עבדים וקטנים משום פריצותא — דמשכב זכור:
אין שוחטין עליה כל עיקר — ואפי' טפילה דלא שייכא ביה מידי ואי אכלה ביה הוה פסח נאכל שלא למנויו וה"ה לעבדים דאין אוכלין בו וכי אכלי עבדים ונשים בראשון שהן רשות בו אבל בשני לא דאפי' מרשות אימעוט כדלקמן:
במכסת נפשות — מדלא כתב אנשים אפי' אשה במשמע:
כתיב בשני חטאו ישא האיש ההוא — והכי משמע ליה קרא והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ראשון ונכרת כי קרבן ה' כו' כי לשון שימוש אי כשקרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא והכי דריש בפרק מי שהיה טמא (לקמן פסחים צג.) אליבא דר"י א"נ קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא:
וכתיב בשני ונכרתה הנפש ההיא — דאע"ג דאראשון קאי מיהו כי קרבן ה' אשני קאי וכדמפרשינן וגמרינן בה כרת לקמן (שם) האי חטאו ישא מונשא חטאו דמברך את השם דכתיב ביה את ה' הוא מגדף ונכרת וגו' והוי כמאן דכתיב נפש בגופיה:
ואלא האיש — דגבי פסח מאי עביד ליה ליכתוב חטאו ישא ותו לא:
כתיב בראשון איש — לקמן בעי מאי איש כתיב בראשון:
איש זוכה — לאחרים בלקיחתו אם לקח מקח לצורך אחרים או קיבל מתנה לשם אחרים כדכתיב ויקחו איש שה לבית אבות ואין קטן זוכה דאין נעשה שליח:
אלא מאיש לפי אכלו — דריש ליה למעוטי אשה:
והא מדר' יוסי סבר לה כר"ש — דאין שוחטין פסח בבמת יחיד מולא תוכל לזבוח:
ר"ש נמי סבר לה כר' יוסי — דיליף מאיש לפי אכלו ששוחט פסח על היחיד דאי לא ס"ל כוותיה ממאי דהאי באחד לדרשא דידיה אתא הא טפי משמע שפיר כר"י דאין שוחטין על היחיד:
לפי אכלו — בלאו איש נמי נפקא לן מלשון יחיד דשוחטין פסח על היחיד ואיש דרשינן ליה למעוטי אשה:
רשות ודוחה את השבת — בתמיה:
ידקדקו בו — משום שאינן בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסילוהו על חנם:
הכי גרסינן תנו רבנן פסח מצה ומרור בראשון חובה כו' — בראשון לילה הראשון:
אהייא קאי — מכאן ואילך רשות דתנא קמא אי נימא אפסח פסח כל שבעה מי איכא:
ואלא אמצה ומרור — ועלה מהדר ר"ש אף בראשון דקאמרת חובה באנשים הוא דהויא אבל בנשים רשות:
לית ליה לר"ש — והא ליכא למימר דליהדר אמרור לחודיה דסתמא מצה ומרור בהדי הדדי כתיב על מצות ומרורים וכשם שנשים באכילת מצה חובה הכי נמי במרור:
הואיל וישנן בבל תאכל חמץ — דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דכתיב (במדבר ה׳:ו׳) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו':
אלא — הכי קאמר פסח מצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות וקאי האי מכאן ואילך אמצה ומרור ור"ש פליג אפסח דקאמרת בראשון חובה באנשים הוא דהוה חובה אבל בנשים רשות ורבי שמעון לטעמיה:
מתני' אונן טובל ואוכל את פסחו לערב — ואף על פי שעדיין לא נקבר דאין אנינות מן התורה אלא ביום שנאמר (ויקרא י׳:י״ט) הן היום הקריבו ואני אונן ואכלתי חטאת היום יום אסור לילה מותר וטבילה בעי וזו אחת מאחת עשרה מעלות דחומר בקודש (חגיגה דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש מתוך שנאסרו עד עכשיו בקדשים אצרכינהו רבנן טבילה ואף על פי שמחוסר כפורים טבל אתמול אבל לא יאכל אונן לערב בשאר קדשים דאסור אנינות לילה מדרבנן ולגבי פסח לא העמידו דבריהן במקום כרת:
השומע על מתו — יום שמועה הוי אונן דרבנן:
