אלא — תרווייהו ביחיד והא לכתחלה והא דיעבד והא דקתני אם זרק הורצה ואוקימנא ביחיד ה"מ דמודה רבי יהושע בדיעבד כשנטמא דהא עלה קאי ומשום דאיתיה בעינא אבל באבוד ושרוף לא ור' יוסי אפילו נשרפו או אבדו שיריה קאמר אם הקטיר קומצה כשירה:
מתני' נטמא בשר וחלב קיים אין זורק את הדם — אפי' לר' אליעזר דעיקר פסח לאכילת אדם קאתי:
ובמוקדשין אינו כן — אפילו לר' יהושע שאפילו נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם דהא תרתי איכא מתיר ושיריים שהדם מתיר אימורין למזבח:
גמ' הורצה — ופטור מלעשות פסח שני:
לא מעכבא — כפרה בדיעבד:
אוכלין — חולה וזקן:
רב — דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא דאמר כר' נתן:
יוצאין בפסח אחד — ואע"פ שאין בו כזית לכל אחד אלמא אכילה לא מעכבא:
דאי מימשכי הני — מה שיש בהן יותר מכזית לכל אחד חזי להני הנשארים:
ואי מימשכי הני כו' — אישתכח דחזי לכולהו דהי מינייהו מפקת הלכך אע"ג דלא אימשיך חד מינייהו פטורין אבל ניטמא לא חזי אפילו לחד:
נימנו עליו — עד שהיה כזית לכל אחד:
ומאי דוחקיה דרב — לאוקמא למתני' כר' נתן דלא מעכבא ולמימרא דמתני' לכתחילה קאמר הא אם זרק הורצה:
נוקמה כרבנן — ונימא דמתני' אפי' בדיעבד פסול:
פסח עצמו כשר — קס"ד לזרוק דמו ולהקטיר חלבו אבל לאכילה לא וקתני ואדם יוצא בו ידי חובתו:
ור' נתן היא — דאמר אכילה לא מעכבא ולא בעי ר' נתן גברא דחזי לאכילה ומתניתא קמייתא מוקי ר' אלעזר כרבנן:
אין מחשבת אוכלין — חולה וזקן בזריקת דם דאיש לפי אכלו לגבי שחיטה כתיב:
חלים — בריא:
גברא דחזי לאכילה בעי' — דכי כתיב איש לפי אכלו אגברא כתיב דליהוי גברא בר אכילה אבל פסח לא איכפת לן אי לא חזי:
יזרק בטהרה — בכהנים וכלי שרת טהורין:
ור' נתן היא — דאמר אכילה לא מעכבא ולא בעי ר' נתן גברא דחזי לאכילה ומתניתא קמייתא מוקי ר' אלעזר כרבנן:
הכא במאי עסקינן בציבור — שנטמאו רוב ציבור בין שחיטה לזריקה כגון שמת הנשיא ונטמאו הילכך גברי דחזו לאכילה נינהו:
גזירה שמא — לשנה אחרת יטמאו ציבור אחר זריקה:
ויאמרו אשתקד — מי לא היינו טמאין בשעת אכילה ואכלנו ואע"פ ששחיטתו בטהרה השתא נמי אע"פ ששחיטתו וזריקתו בטהרה ניכול בשר בטומאה ולא ידעי דאשתקד בעידנא דהוי זריקת הדם טמאין הוו והוה ליה פסח הבא בטומאה:
