מסכת פסחים דף פ״ד עמוד ב׳

1האי פסול. למ"ד ראוי לאכילה האי נמי ראוי לאכילה הוא.

2רב יוסף אמר: כי האי גוונא דכולי עלמא אין בו משום שבירת העצם, דר' לאקולי קא אתי, והאי הא פסול הוא.

3אלא, היתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו. למ"ד כשר הא כשר הוא. למ"ד ראוי לאכילה הא השתא לאו ראוי לאכילה הוא.

4אביי אמר: כ"ע כל כי האי גוונא אין בו משום שבירת העצם, מאי טעמא? השתא מיהת הא פסול הוא. אלא, שבירת העצם מבעוד יום איכא בינייהו. למ"ד כשר הא כשר הוא, למ"ד ראוי לאכילה השתא לאו בר אכילה הוא,׃

5מיתיבי, רבי אומר: נמנין על מוח שבראש ואין נמנין על מוח שבקולית. על מוח שבראש מ"ט הואיל ויכול לגוררו ולהוציאו. ואי ס"ד שבירת העצם מבעוד יום שפיר דמי קולית נמי, נתבריה מבעוד יום, ונפקוה למוח דידיה, ונמנו עליה!

6אמר לך אביי: ולטעמיך, משחשיכה נמי: נייתי גומרתא וניחות עליה ונקלה, ונפקה למוח דידיה, ונימני עליה. דהא תניא: אבל השורף בעצמות והמחתך בגידין אין בו משום שבירת העצם.

7אלא מאי אית לך למימר אביי אמר: משום פקע, רבא אמר: משום הפסד קדשים, דקא מפסיד ליה בידים דילמא אכיל נורא ממוח דידיה. מבעוד יום נמי, גזירה מבעוד יום אטו משחשיכה.

8רב פפא אמר: כל כי האי גונא כ"ע יש בו משום שבירת העצם. מאי טעמא? לאורתא מיחזי לאכילה. אלא, באבר שיצא מקצתו קמיפלגי. מ"ד כשר הא כשר הוא, ומ"ד ראוי לאכילה האי לאו בר אכילה הוא.

9כדתניא, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אבר שיצא מקצתו ושברו אין בו משום שבירת העצם.

10רב ששת בריה דרב אידי אמר: כל כה"ג דכולי עלמא אין בו משום שבירת העצם, דהאי אבר הא פסול הוא. אלא, שבירת העצם בנא איכא בינייהו. מ"ד כשר הא כשר הוא, ומ"ד ראוי לאכילה השתא אינו ראוי לאכילה.

11רב נחמן בר יצחק אמר: כל כי האי גוונא יש בו משום שבירת העצם, מאי טעמא דהא חזי לאכילה, דמטוי ליה ואכיל ליה. אלא, שבירת האליה איכא בינייהו. למ"ד כשר הא כשר הוא, למ"ד ראוי לאכילה האי אינו ראוי לאכילה, דאליה לגבוה סלקא.

12רב אשי אמר: כל כי האי גוונא ודאי אין בו משום שבירת העצם, דהא ודאי אינו ראוי לאכילה כלל. אלא, אבר שאין עליו כזית בשר איכא בינייהו. למ"ד כשר הא כשר הוא, למ"ד ראוי לאכילה בעינן שיעור אכילה, וליכא.

13רבינא אמר: כל כי האי גוונא לית ביה משום שבירת העצם, דבעינן שיעור אכילה. אלא, אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר איכא בינייהו. למ"ד כשר הא כשר הוא. למ"ד ראוי לאכילה בעינן שיעור אכילה במקום שבירה, והא ליכא.

ברייתא

14תניא כארבעה מינייהו. דתניא, ר' אומר: (שמות יב, מו) ״בבית אחד יאכל... (שמות יב, מו) ועצם לא תשברו בו״, על הכשר הוא חייב, ואינו חייב על הפסול.

15היתה לו שעת הכושר ונפסל בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם.

16יש בו שיעור אכילה יש בו משום שבירת עצם, אין בו שיעור אכילה אין בו משום שבירת עצם.

17הראוי למזבח אין בו משום שבירת העצם.

18בשעת אכילה יש בו משום שבירת עצם, שלא בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם.

19איתמר: אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר, רבי יוחנן אמר: יש בו משום שבירת העצם, רבי שמעון בן לקיש אמר: אין בו משום שבירת עצם.

20איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: ״ועצם לא תשברו בו״ אחד עצם שיש עליו כזית בשר, ואחד עצם שאין עליו כזית בשר. מאי אין עליו כזית בשר? אילימא דאין עליו כזית בשר כלל אמאי יש בו משום שבירת העצם?! אלא לאו, הכי קאמר: אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום זה, ואחד שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר (קשיא לרבי שמעון בן לקיש)!

21א"ל׃