מסכת פסחים דף נ״א עמוד ב׳

ונטל ספיחי כרוב בשביעית לאחר זמן הביעור:

כדי ראוי:

בפני אכול בפני אתה יכול לסמוך עלי הואיל וראיתי את ר"ש שאכל והיינו פלוגתא דידיה אדידיה דלעיל אמר לא תאכל אפי' בפני והכא קאמר דאע"ג דלאו בר סמכא הוא ולאו מגמריה ומסבריה קא שרי ליה סמכינן עליה מיהא בפניו משום דחזיא לגברא רבה דאכיל:

כל הספיחין אסורין בשביעי' מזמן הביעור ואילך:

חוץ מספיחי כרוב עלין היוצאין מקלח הכרוב:

שאין כיוצא בהן בירק השדה משרשין הן גדילין והרי הן כאילן שמוסיף ענפים על ענפים ולאו בכלל שאר ספיחים נינהו וכל שאר ספיחים מזרע הנחבט ונופל לארץ הוא אבל ספיחי כרוב אינו כן אלא עליו גדילין בענפים ולא אסר' תורה אלא ספיחים מעין זריעה כדכתיב הן לא נזרע וגו' כך שמעתי וקשיא לי חדא דכי האי גוונא לא קרי ספיחים אלא הגדילים מזרע הנחבט ונופל לארץ קודם לקיטה ועוד אילנות בשביעית מי לא נהגא בהן נמי קדושה ונראה בעיני דטעמא משום דכרוב אינו כלה לחיה כל ימות החורף וגימגום:

א"ר עקיבא למה נאמר ולא נאסוף מאחר שאין אנו זורעין מה יאספו לימד על הספיחים שאסורין וה"ק הן לא נזרע והגדילין מאיליהן לא נאסוף:

גזרינן ספיחי כרוב אטו ספיחין דעלמא דאע"ג דאין ביעור לכרוב דהא מתקיים כל ימות הגשמים ספיחין דידיה אסורין דלא לימא טעמא משום דאין בספיחי' איסור שביעית ואתו למישרי שאר ספיחים:

אני ראיתי את ר"ש שאכל תימה לר"י דאמר בירושלמי ר"ש חזא לההוא גברא מלקט ספיחי כרוב בשביעית א"ל מאי האי א"ל ולאו את הוא דשרית א"ל ולאו חבראי פליגי עלי קרי עליה פורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות ליה והשתא כיון שבעצמו היה אוכל למה היה כועס על אחרים שהיו אוכלין וסומכין על הוראתו וי"ל דמ"מ לא היה רוצה שעמי הארץ יסמכו עליו כל זמן שלא פסקו הלכה כמותו:

כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב פי' רש"י דלאחר ביעור מיירי ואין ביעור נוהג בכרוב לפי שאין השורש כלה בארץ ולא קרינן ביה כלה לחיה מן השדה וקשה לר"י א"כ אמאי איצטריך קרא דלא נאסוף תיפוק ליה דכתיב ולבהמתך ועוד מאי שנא דלא מפיק אלא ספיחי כרוב ה"ל למעוטי כל הני דפ"ז דשביעית (משנה ב) דתנן עיקר הלוף השוטה ונרבינה אין להן ביעור ועוד מאי שנא דרבנן גזרי הכא ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים ובכל הנהו. דהתם לא גזרי ועוד הקשה ריב"א דלעיל קתני ונכנסתי לגינה אחריו ונטל ספיחי כרוב ואכל משמע שתלשן מן הקרקע והי' מהן הרבה מחוברין וא"כ איירי קודם ביעור ועוד הקשה ר"ת דאמרינן בפ"ק דמנחות (דף ה:) מה למנחת העומר שכן מתיר חדש בשביעי' ספיחים כר"ע דאמר ספיחי' אסורים ובפסח של שביעית היא קודם ביעור שאז תבואה אינה כלה בשדה ואדרבה היא במילואה וביעור לא היה אלא בשמינית כשהיא כלה לחיה מן השדה ועוד דקאמר ותרוייהו אליבא דר"ע ורבנן נמי לא פליגי אדרשה דכלה לחיה בשדה ומודו רבנן דספיחים אסורים אחר ביעור דבסיפרי קאמר אמילתא דרבנן דפליגי אדר' עקיבא אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכניסו לקיום פי' שאסור אחר ביעור אמרת לנו בערו מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך לכך נראה לר"ת דבשביעית קודם ביעור מיירי כדמשמע קרא דלא נאסוף דמייתי דכתיב ביה מה נאכל בשנה השביעית ודריש ר"ע מהאי קרא דספיחים אסורים בשביעית ורבנן פליגי עליה ודרשי לא נאסוף להכניסו לקיום ולא אסרי אלא אחר ביעור ור"ש ורבנן פליגי הכא אליבא דר"ע ומתיר ר"ש ספיחי כרוב דלא אסרה תורה אלא ספיחים דומיא דזריעה דכתיב הן לא נזרע אבל ספיחי כרוב דמו לאילן כדאמר (כתובות קיא:) כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים בו בסולם ולא גזרינן אטו שאר ספיחים ורבנן גזרי ודוקא אליבא דר"ע דאיסור ספיחים מדאורייתא פליגי אבל לרבנן דפליגי עליה דר"ע וסברי איסור ספיחים דרבנן ליכא למיגזר הקשה רבינו נסים גאון דאיפכא שמעינן להו במסכת שביעית בפ"ט (משנה א) דקתני התם ר"ש אומר כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה וליכא למיגרס התם אסורין דבירושלמי מוכח בהדיא דגרס התם מותרין ותירץ דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור ולכך שאר ספיחים שרו דלא אתו לאיחלופי בהנהו שגדלו בשביעית דשל ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים אבל של כרוב שגדילים הרבה בזמן מועט אין היכר בין הגדל בערב שביעית לגדל בשביעית וכן איתא בירושלמי א"ר יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש ובין ישן ברם הכא פי' ספיחי כרוב שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי והך דשמעתא איירי בשביעית עצמה כדמפר"ת ורבינו נסים פי' נמי שמעתא בע"א ופי' דהכא בספיחים של שביעית שיצאו למוצאי שביעית דאסורין מדרבנן עד כדי שיעשו כיוצא בהן וסבר ר"ש ספיחים אסורין במוצאי שביעית דכשיראו אותם גדולים יסברו שלקטן בשביעית אבל ספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירק השדה לא גזרו בהן אטו שאר ספיחים דכשיראו אותם גדולין לא יסברו שלקטן בשביעית דדרכם ליגדל הרבה בזמן מועט וכשאכל ר"ש בן [רבי] יוסי בן לקוניא ספיחי כרוב במוצאי שביעית הוא דאכל כר"ש בן יוחי ולא משמע הכי ורבנן גזרי היתירא אטו איסורא וכולן אסורין ובגמרא דדמאי בפרק שני גרס לענין ספיחים מר"ה ועד חנוכה איסור ספיחים ומחנוכה ועד ר"ה היתר ספיחים ותניא בתוספתא בפ"ה בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין ותרוייהו אליבא דר"ע דאסר ספיחים מדאורייתא בשביעית אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למיגזר ומה שפי' רבינו נסים דמה שגדל בששית ונכנסה לשביעית היכא דאיכא למיטעי שמא גדל בשביעית אסור קשה לרשב"א דתניא בפ"ק דר"ה (דף טו.) ר"ש בן יהודה משום ר"ש אומר אתרוג בת ששית שנכנסה בשביעית פטור מן המעשר ומן הביעור והשתא ביעור לא הוי אלא בזמן שהפירות כלים ואפ"ה קאמר פטור מן הביעור ואע"ג דאיכא למיטעי ולמימר שזה האתרוג גדל בשביעית וי"ל דהתם מיירי מדאורייתא א"נ כשלקטן בתחילתה של שביעית דליכא למיטעי מיהו הא קשיא לר"י דבשמעתא משמע לכ"ע דירקות הגדילין בשביעית אסורין באכילה ובמסכת שביעית משמע דשרו דתנן (פ"ט מ"ד) האומר לפועל הילך דינר זה ולקט לי בו ירק היום ובפרק בתרא דע"ז (דף סב.) מייתי לה ותירץ ר"י דבשל ערב שביעית מיירי ומה שיש בהן דין שביעית לענין סחורה ושאר דינים לפי שנלקט בשביעית דבירק אזלינן בתר לקיטה:

כגון אנא דידענא בקביעא דירחא ולא בסוד העיבור קאמר דהא בני בבל בקיאי בעיבורא דירחא כדאמרינן בריש ביצה (דף ד:) ועבדי תרי יומי אלא מפרש ר"ת שהיה במקום ששלוחי בית דין מגיעין ושם אין עושין אלא יום אחד והיינו בקביעא דירחא שהיה יודע מתי נקבע החודש דהתם ליכא למיגזר שמא יעשה מלאכה בי"ט ששומעין קידוש החודש:

איני והא איהו דאמר סח לי יונתן בן אלעזר דאיהו ר' שמעון בן יוסי בן לקוניא שנטל ספיחי כרוב ואכל ונטל ונתן לי אמר אני שראיתי את ר' שמעון בן יוחאי שאכל ספיחי כרוב בשביעית כדי הוא לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה בפני אכול שלא בפני אל תאכל וס"ל פליגי דידיה אדידיה:

מאי ר' שמעון דתנן בתרומות פ"ט ר' שמעון אומר כל הספיחי' אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין בכיוצא בהן בירקות השדה וחכמים אומרים כל הספיחים אסורין ר' שמעון וחכמים אית להו האי דר' עקיבא דתניא הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו אמר ר' עקיבא מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין מכאן לספיחים שאסורין פי' הן לא נזרע ומאי שאינו זורע ודאי שאינו אוסף אלא אפי' הספיחים שצמחו לא נאסוף אותם מכאן לספיחים שאסורין לאוספן בשביעית וכולי עלמא ספיחים אסורין ובספיחי כרוב פליגי רבנן סברי גזרינן ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים חשיבי דאם נתיר ספיחי כרוב שמא יתירו הן שאר ספיחים יאמרו מאי שנא ספיחי כרוב משאר כל הספיחים חדא הוא ור' שמעון סבר לא גזרינן דהא אין כיוצא בהן בירקות השדה דנימא אתי לאחלופי בהו הני בהני הלכך לא גזרינן ומצינו במשנה ר' שמעון אומר כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן בירקות שדה מכלל שספיחי כרוב מותרין וגרסי' בגמרא ר' חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר חנינא אומר מפני שדרכן לגדל אמהות יהו אסורין.

אמר ר' שמואל כל ירק אתה יכול לעמוד בין חדש בין ישן ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי לכאורה ר' שמעון אומר כל הספיחי' מותרין משמע. ותו גרסינן ר' שמעון בן יוחאי הוה עבר בשמנוניתא חמא חד מלקט שביעית אמר ליה אסור אמר ליה ספיחין אינון ולית אנת דשרי אמר ליה ולית חברי חלוקין עלי וקרא עליו ופורץ גדר ישכנו נחש ואע"ג דאיכא לשנויי כי ספיחי כרוב היו מיהו כי מעיינת ביה בקצירת ספיחים חלקו כדתניא ספיחי שביעית אין תולשין אותן ביד אבל חורש כדרכו ובהמה רועה כדרכה מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן:

מתני' ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין כו' אקשינן אהא דתנן ואל ישנה אדם מפני המחלוקות וכי ממקום שאין עושין למקום שעושין אל ישנה אלא עושה והא אנן תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא לשם ובאותו מקום אין עושין ומשני אביי הא דתנן אל ישנה ארישא דקתני ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין אל ישנה ממנהג המקום שבא בו אלא ישב ולא יעשה.

רבא אמר לעולם אסיפא ההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וישב ולא יעשה ואם תאמר אל ישנה מפני המחלוקות שיבאו לומר כי הוא שישב בטל סבור הוא כי המלאכה אסורה והללו שעושין עוברין ואתו לאינצויי הכי רוצה לומר אין בזה מחלוקות כי יש לומר הרואה אותו יושב ובטל אומר אין לו מלאכה לעשות ולאו משום שאומר שהמלאכה אסורה הלא תראה כמה בני אדם יושבין ובטלין מאנשי המקום בעצמו אומר פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא ולאו משום דמלאכה אסורה סבירא להו דקאמרי דבטל:

אמר ליה רב ספרא לר' אבא כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא פי' אפי' בזמן השלוחים הייתי יודע בקביעא דירחא כי בזמן הזה הא קיימא לן דידעינן בקביעא דירחא וגזרו לעשות שני ימים טובים משום מנהג אבותיהם בידיהם. כך פי' ר"ת ז"ל. כתב רבינו זרחיה הני דנחתי ממערבא אסור להו למיעבד עבידתא ביו"ט שני ביישוב אפי' דעתו לחזור לפי שהוא מנהג לחזור (נ"ל דצ"ל להחמיר, המעתיק) כל זמן שפשט איסורא בכל הגולה כולה ואין לפרוץ ובמדבר מותר אפי' אין דעתו לחזור כל זמן שלא הגיע ליישוב לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותם ואם הגיע ליישוב ואין דעתו לחזור הוקבע ביניהם ויעשה כמותם ואסור בין ביישוב בין במדבר ע"כ:

וכתב הרי"ט ז"ל ודבריו בזה ברורים ונכונים אבל הוא ז"ל כתב בעניני המנהגים של שמועתנו דברים שאינו מחוורים כמו שיתבאר לכל אדם ודבריו ותשובתם כתובים בספר המלחמות ה':

כל מה שהארץ מוציאה בשביעית הן מן הזרעים שנפלו בה קודם שביעית הן מן העקרים שנקצרו וחזרו וצמחו הכל נקרא ספיח ומותר לאכלו מן התורה מתורת הפקר עד הביעור כשאר הפירות שאין דנין אותן כמי שנזרעו אלא כפירות היוצאים מן האילן אבל חכמים גזרו עליהם שלא לאכלם כלל ר"ל אף קודם הביעור מפני החשודים שהיו זורעים קטניות ותבואות וזרעיני גינה בסתר וכשהיו צומחים היו אומרים ספיחים הם ולא השאירו היתר באכילה פירות שביעית עד זמן הביעור אלא בפירות האילן ובעשבים שאין דרך לזרעם לרוב בני אדם ואף בספיחים עצמם השאירו היתר באותם העולים בשדה בור שאין דרך לזרוע לשם מפני שאינו צומח וכן בשדה ניר שאף זו נזהר מלזרעה בדברים אלו שרוצה הוא בתקונה וכן שבשדה כרם שאין אדם אוסר כרמו וכן שבשדה זרע שהספיחים מפסידים אותם הא כל שאר הספיחים כגון שבגינה או שדה הדומה לה שעפרה מזדבל ומצמיח כל הספיחים אסורים בה ואפילו ספיחי כרוב אע"פ שהענין ניכר בהם בין ספיח לבין שנזרעה והוא ענין שאין כיוצא בו בירק השדה ר"ל שיהא ניכר בין ספיח לבא מדרך זריעה מפני שאילו נתיר בהם יבואו להתיר אחרים על ידם וקצת חכמים לא חששו לגזרה זו והיו אוכלים ספיחי כרוב אלא שאף הם היו מזהירים שלא לנהוג בהם היתר אחריהם כמו שכתבנו וי"מ בהיתר ספיחי כרוב מפני שהם דומים לאילנות שהם גדלים מן הגזע ר"ל שצומחים מן העיקרים אחר שנקצרו כדרך האילנות:

אע"פ שדברים אלו לענין פסק כך הם מ"מ לענין ביאור הסוגיא זה שאמרו דר' שמעון דקאמר כל הספיחים אסורים ומפני החשודים כמו שביארנו חוץ מספיחי כרוב ורבנן דאסרי אף בספיחי כרוב תרוייהו פליגי אליבא דר' עקיבא פירושו [דהוא] אוסר מן התורה ספיחים באסיפה ודרך שמור אף קודם זמן הביעור ולא התיר אלא דרך הפקר ואף זו דוקא עד הביעור ומביא ראיה מדכתיב הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין אלא מכאן לספיחים שאסורים כלומר לא נזרע לכתחילה ולא נאסוף מן הספיחים אלא שנאכל מהם מן ההפקר כדין שאר פירות עד זמן הביעור ורבנן פליגי עליה בתורת כהנים לומר שאין ספיחים [מדברי] תורה שלא לאכלם מן השמור ודרך אסיפה קודם הביעור אלא [מדברי] סופרים הא לאחר הביעור אסורים וביאור הפסוק לדעתם הן לא נזרע ואף מה שנאסוף מן הספיחים אין אנו מכניסין אותו לקיום שהרי אתה אומר שנבערהו א"כ מה נאכל אחר הביעור ואומר עכשיו שזה שנחלקו ר' שמעון ורבנן וששניהם שוים לאסור אכילה לגמרי אף קודם הביעור מגזרת החשודים ושלא נחלקו אלא בספיחי כרוב לדעת ר' עקיבא אמרוה שנותן לספיחים דין שביעית לאסרם מן התורה באסיפה ובשימור אף לקודם הביעור ושלא לאכול אלא מתורת הפקר דאילו לרבנן שמתירין באסיפה ובשימור מן התורה סומכים הם על האסיפה ואין באין לזרוע דניחא להו לעבור על דברי סופרים באסיפה משיעברו על דברי תורה בזריעה אבל לר' עקיבא שאוסר באסיפה מן התורה מאחר שאין רשאין לאסוף ואם יבואו לעבור על האסיפה יהא הדבר ניכר ניחא להו לזרוע בחשאי ויאמרו ספיחים הם ומתוך כך גזרו בהם שלא לאכול כלל אף מן ההפקר ואף קודם זמן הביעור ולדעת ר' עקיבא זה שכתוב את ספיח קצירך לא (תלקט) [תקצור] פירושו שלא תלקטהו דרך קצירה ואסיפה ולדעת חכמים שמתירין באסיפה פירושו שלא תאספהו כדרך שאר השנים בהעמדת כרי ודישה בפרות אלא שישמר ויקצור ויאסוף בביתו על יד על יד:

ושמא תאמר האיך אתה אומר שר' עקיבא מתיר מן התורה באכילת ספיחים מתורת הפקר והרי בראשון של מנחות ה' ב' אמרו מן הבקר להוציא את הטרפה והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסור לגבוה טרפה שאסורה וכו' וקאמר עלה מנחת העומר יוכיח שאסור להדיוט ומותר לגבוה מה לעומר שכן מתיר חדש להדיוט עומר של שביעית יוכיח שאין בו חדש מה לעומר של שביעית שכן מתיר ספיחים כר' עקיבא דאסר ואם הוא מתירם קודם הביעור עדיין היה לו לומר שכן מתיר חדש קודם הביעור שהרי הפסח שהוא זמן הבאת העומר אינו זמן הביעור דאדרבה תחילת קציר הוא אין זו קושיא שהספיחים מגרעיני שנה ששית הם אלא שלא הביאו שליש עד תחילת שביעית ומ"מ לקיטתם קודם הפסח ואינם באיסור חדש כגון שהם מבית השלחין שבעמקים שאין ראויים לעומר ורשאי לקצור ובלבד שלא יגדוש ופירשו גדולי הרבנים הטעם מפני שהן רעות ואינן ראויות לקרבן ומ"מ נראה לי דכל ספיחים הנלקטים בחורף אינם בדין חדש ובית השלחין שבעמקים אין הטעם אלא שממהרים להתבשל וכמו שאמרו בתורת כהנים וקצרתם את קצירה שתהא תחילה לכל הנקצרים יכול אף של בית השלחים ובית העמקים תלמוד לומר קצירכם של כלכם יצא של בית השלחים ושל בית העמקים שאינו של כלכם כלומר שממהרים להתבשל וא"כ זה שאמרת במנחות שמתיר ספיחים פירושו על הנלקטים בסמוך לו ומאחר שכן אפשר שבהבאת העומר הוה ליה אחר הביעור שכבר כלה לחיה שבשדה:

זו היא שיטתנו אע"פ שיצאנו מכלל כל שאר המפרשים אלא שמ"מ נשאר לנו מן הקושיא שבתשיעי של שביעית אמרוה לזו של ר' שמעון בהפך ר"ל ר' שמעון אומר כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב וחכמים אומרים כל הספיחים אסורים וכן בתלמוד המערב בראשון של ברכות ר' שמעון חמא בשמטתא חד דמלקט ספיחים אמר ליה ולית איסור אמר ולאו את הוא דשרית אמר ליה ואין חברי חלוקים עלי קרא עליה ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הות ליה ואנו מתרצים שזו שבכאן בספיחי שביעית שנכנסו לשמינית ומאחר שצמחו בשביעית אסורים חוץ משל כרוב שדרכם לגדל אימהות ר"ל הראשים שהזרע לשם והדבר ניכר שכל שלא גדלו אימהות של שמינית הם לפי הזמן שעבר מן השמינית וזו של שביעית בספיחי ששית שנכנסו לשביעית ומתוך כך מותרין שניכר הוא שהם של ששית חוץ מן הכרוב שדרכן לגדל אימהות ואגב אותם שגדלו אימהות שהם של ששית יש לחוש שמא יביא מן האיסור ר"ל מאותם שלא גדלו אימהות ויאמר מאימהות שבששית הבאתי וזהו מעשה של ר' שמעון בתלמוד המערב והוא שאמר ופורץ גדר ישכנו נחש כלומר שלא נאמרה אלא משום גדר ואף זו שאר מפרשים פרשוה בפנים אחרים ובאמת הדברים מבולבלים כמעט שאי אפשר לישבם כהוגן ואנו פרשנו מה שנראה לנו שהוא מתישב יותר לפי בלבול הסוגיות שבענין זה בבבלי ובירושלמי ובמשניות:

בד"ה כל הספיחים כו' דהתם מיירי בספיחים שגדלו בו' בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור כו' עכ"ל הוצרכו למימר בנשתהו עד לאחר הביעור לפי' ר"ת דלעיל דספיחי כרוב בשביעית שרי וכדמסיימי דבריהם והך דשמעתין איירי בשביעית עצמה כדמפר"ת אבל לשיטת ר"נ גאון שכתבו התוספות לקמן דספיחי כרוב בשביעית נמי אסור לא איצטריכו למימר הכא בנשתהו עד לאחר ביעור וכ"כ מהרש"ל מיהו קשה דמשמע מדבריהם אלו דבשאר ספיחים בגדלו בששית אפילו נשתהו עד לאחר הביעור לא אתי לאחלופי בהנהו שגדלו בשביעית ולקמן גבי אתרוג הקשו התוספות דלאחר הביעור איכא למטעי ביה באתרוג אע"ג דמסתמא אינו גדל מהר בזמן מועט כמו כרוב ויש ליישב לחד תירוצא שכתבו לקמן גבי אתרוג דאיירי כשלקטן בתחלת שביעית וה"נ איירי הכא בגדלו בו' ולקטן בתחלת שביעית ונשתהו אח"כ עד לאחר ביעור ועוד נראה דלפי מה שכתבו התוספות לקמן בירק אזלינן בתר לקיטה צ"ל דאיירי הכא בגדלו בו' ונלקטו בו' וא"כ הוא קשה כיון דבספיחי כרוב איכא למטעי שיסברו שגדל ונלקט בשביעית ה"נ איכא למיחש בשאר ספיחים לאחר הביעור דאיכא למטעי ויש ליישב דלא אזלינן בתר לקיטה אלא לענין דין שביעית סחורה ושאר דינין אבל לאכילה שרי ירק הנלקט בשביעית וגדל בו' דזה לא הוי דין ז' בדברים אחרים וכן מוכח מדברי התוספות לקמן ועיין בזה באורך בר"ש פ"ט דשביעית ודו"ק:

בא"ד ולא משמע הכי כו' עכ"ל ר"ל דלא משמע דר"ש איירי בשמינית מההיא דירושלמי שהביאו התוספות לעיל דקאמר בהדיא דההוא גברא מלקט ספיחי כרוב בשביעית הוה וא"ל לר"ש ולאו את הוא דשרית ליה וק"ל:

בא"ד אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למגזר כו' עכ"ל והקשה מהרש"ל הא לרבנן נמי איכא למגזר משום שאר ספיחים דלאחר הביעור אסורין אף לרבנן מדאורייתא ע"כ תוכן קושייתו והאריך ליישב ע"ש ול"נ ליישב דכיון דבשאר ספיחים נמי בכדי שיעשו כיוצא בהן לא אסירי אלא מדרבנן שיסברו שלקטו בשביעית ואסירי לאחר הביעור ליכא למגזר ביה ספיחי כרוב אבל לר"ע דנלקט בז' אסור בשאר ספיחים אף קודם ביעור מדאורייתא דהיינו לאכול בז' יש לגזור ביה אף בספיחי כרוב קודם ביעור וק"ל:

בד"ה כגון אנא כו' שהי' במקום ששלוחי ב"ד מגיעין ושם אין עושין אלא יום א' כו' עכ"ל ויש לדקדק אם הי' במקום שמגיעין שלוחי ב"ד הרי גם הם לא היו עושין אלא יום א' ומאי קאמר בישוב לא עבידנא כו' ואם נאמר דר"ל לעיר של רב ספרא היו מגיעין שלוחי ב"ד אלא שהוא הלך לשבות ביו"ט לעיר אחרת שלא היו מגיעין לשם שלוחי ב"ד קשה אם הוא היה יכול להגיע לשם אחר ששמע מפי שלוחי ב"ד באיזה יום קבעו החודש א"כ גם השלוחים היו יכולין להגיע לשם להודיעם ולמה עשו שם ב' ימים ויש ליישב ודו"ק:

בתוס' ד"ה כל הספיחים אסורין וכו' תיפוק ליה דכתיב ולבהמתך ובו' ר"ל לבהמתך ולחיה וגו' ודרשו כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית כדלקמן והיינו לאחר הביעור ות"ל משום דאסור לאחר הביעור:

בא"ד ועוד הקשה ר"ת דאמרינן בפ"ק דמנחות תיתי וכו' הלשון אינו שם כן ע"ש:

בא"ד לכך נראה לד"ת דבשביעית קודם הביעור מיירי וכו' קצת קשה לר"ע דס"ל דספיחים אסורים קודם הביעור והא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך וגו' פרשת בהר דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור לא קשה לחכמים דיש לפרש כמו שפירש"י בפרשת בהר לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר"ע קשה והעולם מיישבים זה דר"ע דס"ל דספיחים אסורים אפילו קודם הביעור היינו מן המשומר אבל מן המופקר אין ה"נ דמותר ולפי זה צ"ל דלרבנן קודם הביעור אפילו מן המשומר מותרין וכתוב האומר לא תקצור וגו' היינו לאחר הביעור שצריך להיות הפקר ובהפקר מיהת מותרין לכל העולם כמו שפירשו התוס' לקמן (פסחים דף נ"ב ע"ב) ד"ה מתבערין וכו' וזה נראה דוחק ועוד דבהדיא כתב מהר"ר אליה מזרחי בפרשת בהר דלר"ע אסורין בכל ענין לכך נ"ל דאיהו מפרש הכתוב והיתה שבת הארץ וגו' לא קאי אספיחים אלא אשאר פירות האילן ודומיהם דבלאו הכי צ"ל לדידיה הא דכתיב ולבהמתך ולהיה אשר בארצך דדרשינן מזה כלה להיה מן השדה וכו' דהיינו אחר הביעור מיירי בשאר פירות שאינן ספיחים דהא ספיחים אסורים לדידיה אפי' קודם הביעור ודו"ק נ"ל:

בא"ד ותימה דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור וכו' ר"ל דאי קודם הביעור הא ס"ל לר"ש דספיחי כרוב מותרין קודם הביעור כדלעיל:

בא"ד במוצאי שביעית הוא דאכל כר"ש בן יוחאי ולא משמע הכי וכו' זו היא מדברי התוספות:

בגמרא ונתן לי ואמר לי בני בפני אכול ושלא בפני לא תאכל כו' נראה דטעמא דר"ש בר' יוסי נמי לא היה רוצה שיסמכו אחרים על הוראתו לדורות כמ"ש התוספות בד"ה אני ראיתי דר"ש ב"י גופא היה נוהג כן וא"כ לפ"ז א"ש הא דקאמר בפני אכול משום דע"י כך לא יקבעו הלכה לדורות דאפשר דמה שאכל בפניו היינו משום שלא ישנה מפני המחלוקת אפילו לקולא משא"כ אם יאכל רבי יוחנן בר"א שלא בפניו יש לחוש שיקבעו התלמידים אחריו הלכה לדורות והשתא א"ש דקאמר ופליגא דידיה אדידיה והיינו בהך סברא גופא כן נ"ל:

בתוספות בד"ה כל הספיחים אסורין פירש"י דלאחר ביעור מיירי כו' וקשה לר"י כו' עס"ה. בפרש"י שלנו מבואר כן בלשונו לעיל בד"ה ונטל ספיחי כרוב ומה שלא הקשה ר"י על פירש"י לעיל אף ע"ג דהתם נמי שייך קושיית ריב"א דבסמוך אלא משום דלעיל מצינן לפרש כפירוש ראשון של רש"י כאן וא"כ לא שייך הנך קושיות שהקשה ר"י ולקושיית ריב"א נמי לא חייש ר"י שאין נראה בעיניו קושיא כל כך. מיהו לפי פי' רבינו ניסים שהביאו התוספות בסוף הדיבור יש ליישב גם כן שיטת רש"י וכן בל' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות פ"ט בהא דקתני התם ר"ש אומר כל הספיחים מותרים להיפך ממאי דקאמר ר"ש הכא ומפרש ליה הרמב"ם דאיירי לאחר ביעור אלא דמילתא אחריתי קאמר לענין למכור לע"ה יותר ממזון ג' סעודות והיינו משום דאיכא למיחש שמא מן המשומר הן ולא מן המופקרין משא"כ בספיחי כרוב דאיכא למיתלי טפי שהוא מן המופקר ונראה שהוכרח לפרש כן משום הך קושיא של רבינו ניסים כאן וע"פ שיטה זו אפשר ליישב ג"כ שיטת רש"י דהכא אלא שאין להאריך לפי שכבר האריך בהן רבינו שמשון בפירוש המשניות (והוא בעצמו הרשב"א שהביאו התוספות כאן בסוף הדיבור) ע"ש באריכות ועיין ג"כ בחידושי ר"ה מה שכתבתי בזה בענין הספיחים ובדין האתרוג ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל דמה שגדל בששית והוסיף בשביעית נמי יש לו דין ספיחין וכאן אין להאריך יותר. ובעיקר המשך לשון התוספות עיין בחידושי מהרש"ל ומהרש"א:

פיסקא ההולך ממקום כו' אמר אביי ארישא רבא אמר לעולם אסיפא וה"ק כו'. לכאורה נראה דהאי טעמא דאל ישנה מפני המחלוקת בלא"ה לא איצטריך אלא ארישא דלענין חומרי מקום שהלך לשם הוי טעמא מפני המחלוקת ואפשר דאיסורא נמי איכא משום לא תתגודדו כמו שיבואר לקמן משא"כ בסיפא דההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם בלא"ה אסור משום אל תטוש תורת אמך ומשום בל יחל כדמשמע מסוגיא דלעיל אלא דמלשון רש"י לקמן בסוגיא דפירות שביעית לא משמע כן כמו שיבואר:

בתוס' בד"ה כגון אנא דידענא בקביעא דירחא כו' אלא מפרש ר"ת שהיה במקום ששלוחי ב"ד מגיעין כו' עס"ה. נראה מבואר בכוונת התוס' דמקום דירתו של רב ספרא היה מקום ששלוחי ב"ד מגיעין אלא כשהולך למקום שאין שלוחי ב"ד מגיעין שהיו עושין ב' ימים שפיר קאמר בישוב לא עבידנא כו' ומה שנתקשה מהרש"א בזה דא"כ שרב ספרא ידע ושמע מפי שלוחי ב"ד קודם שהגיע לאותו מקום שהלך אם כן באותו מקום נמי שלוחי ב"ד מגיעין כמו שהגיע רב ספרא לשם ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא רב ספרא בבבל הוי דבקיאי בקביעא דירחא אפילו שלא ע"י שלוחי ב"ד היה יודע שהקביעות ביום ראשון ואע"ג דאפי' הכי בבבל עבדי תרי יומי היינו אותן שדרין במקום שאין השלוחין מגיעין דגזרינן דלמא אתי לקלקולי ואם כן רב ספרא גופא לא היה צריך לחוש לכך אלא משום מנהג אותו מקום שהלך לשם. ועוד דבלא"ה משכחת לה שפיר אם אותו מקום שהלך לשם היה מקום דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי כדאיתא בפ"ק דר"ה דף כ"א דעבדי תרי יומי גזירה ניסן אטו תשרי משא"כ רב ספרא גופא לא היה צריך לאותה גזירה כיון שהיה דירתו במקום שמגיעין אף שלוחי תשרי. וראשון נראה עיקר בכוונת התוס':

גמ' כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא עי' מהרש"א ולענ"ד י"ל דהא במקום דמגיעים ג"כ שלוחי תשרי והלך בניסן למקום דמגיעים שם שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי והם צריכים לעשות ב' ימים כדאי' בר"ה:

תוס' ד"ה כל הספיחים לכך נראה לר"ת דבשביעית קודם ביעור. עיין תענית י"ט ע"ב תד"ה רשב"ג:

וְנַעָבִיד? הָא אָמַרְתְּ "נוֹתְנִים עָלָיו חָמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ שָׁם וְחָמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם". הקשה הרב הצל"ח ז"ל לא היה צריך לזכור בקושיתו אלא רק חלוקת חומרי מקום שיצא משם דהקושיא היא מזה דוקא ולמה הזכיר חלוקת שהלך לשם? יעיין שם. ונראה לי בס"ד זכר שתי החלוקות מפני שבא לשלול לפי דרכו תירוץ אחר מה שאפשר לתרץ קושיתו דמקשי מן חלוקה שיצא משם והוא דלכאורה יש להקשות בלאו הכי יש קושיא בדברי התנא דמסיים 'וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת' למאי אצטריך למימר הא אחר שאמר 'נוֹתְנִים עָלָיו חָמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ שָׁם וְחָמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם' אם כן בהכרח לא יוכל לשנות כלל? ולכן צריך לפרש דברי התנא דאתא לאשמעינן אם אחר שהלך למקום השני חזר למקומו הראשון יעשה כמו מקומו הראשון ואל ישנה לעשות כאשר עשה במקום השני מפני המחלוקת. אך באמת אי אפשר לפרש דברי התנא בכך מאחר שכבר אמר 'נוֹתְנִים עָלָיו חָמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם' דהשתא לא אצטריך להשמיענו כאשר פירשנו דידעינן זה מכח חלוקה של חמרי מקום שהלך לשם ואם כן פשיטא דאל ישנה לעשות במקום השני אחר שחזר למקום הראשון, ועל כן השתא בזה נתחזקה הקושיא דמקשה עתה דאיך יאמר כן דמשמע בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ולעביד וְהָא אָמַרְתְּ: 'נוֹתְנִין עָלָיו חָמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם'. ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת דבמשנה נקיט 'חָמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם' ברישא, וכאן המקשן זכר האי חלוקה בסיפא? ובזה ניחא דאין הכי נמי עיקר קושיתו היא מן חלוקת מקום 'שֶׁיָּצָא מִשָּׁם' ונקיט האי חלוקה דהלך לשם כדי לדחות בה התירוץ שיש לתרץ על עיקר קושיתו.