מסכת פסחים דף פ׳ עמוד א׳

לא תוכל לזבוח את הפסח באחד בשביל יחיד לא תזבחנו שיהא אותו היחיד גורם ומועיל בשחיטתו שום צד נטיה:

איקרי קהל ומילתא מפ' בהוריות (דף ה:) דקאמר ליה רחמנא ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך וכבר נולדו לו כל השבטים חוץ מבנימין הילכך שבט אחד חשוב כציבור ולא מידחי לשני:

יעשו בטומאה אף טהורין אם ירצו:

מטמאין אחד מהן כי היכי דניהוו רוב טמאין וניעבדו כולהו [בטומאה]:

שהיו טמאין עודפין על הטהורין אחד דלא חזו טהורים בראשון:

הדר' קושיין לדוכתיה דהוו להו פלגא ופלגא והללו יעשו לעצמן והללו יעשו לעצמן:

אלא ה"ק כו' ולעולם מחצה על מחצה דווקא קתני וה"ק רב אי משכחת תנא דאית ליה כת"ק דאמר פלגא ופלגא לא עבדי טהורין בטומאה כדקתני הללו עושין לעצמן וכרבי יהודה דאמר אין קרבן ציבור חלוק מכי עביד קהל בטומאה בראשון לא מפליג למיעבד טהורין בטהרה דאוסר ליחלק שגנאי הדבר דמוכחא מילתא בהדיא כשנזהרין אלו מאלו:

מטמאין אחד מהן בשרץ ונעבדיה כולהו בטומאה:

משלחין אחד מהן לדרך רחוקה פירוש אחד מן הטהורים מדפריך ויטמאנו בשרץ וקשה לריב"א אדרבה ישלחו אחד מן הטמאים לדרך רחוקה דהשתא הוו טהורין רובא ועבדי בטהרה דבכולה שמעתין אמרינן דמהדרי' אטהרה ותירץ דעולא גופיה אמר לקמן במי שהיה טמא (פסחים דף צג:) דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ולא היה מועיל שילוח טמא דלעולם היה מצטרף לאותם שבירושלים ואין נראה לר"י דטעמא דאין דרך רחוקה לטמא לפי שכשהוא בירושלים נמי אינו יכול לעשות פסחו אלא ע"י שילוח אבל הכא יש דרך רחוקה לטמא כיון דמחצה טמאין ואם היה בירושלים היה יכול בעצמו לעשותו אלא נראה לר"י דמהדרינן שיעשו כולם בראשון ולא ידחו הטמאין:

אתה מדחהו מחגיגתו ואם תאמר והא קיימא לן בתמיד נשחט (לעיל פסחים סב.) ערל וטמא משלחים קרבנותיהן ותירץ ריב"א הואיל והיא חובה לבא ברגל יש לה דין עולת ראייה דדרשינן בפרק קמא דחגיגה (דף ד:) דטמא פטור מן הראייה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה כו' וכן איתא בירושלמי דאיתקש לעולת ראייה ואם תאמר השתא כשמשלחהו בדרך רחוקה נמי מדחהו מחגיגתו שאינו יכול לבא ביום טוב מחוץ לתחום וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ויש לומר דיכול לבא ולעשות ביום ראשון מה"ת דתחומין דרבנן ועוד נהי דכשישלחהו בדרך רחוקה עד שעת שחיטה שלא יכול לחזור לירושלים מבעוד יום מכל מקום יכול לבא תוך התחום ויכנס למחר ועוד טמא וחיגר דלא חזי בגופו בראשון לא חזי בשני אבל הכא מיחזא חזי אלא שאינו יכול לבוא וכי הוי יום ראשון בשבת אף על גב דלא חזי אמרינן באלו דברים (לעיל פסחים דף ע:) דעביד באינך יומי:

עקר משכניה וסיכיה ורהיט הך פירכא ליתא למאן דחשיב דרך רחוקה מאיסקופת עזרה ולחוץ ואם תאמר ומה תקנה רוצה רב נחמן שיעשו דהא רב נחמן גופיה קסבר בפרק מי שהיה טמא (לקמן פסחים צג.) שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויש לומר דקסבר דלאו תשלומין דראשון נינהו ויכול לטמאותו במת:

לימא בהא קמיפלגי מר סבר טומאה דחויה ומר סבר טומאה הותרה השתא לכולי עלמא טהרה מידחיא ולא טומאה דאיש כי יהיה טמא משמע דהאיש לבדו טמא והציבור טהורים ומאן דסבר טומאה הותרה מיקרו שפיר טהורים ומסיק דלכולי עלמא דחויה מר סבר טהרה מידחיא כדפרישית ומר סבר טומאה נמי מידחיא וקרא משמע הכי איש נדחה ואין ציבור נדחים אלא עבדי בין בטהרה בין בטומאה:

איתמר היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין אמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ ואמאי האמר רב הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן אמרי הכא במאי עסקי' כגון שהיו הטמאין עודפין על הטהורים אחד ואם תאמר א"כ הנה הרוב טמאין יעשו בטומאה סבר רב אין היחיד מכריע את הציבור לטומאה כלומר אחד כמי שאינו הוא אי הכי מחצה על מחצה הן ושמעינן ליה לרב דאמר מחצה על מחצה כרוב והללו עושין לעצמן [והללו עושין לעצמן] ושנינן הכי אמר רב אי איכא תנא דסבר לה כת"ק דאמר היו הטמאין עודפין על הטהורין אפילו אחד יעשה בטומאה וכרבי יהודה דאמר אין קרבן צבור חלוק מטמאין אחד מן הטהורין בשרץ ונמצאו הטמאין עודפין על הטהורין שנים כיצד כגון שהיו מאה טהורין ומאה טמאים נטמא אחד מן הטהורי' נמצאו הטמאין מאה ואחד והטהורין צ"ט ומשכחת לה אפילו לאלעזר בן מתתיה.

עולא אמר משלחין אחד מן הטהורין לדרך רחוקה ויטמא בשרץ וכו' ואסיקנא קסבר עולא כל מי שהיה טהור וראוי לחגיגה ביום הראשון ונאנס ולא חג כגון מי שהיה בדרך רחוקה ובא במועד וכיוצא בו חוגג והולך כל הרגל אבל אם היה טמא ביום הראשון כבר נדחה ואינו חוגג אותו הרגל מאי טעמא כולהו תשלומין דראשון הוא ותרוייהו רב ועולא סבירא להו שאין מטמאין אחד מהן במת שלא ידחה מחגיגתו. פי' סיכי יתדות אהלו עוקר והולך.

איתמר היו רובן טמאי מתים ומיעוטן זבים רב הונא אמר אין תשלום לפסח הבא בטומאה כלומר הזבין אינן עושין לא את הראשון ולא את השני ואתיא כר' נתן דאמר כל הזקוק לראשון זקוק לשני כי השני תשלומין דראשון הוא הלכך כשם שהראשון לא עבדו דתנן הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות וכו' בשני נמי לא עבדו דטהרה מדחה הטומאה לפסח שני כדתניא אלו עושין את השני הזבין והזבות והנדות היולדות האנוסין והשוגגין והמזידין והמצורעים ובועלי נדות ומי שהיה טמא או בדרך רחוקה א"כ למה נאמר טמא דאי בעי למיעבד לא שבקינן ליה א"כ למה נאמר ומי שהיה בדרך רחוקה לפטרן מן ההכרת ומרבינן לזבין ולזבות מאיש איש דתניא יכול לא יהו נדחין מן הא' ועושין את השני אלא טמא ומי שהי' בדרך רחוקה זבין ומצורעין מנין ת"ל איש איש לכך כל היכי דעבדי טהורין בראשון עבדו טמאין בשני אבל אי לא עביד הראשון אלא בטומאה לא עבדי השני שאר טמאין כגון זבין וזבות וכיוצא בהן דטהרה מדחיא אפילו שאר טמאין לשני אבל טומאה לא מדחיא שאר טמאין מן הראשון לשני הלכך לא עבדו בשני כלל:

ורב אדא בר אהבה אמר יש תשלומין לפסח הבא בטומאה ומי שלא עשה הראשון יעשה השני דטומאה נמי דחיא מאי טעמא טמאי מתים למה עושין השני לפי שלא יכלו לעשות הראשון זבין ומצורעין נמי כיוצא בהן לא יכלו לעשות הראשון ויעשו שני וכולי עלמא טומאה דחויה היא בציבור (ד"א) אפילו טומאה מדחיא דכיון דטמאי מתים עבדו הראשון כטהורין חשיבי דטומאת מת התרה היא בצבור הלכך שאר הטמאין עושין השני: איתמר רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים אמר רב טמאי מתים אין עושין הראשון דהא מיעוטא נינהו ומיעוטא נדחין לפסח שני בשני נמי לא עבדו דקיימא לן כל היכא דלא עבוד צבור בראשון לא עבוד צבור בשני וכי כתיב ויעשו בני ישראל היכא דאפשר הכא לא אפשר חשבינן ליה כאלו כולן זבין:

ממה שכתבנו למדת שמנין רוב זה אינו למנין שבטים אלא למנין גלגלות ואפילו היו רוב בני אדם במיעוט שבטים הכל נגרר אחר מנין בני אדם ולא אחר מנין שבטים ואין צריך לומר שאין הלכה כדברי האומר שאפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים הללו עושין לעצמם והללו עושים לעצמם ולא כדברי האומר שאפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו כלם בטומאה:

כבר ביארנו שאין טמא נדחה לפסח שני אלא טמא שטעון מנין ולא הושלם מנינו שאינו יכול לאכלו בלילה כגון טמא מת וזב ומצורע ונדה ובועלה ויולדת אבל טמא בטומאת שרץ ונבלה שאין בהם אלא טומאת ערב שוחטין עליהם אחר טבילה ולערב כשיעריב שמשו יאכל וכן הדין בטמאים הצריכים מנין שחל שביעי שלהם בארבעה עשר או מחוסרי כפרה שחל שמיני שלהם ערב הפסח חוץ מטמא מת שנטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליה שאפילו חל שביעי שלו בערב הפסח והזה וטבל אין שוחטין עליו שמא יפשע ולא יטבול:

מעתה כל שמחצה טהורים ומחצה טמאים שפרשנו שהללו עושין לעצמן והללו לעצמן אין מטמאין אחד מהם כדי להיותו מכריע את כלם לטומאה שלא ליחלק שאם תאמר שיטמאוהו בשרץ הרי שוחטין עליו וא"ת שיטמאוהו במת נמצאת מבטלו מחגיגתו של מחר שאין חגיגה דוחה טומאה ואין לומר שיעשנה בשביעי שאע"פ שיש לו תשלומין כל שבעה כלם תשלומי ראשון הם וכל שנפטר הימנה בראשון אינו משלמה אחר היום וא"ת שנשתדל עם אחד מן הטהורים לילך לו בדרך רחוקה על זו אמרו מאן ציית לך דעקר משכניה וסיכיה ורהיט כלומר היאך הוא שומע לעקור אהלו ויתדות משכנותיו לרוץ פתאום ולילך לו ואע"פ שכל שהוא חוץ לאסקופת עזרה דרך רחוקה קרינא ביה לענין ביאור מיהא אפשר דעולא לטעמיה שאמר איזהו דרך רחוקה כל שאין יכול להיות שם בשעת שחיטה כגון מן המודיעים ולחוץ שיש שם ט"ו מילין כמו שיתבאר בפרק טמא ולענין פסח מיהא אפשר שכל שראוי לעשות פסח אינו שומע לדחות עצמו ממנו:

כבר ביארנו שאין הטומאה נדחית להתיר עשיית הפסח בטומאה לצבור אף למיעוט הטהורים שבהם אלא בטומאת מת אבל שאר טומאות אינן נדחות מפני הפסח ונמצא שאם היו כל הצבור זבים ומצורעים ובועלי נדות אין עושין פסח כלל לא בראשון שאין טומאה זו דחויה ולא בשני שאין צבור נדחה היו רובם זבים ומיעוטם טהורים הטהורים מיהא עושין לעצמן והצבור אין עושין לא ראשון ולא שני לא ראשון שהרי יחידים שנטמאו הם ולא שני שאין יחיד נדחה לפסח שני אלא בזמן שהצבור עושין את הראשון היו רובן טמאי מת ומיעוטן זבים רוב צבור עושין את הראשון שהרי טומאת מת היא ונדחית ומיעוט זבים אין עושין לא את הראשון ולא את השני לא את הראשון שטומאת זיבה אינה דחויה אף ליחיד בהבלעת הצבור שכלו טמא ולא את השני שאין פסח שני בא אלא בזמן שהראשון נעשה בטהרה:

בד"ה משלחין כו' אבל הכא יש דרך רחוקה לטמא כו' ואם היה בירושלים היה יכול בעצמו לעשותו כו' עכ"ל יש לדקדק לכאורה ומאי קושיא כיון דמסתמא עולא אמלתא דרב קאי דה"ק אי איכא תנא דסבר כת"ק דאמר פלגא כו' וסבר לה כר"י דאין ציבור חלוק כו' וקאמר עלה עולא דמשלחין א' כו' וא"כ גם אם היה בירושלים לא היה יכול לעשותו כיון דפלגא ופלגא לא עבדי כולהו בטומאה ואין ציבור חלוק וי"ל דהא דאר"י אין ציבור חלוק לאו מדינא הוא אלא משום גנאי בעלמא הוא כפרש"י וכיון דמדין תורה אם היה בירושלים היה יכול לעשותו מקרי שפיר יש דרך רחוקה לטמא ובהכי ניחא מאי דקשיא לן לפי מה שכתבו התוספות לעיל אם מן הדין של טמאים פטורין מפסח לגמרי למה יטמאו את הטהור לעשות בטומאה וא"כ הכא ה"נ לרב למה יטמאו את א' מהן בשרץ דאיכא למימר כיון דמדינא הטמאים חייבים לעשות פסח אלא משום גנאי דאין קרבן ציבור חלוק אמרו דאין לעשות כן אלא מטמאין א' כו' ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה אתה מדחהו כו' וא"ת השתא כשמשלחהו בדרך רחוקה נמי מדחהו כו' שאינו יכול לבא בי"ט כו' עכ"ל וצ"ע כיון דטהור הוא יכול לשלח קרבנותיו מעי"ט והשליח יהיה בתוך התחום ומביאו בי"ט ואפשר דבכה"ג נמי אינו יוצא ידי חגיגתו דומיא דראיה דבעי ובאת שמה והבאתם וגו' ודו"ק:

תוס' ד"ה משלחין וקשה לריב"א ק"ל הא הכל לפי הצד דטמאין אין עושין בראשון ולא בשני ובזה אם נשלח הטמא הא בפסח שני שיצטרפו הטמאים יחד איהו ושאר הטמאים יהיו צבור דאין עושין פסח שני וצ"ע: