מסכת פסחים דף פ״ד עמוד ב׳

האי פסול הוא שנעשה בפסול דטומאה דחויה היא בציבור אלא שכאן גזירת הכתוב לפוטרן בו:

האי בר אכילה הוא כדתנן (לעיל פסחים דף עו:) הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה:

הא כשר שנעשו עבודותיו בהכשר:

מבעוד יום שאינו שעת אכילה:

נמנין על מוח שבראש אפילו לא נמנה אלא על המוח יצא:

ואין נמנין על מוח הקולית מפני שאסור לשוברה ולהוציאו אבל מוח הראש יכול להוציא ולגוררו בקיסם דרך האף:

ניתי גומרתא גחלת וננחי עליה עד שינקב ויוציא מוחו:

אלא מאי אית לך למימר אמאי אין נמנין ויוציאו בגחלת:

היתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו מאן דאמר כשר הא כשר הוא - לא משום דדריש בו בכשר ולא בפסול משמע ליה הכי דהא ר' שמעון מפרש לעיל מילתיה דת"ק דקתני נמי בו בכשר ולא בפסול וקאמר אחד זה ואחד זה אין בו משום שבירת עצם אלא דרב יוסף לא מצי למישכח מידי דאיכא בינייהו אלא היתה לו שעת הכושר ונפסל:

אבר שיצא מקצתו איכא בינייהו מאן דאמר כשר כשר תימה אמאי חשיב ליה כשר טפי מבר אכילה הא מה שאינו ראוי לאכילה לאו כשר הוא:

ה"ג היתה לו שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת העצם ול"ג יש בו דאי גר' תיקשי לרב יוסף ולא משכחינן כארבעה מינייהו ואית דגרס לעיל במילתיה דרב יוסף למ"ד כשר לאו כשר הוא למ"ד יאכל בר אכילה הוא ולפי זה מיתוקמא גירסת הספרים דגר' יש בו ואין נראה דבכולה שמעתין טפי נפיק מאכילה מדנפיק מתורת כשרות כי ההיא דאבר שיצא מקצתו דכשר קרי ליה ולא בר אכילה הוא:

איתמר אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה כו' נראה לר"י ולריב"א דאליבא דרבי קמיפלגי דקתני בברייתא סתמא יש בו שיעור אכילה יש בו משום שבירת העצם ובפלוגתא דרבינא ורב אשי קמיפלגי אבל לרבנן לכ"ע יש בו משום שבירת עצם והא דמסיק אילימא דאין עליו כזית בשר כלל אמאי יש בו משום שבירת עצם אע"ג דמצי לאוקומ' כרבנן הואיל ואליבא דרבי קמיפלגי וסבירא להו כרבי מוקמי למתני' כוותיה:

בשלמא מותיר בטהור אינו לוקה דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר וגו' ובא הכתוב כו' לרבי יהודה כדאית ליה ולר' יעקב כדאית ליה אלא שובר העצם בטמא מנא לן דלא לקי ופשטינן לה מהא דת"ר ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול ר' אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו הטהור ראוי לאכילה יש בו שבירת עצם ואמרינן מכדי תרוייהו אמרי דלא לקי מאי בינייהו וחלקו בזה ר' ירמיה אמר פסח הבא בטומאה איכא בינייהו ורב יוסף אמר היתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו ורבנן כולן פשוטין הן ואסיקנא תנא כי ארבעה מינייהו ר' אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו על הכשר חייב ולא על הפסול היתה לו שעת הכושר ונפסלה יש בו משום שבירת העצם:

תניא השורף בעצמות והמחתך בגידים אין בו משום שבירת העצם:

איתמר עצם שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר ר' יוחנן אמר יש בו משום שבירת העצם ריש לקיש אמר אין בו משום שבירת העצם איתיביה ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום זה [ואחד שאין עליו כזית בשר במקום זה] ויש עליו כזית בשר במקום אחר חייב ומשני ריש לקיש הכי קתני אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום זה מבחוץ ואחד עצם שאין עליו כזית בשר מבחוץ ויש בו כזית מוח מבפנים יש בו משום שבירת עצם.

השורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם ואעפ"כ אין מניחין גחלת על ראש העצם כדי שינקב ראשו ויצא מוח שבתוך העצם דרך הנקב אם שמא מחמת הגחלת יפקע העצם במקום אחר ונמצא גורם לו שבירה אם מפני הפסד קדשים שאי אפשר שלא יפסד קצת המוח בשריפתו ומוטב שיפסל מאליו בנותר ולא יפסידהו הוא בידים ומתוך כך אין נמנין על מוח שבקולית שהוא סתום משני ראשיו שהרי אין יכול להוציאו בלא שבירת עצם או שריפתו שהיא אסורה מטעם שכתבנו ומ"מ נמנין על מוח שבראש הואיל ויכול להוציאו דרך האף בלא שבירת עצם:

כבר ביארנו שהפסח נפסל ביוצא יצא אבר ממנו חוץ למחיצתו אותו אבר אסור והשאר מותר ומאחר שהיתה לו שעת הכושר אף הוא יש בו משום שבירת עצם יצא מקצתו ונפסל אותו מקצת היוצא כיצד הוא עושה בבשר חותך את הבשר היוצא לחוץ ומשליכו עד שמגיע לעצם ואח"כ קולף הבשר שעל מקצת האבר שבפנים מסביב העצם עד שמגיע לפרק שמתחברים שם שני העצמות וחותך העצם בפרק והבשר אוכל ממנו מה שבפנים ושורף מה שהשליך ממנה בחוץ:

פסח שעשאו נא או מבושל הרי הוא כנפסל בטומאה ויציאה חוץ למחיצתו ולוקה עליו משום שבירת עצם שהרי היתה לו שעת הכושר אבל אם שבר את עצם האליה שהיא קרבה עם האימורין הואיל ולא נראית לאכילה לעולם אין בו משום שבירת עצם ואין חייבין על שבירת עצם אא"כ יש עליו כזית בשר או שיש בתוכו כזית מוח וכל שיש עליו כזית בשר באיזה מקום שבו אע"פ ששברו שלא במקום הבשר ובמקום ששברו אין בו כלום חייב הואיל ואותו עצם יש בו כזית בשר באיזה מקום שבו:

בד"ה אבר שיצא כו' תימה אמאי חשיב ליה כשר טפי מבר אכילה כו' עכ"ל. [א] לא ידענא אמאי לא תמהו בכה"ג לעיל מיניה בהיתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו אמאי הוי כשר טפי מבר אכילה דבשעה שאינו ראויה לאכילה לאי כשר הוא גם לקמן הביאו התוספות ראיה מההיא דאבר שיצא כו' אהך דהיתה לו שעת הכושר כו' טפי נפיק מאכילה מדנפיק מתורת כשרות משום דשוין ודומין הן מלתייהו דאינו מוכרע כ"כ להיות כשר מראוי לאכילה אבל בשבירת עצם מבע"י ודאי דניחא טפי הוה כשר מבע"י מראוי לאכילה וכן בנא ובאליה ניחא דהוה טפי כשר מראוי לאכילה וכן לעיל בפסח הבא בטומאה ניחא דהוי ראוי לאכילה טפי מכשר ודו"ק:

בד"ה ה"ג היתה לו כו' ואית דגרס לעיל כו' למ"ד כשר לאו כשר הוא ולמ"ד יאכל בר אכילה כו' עכ"ל צ"ע דהא רב יוסף דחי הך אוקמתא דפסח הבא בטומאה א"ב משום דרבי לאקולי קאתי והיינו דתנא בתרא לאטפויי התירא דשבירה קאתי ולפי גירסא זו תקשי ליה לנפשיה דהא ר' מחמיר ויש ליישב דאיכא לפרושי דקאמר רב יוסף דר' לאקולי קאתי לא משום דתנא בתרא לטפויי התירא קאתי אלא דה"פ דבפסול טומאה דהוי מעיקרא ואין שעת הכושר רבי ודאי נמי לקולא קאמר בשבירת עצם ולא פליג אלא בהיה לו שעת הכושר דלאו פסול מקרי ובר אכילה הוא ודוחק ויותר נראה דלפי אותה גירסא שכתבו התוס' ל"ג נמי הא דר' לאקולי קאתי אלא דהא פסול הוא והיינו פסול מעיקרא וק"ל:

בד"ה אתמר אבר כו' ובפלוגתא דרבינא ורב אשי קמיפלגי כו' והא דמסיק אילימא דאין עליו כזית בשר כלל כו' עכ"ל ר"ל דר' יוחנן כרב אשי דמסתמא דברייתא איירי דאין עליו כזית בשר כלל ובהא פליגי ר' ורבנן אבל באין עליו כזית במקום שבירה כו' אפי' ר' מודה דיש בו שבירת עצם ור"ל כרבינא דבאין עליו כזית כלל אפילו רבנן מודו דאין בו שבירת עצם ולא פליגי אלא באין עליו כזית במקום שבירה כו' וסתמא דברייתא איירי אפילו בכה"ג לרבי אבל אי הוה פליגי ר"י ור"ל אליבא דרבנן א"כ במאי פליגי רבנן עליה דר' לר"ל אך מ"ש והא דמסיק אילימא דאין עליו כזית כו' אע"ג דמצי לאוקמא כרבנן כו' הא ליתא לכאורה דלדברי ר"ל פריך ואליביה פריך ר"י שפיר דליכא לאוקמא אפי' כרבנן דהא מודו רבנן באין עליו כזית בשר כלל כדאמר רבינא ויש ליישב כוונת התוספות אסוף קושיית רבי יוחנן דפריך אלא לאו ה"ק אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום כו' דמצי לאוקמא בכה"ג כרבנן אפילו לר"ל ולרבינא ודו"ק: