מסכת פסחים דף י״ז עמוד ב׳

(רבן) שמעון אומר בכלים טמאין (רבן) שמעון לטעמיה דאמר לעיל טומאת משקין דאוריי' ואפי' לטמא אחרים כדתניא גבי ספק משקה לטמא אחרים (רבן) שמעון אומר באוכלין טמא הלכך במשקי בית מטבחיא לא מצו רבנן לטהורינהו:

בקרקע טהורין ולקמן מתרגם ליה אמים ודאיכא רביעית דאיכא תורת מקוה עלה למחטין וצינורות דמדאורייתא לא מקבלי טומאה כדכתיב (ויקרא י״א:ל״ו) מקוה מים יהיה טהור ורביעית הויא מקוה מדאוריית' דכי כתיב ארבעים סאה באדם הוא דכתיבי דנפקא לן מאת כל בשרו מים שכל גופו עולה בהן אבל לכלים קטנים אין צריך אלא כדי שיתכסו במים ובציר מרביעית גמרא גמירי לה דלא חשיב למיהוי מקוה וכיון דבעלמא מדאורייתא לא מיטמו ורבנן הוא דבטלו רביעית דמקוה שלא יטבילו כלים בפחות מארבעים סאה כדאמרינן בנזיר (דף לח.) עשר רביעיות הן ופרכינן והא איכא רביעית דמקוה ומשנינן בר מינה דההיא דבטלו רבנן בפרק שלשה מינין ותניא נמי זה הכלל כל שאדם טובל בו ידים וכלים טובלי' בו וגזרו טומאה אף על המשקין שבקרקע כל כמה דהוי בציר מארבעים סאה והכא גבי מטבחיא אוקמוה אדאורייתא וטהורים:

הלכתא גמירי לה מסיני דלא מיטמאו:

מי גמרינן מינה דטומאת שאר משקין לאו דאורייתא הא אמרת אפילו היא דאורייתא גמירי בהני דטהורין והיכי מייתי ר' אליעזר טעם למילתיה מהכא:

והא רבי שמעון דמשום דסבירא ליה טומאת משקין דאורייתא קאמר הכא בכלים טמאין משום דבשאר משקין דאורייתא ובקרקע הוא דטהורין משום דגבי שאר משקין דרבנן אלמא לאו הלכה למשה מסיני הוא וקשיא לרב פפא דאי הלכתא היא מה לי בכלים דגבי שאר משקין דאורייתא מה לי בקרקע:

קשיא גרסינן הא דרב פפא לאו מילתא היא וכי אמרה לאו אדעתיה ולא היה זכור למשניות הללו:

א"ר פפא הא דאמרת לרבי שמעון בקרקע טהורין לא שנו אלא מים דאיכא שם מקוה עליהן במחובר:

אבל דם אין בו חילוק בין קרקע לכלים דטומאה דידיה דאורייתא אף בקרקע ולר"ש כי איתמר דכן דיוסף בן יועזר אמים לחודייהו איתמר דהוי רביעית כדפרשינן:

אבל דם לא וא"ת אדרבה בדם יש לטהר טפי אפי' בכלים דדם קדשים לא איתקש למים כדאמרי' לעיל שאינו נשפך כמים אין מכשיר וי"ל דהכי פי' אבל דם היכא דמטמא כגון דם חולין או בעלי מומין או זבח שנפסל לו:

אלא דהוי רביעית דחזי להטביל בהו מחטין וצינורות מכאן אומר ר"י שיש לדקדק דמקוה שכולו שאוב אינו פסול אלא מדרבנן דמשקין בית מטבחיא שהן דכן ע"כ הן שאובין מדמפליג בין דם למים ולא מפליג בין שאובין למחוברין ואמר דחזי להטביל בהו מחטין וצינורות ועוד תניא בתוספתא דמסכת מקוואות (פ"ב) מקוה שהניחו ריקן ומצאו מלא כשר והיינו משום דספיקא דרבנן לקולא וריקן נמי משמע שלא היה בו כלום מדלא קאמר שהניחו חסר והא דתניא בת"כ אך מעין ובור יכול אפילו מלא בכתף תלמוד לומר מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים צ"ל דאסמכתא בעלמא הוא ואם תאמר כיון דכולו שאוב כשר מדאורייתא אמאי גזרו רבנן בשאיבה כלל ויש לומר דגזרו שאיבה אטו דילמא אתי לאטבולי במנא דבתוך הכלי ודאי אסור לטבול מדאורייתא ואור"י דכי נמי בטלו רביעית דמקוה מכל מקום כל שהוא דמעין לא בטלו מדתנן בת"כ דמעין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה והא דמקוה במ' סאה היינו לבתר דביטלו רביעית ואפילו הכי קתני דמעין מטהר בכל שהוא הקשה ר"י בשם הרב רבינו שלמה דאמר בפרק חומר בקודש (חגיגה כב.) גבי מקוה שחלקו בסל תדע דבעי' כשפופרת הנוד דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן ארבעים סאה במקום אחד וארעא חלחולי מחלחלא לא שייך אלא במעין ובעינן ארבעים סאה במקום אחד והתם מיירי בדבר שכל גופו עולה בפחות דאם לא כן מה ראיה צריך:

ה"ג נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו לא נטמא תוכו וכן גרס רש"י ואף על גב דכל כלי שטף נמי דינו כן מכל מקום נקט כרים וכסתות ושקין ומרצופין משום דרבי מאיר פליג בהני דווקא דקתני סיפא רבי מאיר אומר כל שיש לו תובראות יש לו אחורים ותוך ושאין לו תובראות וכו' תובראות פירושו תפירות שפה לפיהן סביב כעין מכנסים דאז אין מהפכין אותן להשתמש בצד אחר ויש לו דין אחורים ותוך לענין שאם נטמא גבו לא נטמא תוכו כמו שאר כלי שטף:

סוגיא דשמעתא רב סבר עיקר טומאת משקה מדרבנן ומשקה בית מטבחיא אוקמינהו אדאוריי' ודכן ממש ולא גזרו בהו כלל ושמואל אמר טומאת משקין לעצמן מדאורייתא לטמא אחרים מדרבנן ובמשקה בית מטבחיא לא גזרו לטמא אחרים: אמר רב פפא אפילו למאן דאמר טומאת משקין דאורייתא משקה בית מטבחיא דכן הלכתא גמירי לה הכי ואקשי' עליה רב הונא בריה דר' נתן מר' אליעזר דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע שהרי העיד כו' ואי הלכתא היא מהלכתא מי גמרינן ולא מצא רב פפא תשובה ולא דחינן לה דהא לא עלתה בתיובתא אבל הא דאמ' רבינא והאמר ר' שמעון דאמר טומאת משקין דאורייתא דתני' ר' יוסי ור' שמעון אומר לאוכלין טמאים לכלים טהורין וקתני הכא בכלים טמאים בקרקע טהורים ואי הלכתא גמירו לה מה לי בכלים מה לי בקרקע הא פרק' רב פפא ואמר הא דאמר ר' שמעון בקרקע טהורין לא אמרן אלא במים שיש בהן כדי רביעית דחזי לאטבולי בהו מחטין וצינורות כגון מקוה מים שהוא טהור אבל אין בהן כדי רביעית לא וזהו שאמר רב פפא בזבחים דגרסי' בשחיטת קדשים פ"ב מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ונתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר ואמר משמיה דר' יוחנן עד רובו אמר רב פפא ואם קדח ממנו רביעית מטבילין בו מחטין וצינוריות דמהכשרא דמקוה קא אתו:

אמר מר ר' יהודה אומר לכל טמא כלומר בין ליטמא בין לטמא בין לכלים בין לאוכלין ואקשי' וכי ר' יהודה אית ליה טומאה למשקין מדאורייתא כלל והא תניא כל הכלים שיש להם אחורי' ותוך כגון הכרים והכסתות והשקין והמרצופין שיש להם אחורים שפעמים ישן עליהם ויש להם תוך שפעמים טוען בתוכם כגון אלו נטמא גבן לא נטמא תוכם נטמא תוכם נטמא גבן אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בטומאת משקין כלומר שהוא מדרבנן ואין טומאה מן התורה אבל טומאת שרץ נטמא תוכו נטמא גבו נטמא גבו [נטמא תוכו] הא אשכחן לר' יהודה דשני ליה בין טומאת משקה לטומאת שרץ ואי טומאת משקין מדאורייתא היא מה לי טומאת משקין מה לי טומאת שרץ כולה טומאה דאורייתא היא ואמרינן חזר בו ר' יהודה ואמר אין למשקין טומאה מדאורייתא ואע"ג דאמר רבינא לעולם לא הדר ביה ואוקמ' להאי דתני ר' יהודה לכל טמא במשקין הבאין מחמת שרץ והא דתני נטמא גבו לא נטמא תוכו במשקין הבאים מחמת ידים נדחו דבריו ועמדה השמועה ש"מ הדר ביה ואמר המשקין אין מטמאין את הכלים מן התורה אבל באוכל כר' יוסי ור' שמעון סבירא ליה דאמר לאוכלין טמאין או דלמא לגמרי הוא דהדר כר' מאיר דאמר לטמא אחרים טהור:

אמר ר' פפא הא דאמרת בקרקע טהורין לא אמרן וכו' אלא עד דהוי רביעית דחזי להטביל בהן מחטין וצנורות. יש שדקדקו מכאן דמקוה שכולה שאוב אינו נפסל אלא מדרבנן דהא משקה בית מטבחיא דאמרינן הכא דחזי למקוה מסתמא שאובין הם והביאו עוד ראיות אחרות כתוב בחיבור וזה דעת ר' יצחק בעל התוס' וזה דעת הרא"ה ז"ל אבל דעת ר' יעקב ורבינו שמשון דודאי כולו שאוב פסול' דאורייתא היא ואפי' בשיש בתחלתו מים שאובין הוא נפסל לגמרי אבל בשהי' רובו במחוברין מותר להשלים וכל זה מן התורה ורבנן גזרו אפי' ג' לוגין בלבד בסופו והביאו ראיות כתובות בחיבור ודחי הראיות שהביאו ר' יצחק ז"ל והוא דחה סברותיהם. ויש עוד דעת שלישית דודאי כל שמלאה בכתף ממש פסול' דאורייתא אבל כשנתמלאה מאליו על ידי ציבור וכיוצא בו אינו אלא פסול' דרבנן והיינו דאמרי' התם גבי צינור שחקקו ולבסוף קבעו שאני שאובה מדרבנן. וכתב הרי"ט ז"ל ונראה שדעת הגאונים ז"ל דעיקר שאובה דאורייתא ולפיכך פסלו שאובה שהמשיתה עד דאיכא רבייה ובודאי שהשמועות עולות יפה לפי שיטת ר' יצחק הזקן ז"ל והוא הנכון והא כתיבנא בדוכתי אחריני דלכולי עלמא מקום שלם שיש בו מ' סאה שוב אינו נפסל ויכול למלאת בכתף ולרבות עליו כדאיתא במשניות ע"כ. והרא"ש ז"ל הסכים לר"י ז"ל דאפי' כולו שאוב פסולה מדרבנן. ועוד כתבו בתוס' בשם רבינו יצחק דהא דאמרי' בשמעתין דפחות מרביעית לא חזי למקוה דוקא מקוה אבל מעיין בכל שהוא כיון שהמחט עולה בו. ועוד אמרו ז"ל דהא דאמרינן בנזיר בטלוה לרביעית דוקא רביעית דמקוה אבל במעיין לא בטלוה כלום ועדיין הוא מטהר בכל שהוא וכן כתב ר"ת ז"ל משם הרי"ט ז"ל ע"כ. ולזה נראה שהסכימו הרי"ט והרא"ש ז"ל

ובהכי סליק פירקא בס"ד:

מחטים וצנורות מן התורה היה להם טהרה ברביעית והוא שקראו לפעמים בתלמוד רביעית מים מקוה של תורה ולא הצריכה תורה ארבעים סאה אלא לאדם ולשיעור גופו אבל מחטין וצנורות הואיל וגופם עולה ברביעית טהרו ומ"מ חכמים בטלו מקוה זה מחשש שמא יטבילו כלים הגדולים בפחות מארבעים סאה ואין להם טבילה במקוה אלא בשיעור ארבעים סאה:

כל כלי שיש לו אחורים ותוך כגון רגל של כוס ודומיהם אם נטמא תוכו בטומאת סופרים נטמא כולו אף לתרומה ואם נטמא גבו בטומאת סופרים לא נטמא תוכו לתרומה אלא לקדש ואם נטמאה בטומאת התורה אף תוכו טמא אף לתרומה כמו שביארנו באחרון של חגיגה:

כל שנגעו בו מי חטאת שלא לצורך הזאה טמא בין אדם בין כלים כדין אב הטומאה ואין צריך לומר באוכלין שמקבלין טומאה מראשון לחולין ומשני לתרומה ומשלישי לקדש ומ"מ פרה ששתתה מי חטאת אע"פ ששחטוה בעוד שהמים במעיה אפי' לאלתר בשרה טהור מפני שבטלו במעיה מתורת מי חטאת והרי כשנשחטה אין מים אלו מי חטאת וכן הדין אם שתתה משקין טמאין שמשנכנסו במעיה משקה סרוח הוא ופקעה טומאתו ובתורת כהנים אמרו וכל משקה אשר ישתה פרט לסרוח:

גמ' והא ר"ש דאמר טומאת משקין דאורייתא כו' לאוכלין טמאין וה"ק ר"ש בכלים כו' לכאורה לא הוה צריך להך ברייתא דלעיל דאמר טומאת משקין דאורייתא דמהך ברייתא מוכח שפיר דאי הלכתא היא מ"ל בכלים מ"ל בקרקע וי"ל דאי מהך ברייתא לחוד ה"א דטומאת משקין לאו דאורייתא אלא מדרבנן גזרו על טומאת משקין ובכלים לא חלקו בין פנים לחוץ ובקרקע כיון דראוי למקוה לא גזרו ביה מבפנים אבל אי טומאת משקין מבחוץ דאורייתא ומבפנים הלכתא גמירי לה דהוה דכן לא ה"ל לרבנן לגזור טומאה משום בפנים לחוד ובכלים דמ"ל כלים ומ"ל קרקע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אר"פ כו' ובד"ה אבל דם אין בו חילוק כו' דטומאה דידיה דאורייתא כו' עכ"ל אבל התוס' כתבו בדם יש לטהר טפי אפילו בכלים דדם קדשים לא איתקש למים כו' עכ"ל ע"ש וצ"ל לדעת רש"י דלא איתקש דם קדשים למים אלא לענין הכשר ולא לענין טומאה ואין ללמוד טומאה מהכשר וק"ל:

תוס' בד"ה אלא דהוו כו' וריקן נמי משמע שלא היה בו כלום כו' עכ"ל ר"ל ואפילו כולו שאוב אינו פסול אלא מדרבנן וק"ל:

בגמרא אמר ר"פ אפילו למ"ד ט"מ דאורייתא וכו' משקי בי מטבחייא הלכתא גמירי לה. לכאורה שדברי ר"פ ממקומו מוכרח דהא בעדותו של ר"ע דמתניתין דייק רבא לעיל טומאת משקין אפילו לט"א דאורייתא ועדותו של ר"ע נשנית ג"כ במס' עדיות וכמו כן עדותו של יוסף בן יועזר נמי בעדיות וקי"ל דכל מאי דתנינן בבחירתא שהיא מסכת עדיות כן הלכה ואם כן תיקשי הלכתא אהלכתא עדותו דר"ע אעדותו דיוסף בן יועזר אלא ע"כ כדר"פ ולפ"ז הא דמקשה ר"ה בריה דר"נ לר"פ מדרבי אליעזר לאו קושיא אלימתא היא דבפשיטות מצינן למימר דע"כ ר"א וכל הנך תנאי דפליגי עליה בברייתא דספק משקין וס"ל דאורייתא בהך מילתא גופא פליגי דלהנך תנאי אית להו הלכתא גמירי לה ולר"א לית ליה ובזה עולה יפה פסק הרמב"ם ז"ל דאף למה שפסק דטומאת משקין עצמן דאורייתא אפ"ה כתב דמשקין בי מטבחייא טהורין לגמרי וע"כ היינו משום דס"ל להרמב"ם דהלכתא גמירי לה מה"ט גופא דפרישית דמעדותו של ר"ע שנשנית בעדיות מוכח כן ואע"ג דבשמעתין אסיקנא לדר"פ בקושיא אפ"ה שיטת רוב הפוסקים דלא דחינן מימרא משום קושיא ותדע שכן הוא שהרי בעיקר דברי הרמב"ם במה שפסק דט"מ לט"ע דאורייתא ולט"א דרבנן והיינו כדשמואל לעיל בדף הקודם ואף על גב דלעיל נמי אסיקנא לדשמואל בקושיא אע"כ דאפילו הכי לא דחינן מימרא משום קושיא ואם כן ה"ה נמי להך מילתא שפסק כר"פ. ועוד נראה דהא דאסיקנא לדר"פ בקושיא היינו משום הך קושייא בתרייתא דמקשה רבינא לר"א מדר"ש אדר"ש אליבא דר"פ ולפי האמת נמי לאו קושיא אלימתא היא דהא בלא"ה כתבו התוס' לעיל בברייתא דספק משקין דכל הנך תנאי ר"י ור"מ ור"ש ור"א כולהו אליבא דר"ע דוקא פליגי והוכיחו כן משום דרבי יוסי אליבא דנפשיה אית ליה לט"א מדרבנן ואם כן לפי זה תו לא שייך להקשות דר"ש אדר"ש דשפיר מצינן למימר דר"ש בברייתא דספק משקין היינו דוקא אליבא דר"ע אבל אליבא דנפשיה שפיר מצי סבר דאפי' משקין לט"ע מדרבנן מש"ה מחלק במשקין בי מטבחייא בין כלים לקרקע ועיין מה שאכתוב בזה לקמן דף י"ט ודף כ':

בתוספות בד"ה אבל דם לא וא"ת אדרבה וכו' דדם קדשים לא איתקש למים וכו' עכ"ל. לכאורה משמע דמשמע להו בפשיטות דמה"ט דדם קדשים אין מכשיר וה"ה דאין מטמא דטומאה והכשר כהדדי נינהו כדפרישי' לעיל גבי ותלושין מי מכשרו אלא דלענ"ד אי אפשר לומר כן חדא דלענין הכשר גופא הא דאמרינן דדם קדשים אין מכשיר היינו דוקא אותו דם שמתקבל בכלי כמו שפירש"י לעיל משא"כ שאר דם קדשים ודאי איתקש למים כדאמרינן לקמן בפ' כל שעה ובכמה דוכתי דדם לאחר שנעשה מצותו מותר בהנאה מדאורייתא דאיתקש למים ע"ש בתוס' ואם כן הכא לענין דם דמשקים בי מטבחייא היינו מסתמא באותו דם שלאחר זריקה איירי דומיא דמים דאפילו לצורך הדחה קרינן בהו משקים בי מטבחייא. ועוד דאי ס"ד דפשיטא להו להתוספות הך סברא דדם קדשים אינו מקבל טומאה כי היכי דאינם מכשירין אם כן הא דמקשינן לעיל אדרב אליבא דיוסף בן יועזר דאמר דכן ממש מהא דקתני דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ואם כן לשיטת התוס' לא שייך האי קושיא אדרב אליבא דיוסף בן יועזר דבלא"ה תקשי אליבא דכ"ע הך שנטמא וזרקו היכי משכחת לה הא דם קדשים אינו מקבל טומאה משום דאין נשפך כמים אע"כ דהתוס' כאן לאו מסברא פשוטה כתבו לדמות טומאת דם להכשר אלא דעיקר כונתם דאכתי אדרבה בדם יש לטהר טפי מבמים כיון דאשכחן דדם קילי טפי ממים לענין הכשר כנ"ל בכוונתם. וא"כ לפ"ז בחנם כתב מהרש"א ז"ל דרש"י והתוס' פליגי בהך סברא ע"ש ודוק היטיב:

בגמרא אמר מר רבי יהודה אומר לכל טמא למימרא דסבר ר"י טומאת משקין וכו' והתנן כל הכלים וכו' ומסקינן דחזר ביה ר"י. כבר כתבתי לעיל דף ט"ז שיטת התוס' שכתבו דכל הנך תנאי דברייתא דספק משקין אליבא דר"ע דוקא פליגי אם כן לא א"ש כל השקלא וטריא דהכא דמקשינן דר"י אדר"י ומסקינן דחזר ביה ר"י ומאי קושיא הא בפשיטות מצינן למימר הא ר"י אליבא דר"ע והא ר"י אליבא דנפשיה דכה"ג כתבו התוס' לעיל אליבא דרבי יוסי מיהו בברייתא דת"כ ובילקוט פרק שמיני מצאתי להדיא דדריש רבי יהודה קרא דוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מלמד שהמשקה מטמא את הכלים ואם כן משמע דר"י אליבא דנפשיה ס"ל הכי ע"ש ולפי זה מצינן למימר דבשקלא וטריא דהכא נמי אהך ברייתא דת"כ סמיך אלא משום דבהך ברייתא דספק משקין איירי בכולה הסוגיא משום הכי מייתי להך שקלא וטריא הך ברייתא גופא ולעולם דאברייתא דת"כ סמיך והשתא א"ש נמי הא דמסקינן דחזר ביה ר"י ובעלמא דמקשינן דברי חד תנא אהדדי לא משנינן הכי אלא משום דבהך ברייתא דת"כ איתא דאמר רבי יהושע בן קרחה אמרתי לו לרבי יהודא מפני מה אין אנו רואין לדברי רבי יוסי שאמר אין טומאה לכלים מד"ת אלא מד"ס והביא ראיה לדבריו ע"ש ואם כן מדלא השיב ר"י לריב"ק משמע דאודויי אודי ליה ואם כן שפיר י"ל דע"י אותה תשובה חזר ביה ר"י מדבריו כנ"ל אלא דבר מן דין יש לדקדק דמאי ס"ד הכא למימר דאיכא מאן דסבר ט"מ לטמא כלים מדאורייתא ותיפוק ליה דקיי"ל דכלים אינם מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ובמשקין הא אין נעשין אב הטומאה לעולם וע"כ משמע הכא דהך מילתא לאו הלכה פסוקה היא כ"כ אלא הא דאמרינן כה"ג בריש ב"ק ובכמה דוכתי דאב הטומאה דוקא הוא דמטמא אדם וכלים ולא וולד הטומאה היינו לפי המסקנא דהכא שחזר ביה ר"י וכמו שאבאר עוד בסמוך:

שם אבעיא להו מכלים הוא דהדר ביה אבל באוכלין וכו' או דלמא לגמרי הדר ביה כר"מ. נראה דהא דמספקא ליה היינו משום דמסברא אית לן למימר דלגמרי הדר ביה דאי ס"ד דדריש יטמא יטמא דכתיב גבי משקין לטמא אחרים טפי הוה ליה לאוקמי לטמא את הכלים כדמשמע לישנא דקרא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מדסמכו כלי ליטמא כמ"ש רש"י להדיא לעיל דף ט"ז במימרא דר"י גופא וכתב גם כן דהכי דרשינן ליה בתורת כהנים וכדפרישית בסמוך. אלא דאיכא למימר לאידך גיסא דדוקא מכלים לחוד הוא דהדר ביה דאע"ג דסמכו קרא כלי ליטמא אפ"ה הא קי"ל דכלים אינן מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וילפינן לה בכמה דוכתי מקרא וכמו שיבואר עוד בשיטה זו דפירקין:

ברש"י ד"ה אבל ליה בהו רביעית וכו' הנ"מ לטמא אחרים עי' לעיל יד ע"א תוד"ה דאיכא משקין:

תוס' ד"ה אבל דם לא תמוה לי במה דפשיטא להו לתוספת דבדם ליכא טומא' דאוריי' ומדמו טומאה להכשר והא לעיל דף טז ע"ב אמרינן ת"ש ונשא אהרן וכו' מאי לאו טומאת דם הרי דדם טמא מדאוריית' וכך מבואר מדברי תוס' שם ד"ה מדרבנן הוה מצי לאוקמי מדאורייתא וכמ"ד וכו' הרי דס"ל דלמ"ד דטומאת משקין דאורייתא גם דם קדשים טמא דאורייתא וצע"ג:

גמרא אמר רב פפא הא דאמרת לר"ש משקי בי' מטבחייא בקרקע טהורים, לא שנו אלא מים (וכגון דאיכא רביעית, דאיכא תורת מקוה עליה להטביל בהן מחטין) אבל דם לא. וכתבו בתוס' ז"ל, וא"ת אדרבה בדם יש לטהר טפי אפילו בכלים דדם קדשים לא איתקש למים, כדאמרינן לעיל שאינו נשפך כמים אינו מכשיר. תמוה לי, דפשיטא להו להתוס' דבדם ליכא טומאה דאורייתא ומדמי טומאה להכשר, הא לעיל (דף טז ע"ב) אמרינן ת"ש ונשא אהרן את עון הקדשים, איזה עון הוא נושא מאי לאו טומאת דם, הרי דדם אית ליה טומאה מדאורייתא, וכן מבואר בתוס' שם (ד"ה מדרבנן) זה לשונם הוה מצי לאוקמי מדאורייתא, וכמ"ד טומאת משקין דאורייתא, הרי דס"ל דלמ"ד טומאת משקין דאורייתא גם דם קדשים טמא דאורייתא, וצע"ג: