דם שהנפש יוצאה בו — דם קילוח שה' דמים הם בפרק דם שחיטה:
אלא ר' יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם — הלכך לא בטיל ההוא דאישתפיך ובכל פורתא דמטי מיניה למזבח זריקה היא ומיתכשר ומילתיה דרבי יהודה בזבחים בפרק כל הזבחים שנתערבו דקתני גבי דם זבחים דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר נתערב בדם בהמת חולין או בדם חיה רואין את הפסול כאילו היה מים ואם יש בכשר כדי להיות בהן מראית דם כשר ואם לאו פסול ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם:
תניא — גרסינן:
לדבריכם למה פוקקין — את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבין באמה יוצאים בו לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערבי פסחים בשלמא לדידי כדי שלא יצא כל דם הנשפך וכשמילא כוס התערובות נמצא מכולם בתוכו ואם נשפך אחד מהן בלא זריקה נמצא זורק ממנו:
והא קא הוי חציצה — בין רגליהן לרצפה דתנן בזבחים (ד' טו:) עומד על הכלי או על גבי רגל חבירו פסול דבעינן לעמוד לשרת ואין זה עמידה:
חוצץ — לענין טבילה תנן:
מיתווסי — מתלכלכין בדם:
מדו — ולבש הכהן מדו בד:
כמדתו — שוה לארץ:
בהולכת אברים דלאו עבודה — היו מצו מדלן להו ולקמיה פריך ושאר עבודות היכי עביד:
זו הולכת אברים — דגבייהו כתיב האי קרא והקרב והכרעים וגו':
דמסגו אאיצטבי — איצטבאות של בנין היו שם והרי הן כרצפה:
והקטירן סלקא דעתך הוא גופיה מקטר להו — בתמיה והא זר הוא דבזר קיימינן כדתני נותן על כתיפו ועל כתף חבירו ותולה ומפשיט וכהנים לא היו מפשיטין קדשים קלים דמה לי ולהן ואפילו הפשט וניתוח של עולה שהוא מצוה כשר בזר כדאמרינן בשילהי פרק ב' דיומא (ד' כו:) ואית דמפרשי אטו במגס גופיה מקטר להו ולאו מילתא היא דודאי אורחיה למתני הקטרה בכלי שרת:
להקטירן — נותנן במגס עד שיבוא הראוי להקטירן ויקטירם:
כל אחד ואחד — כשהיו הולכין לבתיהם היה נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו:
אמר רב עיליש — שם חכם:
טייעות — דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה:
מתני' אלו דברים דוחין את השבת — לקמיה בגמרא מפרש מנא לן:
שחיטתו וזריקת דמו — אי אפשר אלא ביום דכתיב (ויקרא ז׳:ל״ח) ביום צוותו להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה:
מיחוי קרביו — מפרש בגמ' וטעמא שלא יסריחו:
צלייתו והדחת קרביו אין דוחין — דאפשר משתחשך:
הרכבתו — על כתף האדם להביאו לעזרה דרך רשות הרבים אע"פ שאינו אלא איסור שבות דרבנן דקי"ל חי נושא את עצמו אין דוחה דה"ל למיעבד מאתמול וכן הבאתו מחוץ לתחום:
וחתיכת יבלתו — ורוא"ה (וירוא"ה: יבלת) בלע"ז וחותכה בצפרניו או בשיניו אינה אלא שבות דמלאכה כלאחר יד היא:
שחיטה שהיא — אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה שהרי באבות מלאכות היא מנויה ואעפ"כ דוחה את השבת בפסח:
לא ידחו — בתמיה:
י"ט יוכיח שהתירו בו — שחיטה ובשול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו הואיל והוה אפשר לן מאתמול ואע"ג דתחומין דרבנן:
מה ראיה רשות למצוה — אכילת הדיוט רשות היא וצורך גבוה מצוה היא ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות יעמידוהו אף במקום מצוה בתמיה:
הזאה תוכיח שהיא מצוה — בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב פסח שאם לא יזה לא יעשה פסחו ואפ"ה אינו דוחה דהכי שמעינן ליה לרבי עקיבא דלא דחיא והזאה שבות הוא דמאי מלאכה היא אלא מתחזי כמתקן גברא:
ועליה אני דן — וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא תעכבהו מפסח ומקל וחומר זה עצמו:
