מסכת פסחים דף כ״א עמוד א׳

אין הכרעת שלישית מכרעת דעת שלישית היא זו שבית שמאי ובית הלל לא הזכירו לגלות דעתם דניהוי חיישינן לתקלה כלל דאי הוו אמרו הכי ב"ש אומרים בין בבית בין בשדה חבל תשפך וב"ה אומרים בין בבית בין בשדה תיעשה זילוף ואתה בא להכריע ולומר בבית כב"ה בשדה כבית שמאי הויא הכרעה אבל השתא דלא הזכירו בית ושדה טעמא אחרינא הוא ולאו משום תקלה ור' ישמעאל חייש לתקלה והיינו תנאי:

מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים שיש בגת התחתונה פחות ממאה חולין טמאים דאין תרומה בטילה בהן ופסדי לגמרי דתרומה צריך אחד ומאה לבטלה אבל היו בתחתונה מאה חולין מאה חביות כמו זו של תרומה דברי הכל לא יטמאה ביד הואיל ולא פסדי חולין דתרומה עולה בהן וחזו בימי טומאה כדמעיקרא לזר:

מודה ר' אליעזר כו' קס"ד אמסקנא קאי אאם לאו דהא פלוגתייהו באם לאו הוא ולהכי פריך מודה ר' יהושע דאמר לעיל יטמאנה ביד לר' אליעזר דאמר לא יטמאנה ביד מיבעי ליה למיתני:

בכלי שתוכו טהור וגבו טמא והאי מודה לאו אסיפא קאי אלא ארישא דקתני אם יכול להציל רביעית בטהרה יציל ואפי' כלי זה שהוא בא להציל רביעית זו בתוכו תוכו טהור וגבו טמא ואשמעינן ליה לר' אליעזר דאמר אל יטמאנה ביד מודה הוא דמותר להציל בזה ולא חיישינן דילמא נגע גבו בתרומה ומטמא לה בידים ובכלי שנטמא במשקין דטומאתן דרבנן היא דמשכחת לה כדתניא כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו או אוגנו או אזנו או ידיו טהורין:

מתני' כל שעה שמותר לאכול מאכיל לדוקייא איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל:

ולא יסיק בו תנור וכירים בגמרא פריך פשיטא הא נמי הנאה היא:

גמ' כל שעה שאוכל מאכיל מבעי ליה אבל השתא דנקט לה בתרי לישני משמע דאתרי גברי קאי והא ליכא למימר דהכי קאמר כל שעה שמותר לאכול מן התורה מאכיל אפילו מדרבנן ותיתוקם אליבא דר' יהודה דהא איכא שש דמותר לאכול מן התורה ואסור להאכיל לדברי הכל:

אלא הכי קאמר כל שעה שיש היתר לשום אדם לאכול מאכיל אף האסור לאכול לבהמתו כו':

אין הכרעת שלישית מכרעת פ"ה הואיל ולא הזכירו בית שמאי ובית הלל בית ושדה א"כ טעמא אחרינא הוא ולא משום תקלה ולר"י נראה אע"ג דטעמא דבית שמאי משום תקלה לא חשיב הכרעה לפי שלא גילו הראשונים דעתן לחלק בין בית לשדה שלא הזכירו בדבריהם אחד בית ואחד שדה וכן פ"ה לעיל גבי ר"ג לאו מכריע הוא וההיא דקולי מטלניות בין מן המוכן ובין שלא מן המוכן טמא דברי ר"א ר' יהושע אומר בין מן המוכן ובין שלא מן המוכן טהור ר"ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור וחשיב ליה בפ' כירה (שבת לט: ושם) הכרעה שהרי גילו ר' אליעזר ור' יהושע דשייך לחלק בין מן המוכן ובין שלא מן המוכן וההיא דפ' כיצד מברכין (ברכות מג:) דקאמר ב"ש מברכים על השמן וקאמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו וקאמר רבי יוחנן הלכה כדברי המכריע לאו משום דמכריע גמור הוא אלא מפרש ונותן טעם לדבריו ותדע דאי מכריע הוא למה הוצרך לפסוק הלכה כמותו הא כבר א"ר יוחנן בפרק כירה הלכה כדברי המכריע וק"ק לפי' זה דהכא מאי איריא הכרעה שלישית שאין הכרעה תיפוק ליה דהכרעת תלמיד לאו הכרעה היא כדאמר בפ' כירה (שבת לט:) ארבי עקיבא ור"ח פי' הכרעת שלישית דור שלישי דהיינו הכרעת תלמיד כדאמר בפ' כירה:

מתני' כל שעה עבר זמנו אסור בהנאה - ואסור למכור ואם מכר דמיו מותרין דאין תופס את דמיו כדתנן בפ"ב דקדושין (דף נו:) מכרן וקידש בדמיהן מקודשת:

לימא מתניתין דלא כר' יהודה אף לפי המסקנא לא אתיא כר' יהודה אלא הכי קאמר לימא מתני' דלא כר' יהודה אלא כר' מאיר ומסיק דכר' מאיר נמי לא אתי:

ואי אשמעינן חיה משום דמצנעא לה ואין עובר משום בל יטמין דבל יטמין נפקא לן מלא ימצא ואין זה מצוי כיון שאין ידוע היכן הוא וכן משמע בפ"ק (דף ו:) דפריך וכי משכחת לה ליבטלה משמע דכל כמה דלא משכחת לא עבר בבל יראה הק' רשב"א היכי שרי להאכיל לחיה שדרכה להטמין הא תנן בפ"ק (דף ט:) מה שמשייר יניחנו בצינעא כדי שלא תטול חולדה בפניו ויהא צריך בדיקה אחריו וכ"ש שאסור ליתן בפניהם ויש לחלק בין חיה לחולדה המגדלים בבתים דההיא לא מצנעא כולי האי כמו חולדה הטומנת בחורים ובסדקין:

וקאי עליה בבל יראה פי' אם לא ביטלו והוא הדין דהוה מצי למימר דילמא אתי למיכל מיניה:

ור' האי ז"ל היה אומר בקבלה כי אינה הכרעה אלא בזמן ששנים חלוקים ואחד מכריע כאחד מהן שנמצאו שנים ואחד מכריע והלכה כרבים אבל בזמן שאומר חצי דברי זה וחצי דברי זה אין זה מכריע טעם שלישי הוא ולפיכך כשאמר ר' ישמעאל בבית תעשה זילוף כב"ה בשדה תשתפך הכל כב"ש אמרו לו הכרעה שלישית היא זו ואין הכרעה שלישי' מכרע':

ועוד אמר ר' יוסי בר חנינא מחלוקת שנפלה לפחות ממאה חולין דקא פסדי חולין לגמרי אבל נפלה למאה חולין דלא פסדי להו לחולין דהא תרומה לדברי הכל עולה לאחד ומאה דברי הכל תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד ותניא הכי דתניא חבית שנשברה בגת העליונה ותחתיה מאה חולין טמאין מודה ר' אליעזר לר' יהושע שאם יכול להציל רביעית בטהרה יציל ואם לאו תרד ותטמא ואל יטמא בידים ומקשינן והא ר' יהושע הוא דתני אף יטמא ביד והוא היה צריך עכשיו להודות לר' אליעזר שלא יטמא ביד והיכי קתני דר' אליעזר הוא שמודה לר' יהושע ואמר רב פפא אפיך ואימר מודה ר' יהושע לר' אליעזר.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר לעולם לא תפיך והכא בבא להציל רביעית בטהרה בכלי שגבו טמא ותוכו טהור מהו דתימא גזר ר' אליעזר להציל בכלי שגבו טמא כי ההיא דתנן כלי שנטמא אחוריו במשקה תוכו ואוגנו ואזנו וידיו טהורין מהו דתימא גזר ר' אליעזר דלמא אתי למנגע בהו בתרומה ויטמא קמ"ל מודה ר' אליעזר שמציל רביעית בטהרה בכלי שתוכו טהור וגבו טמא ולא חייש ר' אליעזר דלמא נגע גבו שהוא טמא ונמצא כאלו מטמא התרומה בידים:

הדרן עלך אור לארבעה עשר:.

כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה ולחיה וכו' מתני' דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה התנן ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש והא איכא שעה חמישית שהוא אינו אוכל ומאכיל לבהמה ומותר בהנאתו אלא מאי ר' מאיר היא דקתני אוכלין כל חמש אי הכי כל שעה שאוכלין מאכיל מבעי ליה למתנא ולא עמדה לא זו ולא זו ואוקמינן לר"ג דתאני בפ"ק ר"ג אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש ושורפין בתחלת שש והכי קתני כל שעה שכהן מותר לאכול תרומה מאכיל ישראל חולין לבהמה ולחיה כו': ומוכרו לנכרי פשיטא. כלומר מאחר דקתני ומותר בהנאתו מוכרו לנכרי למאי אתא ואוקימנא לאפוקי מהני תנאי דתניא בסוף פ' יציאות השבת ב"ש אומר לא ימכור אדם חמצו לנכרי אלא אם כן יודע שכלה קודם הפסח ב"ה אומר כל שעה שמותר לאכול מותר למכור ר' יהודה.

ומוכר לנכרי כתב הרי"ט ז"ל ה"ה ליתנו אלא במלתא אגב אורחיה קמ"ל דאסור ליתן לעכו"ם מתנת חנם וכן הדין בשהפקידו כראוי דודאי אינו עובר עליו אבל חייב להוציאו מרשותו דרבנן וכל שזכו בי הגוים קודם זמן איסורו ודאי מותר הוא לאחר הפסח כחמץ של נכרי והכי איתא בתוספתא ושם אמרו שרשאי לומר לגוי עד שאתה לוקח במאה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח ובלבד שלא יערים אבל אם הערים והוא רגיל לעשות כן בכל שנים למכור לגוי קודם הפסח וליטול לאחר הפסח קנסינן ליה והוא אסור לו ולכל ישראל לאחר הפסח שעשאוהו כאלו הוא חמץ של ישראל המופקד ברשות גוי שהוא אסור לאחר הפסח ואף זה לפקדון נתכוין אלא שהערים. וכן הוא בירושלמי ע"כ:

גמרא מתני' רבן גמליאל וכו' וכתב הרי"ט ואפי' סבר כר' יהודה קי"ל דפסק רב כוותיה כדאיתא בפ"ק ואע"ג דבעלמא מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם לא נאמר הכוללות אלא היכא דליכא פיסקא דאמוראי ועל הרוב לאפוקי מהאי תנא:

אמר המאירי כל שעה שמותר לאכול ר"ל בארבעה עשר מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ר"ל אפי' הם שלו מפני שמותר הוא בהנאתו וזו אינה צריכה אלא שאתה מדקדק מדבריהם שכל שאינו אוכל אינו מאכיל ואין הלכה כן שהרי יש כאן שעה חמשית שאינו אוכל אלא תולין לא אוכלין ולא שורפין ואותה שעה מיהא אע"פ שאינו אוכל מאכיל ובגמ' פירשוה לדעת רבן גמליאל שהיה אומר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש כדי שלא למעט בזמן אכילתה ולמדנו במשנה זו שכל שאוכלין בתרומה מאכילין בחולין ומ"מ אף זו אינה הלכה אלא אף בתרומה אין אוכלין אלא כל ארבע וא"כ משנתנו אינה הלכה אלא אוכלין כל ארבע ומאכילין כל חמש ושורפין בתחילת שש וזה שהזכיר בהנאה זו בהמה וחיה פי' בגמ' שאילו הוזכרה בהמה לבד הייתי אומר דוקא בהמה שמשיירת לפניה ויכול בעל הבית לראות מה ששיירה ומבער אבל חיה שדרכה להצניע ואין בעל הבית רואה את הנשאר כדי שיבערהו שמא הייתי אוסר קמ"ל חיה ואילו הוזכרה חיה הייתי אומר דוקא חיה שהיא מצנעת ונשאר במקום שלא נמצא עוד והרי הוא כמבוער הואיל ובטלו ואין בו חשש מכשול אבל בהמה שמשיירתו לפניו שמא יתרשל בביעורו ויבוא בו לידי מכשול קמ"ל ואחר שהוצרכו להזכיר בהמה וחיה הוזכרו עופות אגבן:

ומוכרה לנכרי פי' שמאחר שמאכיל לבהמה למדנו שמותר בהנאה ומאחר שמותר בהנאה הרי הוא מוכרו לנכרי והוצרכו ללמדה שלא לחוש לדברי האומר לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע שיכלה קודם הפסח כדי להשביתו לגמרי שלא נצטוינו אלא להשביתו שלא יהא שלנו ומעתה מוכרין לנכרי ואפי' דבר הנאכל מעט מעט כגון כותח ומיני כותח וזה שהזכיר אח"כ ומותר בהנאתו לא הוצרך כלל ומתוך כך פירשוהו בגמ' אף לאחר זמן איסורו ובשחרכו קודם איסורו בכדי שיצא מתורת אוכל ר"ל שנתחרך אף מתוכו ומותר בהנאה כגון להיסק או לדבר אחר והוא הדין שבאכילה מותר שאף אכילתו אינה אכילה אחר שיצא מתורת אוכל שאין שום איסור חל עליו הואיל ועפרא בעלמא הוא הא כל שחרכו לאחר זמנו אסור בכל הנאה שמאחר שחל עליו איסור חמץ אין איסורו נפקע עד לאחר שריפה גמורה ר"ל שיעשה גחלים ובזו הותר לגמרי אף לאחר זמנו שכל הנשרפין אפרן מותר וגחלים דינם כאפר הא כל שלא הגיע לכך אע"פ שנתחרך לגמרי אסור שהרי כל איסור הנאה חל עליו ואינו נפקע ויש מפרשים בחרכו שלא נשרף מתוכו ואעפ"כ מותר בהנאה והוה ליה ככיפת שאור שייחדה לישיבה וטח פניה בטיט שאינו עובר עליה וזו מיהא באכילה אסור ויש מתירין אותו אף באכילה אלא שעיקר הדברים שזו אף בהנאה אסור שהרי הפת שעפשה כל שלא נפסלה מאכילת הכלב אסורה בהנאה:

עבר זמנו אסור בהנאתו פי' בגמ' אף בשעה ששית ועל הדרך שביארנו במקדש בחמץ משש שעות ולמעלה ולא יסיק בו תנור וכירים ואף לדעת ר' יהודה שמצריך שריפה בביעורו וליכא חששא דלימרו להנאה מתכוין אסור ליהנות בו אף דרך ביעורו ואצ"ל לרבנן שאין מצריכין שריפה וכשזה מסיק בו נראה שלהנאה מתכוין וי"מ אף לר' יהודה דמשוי ליה מן הנשרפים וכל הנשרפים אפרן מותר והרי עיקר הנאתו משנעשה גחלים שדינן כאפר קמ"ל דמאחר שהנאתו מתחלת קודם שנעשה גחלים אסור וכן שיש שבח עצים בפת אבל לרבנן הרי אפרן אסור ואצ"ל שלא יסיק בו תנור וכירים וכל שאסור בהנאתו שאסור למכרו אם עבר ומכר קונסין אותו שלא ישתמש בדמים הא מן הדין הדמים מותרין שאין חמץ תופש את דמיו ולאחרים מיהא מותרין לכתחילה ואם מכרו קודם איסורו אע"פ שלא פרעו עד לאחר איסורו דמיו מותרין דדמי היתירא קא שקיל כמו שיתבאר בכיוצא בו באחרון של עבודה זרה:

וקצת גאונים ראיתי שכתבו מותר לישראל להשכיר בהמתו להוליך חמץ בחולו של מועד דפסח דכי שקיל אגר בהמתו קא שקיל ואפי' בשביעית שתופסת דמיה אמרו האומר לפועל הילך דינר זה ללקט לי ירק היום שכרו מותר שכירותו הוא דקא שקיל ואינו חייב בביעורם ומ"מ לבי נוקפי שהרי ביין נסך החמירו אבל שכר חמץ מותר כערלה וכלאי הכרם ושביעית וכבר כתבנוה למעלה:

ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים שדיו במפרר וזורה לרוח ר"ל פירורין של פחות מכזית או מטיל לים בלא פירור ודוקא בים והוא הדין לנהר גדול שאינו יכול ליטלו הא שאר נהרות שיכול ליטלו משם צריך לפרר וגדולי הדורות פסקו שאף לים צריך פירור ולא יראה כן והלכה כחכמים ויש פוסקים כר' יהודה וכבר כתבנוה בפרק ראשון:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

