או דילמא בשתי עבודות תנן — אחת חישב לשמו ובשניה שלא לשמו והכא ליכא למימר תפוס לשון ראשון שהרי ארבעתן העבודות חשובות זו כזו ליפסול את הזבח באחת מהן ואפילו לרבי מאיר מיפסיל:
ומהדר גמרא אהייא מהני לישני דסיפא דמתניתין קיימא הך בעיא:
אי נימא אשלא לשמו — ברישא והדר לשמו הא בין לר' מאיר בין לר' יוסי אפילו בעבודה אחת מיפסיל לר' מאיר דהא אמר תפוס לשון ראשון לרבי יוסי נמי מיפסיל דהא ר' יוסי אף בגמר אית ליה כלומר תחלת דבריו של אדם וסופן בכולן דעתו נתפסת וכולן מתקיימין:
אלשמו ושלא לשמו — דאי בעבודה אחת נמי פסיל ליה מתני' תו לא מיתוקמא כרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון ולשון אחרון לא חייל:
אי נימא כדקתני — שחט וקיבל והלך וזרק כולן שלא לשמו ולאו או קאמר למה לי בכולהו הא בחדא קי"ל בזבחי' בשמעתא קמייתא דהזבח נפסל:
לעולם — סיפא נמי דקתני לשמו ושלא לשמו בשתי עבודות ודקשיא לך היינו רישא לא תיקשי רישא מיירי דכי שחט חישב בה לשמו וכשזרק חישב בה שלא לשמו וסיפא מיירי דבשעת שחיטה חישב תרתי מחשבות חדא על השחיטה לשמו וחדא על הזריקה שלא לשמו:
דאמר הריני שוחט לשמו — על מנת לזרוק שלא לשמו והכא ליכא למימר תפוס לשון ראשון דהא אעבודה אחריתי קאי לשון שני וקא משמע לן מתני' דמחשבין מעבודה לעבודה כלומר דמחשב בשעת עבודה זו על חברתה לעשותה במחשבת פסול נפסל מיד ואפילו לא עשה השניה במחשבת פסול כמו שחיטה:
והיינו בעיא דרב פפא — דאמר מחשבים מעבודה לעבודה בשחיטת קדשים בפ"ק (ד' י) דאמרינן התם מתקיף לה רב פפא דילמא הא קמ"ל דמחשבין מעבודה לעבודה:
השתא לשמו ושלא לשמו — דעבודה ראשונה בכשרות אמרת פסול במחשבת עבודה שניה:
שלא לשמו ולשמו מיבעיא — דכיון דנפסל בעבודה ראשונה מהיכן יחזור ויוכשר:
אלא לאו בעבודה אחת — ותנא לשמו ושלא לשמו לאפוקי מדרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון ותנא שלא לשמו ולשמו דלא תימא תפוס לשון אחרון דהא הדר ביה מקמא וכי שחיט אהאי בתרא קא שחיט קמ"ל דר' יוסי הוא דאמר בכל דבריו אדם נתפס ולא הדר ביה אלא אתרוייהו איכוין:
ומדסיפא — שלא לשמו ולשמו בעבודה אחת קאמר דבשתי עבודות לא איצטריך:
רישא — דלשמו ושלא לשמו נמי אף בעבודה אחת ור' יוסי היא:
לעולם בשתי עבודות — ודקשיא לך פשיטא הא איפסיל ליה מעבודה קמייתא:
איידי דתנא לשמו ושלא לשמו — לאשמעינן דמחשבין מעבודה לעבודה כדלעיל תנא נמי שלא לשמו ולשמו:
שלא לאוכליו — לחולה ולזקן שאין יכולין לאכול כזית ואין בו מנויין אחרים אלא הן:
פסול — דאיש לפי אכלו כתיב (שמות י״ב:ד׳) הראוי לאכול:
שלא למנוייו — נימנו עליו חבורה זו ושחטה לשם חבורה אחרת:
לערלים — ישראל שמתו אחיו מחמת מילה והן פסולין מלאכול פסח דכתיב כל ערל לא יאכל בו (שם):
טמאים — נמי אסורים בקדשים ובכרת הן על אכילתן:
הכא פשיטא בעבודה אחת קאי — דהא חדא מחשבה הוא דאיכא:
רישא נמי בעבודה אחת — כלומר אפילו בעבודה אחת ודלא כר' מאיר:
מידי איריא — וכי ראיה היא זו:
סיפא — דבמחשבה אחת מיירי ליכא לאוקומה אלא בעבודה אחת:
רישא — דמיירי בשתי מחשבות איכא לאוקומא אי אף בעבודה אחת ודלא כר' מאיר:
אי בשתי עבודות — ולא בעבודה אחת ור' מאיר:
לאוכליו ושלא לאוכליו — כדמפרש ואזיל:
היכי דמי אי נימא בשתי עבודות — שחטו לאוכליו ע"מ לזרוק שלא לאוכליו ואשמעי' דכשר:
וטעמא מאי משום דאין מחשבת אוכלין — אין מחשבת פסול האוכלין כגון חולה וזקן פוסלת בזריקה דבשחיטה הוא דכתיבי אוכלין לפי אכלו תכוסו והיינו תשחוט כדמתרגמי' ושחט ויכוס:
ה"ג בעבודה אחת כגון בשחיטה דמהני' בה מחשבת אוכלין פסול — ואפי' כה"ג דאמר לאוכליו ושלא לאוכליו:
והא קיימא לן — לקמן (פסחים דף סא.):
מקצת אוכלין — כגון הכא דנימנו בו ראויין לאכול ושחטו לשם כולן כשר דהא כולה שחיטה נמי משום אוכלין צריכה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולקמן מפרש מאי שנא דלשמו ושלא לשמו פסול ולאוכליו ושלא לאוכליו כשר:
