מסכת פסחים דף קי״ז עמוד א׳

אחת היא כלומר תיבה אחת היא ואין התיבה נחלקת לשנים:

הללו בהך גיסא בסוף שיטה ויה בתחלת שיטה האחרת:

שיר שבתורה אז ישיר משה:

ועל כל צרה שלא תבא עליהם לישנא מעליא הוא דנקט כלומר שאם חס ושלום תבוא צרה עליהן ויושעו ממנה אומרים אותו על גאולתן כגון חנוכה:

כל תפלות כל מזמורים הפותחים בתפלה כגון תפלה לעני כי יעטוף (תהילים ק״ב:א׳):

אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן מיציאת מצרים ועד דוד לא אמרו עליו הלל:

ד"א פסלו של מיכה עומד בימי דוד בבכי באותו מקום וישראל אומרים הלל שכתוב בו כמוהם יהיו עושיהם וגו' אלא ודאי על הים נאמר תחלה ושוב לא פסק:

ניצוח וניגון לעתיד לבא מקום שנאמר למנצח בנגינות מלעתיד הוא מדבר:

ה"ג שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלהינו הללויה דבתריה ריש פירקא ולא גרסינן העומדים בבית ה' בלילות דאם כן ה"ל למינקט יברכך ה' מציון שזהו פסוק למעלה מהללויה ולא ה"ל למינקט שלשה פסוקים למעלה לכך נראה דגרסינן כדפרישית ולפי זה אנו צריכין לומר בו הללויה הללו את שם ה' הללו עבדי ה' שעומדים בבית ה' וגו' שלמעלה מזה אינו תחלת המזמור דלא יתכן שיהיה המזמור שני פסוקים ועוד דאמרי' במדרש קמ"ז מזמורים יש בספר תהלים כנגד שנות יעקב אלא הוא סופו של שיר המעלות הנה ברכו וגו' ואתי שפיר דקאמרינן לקמן רב אחא בר יעקב דמתחיל הלל הגדול מכי יעקב בחר לו יה דהוי תחלת המזמור דבע"א לא יתכן שהיה מתחיל הלל מאמצע המזמור:

ענין דהללויה כסיה ידידיה דבור אחד הוא.

ת"ש ידידיה נחלק לשנים לפיכך ידיד חול יה קודש:

אמר ר"י בן לוי בעשרה דברים נאמר ספר תהלים בנצוח בנגון במשכיל במזמור בשיר באשרי בתפלה בתהלה בהודאה בהלל גדול שבכולן הללויה שכולל שם ושבח בבת אחת: ת"ר שיר שבתורה משה וישראל אמרוה בשעה שעמדו על הים הלל זה הללויה הללו עבדי ה' נביאים תקנוהו שיהו אומרין על כל פרק ועל כל צרה שנגאלין ממנה וכו' ר"מ אומר כל שירות שבתילים דוד אמרן כו' עד וכי פסל מיכה עומד בבכי וישראל אומרין שירה ופשוטה היא:

תניא כל שיר האמור בתלים בלשון יחיד דוד אמרו בפני עצמו וכל האמור בלשון רבים כנגד צבור אמרו וכל האמור בנצוח בניגון לעתיד לבוא וכל האמור במשכיל על ידי תורגמן אמרו וכל האמור לדוד מזמור שרתה שכינה עליו ואחר כך מזמור וכל האמור מזמור לדוד אמר שירה ואח"כ שרתה עליו שכינה ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות וכו' עד אלא מתוך שמחה שנא' ועתה קחו לי מנגן וכו' וכן להלכה וכן לחלום טוב ואסיקנא כי הא דרבא מקמי דלפתח בשמעתא הוה אמר מילתא דבדיחותא קמי רבנן לבדוחי לביהו והדר הוה יתיב באימתא ופתח בשמעתא וכל שכן תלמיד דלא ליתיב אלא באימתא: ת"ר רבי אליעזר אומר הלל זה משה וישראל אמרוהו בשעה שעמד עליהם פרעה אמרו הן לא לנו משיבה רוח הקדש למעני למעני אעשה ר' יהושע אומר יהושע וישראל אמרוהו וכו' ר' אלעזר המודעי אומר דבורה וברק אמרוהו כו' ר' אלעזר בן עזריה אומר חנניה מישאל ועזריה אמרוהו כו' ר' יוסי הגלילי אומר מרדכי ואסתר אמרוהו וחכמים אומרים נביאים שביניהם תקנוהו שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שתבוא עליהן ולכשנגאלין אומרין אותו על גאולתן:

הללו יה ונס יה וידיד יה ומרחב יה כלם שמות חלוקים הם ולפיכך אין בהם קודש אלא השם לבד ותיבה שלפניו אין לה שום קדושה אפילו ליקרא נטפל לשם ומ"מ לענין הדין אינו יוצא לנו מזה כלום שאפילו היו תיבה אחת אף כל הנטפל לשם לפניו נמחק:

כל יחיד שאירעתהו צרה ונגאל הימנה רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה אלא שאינו מברך עליו וכן הדין בכל ציבור וצבור כך היה יסוד נביאים לאמרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה:

כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור תכוינה ר"ל שמדבר ואינו מדבר כראוי שנאמר שפתותיו שושנים וכו' ומ"מ כל שרואה בעצמו ששתיקתו יפה מדבורו יפה לו שישתוק ותהי לו לחכמה:

מדרכי החכמים בתחלת משנתם לפתוח את ההלכות בדברי שמחה ומילי דבדיחותא ואחר כך להטיל אימה עד שלא יפסיקו משנתם בדברים בטלים והוא שאמרו רבא כי הוה פתח בשמעתא אמר מלי דבדיחותא ובדיחי רבנן והדר פתח באימתא ודרך הערה אמרו אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה:

בד"ה ה"ג שעומדים כו' דלא יתכן שיהא המזמור ב' פסוקים כו' עכ"ל ובספר תהלים שלפנינו יש מזמור שאין בו רק שני פסוקים הללו את ה' כל גוים וגו' וק"ל:

בא"ד וא"ש דקאמרינן כו' דמתחיל הלל הגדול מכי יעקב בחר לו יה דהוי תחלת המזמור כו' עכ"ל ק"ק דאכתי קרא דכי יעקב בחר וגו' לא הוה תחלת המזמור אלא קרא דלקמיה הללויה כי טוב ה' וגו' וק"ל:

תוס' ד"ה שעומדים וכו' ועוד דאמרינן במדרש וכ"ה במס' סופרים פט"ז הלכה י"א ובירושל' פט"ז דשבת:

וְגָדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם, 'הַלְלוּיָהּ', שֶׁכּוֹלֵל שֵׁם וְשֶׁבַח בְּבַת אַחַת הקדים שם לשבח מפני הכבוד אף על גב דבתיבת 'הַלְלוּיָהּ' נרמז השבח קודם השם. ונראה לי בס"ד רמז הכתוב (תהלים קמז, א) 'הַלְלוּ יָהּ כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ' פירוש 'הַלְלוּיָהּ' הוא טוֹב מכולם יען כי כולל זִמְרָה הוא השבח וגם שם אֱלֹהֵינוּ שהוא שם י"ה ולכן הוא כי טוב מכולם:

וְעַל כָּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עֲלֵיהֶם פירש רש"י ז"ל 'לישנא מעליא נקט' ועוד נראה לי נקיט כן לומר שתיקנו לאומרו 'עַל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק' וכוונו בזה שתהיה בו תועלת באמירתו גם כן בעבור עַל כָּל צָרָה שתהיה נגזרת בעולם שֶׁלֹּא תָּבוֹא עֲלֵיהֶם שיגאלו ממנה בשביל ההלל כי זכות זה של אמירת ההלל דוחה הצרה מעליהם וגם אם מוכרח שתבא עליהם יהיו נגאלים ממנה תכף.

דָּבָר אַחֵר הֲרֵי פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה עוֹמֵד בִּבְכִי, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֶת הַהַלֵּל. עיין רש"י ורשב"ם ועיין מה שכתב מהרש"א והרי"ף ז"ל מהא דאמרו רבותינו ז"ל על פסוק 'וְעָבַר בַּיָּם צָרָה' (זכריה י, יא) עיין שם. ונראה לי בס"ד דפסלו של מיכה לא היה לו דין עבודה זרה דלא היו עובדים אותו אלא כמו ענין התרפים שבוטחים בו לידע ממנו עתידות ונסתרות, וכמו שכתבו רד"ק ורלב"ג ומהר"ש יפה והביא דבריהם כלי יקר על נביאים (שופטים יז, ה) יעוין שם. ולכן כשעבר בים לא הרגיש בו משה רבינו ע"ה על ידי רוח הקודש כי לא היה עבודה זרה שאם היה עבודה זרה היה מרגיש בו על ידי רוח הקודש וגם היה מעכב בהשראת שכינה וכמו שאמרו באסתר ע"ה (מגילה טו:) שנסתלקה ממנה שכינה כשנכנסה למקום שיש בו עבודה זרה. וגם מה שהיה בענין התרפים לא היו בוטחים בו הרבה בני אדם ולא היו נמשכים אחריו אלא רק מיכה היה בוטח בו, ולכן אף על פי שהיו ישראל אומרים בהלל 'כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם' (תהלים קטו, ח) דמקללים גם הבוטחים אף על פי שאין עובדים הנה ודאי מיכה לא היה אומר פסוק זה לקלל הבוטחים בו, אבל ישראל שכולם אין להם ידיעה עדיין מזה כלל היו אומרים 'כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם', אבל בזמן דוד המלך ע"ה נתפשט עניינו בישראל והיו רבים מישראל נמשכים אחריו לבטוח בו דוקא ולא לעבוד ח"ו ולפי זה כשאומרים באותו זמן 'כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם' הרי הם מקללים עצמן! ולכן בשלמא אם היה ההלל הזה נתקן לאומרו מזמן משה רבינו ע"ה אין להתפלא ולומר איך יקללו עצמן דהרי עתה הם בוטחים בזה, דיש לומר כיון דאמירת ההלל הזה היא מתוקנת מזמן משה רבינו ע"ה לא היו משנים ומבטלים תקנת משה רבינו ע"ה והיו מוכרחים לאומרו אף על פי שבאמירה זו נמצא מקללים עצמן, אבל אם נתקן אמירת ההלל בזמן דוד המלך ע"ה איך רצו לקבל תקנה חדשה זו לומר דברים שיצא מהם קללה לעצמן?!

'נִצּוּחַ' וְ'נִגּוּן', לֶעָתִיד לָבוֹא הנה מהרש"א פירש טעם לניצוח ולא פירש טעם לניגון. ונראה לי בס"ד דלעתיד יתעלה ה'נִגּוּן' שיהיה מנגן בכינור של שמנה נימין וכמו שאמרו רבותינו ז"ל רבותינו ז"ל (ערכין יג:) על פסוק (תהלים יב, א) 'לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית' ופרשנו הטעם למספר שמנה רמז לבינה שהיא ספירה שמינית ואין אחיזה לחיצונים שם ומשם ימשך לנו שפע החירות, ולכן מזמורים שרמז בהם דברי דברים של העתיד לבוא אמרם 'נִצּוּחַ' וְ'נִגּוּן'. ומה שאמרו ' מַשְׂכִּיל ', עַל יְדֵי תֻּרְגְּמָן, נראה לי בס"ד 'מַשְׂכִּיל' אותיות שם כלי דהמתורגמן הוא כלי של הדרשן שבו משקה מים של הדרשה לרבים, וגם עוד צריך שיהיה המתורגמן משכיל להבין הדברים ולהבינן לרבים. ומה שאמרו ' לְדָוִד מִזְמוֹר ', מְלַמֵּד שֶׁשָׁרְתָה עָלָיו שְׁכִינָה ואחר כך אמר שירה, נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר (קדושים דף פד) דוד אחרא אית ליה לקב"ה דאיהו ממנא על כמה אוכלוסין עלאין ומשריין וכו' עיין שם והכוונה על בחינת המלכות שגם היא מכונית בשם דוד והוא סוד השכינה לכך דריש שפיר כאן 'לְדָוִד מִזְמוֹר' ו'מִזְמוֹר לְדָוִד' על השראת שכינה שגם היא מכונית בשם דוד.

לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה, לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. נראה לי בס"ד נקיט הקל תחלה כי עצבות מאיס מעצלות, והשחוק מאיס מעצבות, והקלות ראש מאיס משחוק, ודברים בטלים מאיסי מן קלות ראש כי על ידי דברים בטלים נמשך האדם לשקר ולשון הרע וליצנות שהם חמורים. ונראה לי בס"ד דדברים אלו דנקיט כאן נמשכים מן ארבעה יסודות, והיינו עצלות ועצבון מיסוד העפר, ודברים בטלים מיסוד הרוח כמו שאמרו (אונקלוס בראשית ב, ז) 'רוּחַ מְמַלְלָא', ושחוק מיסוד האש ולכן פני השוחק מתאדמים, וקלות ראש מיסוד המים רמז לדבר קל הוא עַל פְּנֵי הַמָּיִם דהמים קלים לרדוף. נמצא הם חמשה המעכבים השראת שכינה ובהעדרם תשרה שכינה על ידי שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, והיינו שִׂמְחָה אותיות חֲמִשָּׁה רמז לא תועיל השמחה אלא רק בהעדר חמשה דברים הנזכרים. ומה שאמרו ' וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה ' ' וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב ' נמצא השמחה תועיל להשראת שכינה ולחלום ונרמזו באותיות 'שִׂמְחָה' שהוא ראשי תיבות מ ועלת ש כינה ח לום ה לכה:

הַלֵּל זֶה, מִי אֲמָרוֹ נראה לי בס"ד שואל הַלֵּל זֶה שאנחנו אומרים בכוס רביעי דמתחיל מן 'לֹא לָנוּ הֳ' לֹא לָנוּ' (תהלים קטו, א) אבל שני מזמורים ראשונים 'הַלְלוּיָהּ' ו'בְּצֵאת' (שם קיג-קיד) פשיטא ליה דמשה רבינו ע"ה וישראל אמרום, ולזה מביא דברי התנאים דיש אומרים גם זה אמרו משה וישראל ויש אומרים יהושע וישראל ויש אומרים דבורה וברק. ומה שאמרו הֵם אָמְרוּ : ' לֹא לָנוּ הֳ' לֹא לָנוּ ' נראה לי דקריעת ים סוף היתה בלילה וכן מפלת חיל סיסרא בלילה דהכוכבים נלחמו וכן מפלת חיל סנחריב בלילה וכן בהמן 'בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ' (אסתר ו, א) ולכן כולם אמרו פסוק זה ' לֹ א לָ נוּ יְ יָ' שהוא ראשי תיבות 'לֵיל' שהתחילו מן פסוק זה והם אמרו 'כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד' והשיב 'לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה' למען שם הנכתב ולמען שם הנקרא כי השם נכתב בי"ה ונקרא באל"ף דל"ת. ומה שאמרו יהושע וישראל אמרוהו לכן כפלו הדברים 'לֹא לָנוּ לֹא לָנוּ' דרמזו על ל"א מלכי כנען והשרים שלהם שגם הם ל"א, וזהו לֹא לָנוּ רוצה לומר ל"א מלכים יהיו לנו כמו שנאמר (במדבר יד, ט) 'כִּי לַחְמֵנוּ הֵם וַהֳ' אִתָּנוּ' לכך הזכיר ה' בין ל"א השרים של מעלה ובין ל"א מלכים אשר תחת ידם, ואף על גב דההלל אומרים אותו אחר גאולתם מן הצרה הנה הם יודעים שעתידין לבא לידי צרה אחרת אחרי זה ולכן אומרים לא לנו וכו' דמבקשים על צרה האחרת ולומר כמו שעשית בזאת הצרה כן תעשה בצרה אחרת וכולם כונתם הוא על דרך זה. " וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ " (שמואל ב' ז, ט), תָּנִי רַב יוֹסֵף : זֶה שֶׁאוֹמְרִים : " מָגֵן דָּוִד " [קיז:] הקשה הרי"ף והלא אין אומרים מגן יצחק מגן יעקב אלא 'מָגֵן אַבְרָהָם' ולכן הוה ליה למימר כְּשֵׁם 'הַגָּדוֹל' אֲשֶׁר בָּאָרֶץ דקאי על אברהם דוקא יעוין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל (בשער הכונות בדרושי ראש השנה דרוש וא"ו) כי ג' פעמים 'אל' שהוא סוד מָגֵן [31×3=93] הן הן סוד ג' פעמים 'אל' שיש בְּאֱלֹקֵי אַבְרָהָם, אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב כי מן ג' פעמים 'אל אל אל' שבג' פעמים אֱלֹקֵי אֱלֹקֵי אֱלֹקֵי נמשכה הארתם למלכות ונעשית 'מָגֵן' עד כאן דבריו יעיין שם באורך. נמצא שם מָגֵן כלול מן ג' פעמים אֱלֹקֵי האמורים באבות אך לא יבא כנגד שלשתם ממש כי נשאר אותיות י"ה ולזה אמר וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּ שֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ בכף הדמיון שהוא לקוח מן שלשה שמות של אֱלֹקֵי האמורים בגדולים שהם אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב, ולזה אמר זה שאומרים 'מָגֵן דָּוִד'. ברם עדיין יש לדקדק למה נקיט האי לישנא ' זֶה שֶׁאוֹמְרִים ' והוה ליה למימר 'זֶה מָגֵן דָּוִד'? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שמקשים למה אמר 'זֶה שֶׁאוֹמְרִים מָגֵן דָּוִד' והוה ליה למימר ' זֶה אֱלֹקֵי דָּוִד ' ככתוב בדברי הימים (מלכים ב' כ, ה) במכתב ששלח אליהו הנביא זכור לטוב ליהורם בן יהושפט שאמר 'כֹּה אָמַר הֳ' אֱלֹקֵי דָּוִד אָבִיךָ' דנמצא נאמר בו אֱלֹקֵי דָּוִד כמו שנאמר באבות? ותרצו דהנביא אמר כן ולא כל ישראל, ועיין בספר שרש יעקב. ואנא עבדא אמרתי זה דוחק דלמה יגרע מאמר הנביא שאומר ברוח הקודש מן מאמר אישי ישראל?! ואמרתי לתרץ בס"ד דעיקר החשיבות והמעלה בזה הוא כאשר אומרים כן במטבע ברכות או בתפילה שאומרים זה בתמידות, ולא בסיפור דברים. ומה שנאמר בדברי הימים היה דרך סיפור. והנה לתירוץ המפרשים דתלו המעלה והחשיבות באמירה של רבים בזה יתיישב דקדוק אשר דקדקנו דלהכי נקיט רב יוסף בהאי לישנא זֶה שֶׁאוֹמְרִים ' מָגֵן דָּוִד ', פירוש שרבים אומרים 'זֶה' לאפוקי 'אֱלֹקֵי דָּוִד' בדברי הימים דאמירה זו היא מפי יחיד. וגם לפי התירוץ שתרצתי בס"ד יתיישב דקדוק דאמר זֶה שֶׁאוֹמְרִים בתמידות במטבע ברכות, מה שאין כן 'אֱלֹקֵי דָּוִד' אשר בדברי הימים אין זו אמירה תמידית במטבע ברכה אלא הוא סיפור מעשה שהיה ששלח לו מכתב בלשון זה. והנה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל כי שם מָגֵן נבנה מן ג' שמות אֱלֹקֵי, הנה בזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פד, יא) 'בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי' כי ידוע שהתיבה נקראת 'בית' וכמו שאמרו בספר יצירה שלשה אבנים בונות ששה בתים ארבעה אבנים בונות כ"ד בתים וכו'. וזהו 'בְּבֵית אֱלֹקַי' רוצה לומר בתיבה של אֱלֹקַי שאקח תיבת מָגֵן שהיא לקוחה מן תיבת אֱלֹקֵי האמורה באבות. ובמדרש שוחר טוב (מדרש שוחר טוב טז, ו) איתא על פי זה אמר דוד המלך אין לי לישב עם הגדולים אמתין לי עם הקטנים. יהא אברהם יצחק ויעקב בקיטון ומשה ואהרן בטרקלין ואני בסף זהו שאמר 'בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי'. ובמקום אחר פרשתי בס"ד הכוונה כי אברהם יצחק ויעקב הם בחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] ומשה ואהרן נצח והוד, ודוד במלכות שהיא סופא דכל דרגין והיא בסוד שער ודלת לכן הזכיר האבות במושב הקיטון שהוא חדר לפנים מטרקלין כי מן טרקלין נכנסין לקיטון ומשה ואהרן במושב הטרקלין כי מן נצח והוד נכנסין לחג"ת והוא בסף, דהמלכות היא בסוד שער. ולפי האמור כאן נפרש דברי המדרש בענין אחר כי דוד המלך ע"ה לא זכה לתואר אֱלֹקַי שהוא נזכר בתחילת הברכה אלא זכה לתואר מָגֵן הנזכר בסוף הברכה לכן אמר אני בסף.