בפרש"י בד"ה אין הכרעת כו' טעמא אחרינא הוא ולאו משום תקלה כו' עכ"ל ר"ל טעמא אחרינא משום ריחא וכ"כ התוס' בפרק כירה לפרש"י דהכא ומה שפירש"י גופיה לעיל בדברי ב"ש תשפך דילמא אדמזליף קלי קלי אפילו בו ביום אתי למשתי עכ"ל היינו לפי מה שהבין ר' ישמעאל בר' יוסי וק"ל:

תוס' בד"ה אין הכרעה כו' ור"ח פי' הכרעת ג' דור ג' כו' עכ"ל עיין בחדושינו שם:

בפרש"י בד"ה כל שעה שמותר לאכול מאכיל לדיוקא אצטריך כו' עכ"ל ואפילו למאי דמסיק כל שעה שמותר לאכול כהן בתרומה ישראל מאכיל כו' לא אצטריך לזה למתני לגופיה אי לאו לדיוקא דמסברא לא גרע בהמת ישראל דלא הוי רק הנאה בעלמא מאכילת כהן מיהו למאי דעביד צריכותא בחיה ובהמה משום דמשיירא איכא למימר קצת דלגופיה אצטריך דלא נימא דבהמה וחיה גרע משום דמשיירא דלא שייך באדם ויש ליישב וק"ל:

בד"ה כל שעה שאוכל כו' דה"ק כל שעה שמותר לאכול מה"ת מאכיל אפילו כו' עכ"ל דהשתא ניחא דנקט ליה בתרתי לישני אפילו בחד גברא דלא מצי למתני שאוכל כיון דמדרבנן איסור לאכול ולכך קתני לשון מותר לאכול דהיינו מה"ת מאכיל לבהמה אפילו מדרבנן וק"ל:

פרק כל שעה כל שעה שמותר לאכול מאכיל ופירש"י דלדיוקא אצטריך וכו' נראה דאע"ג דמוקמינן לה בסמוך כר"ג אפ"ה לא איצטריך לגופא דמלתא דפשיטא היא וכמ"ש מהרש"א ז"ל ונראה דפשיטא ליה לרש"י ז"ל דאי ס"ד דאיכא שום רבותא בהא מילתא הוה ליה למיתני בהדיא ולא למיסמך אדיוקא במאי דתני לה בהאי לישנא דמותר ולא קתני כל שעה שאוכל אע"כ דבלא"ה פשיטא ליה הא מילתא אלא אגב דקתני לעיקר מילתא אדיוקא דכל שעה שאינו אוכל קתני לה נמי בהאי לישנא דמותר כיון דקושטא דמילתא הכי הוא וכה"ג איכא למימר דאף על גב דקאמר בגמרא דמאכיל לבהמה ולחיה שייך בהו שום חששא דבל יראה אפ"ה לא איצטריך למיתני לגופא דמילתא דפשיטא הוא דאלת"ה מאי מקשה הש"ס בפשיטות בסמוך דאי כר"י האיכא חמישית דאין אוכל ומאכיל ומנ"ל הא מילתא דנהי דשמעינן לר"י דאמר תולין כל חמש דילמא היינו למוכרו לכותים דוקא אבל לעולם דמהאי טעמא אסור להאכילו לבהמה ולחיה משום הך חששא דילמא משיירא וליכא למימר דאי הוי שייך האי חששא דילמא משיירא מקמי הכי נמי הוי אסור דאין שיעור לדבר אם כן הדר הו"ל מילתא דפשיטא דאטו לעולם יהא אסור להאכיל אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דמילתא דפשיטא היא ולא איצטריך להא צריכותא אלא אגב גררא לבתר דתני לה לדיוקא כדפירש"י כנ"ל וכ"ש דא"ש למ"ש הרא"ש ז"ל דבאמת לא שרי להאכיל לבהמה ולחיה אלא כשעומד על גביהן עד שיאכלו אלא אפ"ה הו"א דאיכא למימר שמא יעלים עיניו ואם כן פשיטא דליכא רבותא אלא דאי הוי תנא חד מינייהו הו"א דדוקא קאמר ואם כן ע"כ דעיקר מילתא לא תני אלא לדיוקא וכדמסיק הרא"ש ז"ל מיהו יש לי לדקדק בדבריו דא"כ האיך בעי רבא למימר לעיל דף י"ב דטעמא דר"י דאמר תולין דיהבי ליה רבנן שעה א' ללקט עצים ואכתי מה הועיל במה דאמר תולין דהיינו שיאכיל לבהמה דא"כ לא יהיה לו שהות ללקט דהא צריך לעמוד על גביהן ושלא יעלים עיניו ויש ליישב לפמ"ש בסמוך דאיכא למימר דהא דקאמר ר"י תולין היינו לענין דא"צ לשרפו ולעולם דאסור בהנאה אף למכור לכותי וכ"ש דאין מאכיל לבהמה ואם כן היינו סברא דרבא וצ"ע ודו"ק:

בתוס' בד"ה עבר זמנו אסור בהנאתו ואם מכר דמיו מותרין כדתנן פ"ב דקידושין וכו' עכ"ל. ואף על גב דלא קתני התם חמץ בפסח אפ"ה מדמסקינן התם דטעמא דכולהו איסורי הנאה דמיהן מותרין היינו מדאיצטריך למיסר בע"ג ושביעית והו"ל שני כתובים אם כן ה"ה לחמץ בפסח דשרי ונראה שהתוספת הוכרחו לפרש כן בשמעתין מדמקשינן לקמן עבר זמנו אסור בהנאתו לגירסת התוספות לקמן והיינו דסבר תנא דלעיל דשורפין ואכתי מאי קושיא הא איצטריך לאשמעינן דאפילו בדיעבד אם מכרו אסור בהנאת דמיהן לכן הוכרחו לפרש דודאי דמיהן מותרין ומכאן יש לי לדקדק על מה שכתבו קצת פוסקים דדוקא לאחריני שרי ליהנות מחליפי חמץ אבל להמוכר עצמו אסור וא"כ אכתי הו"מ לאוקמי בכה"ג דעבר זמנו אסור בעל החמץ בהנאת דמיהן וחלופיהן אע"כ דאין לחלק וצ"ע:

בד"ה לימא מתניתין דלא כר"י אף לפי המסקנא וכו' עכ"ל ולכאורה דברי מותר הן מיהו למאי דפרישית בסמוך יש ליישב קצת דלכאורה היה אפשר לומר דלמסקנא דמסיק הש"ס הצריכותא דמשמע דאיכא שום חששא דבל יראה הו"מ שפיר לאוקמי כר"י וכדפרישית אלא דאפ"ה לא מתוקמי כר"י מה"ט גופא דלא מתוקמי כר"מ דא"כ כל שאוכל מאכיל מבעיא ליה:

בד"ה ואי אשמעינן וכו' ואין עובר משום בל יטמין וכו' כיון שאין יודע היכן הוא וכן משמע וכו' עכ"ל. ובס' פרי חדש דקדק מלשון התוס' דס"ל בחמץ שאין ידוע אין חייב לבדוק מן התורה ולענ"ד משום הא לא איריא דאף את"ל דסבר דחייב לבדוק אף באין ידוע וכשיטת הר"ן ז"ל ע"כ היינו מטעם שכתב הר"ן ז"ל דבמקום שמכניסין חמץ הוה ליה כודאי דחזקתו שהכניס בו חמץ ומשום הכי חייבוהו לבדוק באותן המקומות עד מקום שידו מגעת וכדרך תשמישו משא"כ הכא שכבר בדק בכל אותן המקומות ובהאי נמי דמשיירא ודאי מצנע עד שאין יודע באיזו מקום ואם כן הוה ליה כמקום שאין ידוע אם הכניסו חמץ דאין עובר מדאורייתא לכ"ע וע"ז מייתו ראיה דהיכא שבדק במקומות הידועים אינו עובר אפילו אם עדיין נשאר שם חמץ כדמשמע לעיל בהאי דוכי משכחת לה לבטלה אלמא דכל כמה דלא משכחת לה אינו עובר כיון שלא היה במקום ידוע שהרי כבר בדק כדינו ובתר הכי מקשה הרשב"א ז"ל דנהי דלא עבר בבל יראה מדאורייתא אכתי היכי שרי להאכיל לחי' דהא מחייב מיהא לבדוק מדרבנן כמו בנטלה חולדה בפנינו דצריך בדיקה משום חששא דשמא יאכל לשיטת התוספות כנ"ל בכוונת התוספות ועדיין צ"ע ועיין בסמוך ועיין לעיל בסוגיא דאין חוששין:

בא"ד הקשה רשב"א היכי שרי וכו' הא תנן בפ"ק וכו' עכ"ל ועיין בלשון הרא"ש שכתב לחלק בשם הרשב"א ז"ל בין חיה כפותה והרא"ש ז"ל גופא מסיק משום קושיא זו דצריך לעמוד עליהם עד שיאכלו ע"ש ולענ"ד לא ידענא מאי קשיא להו מהא דפ"ק דתנן מה שמשייר יניחנו בצינעה דהתם לית ליה פסידא בהכי אם יניחנו בצנעה משא"כ הכא אם לא נתיר לו להאכיל לחיה המוטלת עליו לזונו אית ליה פסידא ויצטרך לשרפו ואי קשיא להו מהא דקתני אם תטול בפנינו יהא צריך בדיקה מהא נמי לא קשיא דנהי דהיכא שנטלה בפנינו צריך בדיקה אפ"ה מותר להאכיל לחיה דהא איכא ספיקי טובא דלמא לא משיירא ואת"ל דמשיירא דלמא מצנעא ליה שפיר שלא יבא לא לידי בל יראה ולא לדלמא אתא למיכל וצ"ע ודו"ק:

בפירש"י ולא מסיק אדעתיה לבטלו עכ"ל ואף ע"ג דקי"ל הבודק צריך שיבטל ופרישית בריש מכילתין דלשיטת רש"י מדינא דמתניתין נמי הכי הוא ודלא כשיטת הר"ן ז"ל אפילו הכי לא אהני הכי בביטול דאתמול כיון ששיירו ע"מ להאכילו לבהמתו ומה שהוצרך רש"י לפרש כן ולא מפרש בפשיטות דלא מסיק אדעתיה לבערו היינו דלישנא דגמרא הכי דייק דמסיק ועבר עלה בבל יראה או אפשר דס"ל דהכא אפילו מעיקר הדין נמי בביטול בעלמא סגי דלא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה כיון שהאכיל לבהמתו מימאס ולא חזי לאכילה ולא חיישינן נמי שמא לא ביטלו בלב שלם דודאי לא חיישינן להכי אלא בגלוסקא יפה וכיוצא בזה אבל הכא במאי דשיירא ודאי בגילוי דעתא דביטל סגי והתוס' שכתבו דה"ה דהו"מ למימר דלמא אתא למיכל מיניה אפשר דסברי כשיטת הפוסקים שהביא הרא"ש ז"ל דיש לבטל גם כן בתחלת שש ואם כן לא שכיח לגזור כולי האי שמא לא יבטל משו"ה כתבו דהו"מ למימר דלמא אתא למיכל כן נראה לי:

בגמרא ריב"ב אומר כותח וכל מיני כותח וכו' עיין פרש"י ותוספות ולולי דבריהם היה נ"ל לפרש בפשיטות דריב"ב לשיטתיה דס"ל במכילתא פ' בא דחמץ קודם ביעורו בשריפה דוקא ויליף מנותר ולפרש"י דלקמן דף כ"ח משמע דקודם ביעורו היינו שלשים יום קודם פסח דחל עליו חובת ביעור שלא יהא החמץ בעולם בפסח ואם כן נהי דלב"ה מותר למכור קודם פסח היינו משום דאפשר שימצא לו אוכלין קודם פסח משא"כ בכותח שאין דרך לאוכלו מהר אסור למכור שלשים יום קודם פסח כדי שלא יהא בעולם בפסח וכן משמע להדיא שם במכילתא דאסר ריב"ב:

בתוס' לימא אף לפי המסקנא. עי' נזיר דף ב' ע"ב תד"ה לימא: