדברי הרא"ש משמע דאי תבריה ויהיב לה החרס דפסול וחשבינן ליה כו' עכ"ל ע"ש וכן יש לדקדק מפרש"י שכתב ואין לחוש שמא ישבור החרס כו' עכ"ל דמשמע (ג) אם שברו הוה מחוסר כו' אבל הרא"ש כתב בשם רש"י שהיה מכשיר וצ"ע:
בד"ה ואינה מתגרשת כו' אבל לאביי כו' מסברא דיאמרו כסף כו' למעוטי חליצה כו' עכ"ל כל זה בריש פרק קמא דקדושין ע"ש:
Chidushei Halachot on Gittin 21b · Sefaria
Maharam
גמ' והוא ששייר מקום התורף ור"א היא וכו' וה"ק אין כותבין טופס וכו' כתבו לתורף וכו'. והא דקתני במתני' תלשו וחתמו פי' חתמו גמרו כמו תורה חתומה ניתנה וכן פירשו התוס' לעיל בפ"ק (גיטין דף ג') ריש ע"ב ד"ה דתנן אין כותבין במחובר וכו' ע"ש:
Maharam on Gittin 21b · Sefaria
Penei Yehoshua
גמרא אלא קרן של פרה לקצייה אמר קרא וכתב ונתן כו' ולכאורה נראה פשוט מסוגיא דשמעתין דהא דקתני במתני' ונותן לה את העבד ואת הפרה היינו דאל"כ פסול הגט ממ"נ אם יקצצנו פסול משום וכתב ונתן וכל זמן שלא קצצו אי איפשר ליתן לה ע"י שיור שיאמר הרי זה גיטך על מנת שאני משייר לעצמי גוף העבד והפרה דבכה"ג נמי פסול משום דאין זה כריתות אלא דלפ"ז קשה א"כ היאך אמרינן לעיל בברייתא ה"ז גיטך ע"מ שהנייר שלי אינה מגורשת ופירש"י ז"ל משום דנמצא' אותיות פורחות באויר משמע להדיא דהיכא שנותן לה הנייר ומשייר לעצמו הנייר העודף על הגט מגורשת וכן נראה מדקמיבעיא ליה לרב פפא בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה משום דצריכי לגט נראה דאם משייר לעצמו גליון הגט העודף על הכתיבה לא מיפסל בהכי ולא אמרינן דאין זה כריתות כמו בעבד ופרה דפסול אם שייר לעצמו הגוף. וליכא למימר דדוקא בעבד פסול משום דלא אפשר למקצייה ואין זה כריתות אבל בפרה אין לפסול אם לא יקצצנו וישייר לעצמו אלא דפסול משום גזירה שמא יקצוץ הא ליתא דא"כ תיקשי לאביי דלא גזיר אפילו בעלה של עציץ נקוב וכ"ש דתיקשי לשיטת התוספות דפסלי אם קצץ הקלף לאחר כתיבה וא"כ אכתי אמאי מכשרינן לעיל כשמשייר לעצמו הגליון נגזור שמא יקוץ ואף שיש ליישב מ"מ פשטא דמילתא משמע שאם שייר העבד והפרה לעצמו פסול משום דאין זה כריתות וכן נראה מל' הרשב"א ז"ל בחידושיו וא"כ קשה מההיא דנייר שלי ויש ליישב וצ"ע:
תוספות בד"ה יצא זה שמחוסר קציצה פירש רבינו שמואל כו' ומעשה היה בימי הריב"ם ז"ל כו' ופסלו עכ"ל. ויש לתמוה טובא מאי טעמא דהני רבוותא דפסלי דכיון שאין הכרח לקציצת הקלף אמאי מיקרי מחוסר מעשה דבכל דוכתא דמייתי הש"ס כהאי גוונא בכל דוכתא איירי כשהוא צריך דוקא לאותו מעשה מיקרי מחוסר מעשה כדמשמע להדיא בכיסוי הדם דדרשינן ושפך וכסה שלא יהא מחוסר מעשה בין שפיכה לכיסוי ואפ"ה לא מיקרי מחוסר מעשה במה שהצריכו חכמים לבדוק הסכין קודם הכיסוי וכן בדם חיה אמרינן להדיא שצריך לבדוק הריאה והרי לפנינו שצריך להפשיט ולבדוק ואפ"ה לא מיקרי מחוסר מעשה כיון דמדינא אפשר לכסות בלא אותו מעשה וסמיך ארובא אלא מחומרא בעלמא הצריכוהו בדיקה מש"ה לא מיקרי מחוסר מעשה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בפרק כיסוי הדם לענין דם שעל הסכין חייב לגוררו וכהנה הרבה בתלמוד וא"כ אמאי אמרי' הכא דחתיכת הקלף מיקרי מחוסר מעשה ולולא דמסתפינא מרבוותא היה נ"ל דהא דפסלי הני רבוותא בקלף שחתכו היינו היכא שאין בדעתו להקנות לה הקלף דא"כ אי אפשר ליתנו לה אלא ע"י קציצה דאל"כ הו"ל שיור בגט ואין זה כריתות וכמ"ש בסמוך ואם יקנה לה בפירוש גם שאר הקלף הו"ל מחוסר מעשה דהקנאה והני דמכשרי היינו משום שכל הקלף נקנה לה ממילא כדאמרי' לעיל אוירא דמגילתא הוא ובזה היה אפשר ליישב קושיית מהרש"א ז"ל שהקשה על מה שהביא הרא"ש ז"ל דרש"י ז"ל נמי מכשר בחתך הקלף לאחר כתיבה וא"כ קשה דרש"י ז"ל עצמו כתב בסמוך גבי עציץ דשקיל לה ויהיב לה ניהליה ואין כאן מחוסר קציצה כו' משמע להדיא שאם שיבר החרס לאחר כתיבה מיפסל אע"ג שאינו מחובר ולא ב"ח ולמאי דפרישית שפיר יש לחלק דבקלף מכשיר כיון דבטיל ממילא לגבי הגט וא"צ להקנות בפירוש ואפשר ליתנו בלא קציצה מש"ה כי נמי קצצו לא מיקרי מחוסר מעשה משא"כ בעציץ אי לאו דחייס עליה לשברו סד"א דמשייר העציץ לעצמו ואינו רוצה ליתנו לה אלא מקום כתיבת הגט וממילא נמי הוי שיור וא"כ אין זה כריתות וצריך לקוצצו וא"כ הדר הו"ל מחוסר מעשה. לכך הוצרך לפרש דלא מפסיד ליה לעציץ וא"כ מסתמא בדעתו ליתנו לה לגמרי כן נ"ל נכון לשיטת רש"י ז"ל. ואפשר שהיא שיטת רבינו האי גאון ז"ל שהביא הב"י באה"ע סימן קכ"ד עיין שם. אלא דמסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן אלא דהני דפסלי פסלי בכל גווני. ולפ"ז צריך לומר דמשמע להו דלאו משום מחוסר מעשה פסלינן אלא עיקר קפידא דקרא דוכתב ונתן כמו שהגט הוא בשעת כתיבה כמו כן צריך ליתנו לידה בלי שום גרעון ומש"ה לא מכשרי אלא במעט כדי לייפותו דלא מיקרי שינוי בהכי כן נ"ל ודו"ק:
בד"ה בכתיבה מתגרשת תרי וכתב לה כתיבי כו' עכ"ל ויש לדקדק דהא איצטריך נמי וכתב לאשמעינן ולא וחקק כדדרשינן לעיל. מיהו י"ל דהאי לאו מייתורא דקראי דרשינן אלא פשטא דלישנא וכתב משמע ולא וחקק דחקיקה לאו כתיבה היא וא"כ מהאי וכתב לה דדרשינן לה לשמה ממילא מישתמע דולא וחקק. אלא דאכתי יש לדקדק דבספרי דרשינן וכתב לה ספר כריתות אין לי אלא דיו מנין לרבות סם וסיקרא וכל דבר המתקיים ת"ל וכתב מכל מקום. לכאורה נראה דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא דהא מספר משמע דבעינן דוקא דיו כדאמרינן במנחות לענין ס"ת דבעינן דיו משום דכתיב ספר ולהלן אומר מפיו יקרא כו' על הספר בדיו ואם כן איצטריך וכתב לאשמעינן דלא בעינן דיו ובשלמא לרבנן איכא למימר דכיון דסברי ספר דהכא לספירת דברים בעלמא הוא דאתא א"כ מאי איצטריך לרבות דלא בעינן דיו דמהיכא תיתי משא"כ לרבי יוסי דמשמע ליה ספר ממש א"כ מנא ליה דלא בעינן דיו. ואפשר דכיון דדריש וכתב מכל מקום לענין דלא בעינן קלף ממילא משמע נמי דלא בעינן דיו דבכל ענין דרשינן וכתב מכל מקום. ועוד יש ליישב ע"פ מה דאמרי' בסוטה בג' מקומות הלכה עוקרת מקרא רחמנא אמר בספר והלכה בכל דבר וא"כ לרבי יוסי נמי איצטריך הילכתא ואיצטריך קרא ודו"ק:
משנה אין כותבין במחובר וכתב רש"י ז"ל משום דמחוסר קציצה ומילתא דפשיטא שכל שכן דפסול אם לא קצצו כדאיתא בתוספתא מה ספר תלוש:
רש"י בד"ה נייר המחוק יכול לחזור ולמחקו עד העדים כו' ולא מוכח מילתא כו' עכ"ל. משמע להדיא שמפרש האי נייר מחוק בהוא ועדיו על המחק ורבים תמהו על פירושו דהא בפ' גט פשוט אמרינן להדיא דכה"ג אינו יכול לזייף דאינו דומה נמחק פעם א' כו' וכמו שכתבו התוס' לקמן בסמוך בד"ה ולא על נייר מחוק ע"ש ובלשון הרא"ש ז"ל. אמנם לענ"ד נראה לפרש וליישב לשון רש"י ז"ל דלא משמע ליה לפרש כפי' התוספות משום דמתניתין סתמא קתני משמע דאיירי בהוא ועדיו על המחק כמ"ש התוספות גופייהו בפרק גט פשוט דהוא על הנייר ועדיו על המחק לא שכיח וממילא משמע דה"ה להיפך נמי לא שכיח וא"כ סתמא דלישנא משמע בהוא ועדיו על המחק דשכיח כמו שכתבו התוספות שם להדיא. ועוד דבכתב על הנייר ועדיו על המחק משכחת לה דכשר היכא דכתב אנחנו סהדי חתמנו על המחק וגיטא על הנייר דתו ליכא למיחש מידי כדאיתא להדיא בפרק גט פשוט כמ"ש לקמן בלשון התוספות. ועוד דכיון דרישא דמתני' קתני אין כותבין במחובר ומוקמינן להאי כותבין אכתיבת הגט ולא על החתימה ממילא משמע דאין כותבין דסיפא נמי אכתיבה קאי לכך מפרש רש"י ז"ל דאיירי בכתבו הוא ועדיו על המחק ואע"ג דבשטרות כשר כה"ג משום דאינו דומה נמחק פעם אחד אפ"ה מחמרינן בגיטין דהא בשטרות גופא לא מכשרינן אלא משום דאין העדים חותמין אא"כ נמחק בפניהם וא"כ בגיטין גזרינן אטו לא נמחק בפניהם משא"כ בשטרות לא שייך לגזור ואחר כותבי מצאתי כיוצא בזה שהביא הב"י בשם העיטור. עוד נלע"ד דמדינא נמי יש לפסול בגיטין דהא מסקינן בפר' גט פשוט דהא דמכשרינן בהוא ועידיו על המחק ולא חיישינן שמא כבר נמחק מקום העדים שני פעמים ומקום הכתב פעם א' היינו משום דאין העדים חותמין אא"כ נמחק בפניהם וא"כ משמע דבלא"ה חיישינן ואע"ג דלא דמי נמחק פעם א' ולא יחתמו כשרואין שינוי כזה כבר כתבו התוספות שם דדוקא הב"ד מרגישין בין נמחק פעם אחד כו' אבל העדים אין מרגישין כו' ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש דבשטרות מכשרי מהאי טעמא דאין דומה נמחק פעם א' דהא עיקר חשש זיוף בשטרות אינו אלא אם ירצה לגבות ע"פ ב"ד מבני חורין או מלקוחות שאם יפרענו הלוה מעצמו אין כאן חשש זיוף אע"כ דע"פ ב"ד מיירי וכיון דא"א לעולם לגבות בב"ד אלא ע"י השטר וא"כ הב"ד דייקי להבחין בין נמחק פעם אחד משא"כ בגיטין שאינה צריכה לבא לב"ד עם גיטה אלא כל זמן שיש שני עדים שראו הגט בידה מתירין אותה לינשא וא"כ אפילו בהוא ועדיו על המחק תוכל לזייף ולמחוק התנאי ולהראות הגט לפני עדים בלא תנאי והעדים הא אמרינן דלא דייקי להבחין ואח"כ תטמון או תשרוף גיטה ויתירוה ע"פ העדים שיאמרו שראו גיטה בידה מש"ה פסול אפילו בכה"ג כן נ"ל נכון מאד. ואף לדינא יש להחמיר ולהצריכה עידי מסירה אפילו בכה"ג. ודברי החולקים צריכין עיון. מיהו מה שכתב רש"י ז"ל כאן ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחק חתומים עכ"ל משמע דבעדים על הנייר עדיף טפי והא ליתא דהא בשטר על המחק ועדים על הנייר פשיטא דפסול אף בשטרות. ולמאי דפרישית דברי רש"י ז"ל נכונין מאד דאזיל לשיטתיה לקמן בדף הסמוך בד"ה ר"א היא דמשמע מדבריו דר' מאיר לא בעי מוכח מתוכו וא"כ קשה מ"ט דר' יהודא בן בתירא דפליג אחכמים דהא חכמים לא מכשרי אלא כשהעידי מסירה הם לפנינו וא"כ בכה"ג אפי' לר"מ כשר דליכא למיחש מידי דכיון שהגט על המחק ועדים על הנייר פשיטא שלא יטעה שום אדם להכשיר בכך בלא עידי מסירה דהא איכא למימר שמא זייף הגט והכל מרגישים בזה כיון שהעדים על הנייר לכך כתב רש"י ז"ל דהא דפוסל ר"י בן בתירא היינו בהוא ועידיו על המחק שאין הכל מרגישין וא"כ למאי דס"ל כרבי מאיר דעידי חתימה לחוד כרתי איכא למיחש דזימנין דאתו למיסמך על ידי שתראה גיטה לפני עדים לאחר שתזייף והם לא ירגישו כיון שהעדים גם כן על המחק ויעידו להתירוה בב"ד כדפרישית. אבל חכמים מכשירין אפי' בכה"ג דס"ל כר"א דכל היכא דאיכא שום חששא לא מכשרינן אלא ע"י ע"מ ואם כן אם יאמרו העדים שראו בידה גט על נייר מחק יצריכוה לעידי מסירה ותו ליכא למיחש למידי כן נ"ל נכון וברור ליישב שיטת רש"י ז"ל ודוק היטב. והשתא דאתינן להכי א"כ לשיטת רש"י ז"ל אדרבה בגט על הנייר ועדים על המחק כשר דהא עיקר החששא בזה שמא ימחקנו ויהיה הוא ועדיו על המחק וכיון דבגט פסול הוא ועדיו על המחק לשיטת רש"י ז"ל כדפרישית א"כ בהוא על הנייר ועדיו על המחק ליכא למיחש למידי וכשר ודו"ק:
גמרא כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין וליכא למימר דאין כותבין לכתחלה הא דיעבד כשר דכיון דפסול מחובר מדאורייתא הוא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד:
שם ור"ל אמר חתמו שנינו ור"מ היא כו' הא דאסור לר"מ לכתחלה לכתוב תורף במחובר ולענין לשמה לא חייש אף לכתחלה כדאמרינן לקמן אפילו מצאו באשפה כשר כבר כתבו התוספות בריש מכילתין דלענין לשמה לא שייך לגזור העדים אטו הסופר משא"כ כאן שייך שפיר שיבואו העדים לחתום על אותו הגט עצמו כשהוא עדיין מחובר ע"ש:
Penei Yehoshua on Gittin 21b · Sefaria
Gilyon HaShas
גמ' מי שאינו מחוסר כעין זה חולין דף קלה ע"א ושם נסמן:
שם ורבנן אי כתיב בספר עי' סוטה דף טז ע"א:
שם כתבו על חרס של עציץ נקוב עי' לעיל דף ז ע"ב תוד"ה עציץ נקוב:
Gilyon HaShas on Gittin 21b · Sefaria
What this page contains
A full text unit for Gittin, daf 21, Amud Bet, about 347 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.
Continue the sequence
Parallel sources
Lessons and study tools
A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.
- Segment 111 words
Opens “לָא אֶפְשָׁר לְמִקְצְיַיהּ, אֶלָּא קֶרֶן שֶׁל פָּרָה…”
- Segment 219 words
Opens “אָמַר קְרָא: ״וְכָתַב״ – ״וְנָתַן לַהּ״, מִי…”
- Segment 354 words
Opens “רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר וְכוּ׳: מַאי טַעְמָא…”
- Segment 414 words
Opens “וְרַבָּנַן – אִי כְּתִיב ״בְּסֵפֶר״, כִּדְקָאָמְרַתְּ; הַשְׁתָּא…”
- Segment 530 words
Opens “וְרַבָּנַן, הַאי ״וְכָתַב״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי…”
- Segment 613 words
Opens “וְאִידַּךְ – נָפְקָא לֵיהּ מִ״סֵּפֶר כְּרִיתוּת״ –…”
- Segment 735 words
Opens “וְאִידָּךְ – מִיבְּעֵי לֵיהּ ״דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ…”
- Segment 83 words
Opens “וְאִידָּךְ – מִ״כָּרֵת–כְּרִיתוּת״.…”
- Segment 95 words
Opens “וְאִידַּךְ – ״כָּרֵת–כְּרִיתוּת״ לָא דָּרְשִׁי.…”
- Segment 1021 words
Opens “מַתְנִי׳ אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע. כְּתָבוֹ בִּמְחוּבָּר,…”
- Segment 1120 words
Opens “רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין…”
- Segment 1217 words
Opens “גְּמָ׳ כְּתָבוֹ עַל הַמְחוּבָּר?! וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא ״אֵין…”
- Segment 1332 words
Opens “וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא:…”
- Segment 1417 words
Opens “וְהָכִי קָאָמַר: אֵין כּוֹתְבִין טוֹפֶס שֶׁמָּא יִכְתּוֹב…”
- Segment 1512 words
Opens “וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״חָתְמוּ״ שָׁנִינוּ; וְרַבִּי מֵאִיר…”
- Segment 1616 words
Opens “וְהָכִי קָאָמַר: אֵין כּוֹתְבִין תּוֹרֶף, גְּזֵירָה שֶׁמָּא…”
- Segment 1728 words
Opens “כְּתָבוֹ עַל חֶרֶס שֶׁל עָצִיץ נָקוּב –…”
Sages named on this page
- Shmuel · First Generation Amoraim
Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.
Source: Gittin 21b · Segment 12 — “…רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף.”
- Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim
Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.
Source: Gittin 21b · Segment 17 — “…שֶׁל עָצִיץ נָקוּב; אַבָּיֵי אָמַר: כָּשֵׁר, וְרָבָא אָמַר: פָּסוּל.…”
Original text
לָא אֶפְשָׁר לְמִקְצְיַיהּ, אֶלָּא קֶרֶן שֶׁל פָּרָה – לִיקְצְיַיהּ וְלִיתְּבַהּ לָהּ!
it is not possible to cut it off, as it is certainly prohibited to cut off the hand of a slave, and he therefore must give her the slave. But if he wrote the bill of divorce on the horn of a cow, let him cut it off and give it to her. Why does the mishna state that he must give her the cow?
אָמַר קְרָא: ״וְכָתַב״ – ״וְנָתַן לַהּ״, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא כְּתִיבָה וּנְתִינָה; יָצָא זֶה – שֶׁמְחוּסָּר כְּתִיבָה, קְצִיצָה וּנְתִינָה.
The Gemara answers: The verse states: “And he writes her a scroll of severance, and gives it in her hand” (Deuteronomy 24:1), meaning that something is valid as a bill of divorce when it is lacking only writing and giving, excluding this, a cow’s horn, which is lacking writing, cutting, and giving. Since the additional step of cutting would be required in order for him to give her the horn alone, the horn would not be a valid bill of divorce, so he must give her the cow.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר וְכוּ׳: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? דְּתַנְיָא: ״סֵפֶר״ – אֵין לִי אֶלָּא סֵפֶר, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכָתַב לָהּ״ – מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״סֵפֶר״? מָה סֵפֶר – דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וְאֵינוֹ אוֹכֶל; אַף כׇּל דָּבָר – שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְאֵינוֹ אוֹכֶל.
§ The mishna taught that Rabbi Yosei HaGelili says that a bill of divorce may not be written on something living, nor on food. The Gemara asks: What is the reason for Rabbi Yosei HaGelili’s opinion? As it is taught in a baraita : It is said in the Torah with regard to a bill of divorce: “And he writes her a scroll of severance” (Deuteronomy 24:1). From the word “scroll,” I have derived only that a scroll is valid; from where do I derive that it is correct to include all objects as valid materials upon which a bill of divorce may be written? The verse states: “And he writes her,” in any case, i.e., a bill of divorce can be written on any type of surface. If so, what is the meaning when the verse states “scroll”? This teaches: Just as a scroll is neither alive nor food, so too, a bill of divorce may be written on any object that is neither alive nor food. This is why Rabbi Yosei HaGelili deems invalid a bill of divorce written on a living being.
וְרַבָּנַן – אִי כְּתִיב ״בְּסֵפֶר״, כִּדְקָאָמְרַתְּ; הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״סֵפֶר״ – לִסְפִירַת דְּבָרִים הוּא דַּאֲתָא.
The Gemara asks: And how do the Rabbis, who disagree and say that a bill of divorce may be written even on a living creature or on food, interpret the verse? They contend: If the verse were written: And he shall write for her in the scroll [ besefer ], then it would be as you said, and it would indicate the type of surface on which the bill of divorce may be written. Now that it is written: “Scroll [ sefer ],” it comes to teach that a mere account of the matters [ sefirat devarim ] is required. In other words, sefer is referring not to the surface on which a bill of divorce must be written, but rather, to the essence of the bill of divorce. The verse teaches that the bill of divorce must contain particular content.
וְרַבָּנַן, הַאי ״וְכָתַב״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לְהוּ ״בִּכְתִיבָה מִתְגָּרֶשֶׁת, וְאֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּכֶסֶף״ – סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, אַקֵּישׁ יְצִיאָה לַהֲוָיָיהּ: מָה הֲוָיָיה בְּכֶסֶף, אַף יְצִיאָה נָמֵי בְּכֶסֶף; קָא מַשְׁמַע לַן.
The Gemara continues: And the Rabbis, what do they do with this phrase in the verse: “And he writes her”? The Gemara answers: For them, that phrase is required to teach the principle that a woman is divorced only via writing, i.e., a bill of divorce, and she is not divorced via giving money. It might enter your mind to say: I should juxtapose leaving marriage, i.e., divorce, to becoming married, i.e., betrothal, and I will say that just as becoming married is effected with giving money, so too, leaving marriage can also be effected with giving money. Therefore, the Torah teaches us: “And he writes her”; divorce can be effected only with a written bill of divorce.
וְאִידַּךְ – נָפְקָא לֵיהּ מִ״סֵּפֶר כְּרִיתוּת״ – סֵפֶר כּוֹרְתָהּ, וְאֵין דָּבָר אַחֵר כּוֹרְתָהּ.
The Gemara asks: And the other tanna , Rabbi Yosei HaGelili, from where does he derive this reasoning? He derives it from the phrase “scroll of severance,” which teaches that a scroll, i.e., a written document, severs her from her husband and nothing else severs her from him.
וְאִידָּךְ – מִיבְּעֵי לֵיהּ ״דָּבָר הַכּוֹרֵת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ״, כִּדְתַנְיָא: ״הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן״; ״עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ״; ״לְעוֹלָם״ – אֵין זֶה כְּרִיתוּת. ״עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם״ – הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת.
The Gemara asks: And those who hold the other opinion, the Rabbis, how do they explain this phrase? For them, the phrase “scroll of severance” is required to teach that a bill of divorce must be a matter that severs all connection between him and her, as it is taught in a baraita : If a man says to his wife: This is your bill of divorce, on the condition that you will not ever drink wine, or on condition that you will never go to your father’s house, that is not severance, and the bill of divorce is not valid. If a bill of divorce imposes a condition upon the woman that permanently binds her to her husband, her relationship with her husband has not been completely severed, which is a prerequisite for divorce. If, however, he imposes a condition until thirty days have passed, or for any other limited period of time, that is severance. The bill of divorce is valid, as the relationship will be completely terminated at the end of the thirty-day period.
וְאִידָּךְ – מִ״כָּרֵת–כְּרִיתוּת״.
The Gemara asks: And the other tanna , Rabbi Yosei HaGelili, from where does he derive that a stipulation without a termination point invalidates the divorce? From the fact that instead of using the term karet , the verse uses the more expanded term keritut . Inasmuch as both terms denote severance, using the longer term teaches us two things: Divorce can be effected only via writing and not through money, and divorce requires total severance.
וְאִידַּךְ – ״כָּרֵת–כְּרִיתוּת״ לָא דָּרְשִׁי.
And the other, the Rabbis, what do they derive from this? The Gemara answers: They do not derive anything from the expansion of karet to keritut .
מַתְנִי׳ אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע. כְּתָבוֹ בִּמְחוּבָּר, תְּלָשׁוֹ וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל, עַד שֶׁתְּהֵא כְּתִיבָתוֹ וַחֲתִימָתוֹ בְּתָלוּשׁ.
MISHNA: One may not write a bill of divorce on anything that is attached to the ground. If one wrote it on something that was attached to the ground, and afterward he detached it, signed it, and gave it to her, then it is valid. Rabbi Yehuda deems a bill of divorce invalid unless its writing and its signing were performed when it was already detached.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל הַנְּיָיר הַמָּחוּק וְלֹא עַל הַדִּיפְתְּרָא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּיף. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.
Rabbi Yehuda ben Beteira says: One may not write a bill of divorce on erased paper or on unfinished leather [ diftera ], because writing on these surfaces can be forged. And the Rabbis deem valid a bill of divorce that was written on either of these items.
גְּמָ׳ כְּתָבוֹ עַל הַמְחוּבָּר?! וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא ״אֵין כּוֹתְבִין״! אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף.
GEMARA: The mishna taught: If one wrote it on something that was attached to the ground, and detached it before he gave it to her, then it is valid. The Gemara challenges: But didn’t you say in the first clause of the mishna that one may not write a bill of divorce on something that is attached to the ground? Rav Yehuda says that Shmuel says: The mishna’s statement that if something was detached and signed then it is a valid bill of divorce is applicable only when one left a place for the essential part of the document. He did not write the entire bill of divorce while it was attached to the ground. Rather, he wrote only the standard part of the bill of divorce. However, he left a place for the essential part of the bill of divorce, which includes the names of the man and woman, and wrote that part only after it was detached.
וְכֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף. וְכֵן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתּוֹרֶף – וְרַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר: עֵדֵי מְסִירָה כָּרְתִי.
And so Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: And this is a case where he left a place for the essential part of the document. And so Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: And this is when he left a place for the essential part of the document. And all these Sages hold that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says: Witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce. It is not the signatures of the witnesses on a bill of divorce that validate it. Rather, the divorce is effected by the transmission of the document in the presence of witnesses. Therefore, the phrase: “And he writes” (Deuteronomy 24:1), must be referring to the writing of the bill of divorce and not to the signing of the witnesses, and the restrictions derived from this verse will apply to the writing of the bill of divorce, so the essential part may not be written on something that is attached to the ground.
וְהָכִי קָאָמַר: אֵין כּוֹתְבִין טוֹפֶס שֶׁמָּא יִכְתּוֹב תּוֹרֶף. כְּתָבוֹ לַטּוֹפֶס וּתְלָשׁוֹ, כְּתָבוֹ לַתּוֹרֶף וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר.
And this is what the mishna is saying: One may not write even the standard part on something that is attached to the ground ab initio , lest he write the essential part of the document in this manner as well. However, if he wrote the standard part while it was attached to the ground, and then detached it, wrote the essential part, and gave it to her, it is valid.
וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: ״חָתְמוּ״ שָׁנִינוּ; וְרַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר עֵדֵי חֲתִימָה כָּרְתִי.
And Reish Lakish says: The mishna should not be understood in that way, where the phrase: And signed it, is referring to the writing of the essential part, since we learned that they signed it, which is referring to the signatures of the witnesses. And it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that the signatory witnesses on the bill of divorce effect the divorce.
וְהָכִי קָאָמַר: אֵין כּוֹתְבִין תּוֹרֶף, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְתּוֹם. כְּתָבוֹ לַתּוֹרֶף, תְּלָשׁוֹ, חֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ – כָּשֵׁר.
And this is what the mishna is saying: One may not write the essential part on something that is attached to the ground due to a rabbinic decree, lest he also have the witnesses sign while it is attached. However, even if he wrote the essential part while it was attached, then detached it, had it signed, and gave it to her, it is valid. According to Rabbi Meir, when the verse states: “And he writes her,” it is referring to when he has the bill of divorce signed. Therefore, by Torah law, the limitation that it not be attached while he writes applies only to the signing but not to the writing. The Sages decreed that the essential part of the bill of divorce also not be written while it is attached to the ground, but if he violated this decree, it is still valid after the fact.
כְּתָבוֹ עַל חֶרֶס שֶׁל עָצִיץ נָקוּב – כָּשֵׁר, דְּשָׁקֵיל לֵיהּ וְיָהֵיב לֵיהּ נִיהֲלַהּ. עַל עָלֶה שֶׁל עָצִיץ נָקוּב; אַבָּיֵי אָמַר: כָּשֵׁר, וְרָבָא אָמַר: פָּסוּל. אַבָּיֵי אָמַר כָּשֵׁר –
§ In connection with this discussion, the Gemara mentions several halakhot that are affected by items being attached to the ground or detached. If he wrote the bill of divorce on the clay of a perforated pot [ atzitz ], which is considered to be attached to the ground, then it is valid, as he can take this pot and give it to her. However, if he wrote it on a leaf of a plant growing in a perforated pot, then what is the halakha ? Abaye says: It is valid. And Rava says: It is invalid. The Gemara clarifies their dispute in detail: Abaye says that it is valid