מסכת פסחים דף ל׳ עמוד א׳

אמר רבא הלכתא כו' ש"מ דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו ולא שני לן בין חמץ לשאר איסורי אלא בהא מילתא דגזר שלא במינן אטו מינן שמעינן מינה חלב שנפל לקדירה אוסר במשהו וכן הלכה והא דקי"ל כל איסורין שבתורה בששים בשלא במינן הוא:

שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר אפילו בנותן טעם:

אבל ע"י תערובת לא ואפי' שהייה בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובת דיליה:

ואזדא רבא דאמר הלכה כר' שמעון לטעמיה דאמר נמי בעלמא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה הואיל וליכא למיקנס ביה מידי ואי רבי יהודה חמץ סתמא קאמר ואפילו דנכרי:

בני חילא נכרים אע"פ שאופיהו יום זה שעבר והוא פסח:

אמר רב קדירות בפסח ישברו רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר' יהודה ואית ליה במשהו וקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי חדא דאוקי רבא הלכתא דתערובת לאחר זמנו מותר כר"ש והאי פחות מתערובת הוא ועוד דקי"ל נותן טעם לפגם מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו בדופני הכלי:

וליעבד בהו שלא במינו דהא מודי רב לעיל דחמץ שלא בזמנו שלא במינו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו:

כנדי קדרות לאחר הפסח:

אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור בכל שהוא כרב - פסק רש"י בחולין דמין במינו במשהו כרבי יהודה דאמר בפ' כל הבשר (חולין קט.) מין במינו לא בטיל ואף רבי קאמר התם נראין דברי רבי יהודה מכלל דהלכתא הכי ועוד הביא ראיה מהא דפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע"ז (דף סו.) חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחיטי וחמירא דשערי רבא אמר במשהו אביי אמר בנותן טעם משום דמר סבר בתר שמא אזלינן ומר סבר בתר טעמא אזלינן אלמא בין לאביי בין לרבא מין במינו במשהו ועוד פסק רבא בשמעתא מין במינו במשהו כרב ור"ת אומר דכל אלו אינם ראיות דאין הלכה לא כר' יהודה ולא כרבי וההיא דפ' בתרא דמס' ע"ז פלוגתא דאביי ורבא מצי למימר דחמירא וחלא דטבל ויין נסך דמודו ר' יוחנן ור"ל שהם במשהו ודשמעתא אי גר' במשהו כרב י"ל שפוסק בחמץ כרב ולא מטעמי' דרב דס"ל בכל איסורין שבתורה במינו במשהו ורבא לית ליה אלא דוקא בחמץ בפסח משום חומרא דחמץ וגם רב יהודאי גאון פסק כן דדוקא בחמץ פסק רבא כרב דשאלו מקמיה כל איסורין שבתורה במשהו כרב או בנותן טעם כר"י והשיב מדאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו א"כ בהא [מיהו] הלכה כרב במשהו אבל בשאר איסורין בנ"ט כר' יוחנן וכר"ל ועוד אומר ר"ת דלא גרסי' במשהו כרב וכן משמע בה"ג דלא גרס ליה וסבר רבא גם בחמץ כר' יוחנן והא דלא פסק בהדיא הלכה כר' יוחנן משום דה"א דלא פסק כוותיה אלא בזמנו אבל שלא בזמנו לא דלא תקשי דרבא אדרבא דהא אמר רבא קנסא הוא דקניס ר' שמעון כדפרי' להכי איצטריך לפרש ומביא ר"ת ראיה דבהדיא סבירא ליה לרבא בפ' גיד הנשה (חולין צז: ושם) מין במינו בס' דקאמר אמרו רבנן בטעמא וכו' מין במינו דליכא למיקם אטעמא אי נמי מין שלא במינו וליכא קפילא בס' ואין לדחות דמיירי בחמרא חדתא ועינבי דהוי טעמא אחד והוי בס' משום דרבא בתר שמא אזיל ולא חשיב מינו דא"כ אמאי קרי ליה מין במינו ובהקומץ רבה (מנחות כג. ושם) משני רבא דסבר ר' יהודה מין במינו וד"א וכו' מכלל דאיהו לית ליה ובפ' התערובת (זבחים עט. ושם) קסבר ר"א בן יעקב מין במינו בטל וסתמא דגמרא קאמר בשילהי מסכת ביצה (ד' לח: ושם) שפיר עבוד דאחיכו עליה חיטי בחיטי נהי דלרבי יהודה לא בטל לרבנן מיבטל בטיל מכלל דהכי הלכתא ורש"י גופיה פסק בפרק בתרא דמס' ע"ז (ד' סו.) גבי פלוגתא דאביי ורבא דהלכתא כרבי יוחנן דסבר בנ"ט ובה"ג של אספמיא פסק דחתיכה בחתיכות בנ"ט ומייתי מדרבא בפ' גיד הנשה (חולין צז.) ויין נסך דקאמר התם במשהו אומר ר"ת דוקא כשנתנסך לפני ע"ז דאמתני' קאי דבעי תרתי דבר שבמנין ואיסורי הנאה אבל סתם יינן דשרי בהנאה בס' ובתשובת הגאונים שכתב רבינו יוסף טוב עלם מצא ר"ת יין נסך שנתנסך ממנו לפני ע"ז אסור בהנאה ואינו בטל אפילו באלף כמו ששנינו אלו אסורין ואיסורן איסור הנאה בכל שהוא יין נסך וכו' מכלל דשאר איסורין וסתם יינן חוץ מטבל ויין נסך בין במינו ובין שלא במינו בנ"ט ובחמץ בפסח לא עשה ר"ת מעשה אע"ג דבשאלתות דרב אחאי נמי איתא דרבא אית ליה גם בחמץ בנ"ט: [וע"ע תוס' חולין צז. ד"ה אמר רבא]:

אמר רב קדירות בפסח ישברו בפ' בתרא דמס' ע"ז (דף סח: ושם) גבי עכברא בשיכרא מספקא ליה אי קסבר רב נותן טעם לפגם אסור או מותר ועכבר' בשיכרא אשבוחי משבח ואי ס"ל מותר אפ"ה קאמר הכא שפיר ישברו דנ"ט לפגם דוקא בדיעבד שרי אבל לכתחלה אסור דגזרינן שאינו בת יומא אטו בת יומא ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי:

לשהינהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן תימה לר"י נהי דסבירא לן דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד מ"מ הא תנן אין מבטלין איסור לכתחלה ואפי' איסורא דרבנן אין מבטלין דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם שאסרו עד ששים הואיל שיכול להוסיף ולבטל האיסור ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתנור בי"ט שמרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן (ביצה ד' ד:) דהתם איסור מוקצה אין לו שורש מן התורה אבל מידי דאית לי' שורש מן התורה לא ומפרש ה"ר יוסף הואיל ואיכא תרתי לטיבותא שהוא נותן טעם לפגם ומשהו שלא במינו בכה"ג מבטלין ולדבריו צ"ל דה"פ וליעבד שלא במינו אי ס"ל לרב נותן טעם לפגם מותר ור"י מפרש דכיון שהקדירות של חרס הן אם יהיו אסורין ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד ואע"ג דלענין איסור קדירה שאין בת יומא אסרינן לה אע"פ שאין לה תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל ושלא במינו הוא יכול לבטל וכדיעבד דמי:

דילמא אתי למיעבד במינו לעיל לא גזר שלא במינו אטו מינו דהא לא שכיח שיתערב לו חמץ אבל הכא להתיר לבשל בהן איכא למיגזר:

ואפילו במלחא והא דאמר בכיצד צולין (לקמן פסחים עו:) פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלו בכותח אבל במלח שרי התם לא אסירא אלא מטעם ריח דליכא איסור כולי האי:

דילמא אתי למיכליה בכותח ותימה וליכליה בכותח דהא נותן טעם בנ"ט הוא כדאמר בפ' כל הבשר (חולין קיא: ושם) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח וי"ל דקאמר התם נמי צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח ופרש"י משום חורפא דצנון בלע טפי מדגים רותחים שעלו בקערה ולפי זה דגים שנתבשלו בקדירה אסור לאוכלן בכותח דע"י בישול בלעי יותר מדאי וכן נמי הכא מחום התנור בלעי טפי ולפי' אחר שפ"ה שם דצנון אסור לפי שפעמים שהשמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר ואיכא בצנון טעם בשר ממש קשה הכא כיון שנתקנח התנור יפה או הוסק פעם אחרת אמאי אסור לאוכלו בכותח וי"ל דשומן שעל החרס אינו יכול לקנח יפה:

אמר רבא הלכתא חמץ בפסח שהוא זמן איסורו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב לאחר הפסח שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון דהא רב ושמואל ור' יוחנן שלא בזמנו שלא במינו כולן שוין בזה שמותר.

ואקשינן ומי אמר רבא הכי והא רבא הוא דאוקים למתני' כר' שמעון דאמר אע"ג דסבר ר' שמעון דחמץ לאחר הפסח שרי קנס משום דעבר עליה בבל יראה ובל ימצא ושני' אין ר' שמעון לעולם קניס לאחר הפסח מיהו לא קניס אלא היכא דאיתיה לחמץ שעבר עליו הפסח בעיניה אבל על ידי תערובות אפי' במינו לא קניס:

ואזדא רבא לטעמיה דאמר כי הוינא בי רב נחמן כי הוו נפקו יומי דפסחא הוה אמר לן פוקו אייתו חמירא דבני חילא מראין הדברים דחמירא דא דבני חילא ברשות ישראל הות ואע"ג דכדידהו הות דמיא הוה שרי רב נחמן דהא על ידי תערובות היא:

אמר רב קדרות בפסח ישברו חיישינן לשהויינהו לאחר הפסח ולבשל בהו שלא במינן גזרה דלמא אתי לבשל בהו במינן ושמואל אמר אחר זמנן מותר לבשל בהן בין במינן בין שלא במינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להני דמזבני כנדי פי' כנדי כגון אגני דפחרא אשוו זבינו כלומר מכרו בזול ולא תמכרו ביוקר ואי לא דרשינא לכו כר' שמעון דשרי בישינים לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינן והאי דלא דרש להו דמשום אתריה דרב [הוה] ולא הוה בעי לאורוי קמיה רב וקיי"ל בהא כשמואל:

ההוא תנורא דטחיה בשומן של בשר אסריה (רבא) [רבה] בר אהילאי למיפא ביה פת לעולם אע"פ שמסיקין אותו חייש דלמא אתו למיכל הפת ההוא בחלב ומותבינן עליה אין לשין העיסה.

אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור וכתב הרי"ט ז"ל דלא גרסינן במשהו כרב ופסקו ר"ת ור"ז ז"ל דרבא בששים קאמר כר' יוחנן דהכי ס"ל בשאר איסורין כר' יוחנן אבל רבי' אלפסי ז"ל וכל הגאוני' ז"ל פי' דרבא במשהו קאמר וכן הכריע הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ה' ואעפ"י שבכל איסורין שבתורה לרבא כר' יוחנן סבירא ליה י"ל דמחמיר בחמץ משום דכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל במינו מיהא וגזר שאינו מינו אטו מינו כרב וחמץ לדין תורה וליכא לר' (נ"ל דצ"ל ואליבא דר') שמעון דבר שיש לו מתירין הוא לאחר הפסח ולא קנס ר"ש להקל עליו ושיהא בטל בנ"ט אלא להחמיר עליו ולאחר שנתערב מדרבנן יש לו מתירין כדלקמן ולפ"ז לפני זמנו דהיינו יום י"ד בכלל זמנו הוא בדין זה דהוי נמי דבר שיש לו מתירין ומיהו כי אסר חמץ במשהו היינו בשאינו ניכר ואפי' יבש ביבש או שנפל בדבר מבושל אבל נפל בדבר צלי בקליפ' סגי לי' וכדבעינן למימר קמן פ' אלו עוברין בס"ד ע"כ ולעני' איסור הנא' י"א שהוא במשהו שהרי יין נסך וכל איסורי הנאה כשיעור שאוסרין באכילה אוסרין בהנאה. וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו כפר"ת במס' ע"ז דתנן אלו דברים אסורים ואוסרין בכל שהו אמרינן דתרתי בעי איסורי הנאה ודבר שבמנין ופרכינן וליתני חמץ בפסח ופרקי' דהא קתני לה ר' עקיבא אומר אף ככרות של ב"ה אלמא אינו אוסר תערובתו בהנאה בכל שהו אלא כשהוא דבר חשוב ודעת הרא"ה ז"ל דהיכא דאינו דבר חשוב אי אפשר לדון בו פחות מן הגדול שבנותני טעם דהיינו כלאים שהוא באחד ומאתים והרי"ט ז"ל הכריע לדעת רבי' אלפסי ז"ל שאפי' שלא בדבר חשוב אוסר תערובתו בכ"ש אפי' בהנאה כשאר איסורין שאיסור הנאה ואכילה שיעורן שוה: וחמץ שנתערב לפני זמנו דעת גדולי המפרשים שהוא בטל בס' בין בלח בין ביבש דאשכחן ביטול להיתר בהיתר ומטעם זה מתירין דבש או חלב או גבינה שנתנה לפני הפסח בכלים של חמץ ולא שמרן בגיעול הכלי כבר בטל לפני זמנו בס' וכן שמנן ודובשן של גוים מותר בשקנאו לפני הפסח אבל לא תוך הפסח דאע"ג דלא חיישינן לעבוד בידים כדאיתא במס' ע"ז על ידי שעשת משהין בו חמץ קרוב הדבר שנפל בו משהו של חמץ ומיהו לגיעול כליהם ליכא למיחש דנותן טעם לפגם אף באיסורי משהו מותר וסתם כליהם אינן בני יומן הרי"ט ז"ל ודעת הרא"ה ז"ל דדוקא שנתערב לפני זמנו בדבר שאינו מחמיץ אבל אם נפל בקמח שראוי להחמיץ אין לו ביטול שהרי ראוי הוא לגבור ולהחמיץ הכל: וכתב הרי"ט ז"ל וזו חומרא יתירא וכל המחמיר תבוא עלב"ר:

וכי קא קניס בי' ר' שמעון בעיניה אבל ע"י תערובת לא קניס פי' הרי"ט ז"ל ואפי' בנ"ט כדמוכח מר' יוחנן ומיהו רובא בעינן במינו וכן בשאינו מינו דליבטול טעמא דהא טעמא לא בטיל. ואפי' בחלת חוץ לארץ שהקלו בה לבטלה ובתחלה הצריכו רוב כדאמרינן התם מבטלא ברוב ותהיה במינו אבל בשאינו מינו ביטול טעמא בעי ע"כ להרי"ט ז"ל מפי הרא"ה ז"ל:

אמר רב קדירות בפסח ישברו פי' הרי"ט ז"ל דלאו משום דלא שייך ביעור בגיעולי גוים אלא לפי שאין תקנה להשתמש בהם ולעולם אסור להשהותם בתוך ביתו ואפי' להשתמש בצונן גזירה שמא יכשל בהן להשתמש בחמין. ולישהינהו אחר זמן וליעבד בהו שלא במינן. יש שפירשו דאע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה אפי' באיסורין של דבריהם אלא בעצים שנשרו מן הדקל כדאיתא בפ"ק דביצה וחלת חוץ לארץ שאסורה קל הכא שרינן לבשל בקדירות אלו לכתחלה שלא במינן משום דהוי נ"ט לפגם שלא תמצא לאחר הפסח קדרה בת יומא משא"כ בקדרה של גוי שאסורה בת יומא ומאי דלא שרינן הכא במינן משום דהוי איסור משהו אליבא דרב ובאיסור משהו לא התירו נ"ט לפגם. והרי"ט ז"ל דחה פי' זה וכתב בנ"ט לפגם אפי' באיסור משהו שרי והיה להם להתיר אפי' במינן. אלא הכא היינו טעמא דאקשינן ולישהינהו וכו' דמותר לבטל איסור בזה לכתחלה משום דאיכא תלתא לטיבותא חדא דהיתירא בלע ולא חל עליה איסור חמץ כ"כ בבלוע וכשיפלוט הוא שיחול האיסור עליו ועוד דכי פליט ליה הוי פגום ועוד דמסתמא אינו אלא במשהו (נ"ל דצ"ל משהו, המעתיק) דכיון דכל כך ימים נתיבשה ולפי' לאחר הפסח שדינו לרב אפי' בנ"ט בשאינו מינו ואין בו כדי לאוסרה אפי' היה משובח שרינן לבטלו לכתחלה אבל בתוך הפסח שדינו במשהו הרי יש בו שיעור כדי לאסור וכיון דליכא אלא תרתי לא שרינן וכן נמי לדידן אליבא דהלכתא פרט עסקא כרבא בתוך הפסח דבמשהו אסורות ולאחר הפסח מותרות אפי' במינן ובודאי שאם בישל אדם בשוגג בכלי חמץ בפסח והיו מקונחין יפה התבשיל מותר דנ"ט לפגם הוא ע"כ. והרא"ה ז"ל למד מכאן לקדרה דלאו בת יומא דחלב דמותר לבשל בה לכתחלה בשר דהא איכא הני תלתא משא"כ בקדירה של גוי דאיסורא בלע. והרי"ט כתב דיש לדחות בקדרה דחמץ הוא דחשיב משהו לאחר הפסח מב' טעמים הא' שנתיבשה ח' ימים ועוד דבליעותא מחמץ מועטת שרוב הכלים אין רגילות להיות בהן חמץ בנ"ט והמחמיר תע"ב ע"כ. וכתב עוד ז"ל דהא דאמרינן דעל ידי תערובת לא קניס דוקא בשנתערב מאליו או שעירב בשוגג אבל עירב במזיד קניס וקניס:

מיתיבי אין לשין את העיסה בחלב וכו' עד שיסיק את התנור יש מקשין למה לי היסק יקנחנו יפה דלא ליהוי בתנור אלא טעמא בעלמא דכי הדר יהיב טעמא בפיתא ה"ל נ"ט בר נ"ט ושניהם דהיתרא ותו ליכא איסורא למיבליה בכותחא דטעם ג' לאו כלום הוא כדאמרינן התם דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח ויש שפי' דהתם דוקא שעלו בקערה דלא בלעה קדירא כולי האי אבל נתבשלה בקדירה אפי' נ"ט בר נ"ט אסור ואחרים פי' דה"ה נתבשלו בנ"ט בר נ"ט שרי בכל ענין וזה דעת הרשב"א ז"ל בספר תורת הבית והכא ה"ה דסגי בקינוח אלא דנקט הסקה דאורחא בהכי. וכתב הרי"ט ז"ל והוי יודע שדגים ובשר שנתבשלו בקדירה של חמץ מקונחת יפה קודם זמן האיסור אינו מותר לאכלו בפסח כי אעפ"י שנ"ט בר נ"ט דהיתירא הוא לא הותר הטעם הב' הזה אלא לענין בשר בחלב כי כשבא לאוכלו בכותח חוזר להיות טעם ג' מה שנותן בכותח אבל הב' עצמו טעם בשר יש בו קצת וכיון שכן לחמץ בפסח האיך יהא מותר אבל אם כבר נתערב בשלישי קודם זמנו אותו השלישי מותר בפסח ואם נתערב בפסח גם השני אסור דהא הוה בשני שיעור משהו כדי לאסור והזהר בזה שטעו בו רבים וגדולים:

ומאחר שפסקנו שאחר זמנו מותר קדרות בפסח אל ישברו אלא משהא אותן לאחר זמנן ומבשל בהן בין מינן בין שאין מינן ומ"מ שמועת הקדרות אע"פ שזה הוא פסק שלה צריך שנעירך בביאורה מצד דברים שנתחדשו בה לקצת גאונים מתוך משא ומתן שעליה והוא שאמרו אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו אלא משהא להו לאחר זמנן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן ומ"מ שאלו לרב אמאי ישברו נשהינהו לאחר זמנן ולעביד בהו שלא במינן ותירץ גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן ולביאור הדברים רב נמשך לדעתו שהוא סובר כר' יהודה לאסור חמץ בלאחר זמן וכן סובר כמותו בענין איסורין שכל במינו במשהו כדעת ר' יהודה שאמר מין במינו לא בטיל ומתוך כך הוא אומר ישברו שאע"פ שאין עובר עליו בבל יראה ובל ימצא שאין חמץ הבלוע בדין זה ולא אף המעורב אא"כ יש בו כזית בכדי אכילת פרס מ"מ אסורה היא בהנאה אף לאחר הפסח והכשר אין כאן שהרי אינו יוצא מידי דפנו והקשו בה נשהינהו לאחר זמנן וניעביד בהו שלא במינן ושמא תאמר ואף שלא במינן מה הועלנו שמא יתן טעם בקדרה ואף לאחר זמנן נאסר לדעתו ואע"פ שהוא לפגם נותן טעם לפגם לכתחלה מיהא אסור לעשותו ותירצו משום דסתם קדרות משהו פלטי ומותר לבטל איסור משהו בלוע לכתחלה ואע"פ שמצינו בהם בנותן טעם וכמו שאמרו חולין צ"ז א' קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם מ"מ בקדרות של חמץ מיהא אין אדם רגיל בתבשיל חמץ כל כך ויש לך לדון אם סתמן משהו פולטות ושמותר לבטלו בתוך זמנן אמאי לא וא"ת שאף במשהו בלוע ופגום אין מבטלין איסור לכתחלה אם כן אף לאחר זמנו כן וא"ת שבתוך זמנו אין מבטלין מגזרת בן יומו אבל אתה מתיר לאחר זמנו לבטלו לכתחלה מפני שאין לגזור בו משום בת יומא שהרי על כרחו עברו עליה שבעה ימים א"כ נתיר לאחר זמן אף במינו ונראה לדעתו שכל שאיסורו במשהו אין מבטלין משהו שלו לכתחלה אפי' בלוע ופגום גזרה פגום אטו שאינו פגום והילכך לדעתו כל בזמנו בין במינו בין שלא במינו ושלא בזמנו במינו אין מבטלין אותו לכתחלה אבל כל שבנותן טעם מבטלין משהו פגום שלו לכתחלה ומתוך כך לאחר זמנו ושלא במינו הואיל ובנותן טעם הוא וקדרה זו סתמא אינה פולטת אלא משהו מבטלין אותו לכתחלה שאין גוזרין משהו פגום אטו נותן טעם פגום:

ולפי דרכך למדת שהמשהו אף באיסורי משהו מן הדין היה לבטלו לכתחלה אחר שהוא פגום אלא שלא נאסר אלא מגזרת ביטול הפגום אטו שאינו פגום ולהוציא מדעת האומר שבאיסור משהו אין חלוק בין פגום לשאינו פגום הואיל ולאו בטעמא תליא מילתא ומתוך כך אוסרין בתוך זמנו בקדרה שבשל בה מטעם איסור משהו אפי' לא היה בן יומו שאין לדעתם חלוק באיסור משהו בין פגום לשאין פגום ואין זה כלום שאין משהו פגום באיסור משהו חמור מטעם פגום לנותני טעמים ולא עוד שאף נתינת טעם באיסורי משהו בדיעבד מותר באכילה ואפי' באיסורי הנאה שכל טעם פגום אינו קרוי איסור אלא עפרא בעלמא וכמו שלמדוה מנבלה ואמרו כל נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה שכל שהוא פוגם יצא לו מתורת אוכל ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו מלוגמא שהחמיצה בפסח ולבסוף נסרחה צריך לבער אין זה אלא שעדיין ראויה לענינה והוא לחמץ בה עיסות אחרות ומאחר שחל עליה איסור חמץ בפסח זה ועדיין היא ראויה להשתמש בה בדרך הנאתה לא נפקע תורת חמץ ממנה אבל נסרחה קודם הפסח לא חל עליה איסור חמץ הואיל ויצתה מתורת אוכל ולמדת עכשיו שכל נותן טעם פגום מותר בדיעבד אף באיסור משהו וא"כ אם בשלו בפסח בקדרה של חמץ אע"פ שאין בה ששים הואיל ואינה בת יומה מותר וכן למדת שבכל איסורי נותני טעמים מבטלין משהו שבהם ובלבד בבלוע ופגום ונמצא בביטול איסור צורך ג' דברים והם שלא יהא שם בכדי נתנת טעם ושיהא אותו משהו פגום ר"ל שאלו היה בו בנותן טעם היה פוגם ושיהא בלוע וכך הוא דעת גדולי קדמונינו:

ומ"מ קצת גדולי הדורות מוסיפין בה עוד רביעית והוא שיהא בשעת בליעתו היתר כגון חמץ וכגון קדרה שבשל בה בשר שאמרו לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם ומדקאמר בנותן טעם ודאי בבת יומא היא אלמא שאלו לא היתה בת יומא היה מותר לכתחלה מפני שכל שאינה בת יומה ודאי מדיחין אותה ואחר הדחה אין בו נתינת טעם והרי יש כאן בלוע ופגום והיתרא בלע ושאין בה נתינת טעם ומ"מ אני תמה לשיטתם מה ענין שההדחה ימעט שיעור של נתינת טעם באיסור בלוע אלא שלדעתי בזו אף בשאינה בת יומה לא יבשל בה לכתחלה שלא אמרוה אלא מפני שסתם קדרות משהו פולטות ואין זה אלא בחמץ כמו שכתבנו ובנמשכים לדבריהם ראיתי להם שכל קדרה שנפגמה בהיתר כגון קדרת בשר שעמדה יום אחד מותרת לכתחלה בהדחה לבשל בה חלב שהרי יש כאן משהו בלוע ופגום ובליעת היתר וכן הדחתה מונעת נתינת טעם ואף בחמץ בפסח היה ראוי לומר כן אלא משום חומרא דחמץ והם דברים זרים שאף אלו יש לחוש לנתינת טעם ומ"מ בהגעלה מיהא יראה לי להתיר אף בקדרה של חרס שזו ודאי עברה נתינת טעם ממנה ואף זו שכתבנו שאין מבטלין משהו פגום ובלוע לכתחלה אף בנותני טעמים אלא בשהבליעה מן ההיתר אינו כן לשיטתנו ואנו דנין כן אף בנבלעה באיסורין וכן הדברים נראין ואע"פ שהם מביאים ראיה ממה שאמרו בפרק כל הבשר קי"א ב' ההוא פינכא דהוה בי' ר' אמי דמלחו בה בשרא ותברה ולא התירו לבטל איסורו אע"פ שלדעתם למחרתה מיהא הוא משהו בלוע ופגום וא"כ אין הטעם אלא מפני שנבלעה באיסור אינו כן אלא מחשש נותן טעם שאין מבטלין אותו לכתחלה ונמצאנו מקילין במה שמחמירין ומחמירין במה שהקלו ויש מקשין לדבריהם מנותר למה צותה תורה בשבירה שהרי למחרתה יהא בלוע ופגום ובליעת היתר והדחתה מונעת נתינת טעם דלדידן מיהא איכא חשש נתינת טעם אלא לדבריהם הרי ההדחה מונעת ואינה קושיא דנותר צריך ביעור ומתוך כך צוה בשבירה שאין ביעורו אלא בכך ואם לא כן אף לדעתנו יש בו שאלה שהרי מה שאסרו בביטול איסור דברי סופרים הם אלא שאף לדבריהם אין בה קושיא:

ועוד ראיתי להם בסוף מסכת ע"ז שקדרה שבשל בה בשר ובשל בה אחריה דבר אחר בשול זה עולה לה במקום הגעלה ומותר לבשל בה חלב אף באותו היום לכתחלה וכן בחמץ אם בשלו בה לפני הפסח שלא ממין חמץ והיא קולא יתרה וכבר כתבנו דעתנו בה בסוף מסכת ע"ז:

ולענין ביאור השמועה נתיישבה קושייתנו וחזרנו לקושיית הגמרא שמאחר שכן אמאי ישברו נשהינהו לאחר זמנן ונעביד בהו שלא במינן גזירה דלמא אתי למיעבד בהו במינו שנמצא איסורו במשהו ואין בו בטול לכתחלה ואע"ג דגזרה לגזרה הוא שאף בטול משהו פגום לכתחלה אינו אלא מגזרת שאינו פגום בזו הועילה חומרתו של חמץ וכן שהדבר מצוי ביותר לבשל בקדרה פעמים במינו פעמים שלא במינו ואין אדם מצוי להזהר בכך:

ולענין פסק מיהא בקדרות הלכה כשמואל ואל ישברו אלא משהא אותן עד לאחר זמנן ומותרות בין במינן בין שלא במינן ולא הוצרכנו לביאור דבריו של רב אלא לדינין שנתחדשו לנו מהם על הדרך שביארנו:

קדרות אלו הואיל וכלי חרס אינו יוצא מידי דפנו אין להם הכשר שהרי הכשרן בליבון וטעונות היסק מבפנים או היסק מרובה כל כך מבחוץ עד שיתלבנו מבפנים וישיר קליפותיו בפניו שאף זה לדעת רוב מפרשים הסק מבפנים הוא וחכמים לא רצו לסמוך להתירו בהכשר זה שמא יחוס עליהם והוא שאמר חייס עלייהו דילמא פקען אלא שבדיעבד מיהא יראה שהוכשרו ולדעתנו חזרה בכבשן מיהא הותרה בה שאין בזה שום חשש בקיעה והוא שאמרו בזבחים צ"ו א' קדרות במקדש אמאי ישברו נהדרינהו לכבשונות ותירץ בה שאין עושים כבשונות בירושלם ואע"פ שהיו להם תנורים אף בתנורים כל שהסקן בהיסק הרגיל חייס עלייהו אבל כבשונות שהקדרות נעשות לשם אין שם חשש בקיעה וי"מ שאף חזרה בכבשן לא הותרה ומקדש שאני שאין שם טעם חייס עלייהו דילמא פקען שהכהנים זריזים הם או שהן של צבור ואין חסות לצבור ואין נראה כן שאם כן היה להם להניחם בתנורים או להסיקם מבפנים אלא שבכל מקום חוששין למסיק שיחוס עליהן ולא שאל בה אלא על חזרת כבשן מצד שאין שם חשש בקיעה כמו שכתבנו שהרי ממלאין אותו קדרות וסותמין פי התנור וטחין אותו וודאי אינו מוציאן עד שישתהו שיעור הראוי ובפסח מיהא חזרת כבשן הותרה אלא שהוא טורח גדול ונוח להם לקנות חדשות:

ויש לי בזו דרך אחרת לומר שהכל בדין חסות לכל יחיד ויחיד אפי' כבשונות והסק מבפנים וחזרת כבשן אחד הוא והוא הדין להנחה בתנור אלא שבמקדש אין טעם חסות וזה ששאל בה על חזרת כבשונות ולא על הסק מבפנים והנחה בתנור מפני שהיסק מבפנים טורח יתר ובהנחה בתנור מפני שאין דרך להחם תנור שלא לצורך וכשהוסק תנורו של כל אחד ואחד ממלאו מן הצריך לו ואינו חוזר ומסיקו להכשר קדרות ולפיכך שאל בה נהדרינהו לכבשונות ולא שאל בה היסק מבפנים שאין אדם רגיל לטרוח כל כך בשביל קדרה וכן הנחה בתנור אין אדם מסיק תנורו להכשר קדרה ושאל בה לחזרת כבשונות שהוא בא לפי תומו שהקדר הסיק כבשונו לצורך קדרות וזה יכול להבליעה עמהם ותירץ בה שאין עושין כבשונות בירושלם ותנור והיסק אין דרך בכך כמו שכתבנו הא אלו היו שם כבשונות או אם מ"מ הסיק להכשרם תנור או היסק מבפנים הוכשרו ואין טעם חסות מעכבם במקדש או שמא אף כל יחיד ויחיד בכל כיוצא באלו ר"ל בקדרת איסור אין בו טעם חסות הואיל וקודם הכשר לא היו ראויות לו כלל להשתמש בהן שאינם חשובות בעיניו לכלום אבל בפסח מכיון שראויות לו לאחר הפסח או אף בפסח בצונן חייס עלייהו מפני שחשובות הן בעיניו אחר שראויות לו בלא הכשר זה ומתוך כך יראה שקדרה של איסור דיה בהיסק מבפנים ואין לחוש לחייס עליהו דילמא פקען וכל שכן בזמנים הללו שהן מצויות ביותר ובדבר מועט שאין בהן חשש חסות:

תוס' בד"ה אמר רבא כו' אע"ג דבשאלתות כו' דרבא אית ליה גם בחמץ בנ"ט עכ"ל ולפי גירסת בה"ג דל"ג במשהו מיהו מדברי בה"ג אע"ג דל"ג אין ראיה דאיהו מפרש ליה דמ"מ במשהו קאמר בחמץ בפסח ע"ש וק"ל:

בתוספות בד"ה אמר רבא הלכתא כו' פסק רש"י כו' ור"ת אומר כו' ודשמעתין אי גריס במשהו כרב יש לומר שפוסק בחמץ כרב ולאו מטעמיה כו' עכ"ל. נראה דמ"ש לאו מטעמיה היינו בין במה דס"ל לרב כל איסורין שבתורה במשהו ובין במאי דמסיק רב דטעמא דחמץ דשלא במינו גזירה אטו מינו ולרבא לא שייך האי טעמא דהא אדרבא בשאינו מינו חמיר טפי דמדאורייתא בנ"ט משא"כ במינו מדאורייתא חד בתרי בטיל אע"כ דלרבא השוו חכמים מדותיהם להחמיר בחמץ בזמנו במשהו ולא שני ליה בין מינו לשאינו מינו כלל. מיהו לפי מה שהעליתי בשילהי ביצה לענין דבר שיש לו מתירין גבי מי שנתערב לו חטין בחטין או חטין בשעורין והעליתי שם דבמין בשאינו מינו לא שייך להחמיר כלל ביותר מנ"ט דכיון שהטעם נרגש א"כ היכא דלא יהיב טעמא האיסור כמאן דליתא דמי ומשו"ה לא ראו חכמים להחמיר כלל בשאינו מינו יותר מס' בכל המקומות שהחמירו חכמים כגון בערלה וכלאים ותרומה ודבר שיל"מ וברי' והרבה כיוצא באלו מטעמא דפרישית אלא דוקא במין במינו שייך להחמיר יותר כיון דלאו בטעמא תליא מילתא כיון שאינו נרגש משום הכי מדרבנן אמרינן דאיסורא כמאן דאיתא דמי לפי חשיבות האיסור ואם כן לפי זה בחמץ נמי אי לאו דגזרינן שאינו מינו אטו מינו לא היה שייך להחמיר כלל בשאינו מינו. אם כן לפ"ז א"ש הא דאמר רבא במשהו כרב אף למאן דגריס לה ואפילו לפי' ר"ת דהא דאמר במשהו כרב היינו כי היכי דגזר רב שאינו מינו אטו מינו ה"ה לרבא נמי איצטריך להאי טעמא גופא אלא דלרב במינו מדאורייתא ולרבא מדרבנן כנ"ל ודוק היטב ועיין בק"א:

בא"ד ועוד אומר ר"ת דלא גרסינן במשהו כרב כו' עכ"ל נראה דלשיטה זו גרסינן במימרא דרבא בין במינו ובין שלא במינו אסור ובאמת דגירסא זו היא גם כן גירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל אלא דאפ"ה מסקו עלה דמדאמר רבא אסור סתמא ולא יהיב שיעורא למילתיה אלמא דבמשהו קאמר ודלא כמ"ש ר"ת בשם ה"ג ושאלתות דלשון אסור דרבא היינו בס' ולכאורה דברי הרי"ף והרא"ש מוכרחים קצת דאי ס"ד דאסור דקאמר רבא בחמץ בזמנו היינו בנ"ט א"כ מאי קמ"ל פשיטא דאטו מי גרע חמץ בומנו מכל איסורין שבתורה. ואי לאפוקי מדרב ושמואל אתי הוה ליה למימר בנ"ט כרבי יוחנן דהא במאי דאמר אסור משמע דאיסורא אתי לאשמעינן ולא היתירא. ובזה יש ליישב שיטת הטור והש"ע ממה שהקשיתי בסמוך במה שפסקו דלאחר זמנו לרבא נמי לא שרי אלא בדאיכא ס' והיינו משום שסובר' כגירסת הרי"ף והרא"ש וכשיטתם דסתם אסור דקאמר רבא היינו במשהו כמו רב ואם כן ממילא דהא דמסיק רבא לאחר זמנו מותר אמשהו דרישא קאי כדמשמע לשון מותר דרב דהיינו בס' ודוקא מותר דר' יוחנן היינו מותר לגמרי כיון דברישא נמי לא אמר לשון אסור אלא בנ"ט משא"כ לרבא דנקיט לשון אסור ומותר כן נראה לי ליישב שיטת הטור. והא דמקשה הש"ס והא רבא אמר קנסא קניס דמשמע דבעי למימר דאפילו במשהו ליתסר משום קנסא (וכמו שהקשה בעל מג"א) נראה דקס"ד היכא דהחמירו חכמים משום האי קנסא לאסור אף בהנאה אע"ג דלכאורה לא אשכחן בשום איסור שאסרו חכמים בהנאה כי אם ביין נסך משום חומרא דע"ג אם כן כ"ש שיש להחמיר עכ"פ באיסור אכילה אפילו ע"י תערובת משהו דהא אשכחן כמה דוכתי שהחמירו חכמים באיסור משהו כגון הנך דפרישית לעיל והרבה כיוצא בהו מכ"ש בחמץ דבעיקר איסורא דאורייתא הוי דבר שיל"מ כמ"ש כמה מפרשים וע"ז מסיק הש"ס דאע"ג דהחמירו חכמים בחמץ בעין אפילו בהנאה היינו משום דגזרינן הנאה אטו אכילה ועוד דאי שרינן ליה בהנאה אתי לאערומי כדאיתא להדיא בירושלמי משא"כ לענין משהו לא שייך לגזור כנ"ל נכון לפי שיטת הטור והש"ע:

בא"ד ובחמץ בפסח לא עשה ר"ת מעשה אע"ג דבשאלתות כו' עס"ה נראה מדקדוק הלשון דדוקא בחמץ בפסח ממש בזמנו לא עשה ר"ת מעשה כיון דיש בו צד כרת משא"כ בלפני זמנו אפשר דסמיך ר"ת אדברי השאלתות כיון דליכא כרת אלא לאו בעלמא אפילו לר"י ולר"ש בעשה גרידא. ולפי זה נראה לי ליישב גם כן שיטת הטור והש"ע שפסקו כן דלפני זמנו אינו אלא בששים והיינו מה"ט גופא דבהא סמכינן שפיר אדברי בה"ג ושאלתות ור"ת כן נראה לי. אלא דלפי זה משמע מיהא דתוך הפסח ממש יש להחמיר אפילו ביבש ביבש דשייך ביה צד כרת טפי ועמ"ש בזה בפרק קמא בסוגיא דט' ציבורין ודו"ק:

בגמרא והא אמר רבא ר"ש קנסא קניס לפמ"ש לעיל בשמעתין שייך הך קושיא טפי אליבא דרבי יוחנן דע"כ סבירא ליה נמי דר"ש קנסא קניס דהא סתם מתניתין דלעיל לא מיתוקמי אלא בהכי ור"י סובר דהלכה כסתם משנה אלא דאפ"ה ניחא ליה לאקשויי טפי מדרבא אדרבא גופא. ויש ליישב עוד בדרך אחר לפי מה שמצאתי בירושלמי דרבי יוחנן אמר דהא דחמץ לאחר הפסח אסור מדרבנן לר"ש היינו משום דחייש לאערומי שמא יבא להשהותו לאחר הפסח אם כן לפי זה בפשיטות משמע דלענין תערובת לא שייך הך אערומי אע"ג דחייש לה ר"ש בדאיתא בעיניה לאסור אף בהנאה דשייך בה נמי האי טעמא דאערומי משא"כ לרבא דאמר דטעמא דר"ש משום קנסא ואפ"ה החמירו לאסור אף בהנאה מטעמא דלא פלוג רבנן אם כן קס"ד דמה"ט גופא יש להחמיר ג"כ לענין תערובות כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה לשהינהו עד אחר הפסח כו' תימא לר"י נהי דס"ל דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד כו'. ולכאורה שסברא זו דחוקה אלא שהוכרחו לפרש כן דאל"כ כ"ש דלא הוי מקשה מידי דלשהינהו דאי משום נטל"פ מ"ש מכל קדירות שבלעו איסור שאסור לבשל בהן אף כשאינן ב"י אע"כ דמשום משהו קשיא ליה והיינו לפי סברתם ובעיקר דבריהם קרוב אצלי דכוונתם דכיון דאיסור חמץ כחוש בטבעו אם כן אין בליעת טעמו נרגש בקדירה אלא משהו דעיקר איסור בליעת כלים היינו כגון בשר בלפת וכיוצא בו או מדברים חריפים משא"כ בחמץ. ויתכן יותר לפי מה שמצאתי בל' הרמב"ם זל בפרק ט"ו מהלכות תרומות שכתב שאם בישל חולין בקדירה של תרומה שמקונחת יפה מותר בדיעבד ומתשובתו לחכמי לוניל שהביא הכ"מ שם נראה שנתכוין גם כן למ"ש כך היה נראה לי בכוונת התוס' אף שהלשון דחוק קצת אלא דאכתי קשיא לי מי הכריחם לפרש כן בשיטת המקשה דשפיר מצינן למימר דאע"ג דבליעת הקדירה הוא בנ"ט אפ"ה מקשה שפיר לשהינהו לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו דנטל"פ הוא ולא דמי לשאר איסורין דאין מבטלין איסור לכתחילה אפילו בנטל"פ היינו משום דאיסורא בלע וכיון דנקרא עליו שם איסור נעשה כאיסור גמור משו"ה אין מבטלין לכתחילה משא"כ הכא דהיתירא בלע ולא נקרא עליו שם איסור כלל קודם זמן איסורו שפיר יוכל להצניע קודם איסורו ולהשהותו עד לאחר הפסח. והנראה מזה דשיטת התוס' כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן בשמעתין בסמוך לענין סכיני דפסחא דדוקא בנותר שייך לומר היתירא בלע כיון דבשעת בישול לא היה לו שם נותר כלל משא"כ בחמץ הרי שם חמץ עליו ע"ש אלא דהתוס' גופייהו כתבו בשילהי עכו"ם דחמץ נמי מיקרי היתירא בלע אפילו לענין סכינין לענין אסור דאורייתא וכ"ש בהאי דהכא לענין אין מבטלין לכתחילה דאפשר דאפילו הרמב"ן ז"ל מודה וכ"ש לאותה סברא שכתבתי בסמוך בשיטת הרמב"ם שיש לחלק בין איסור כחוש לנותר שהוא איסור שמן וצ"ע ודו"ק:

גמ' אין לשין את העיסה בחלב עי' שבת עח ע"ב תד"ה תחת איספוגי':

רש"י ד"ה בני חילא כו' שאופיהו עי' ב"י יו"ד סי' קיב:

תוס' ד"ה אמר רבא אבל סתם יינם דשרי בהנאה תמוה לי הא סתם יינם אסור בהנא' כדמוכח בכמה דוכתי במס' ע"ג ושם ובחולין כתבו תו' סתם אבל סתם יינם בטל בס'. וכאן נלע"ד דט"ס הוא בתוס':

תוס' ד"ה דלמא אתי כו' אינו יכול לקנח יפה עי' מ"ק דף יז ע"א ברש"י ד"ה ומהניא כי טחיא:

תוס' ד"ה אמר רבא, אבל סתם יינם דשרי בהנאה תמיהני למאד, הא פשוט דסתם יינם אסור בהנאה כמבואר בכמה דוכתי, ובע"ז ובחולין כתבו תוס' סתם אבל סתם יינם בטל בס' ודבריהם דהכא אם אינם ט"ס צריכים לימוד, [אב"ה עי' מ"ש אאמ"ו מזה בתשובה]: