מסכת פסחים דף מ״ג עמוד א׳

שהגיעו לפרקן ולא הגיעו לשנים שיש להן שערות כאילו הגיעו לפרקן והן לא הגיעו לכלל שנים ובושות על כך:

עשירות טופלות אותן בסולת ומשיר את השער:

סטכת לא איתפרש:

אנפיקינון במנחות תנן אנפקינון לא יביא ומפרש ר' יהודה אנפקינין הוא שמן זית כו':

ומעדן את הבשר אשקלייר"א:

שיהא בקי בהן שידע ממה הן עושין אותו שיהא נזהר בהן כשיביאו לו כותח ידע שיש חלב ויש שם חמץ אם פסח הוא:

מתכילתא שום לפתן ללפת בו את הפת:

כיון דשמע שקראו שמו כותח:

למה מנו חכמים את אלו תימה לרשב"א הא איצטריך למנותם לאשמועינן שהן בלאו ולא בכרת ותירץ ר"י דלא הוה ליה לאשמועינן אלא תרי מינייהו חד לנוקשה בעיניה וחד ע"י תערובת ועוד הקשה דת"ק שמנאם לית ליה האי כללא דהא איכא תכשיטי נשים שהן מין דגן ואין עובר בפסח אלא רבי אליעזר הוא דקאמר לה:

מאן תנא חמץ גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו ותימה לר"י דבפ"ק דחולין (דף כג:) בעי רבי זירא הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו שיאור דמאן אי דר"מ לר"מ מדלקי עליה חמץ הוא והשתא מנא ליה דהוי חמץ לענין תודה דילמא שאני חמץ בפסח דרבייה קרא למלקות (גרידא) ואור"י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן מיניה חמץ נוקשה והא דתניא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נג:) אין מחמיצין בתפוחים דהוי חמץ נוקשה כדמשמע התם היינו לכתחילה אבל בדיעבד כשר:

ונותנו לפני כלבו דר"מ לרבי יהודה מדאורייתא אפי' באכילה שרי כדאמרינן בפ"ק דחולין (דף כג:) דמצה מעלייתא היא אלא מדרבנן אסור:

ואילו נוקשה בעיניה לא קתני וא"ת ונימא דמשום הכי לא חשיב ליה משום דכ"ש הוא כדאמר רב נחמן וי"ל דאי כ"ש הוא הוה ליה למיתני לאשמועינן דלית ביה כרת:

ההוא כל לאתויי נשים תימה לר"י הא תרי כי כל כתיבי גבי כרת כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכי כל אוכל מחמצת ונרבינן עירובו לכרת ואפילו לרבנן דלא דרשי כל כי כל דרשי ואור"י דפשיטא ליה לגמרא דאתא לשום דרשא:

תניא אמר ר' יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כותח הבבלי ושכר המדי ושאר המנויין במשנה והלא בכלן יש בהן מין דגן אלא כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן כי ההוא דאמר להו הבו לי מידי למכלא ביה רפתא שמע דקאמרי הבו ליה כותחא הוה בהדיה בשרא כיון דשמע כותח פירש דידע דאית ביה נסיוביה דחלבא:

הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת אמרינן מאן האי תנא דאית ליה חמץ דגן גמור על ידי תערובות כגון כותח הבבלי וכיוצא בו ונוקשא בעיניה כגון עמילן של טבחים וזומן של צבעין וקולן של סופרים בלאו אמר רב יהודה אמר רב ר"מ הוא דתניא שיאור ישרף וכו' ואוקימנא [דשיאור] דקרי ליה ר"מ שיאור והוא הכספת פנים תני ישרף וכן שיאור דקרי ליה ר' יהודה שיאור והוא כקרני חגבים תני ישרף ושיאור דר' מאיר דהוא הכספת פנים כגון נוקשא בעלמא הוא אומר ר' יהודה נותנו לפני כלבו כלומר מותר בהנאה. ור' מאיר אומר האוכלו בארבעים מיהא שמעינן לר' מאיר דאמר נוקשה בעיניה בלאו פי' נוקשה שאינו חמץ גמור וכל שכן חמץ על ידי תערובות.

רב נחמן אמר מתני' ר' אליעזר היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים על עירובו בולא כלום שמעי' ליה לר' אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו וכש"כ נוקשא בעיניה רב יהודה לא אמר כרב נחמן אמר לך רב יהודה ר' אליעזר לא אמר אלא ע"י תערובות שהוא בלאו אבל נוקשא בעיניה לא:

תניא כרב יהודה כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל מחמצת לא תאכלו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת ליה בהדיא על עירובו בלאו ר' אליעזר ואלו הני דפשיטנא דאינון נוקשא בעיניה זומא של צבעין ועמילן של טבחים וקולן וזיתום שיירינהו ש"מ דלית ליה לר' אליעזר נוקשה בעיניה בלאו ואיתוקמא דמתני' ר"מ היא. ואפי' הכי דרשינן טעמא דר' אליעזר עירובו בלאו מנא ליה ופשטי' מדוקיא דקרא מדהוה ליה למכתב מחמצת לא תאכלו וכתב כל מחמצת לא תאכלו ואפי' ע"י תערובות בלאו ואם תאמר אי הכי אפי' כרת נמי ליחייב דהא כתיב מחמצת ונכרתה ודחי' ההוא (מחמץ) [מחמצת] דכרת מיבעי ליה להכין אין לי חמץ שנתחייב עליו [כרת] אלא חמץ שנתחמץ מאיליו נתחמץ ע"י ד"א כגון ע"י שאור וכיוצא בו מנין ת"ל כי כל אוכל מחמצת ונכרתה לרבות את שנתחמץ מחמת ד"א אי הכי מחמצת דלאו נמי להכי הוא דאתא ושנינן טעמא דר' אליעזר דדריש מכל מחמצת ואפילו עירובו אי הכי כרת נמי הכתיב ביה כל ההוא כל לרבות הנשים שחייבות בחמץ ודייקי' דוקיא דהני קראי בלאו דחמץ כתיב כל מחמצת לא תאכלו כתב כל מחמצת לרבות כל המחמיצין ואפי' ע"י תערובת לא תאכלו לאוקמיה בלאו. וכרת דחמץ כתיב ביה (לא תאכל) [כי כל אוכל] מחמצת בא ללמד לכל בני אדם שהן האוכלין שנאמר כי כל מחמצת ונכרתה (ולא) [ועוד] כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה חד כתיבא לרבות כי כל מי שיאכל ואפי' נשים וראיה מדלא כתיב אוכל כל מחמצת ונכרתה אלא כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ש"מ לאוכלין קא מזהיר ואפילו נשים חייבות באכילת חמץ ומוזהרות באכילת מצה בפסח:

גמרא מאן תנא חמץ דגן ע"י תערובות ונוקשה בעיני' בלאו פי' כל שאין חימוצו יפה או שאינו ראוי לאכילה נקרא חמץ נוקשה ואסקינן דרבנן סברי חמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה דלאו כלום הוא פי' שאין לוקין על אכילתן. ולענין פסק רבי' אלפסי' ז"ל פסק הלכתא כרבנן דלית להו (נ"ל דחסר כאן תיבת לאו, המעתיק) לא בנוקשה בעיניה ולא בחמץ דגן גמור על ידי תערובת אלא היכא דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס. ור' זרחיה ז"ל פסק כר' מאיר ור' אליעזר דאית להו נוקשה בעיניה וחמץ גמור על ידי תערובת בלאו. והרי"ט ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל שאמר בשם הרמב"ן ז"ל פסקו עיקר כפסקו של רבי' אלפסי ז"ל שפסק כרבנן. וכתב רבי' אלפסי ז"ל אע"ג דאמרי רבנן על עירובו ולא כלום מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא איכא ע"כ ואיכא מאן דסבר דאיסורא דרבנן קאמר אבל איסור' דאורי' ליכא ואע"ג דקיל"ן חצי שיעור אסור מן התורה הני מילי בעיניה אבל ע"י תערובת לא ואיכא מ"ד דאיסורא דאוריית' קאמר והרי הוא בכלל חצי שיעור דאסור מן התורה. וכתב הרי"ט ז"ל והכי משמע טפי לישנא דרבי' ז"ל ע"כ:

יתבאר למטה שהשיאור הוא שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו וכשהגיעו לשיעור זה אינו חמץ גמור והרי הוא כנוקשה ואסור ומתוך כך ישרף ולא יהנה ממנו אף ליתנו לכלבים שלא יבא בו לידי מכשול ומ"מ אם אכלו פטור ומתוך כך לאחר הפסח מותר לדעת קצת כמו שביארנו אבל סידוק והוא שנסדק כקרני חגבים וכל שכן אם רבו סדקיו עד שנתערבו זה בזה האוכלו חייב כרת ואם התרו עליו למלקות לוקין עליו:

איסור חמץ אין בו הפרש בין שחמצו על ידי דבר אחר בין שנתחמץ מאליו וכן אין באיסורו הפרש בין אשה לאיש שהרי כל מצות לא תעשה שבתורה נשים חייבות בהם חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים כמו שיתבאר במקומו ואע"פ שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות במצה מיהא לילה הראשון חייבות כך שנו רבותינו כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול:

בפירש"י בד"ה לענין כרת לא כתיב כל מחמצת אלא כל אוכל חמץ כו' עכ"ל מדברי הר"ן דהאי קרא כי כל אוכל חמץ למיעוטא אתא מדכתיב כי כל אוכל מחמצת אם במחמצת ענוש כרת דהיינו נתחמצת מחמת ד"א כל שכן שנתחמץ מאליו ל"ל למיכתב כי כל אוכל חמץ אלא לאשמעינן כל האוכל הוא בכרת ואין כל חמץ בכרת למעוטי עירובו לר"א כו' עכ"ל [*] וכך הם דברי בעל המאור ע"ש באורך אבל קשה לפי זה דאי מיתורא דקרא דכל אוכל חמץ כו' קא ממעט תערובת חמץ א"כ מאי פריך לקמן ומאי חזית דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו כו' הא ליכא למימר דאתי כל לרבות עירובו שהרי מיעטו מיתורא דקרא דכל אוכל חמץ כו' דלא משמע מיניה למעט נשים ועוד דלא אצטריך למעוטי דמהיקשא דחמץ למצה נמי אמעיטו נשים ועו"ק במה שהקשו התוס' אהא דמשני כל לאתויי נשים תימה לר"י הא תרי כי כל כתיבי כי כל אוכל חמץ וגו' וכי כל אוכל מחמצת ונרביה עירובו לכרת כו' עכ"ל הא ע"כ ליכא למימר הכי דע"כ ההיא יתורא דקרא דכי כל אוכל חמץ אתא למעוטי תערובות דאל"כ לא נכתוב כלל ההוא קרא כמ"ש בעל המאור והר"ן וע"כ הנראה לשיטת התוס' דהא דיליף בברייתא נתחמץ מחמת ד"א מכל מחמצת לאו מלשון מחמצת קא יליף ליה וכן מוכחת הסוגיא דפרק כל שעה דקאמר ור"י מחמת ד"א מנליה מדאפקיה רחמנא בל' מחמצת משמע דלתנא דברייתא דאתי כר"ש לאו מלשון מחמצת קא יליף ליה ועוד אי לשון מחמצת משמע מחמת ד"א היאך ס"ד למימר מעיקרא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו אלא דה"פ דברייתא מחמצת ונכרתה למאי אצטריך כיון דכבר כתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו' ותאמר דאי מכל אוכל חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת ד"א מנין להכי אצטריך מקרא דכל מחמצת לרבות מחמת ד"א והשתא ניחא דכל אוכל חמץ וגו' לאו יתורא דקרא הוא דאי לא הוה כתיב כי כל אוכל חמץ וגו' הוה מוקמי' כי כל אוכל מחמצת וגו' לנתחמץ מאליה דוקא ובברייתא לאו למעוטי תערובת נקט האי קרא דהא ודאי איצטריך לגופיה כמ"ש אלא דה"ק יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ וגו' ולא שמעינן מההוא קרא אלא חמץ בעיניה וכן יש לכוון פרש"י עד"ז שכתבנו ותו לא מידי וק"ל:

תוס' בד"ה מאן תנא כו' משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי כו' אפי' איסור לא היה בו כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא משמע להו הכי דהא בתערובת חמץ דפליגי חכמים דאינו בלאו מ"מ איסורא איכא כמ"ש כל הפוסקים שכן מוכח מתוך הסוגיא וכן שיאור דר"י לר"י דפטור ממלקות ואיסורא איכא כדקתני לקמן במתני' דישרף ודו"ק:

בד"ה ואלו וכו' וי"ל דאי כ"ש הוא ה"ל למיתני לאשמעי' דלית ביה כרת עכ"ל ובהא יתיישב דמייתי ת"כ דרב יהודה מדלא קאמר נמי נוקשה בעיניה אמאי לא הוכיח כך מהך ברייתא גופא דאייתי רב נחמן דקתני בה רא"א על עירובו בלאו ולא קאמר נמי הכי בנוקשה בעיניה משום דהתם לא נחית לאשמעינן דליכא כרת בתערובת אלא דמיהת לאו אית ביה ואיכא למימר שפיר דכ"ש בנוקשה דהוא בלאו לפי סברת ר"נ אבל הכא דקתני יכול יהא ענוש כרת כו' דנחית לאשמעינן דליכא כרת בתערובת א"כ לפי סברת ר"נ ה"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' בנוקשה ליכא כרת וניחא נמי לסברת ר"נ ליכא לאקשויי דתני במתניתין זו ואצ"ל זו דברישא קתני באיסור לאו ד' מיני מדינה שהן תערובות חמץ ובתר הכי קתני ג' מיני אומניות שהן חמץ נוקשה דיש לומר דבמתני' נחית נמי למיתני שאלו אינן בכרת והוה ליה נוקשה לא זו אף זו לסברת רב נחמן ודו"ק:

ודע דבכל נוסחות שלפנינו בגמ' בדברי ר"נ קאמרי' ושמעינן ליה לר"א דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובת בלאו וה"ה נוקשה בעיניה וקושטא דכ"ש הוא כדברי התוס' כדקאמר בסמוך לסברת ר"נ ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ כו':

בתוס' ד"ה מאן תנא וכו' הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה וכו' שאני חמץ בפסח דרביה קרא למלקות ואר"י וכו' כצ"ל:

בא"ד אין מחמיצין בתפוחים וכו' פירוש אחלות תודה קאי שצריכין להיות חמץ אין מחמיצין אותן בתפוחים דלא הוי אלא חמץ נוקשה אלמא דחמץ נוקשה לא הוי חמץ ומשמע דהוה לכ"ע ומשני היינו לכתחלה וכו' דלכתחלה צריך להחמיץ בחמץ גמור לכ"ע אפילו לר' מאיר ע"ש:

ד"ה ואלו נוקשה וכו' הוי ליה למיתני לאשמעינן דלית ביה כרת אין להקשות דלמא אין ה"נ ס"ל דאית ביה כרת דא"כ לא אשתמיט שום תנא דאית ליה דנוקשה הוי בכרת כדלקמן בתוספות ע"ב:

בגמרא תניא אמר רבי יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא כו' למה מנו חכמים את אלו כו'. ותמיהא לי טובא דלכאורה משמע דלא קאי האי כללא אלא אהנך פרטי דנוקשה ובתערובות לא שייך לישנא דכל שהוא מין דגן כדאיתא להדיא בפרק כיצד מברכין דף ל"ו ע"ב בהא דאמרי רב ושמואל כל שהוא מחמשת מינים מברכין במ"מ וקאמרי נמי כל שיש בו ומסקינן התם דאיצטריכו תרווייהו דאי איתמר כל שהוא הו"א בעיניה קמ"ל כל שיש בו דאפילו ע"י תערובת מיהו משום הא לא איריא דאפשר דאמורא צריך לפרש דבריו יותר אבל בלשון תנאים הכל בכלל בין נוקשה בין תערובת אלא דיותר קשה אי לענין תערובת מאי כללא הוא דאכתי לא ידעינן במאי איירי אי בכזית בכא"פ או בנותן טעם או במשהו וליכא למימר דסמיך בהא אסברא מאי דשייך בכל האיסורין הא ודאי ליתא דהא משמע מל' הרי"ף והרא"ש ז"ל דאדרבה הנך דמתניתין אין בהן בנותן טעם דבנ"ט אפילו רבנן מודו וכדמסיק הטור וכל האחרונים דהנך לקיוהא בעלמא עבידי וא"כ ודאי לא שמעינן להו מכללא דהא בכל חדא מינייהו איצטריך לאשמעינן היא גופא דלקיוהא עבידא ומכל זה היה נ"ל לכאורה שזה דחקו לר"ת לפרש במתניתין דעוברין היינו מעל השלחן ואם כן הא דקתני נמי כל שהוא ממין דגן ה"ז עובר היינו מעל השולחן ואפילו נתערב במשהו נמי עוברין מהשולחן מדרבנן וכן לענין נוקשה כל שיש בו שום חשש נוקשה אסורים מדרבנן מיהא באכילה כדאשכחן בשיאור דר"מ לר' יהודה דאע"ג דלא חשיב ליה נוקשה דקאמר נותן לפני כלבו אפ"ה מודה דאסור באכילה מדרבנן כמ"ש התוס' בסמוך ולפ"ז קאמר רבי יהושע שפיר וכי מאחר ששנינו כלל גמור דכולן עוברין מהשולחן אם כן למה מנו את אלו וקתני בהן נמי לישנא דעוברין גופא. ולפ"ז קאמר גם כן דהרי אלו באזהרה לאו אכללא קאי אלא מילתא באפי' נפשיה כמ"ש בסמוך בלשון התוס' ולפ"ז נצטרך ג"כ לומר דכל מידי אסור במשהו אפילו נתערב קודם פסח אפ"ה אסורין לאכלן בפסח דחזר וניעור וכל זה דוחק ועוד הניחא לפר"ת אלא דאכתי לשיטת רש"י וריב"א דמתניתין קשה וצ"ע:

בתוספות בד"ה למה מנו תימא לרשב"א כו' ותירץ ר"י כו' ועוד הקשה כו' דהאיכא תכשיטי נשים כו' אלא ר"א הוא דקאמר לה עכ"ל. לכאורה נראה שעוד הקשה היינו הרשב"א ומסיק דר"א קאמר לה א"כ משמע מזה דהרי אלו באזהרה שייך אזה הכלל וסיומא דמלתא הוא דאל"כ אין מקום לקושיית הרשב"א הראשונה אע"כ כדפרישית ומסיק דכולה ר"א מסיק לה אלא דלפ"ז יש לתמוה בהא דמקשה הש"ס בסמוך מאן תנא ואי ס"ד דר"א מסיק לה תו לא שייך להקשות מאן תנא דהא קמן דר"א אמרה וסוגיא זו לא מצינו לכך נ"ל לפרש דהאי ועוד הקשה היינו ר"י שרוצה לפרש עוד תירוץ אחר אקושיית הרשב"א והיינו משום דעוד הקשה ר"י הא ת"ק לית ליה האי כללא דהאיכא תכשיטי נשים אע"כ דזה הכלל רבי אלעזר אמרה והא דקתני הרי אלו באזהרה ע"כ אתאן לת"ק כדחזינן בשקלא וטריא דשמעתין וממילא נמי דע"כ רבי יהושע אמילתא דר"א קאי דקאמר להאי כללא ור"י קאי בשיטת ר"א בהא ואם כן אין מקום לקושיית הרשב"א דהא לא שמעינן מהא דהרי אלו דאיירי לענין לאו או כרת כיון דהרי אלו באזהרה תנא אחרינא מסיק לה והא דמשמע לתלמודא דלאו ר"א מסיק לכולה מילתא דהרי אלו באזהרה היינו משום דאם לא כן לא הוי צריך למיתני הרי זה עובר בפסח אלא זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת אלא על כרחך דהרי אלו באזהרה באמת אתאן לתנא קמא נמצא דכל זה לפירוש ר"י דקאי בשיטת רבינו תם דעוברין היינו לענין אכילה אבל הרשב"א שהקשה קושיא הראשונה סובר כשיטת רש"י וריב"א דלעיל וסובר גם כן דהאי זה הכלל ת"ק גופא מסיק לה לכולה מלתא ואי משום דהאיכא תכשיטי נשים איכא למימר דלא חייש להאי דיוקא דבלא"ה ע"כ לאו כלל גמור הוא דהאיכא כמה מיני נוקשה דשרו להשהותן כגון עריבת העבדנים ופת שעיפשה ומלוגמא וכן שיאור דר"מ לר"י אע"כ דהאי כללא לא איירי אלא במידי דחזי לאכילה כיון דת"ק סבר תכשיטי נשים לא חזי לאכילה כמ"ש התוס' לעיל דמאיס טפי א"כ ממילא דלא שייך בהאי כללא אלא דמי' למלוגמא ופת שעיפשה כנ"ל נכון ומוכרח בפי' התוס' ושיטת הגמ' ודוק היטב. עוד מצאתי בס' תמים דעים סי' רמ"ה בשם הראב"ד ז"ל דת"ק ור"א לא פליגי לענין תכשיטי נשים אלא דת"ק לא חש לשנותו ור"א מוסיף על דבריו דכיון דמסקינן שלא הוצרכו לשנות אלא כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן כדי שיזהר לפרוש א"כ סבר ת"ק דכיון דמאיס ממילא פריש מיניה ואפושי פלוגתא לא מפשינן ודו"ק:

בפירש"י בד"ה מאן תנא כו' ותכשיטי נשים בעיניה הוא אבל נוקשה דאינו ראוי לאכילה כו' עכ"ל. ונראה דרש"י ג"כ מפרש כשיטת הראב"ד שכתבתי בסמוך דת"ק ור"א לא פליגי לענין תכשיטי נשים והא דנקיט רש"י בלישניה תכשיטי נשים טפי מאינך נראה דכיון דמלשון המקשה דקאמר מאן תנא דנוקשה בלאו ולא קאמר מאן תנא דאין בו כרת אלמא דפשיטא ליה טובא דנוקשה לאו חמץ מקרי ומאי פשיטות דהא לענין מי פירות אשכחן תנאי טובא דישרף מיד היכא שהוא נוקשה ובמס' מנחות איכא דנפקא ליה מקרא לרבות מנחת נסכים לחימוץ והיינו מי פירות דנוקשה הוא וכן לענין תודה כתבו התוס' כאן דאיכא קרא אע"כ דעיקר קושיית המקשה אנוקשה דאין ראוי לאכילה אמאי לקי הא קי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן כדמוכח לקמן במסקנא דכותח הבבלי ואם כן עיקר הקושיא מתכשיטי נשים דמאיס טפי כמ"ש התוס' לעיל והיינו דמקשה אסיפא דהרי אלו באזהרה ולא מקשה מרישא דקתני ואלו עוברין משום דרישא איירי לפרש"י לענין בל יראה ולא תליא בדרך אכילתן כן נ"ל ומזה הטעם עצמו הוצרך רש"י לפרש בתערובת חמץ שאינו בעין שנימוח כי היכי דתיהוי קושיית הגמרא מאן תנא דלקי דרש"י לשיטתו דטעמו ולא ממשו דאין לוקין היינו דהיכא שנימוח גוף האיסור אע"ג שיש בו טעם כזית כא"פ אפ"ה לא לקי כמ"ש בס' פרי חדש בהל' פסח סימן תמ"ב בשיטת רש"י ז"ל ע"ש אלא דמאי דפשיטא ליה דכותח הבבלי נמי מיקרי טעמו ולא ממשו לדעתי אין זה מוכרח כמו שאבאר לקמן ומשו"ה נקיט רש"י כאן כגון כותח הבבלי ושכר המדי וא"כ עיקר הקושיא משכר המדי דודאי טעמו ולא ממשו משא"כ לשיטת הסוברים דטעם כעיקר דאורייתא אפילו בנימוח היכא שיש כזית בכא"פ וטעמו ולא ממשו דקי"ל דאין לוקין היינו היכא שאין בו כזית בכא"פ ולפי זה קושיית הגמ' דהכא לאידך גיסא מאן תנא דבלאו ולא בכרת דהא בהנך עירובי חמץ דמתניתין משמע דאיכא כזית בכא"פ כדמקשה הש"ס לקמן בפשיטות אי בכא"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן אדר"א בכותח הבבלי ושקלא וטריא דשמעתין לא משמע הכי ודו"ק:

בתוספות בד"ה מאן תנא כו' משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלא ידע מהיכן משמע להו הכי אדרבה כל הפוסקים כתבו דאיסורא איכא וכדמוכח נמי מההיא דשיאור ישרף ולענ"ד במחילת כבוד תורתו דמהרש"א ז"ל אגב חורפא ושיטפיה כתב כן שאם רוצה לומר בכוונת התוס' דאפילו איסור דרבנן אין בו הא ודאי ליתא שהרי כתבו להדיא דאפילו איסור לא היה בו ומדלא כתבו אפילו איסור ליכא אלמא דפשיטא להו דודאי לכ"ע אסור מדרבנן וכמ"ש התוס' להדיא בסמוך בד"ה ונותנו לפני כלבו דאפילו שיאור דר"מ לרבי יהודה דלא חשיב ליה נוקשה אפ"ה מודה ר"י דאסור מדרבנן כ"ש בנוקשה גמור וכמ"ש התוס' ג"כ בההיא דחיטי קורדנייתא דנוקשה הוא ואין חוששין לקידושין ועיין לעיל בלשון התוס' בפ"ק וכן בנוקשה דמי פירות כתבו התוס' דלכ"ע אסור מדרבנן משום נוקשה וכך הסוגיא פשוטה אלא דעיקר כוונת התוס' כאן דמאן דלית ליה מלקות בנוקשה ה"ה דלא היה בו שום איסור דאורייתא אלא איסור בעלמא מדרבנן והיינו דקשיא להו מסוגיא דחולין דאיירי לענין תודה אי מיקרי חמץ מדאורייתא או לא וכמו שאבאר דבריהם בסמוך ולפ"ז אזלו להו כל הראיות דמהרש"א ז"ל דמ"ש כל הפוסקים דעירובו איסורא מיהא איכא היינו מדרבנן כמו שדקדק הכ"מ בהדיא מלשון הטור שכתב דלחכמים ליכא אלא איסורא בעלמא והיינו מדרבנן וכן במה שהביא משיאור ישרף נמי היינו מדרבנן כמו שכתבו התוס' להדיא במנחות דף נ"ג ויבואר לקמן ואם כוונת מהרש"א ז"ל נמי לענין איסורא דאורייתא ומ"ש שכ"כ כל הפוסקים היינו כמ"ש הב"י מסברא דנפשיה לדקדק דלא כמשמעות לשון הטור אלא דלכ"ע איסורא דאורייתא נמי איכא ומשמע ליה נמי דההיא דשיאור ישרף היינו מדאורייתא מדאסור להשהותן ולא שת לבו לדקדק בל' התוס' דמנחות דכתבו דמספקא להו אי שיאור דר"י אסור מדאורייתא או מדרבנן אלא כוונת מהרש"א ז"ל לדברי התוספות דריש מכילתין שכתבו להדיא דאע"ג דשיאור נוקשה היא ומותר לאחר פסח אף לרבי יהודה דליכא אלא חד קרא אפ"ה אסור להשהותו מדרבנן וא"כ משמע לכאורה דשיאור דר"י מיהא תוך הפסח אסור מדאורייתא אף ע"ג דליכא מלקות דקתני והאוכלו פטור וכמו שאבאר בזה בסמוך אלא דלפ"ז יש לתמוה ביותר כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא ידע מהיכא משמע להו משמעתין דהא ודאי מסוגיא דשמעתין יפה כתבו דמשמע דליכא איסורא דאורייתא דמהיכי תיתי ממ"נ אי ס"ל דחמץ נוקשה מיתרבו מכל מחמצת אם כן מלקי נמי לילקי ואי ליתא בכלל מחמצת דלא דרש כל אם כן איסורא מהיכא וכ"ש למאן דדריש כל לענין עירובו לחוד דחמירי ולא לענין נוקשה דקיל ולא הוי בכלל ריבוי דכל ואם כן איסורא דאורייתא היכא רמיזא ולכאורה היה נ"ל משום הא לא איריא דאיכא למימר דאפילו מאן דלא דריש כל היינו לענין חיוב מלקות אבל לענין איסורא לכ"ע דרשי כל כמ"ש התוס' לקמן ריש דף הסמוך בד"ה לענין חמץ נמי לענין דרשת כל דחצי שיעור וכמו שאפרש דבריהם שם דה"ה לענין דרשת כל מחמצת ודלא כפירוש מהרש"א ז"ל שם מ"מ מהרש"א ז"ל וודאי לא נחית להכי כדמשמע מתוך פירושו שם ולקמן וכמו שאבאר במקומו אי"ה. ועוד דאכתי מוכחי התוספות שפיר משמעתין והיינו מדאמרינן בסמוך תניא כוותיה דרבי יהודה וכו' ואילו נוקשה לא קאמר אלמא נוקשה לר"א לית ליה וא"כ ע"כ דאפילו איסור אין בו מדאורייתא דממ"נ אי דריש כל נמי לענין נוקשה מלקי נמי לילקי דהא ר"א ע"כ דריש ריבוי דכל אף לענין מלקות כדס"ל בעירובו אע"כ דלא דריש כל לענין נוקשה אלא לענין עירובו וא"כ איסורא דאורייתא בנוקשה מהיכא תיתי ואם כן יפה כתבו דמאן דל"ל מלקות בנוקשה והיינו ר"א דברייתא אפילו איסורא דאורייתא אין בו וכ"ש לחכמים דמקילי טפי מדר"א אף לענין עירובו כ"ש בנוקשה דקיל. כנ"ל ליישב להוציא מידי ספיקא דמהרש"א ז"ל שכתב דלא ידע מנא להו ולמ"ש הוכחה גמורה היא. מיהו בעיקר כוונת התוס' אפרש בענין אחר בסמוך ודוק היטב:

שם מאן תנא כו' משמע בשמעתין כו' כבר כתבתי בסמוך דהכי משמע טובא מסוגיא דשמעתין אלא מדסמכו התוס' דבריהם אלשון המקשה גופא דקאמר מאן תנא צריך לפרש דבריהם דמלשון המקשה גופא דייקו ויש לפרש דבריהם כמ"ש בס' ט"ז בא"ח סי' תמ"ב דאי ס"ד דאיכא איסורא דאורייתא לכ"ע לא שייך להקשות מאן תנא דהא מתניתין לא איירי במלקות ע"ש אלא שבספר חק יעקב קרא מלא בתמה תמוה על בעל הט"ז דהרי אלו באזהרה היינו ממלקות ולענ"ד אין בזה שגיאה לבעל ט"ז דוודאי אשכחן טובא דהרי אלו באזהרה היינו אע"ג דליכא מלקות אלא איסור דאורייתא גרידא והכי איתא להדיא בברייתא דריש פ' יוה"כ דאיתיביה ר"י לר"ל כל חלב לא תאכלו יכול כל שישנו בעונש ישנו באזהרה וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב אלמא דבחצי שיעור אע"ג דליכא מלקות אלא איסור גרידא אפי' הכי קתני בהן דישנה באזהרה וכהנה רבות בתלמוד דעונש לחוד ואינו מלקות ואזהרה לחוד לאו גרידא ומהא דקתני במתניתין ואין בו כרת ולא קתני ואין בו מלקות נמי ליכא למישמע מיניה כיון דעיקר מיעוט היינו מקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה דבעינן חמץ גמור משו"ה קתני ואין בו כרת וממילא דלאו נמי ליכא ואשכחן נמי כה"ג טובא בש"ס דקתני פטור מכרת אף ע"ג דליכא נמי מלקות דהא בהא תליא וצא ולמד מלשון הרמב"ם ז"ל בהא מילתא גופא שכתב דשיאור שהכסיפו פניו הרי זה אסור לאכלו ואין בו כרת ומדהשמיט דין המלקות אלמא דליכא מלקות דפוסק כסתם מתניתין דשיאור ישרף והאוכלו פטור ואין להאריך כאן בזה ויבואר במקומו ואף ע"פ שפוסק צריך לפרש דבריו יותר אפ"ה סמך עצמו דבמ"ש דאין בו כרת נשמע דמלקות נמי ליכא ועוד דאכתי קשה לרב נחמן דלא מוקי למתניתין כר"מ דע"כ לא קאמר אלא בנוקשה אבל בתערובת לא ואי ס"ד דאיסורא דאורייתא איכא לכ"ע שפיר מצי לאוקמי מתני' כר"מ ומתני' מילי מילי קתני דזה הכלל כל שהוא מין דגן בין עירובו בין נוקשה לעולם איכא אזהרה דהיינו איסורא אבל אין בהן כרת בשניהם אבל לענין מלקות בעירובו ליכא ובנוקשה איכא אע"כ דהיכא דליכא מלקות איסורא דאורייתא נמי ליכא למאן דלא דריש כל להא מילתא וכדפרישי. כ"ז כתבתי ליישב לפי שיטת בעל ט"ז:

אמנם כן נלע"ד כשנדקדק בהמשך ל' התוס' ובעיקר קושיית ר"י נ"ל לפרש בפשיטות בדרך היותר קרוב משום דמסוגיא דחולין דקאמר הש"ס אי לר"מ מדלקי עליה חמץ מעליא הוא אע"ג דליכא כרת אע"כ משמע מזה דהש"ס חושב לסברא פשוטה כיון דשיאור לר"מ נוקשה הוא ממילא חמץ גמור הוא דנוקשה מיקרי חמץ אלא הא דפטור מכרת היינו מגזירת הכתוב דבעינן חמץ גמור טפי לענין כרת מיתורא דקרא והיינו דקשיא ליה לר"י דבשמעתין לא משמע הכי מדמקשה הש"ס מאן תנא דעירובו נוקשה בלאו ולא קא מתמה לאידך גיסא מאן תנא דאין בו כרת אע"כ דמסברא לא מיקרי חמץ כלל ואפילו איסור לא היה בו אי לאו דרבייה קרא למלקות כדמשמע בשמעתין נמי בסמוך ואם כן קשיין סוגיות אהדדי דכיון דמצרכינן קרא יתירא לענין חמץ אלמא דליתא בכלל חמץ כלל מסברא אלא דהכא מרבינן לה מכל מחמצת דמיקרי נמי מחמצת וא"כ בתודה דכתיב חמץ ולא מחמצת ולא כל משמע דאין נוקשה בכלל וקשיא סוגיא דחולין כנ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד ותימא לר"י דבפ"ק דחולין כו' ע"ש לכאורה אין קושיית ר"י נמשך לדברי התוס' הקודמין לא מיבעיא למאי דמשמע מפי' מהרש"א ז"ל דמ"ש התוס' דמשמע בשמעתין היינו דאיסורא דרבנן נמי ליכא א"כ אין זה ענין לקושיית ר"י דאפילו אי איכא איסורא דרבנן נמי שייכא קושיית ר"י דהתם ודאי לענין תודה דאורייתא איירי אלא אף אם נפרש ל' התוס' כמ"ש לענין איסור דאורייתא אפ"ה מצי ר"י להקשות בפשיטות דאף אי אית ביה איסורא דאורייתא לכ"ע או אפילו מלקות משום דהוי בכלל מחמצת או בריבוי דכל אפ"ה לא מקשה מידי מפ"ק דחולין דכיון דליכא כרת בנוקשה ולא הוי בכלל חמץ גמור איכא למימר דלא מיקרי נמי חמץ לענין תודה וכ"ש לפי' מהרש"א ז"ל בשמעתין בסמוך דלאו מיתורא דכי כל אוכל חמץ ממעטינן להו מכרת אלא מפשטא דקרא דלא מיקרי חמץ אם כן קשה מתודה דפ"ק דחולין אבל למאי דפרישית בסמוך א"ש שזה בעצמו קושיית ר"י דפ"ק דחולין משמע דנוקשה מיקרי חמץ גמור אי לא דמעטיה קרא מגזירת הכתוב לענין כרת ומייתורא דקרא כמו שאפרש ובשמעתין משמע איפכא דלמלקות ולאיסורא נמי צריכא קרא משום דלא הוי בכלל לשון חמץ כנ"ל. מיהו קשיא לי מאי מקשה ר"י מסוגיא דפ"ק דחולין דלמא סוגיא דהתם אמסקנא דהכא קאי דתניא כוותיה דר"י דלר"א נוקשה לית ליה וא"כ ע"כ דמתניתין דהכא ר"מ היא וסבר דתרווייהו בעירובו ונוקשה הן באזהרה וקשה מנ"ל לר"מ לרבות תרווייהו דלמא רבוי דכל מחמצת לא אתי אלא לרבות עירובו לחוד כדס"ל לר"א או נוקשה לחוד אי ס"ל דנוקשה חמיר טפי ול"ל דלר"מ מרבינן תרווייהו מכל ולר"א חדא דאכתי במאי קמיפלגי אע"כ דבהא גופא פליגי דלר"א נוקשה לא הוי בכלל חמץ כלל ולא שייך לרבות מריבוי דכל ומשו"ה מוקי לה בעירובו דאשכחן מיהא בעלמא איסור דאורייתא אי משום דחצי שיעור אסור מן התורה אי משום דטעם כעיקר וכ"ש למאי דמסקינן דאית בהו כזית בכא"פ וכמו שיבואר אי"ה ור"מ סבר דאדרבא נוקשה לא צריך קרא לרבויי דחמץ גמור הוא אלא דמעטינהו רחמנא מכרת וריבוי דכל נמי לעירובו כר"א ואם כן מקשה הש"ס שפיר בפ"ק דחולין לר"מ מדלקי עליה ולא מוקי לקרא לעירובו דס"ל נמי דלקי אלמא דנוקשה חמץ גמור הוא ולא צריך קרא אלא למעטו מכרת ובלא"ה קשיא לי על תמיהתו של ר"י ועל תירוצו דהתם איכא נמי שום קרא וסתם דבריו ולענ"ד בפשיטות מצינן למימר דמה"ט גופא דמרבי ר"מ נוקשה בפסח מריבוי דכל כמו שפרש"י ומה"ט אמרינן דכ"ש עירובו והיינו משום דתרווייהו מכל נפקא או משום דעירובו לא צריך קרא אם כן מה"ט גופא מצינן למימר דמרבי ר"מ נמי נוקשה לענין מנחות מרבויא דכי כל שאור דמפיק לה לקמן אליבא דר"א לעירובו אם כן לר"מ מוקי לה לנוקשה ולעירובו כיון דשקולין הם או משום דעירובו ל"צ קרא כמו לענין פסח. וכ"ש דלמאי דמסקינן בפרק כל המנחות דף נ"ז ר' יוחנן אליבא דר"ע דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ והיינו משום דמגבלה במים והוי מי פירות עם מים דנוקשה מיהא הוי כדאיתא התם ע"ש ובתוס' דף נ"ג אם כן הרי לפנינו דאדרבא במנחות איכא ריבויא טפי לענין נוקשה מלענין פסח ויש ליישב ודו"ק ועיין לקמן בסוף הסוגיא. ובהכי הוי א"ש נמי הא דמקשה בסמוך ור"א עירובו בלאו מנ"ל ולא מקשה הכי לר"מ נוקשה בלאו מנ"ל אע"כ דנוקשה לר"מ מסברא אית ליה וממילא מוקי לרבויא דכל לענין עירובו וה"ט דר"י דקאמר שמעינן לר"מ דנוקשה בלאו וה"ה לעירובו דברוב הספרים גרסינן ה"ה כמ"ש מהרש"א ז"ל:

בא"ד ואור"י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן מיניה חמץ נוקשה עכ"ל ובפ"ק דחולין ביארו יותר דאיכא שום יתור לריבויא דנוקשה. ולענ"ד אף שאיני כדאי להשיב על דברי ר"י מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דאי ס"ל דאיכא קרא לרבויי נוקשה אם כן אכתי מאי קמבעיא ליה לרבי זירא בפ"ק דחולין בשיאור דר"י דהיינו אי לר"י ספיקא הוי ונפיק ממ"נ אי בריה הוי ולא הוי בכלל חמץ ולא בכלל מצה ואמאי הא איכא יתורא דקרא דנוקשה לענין תודה חמץ מיקרי ומסתמא דאין לחלק בין שאר נוקשה לנוקשה דשיאור כדמשמע בשמעתין וכמ"ש כל הפוסקים שפסקו דלא כסתם משנתינו דאלו עוברין לא לענין עירובו ולא לענין נוקשה משום דאידך סתמא דלקמן עדיף דתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דבנוקשה ליכא מלקות ואי ס"ד דנוקשה דשיאור דרבי יהודה לא חשיב כשאר נוקשה וכ"ש שיאור דר"מ אם כן אמאי דחינן לסתם מתניתין דאלו עוברין מהלכה משום אידך סתמא דלקמן דהא לא קשיין אהדדי דלעולם בעירובו ונוקשה דקחשיב במתניתין דאלו עוברין הן באזהרה והא דקתני לקמן שיאור ישרף היינו דשיאור דר"י נמי לא חשיב נוקשה אלא איסורא דרבנן. ועוד דא"כ רבי יהודה בהאי יתורא דתודה מאי דריש ביה דהא לא שייך בתודה שום נוקשה אחרינא אלא נוקשה דשיאור לחוד אם לא שנאמר דעיקר הריבוי היינו לענין מחמיצין בתפוחים כדמוקי התוס' דהיינו נוקשה דמי פירות וכ"ז דוחק גדול ועוד דכיון דמרבינן מיהא בתודה דנוקשה מיקרי חמץ אם כן אמאי קסבר ר"א בסמוך דעירובו בלאו ומרבי ליה מכל ואילו נוקשה לא קאמר ואדרבה טפי אית לן לרבויי נוקשה דאשכחן דמיקרי חמץ לענין תודה דקדשים ואף לקולא כ"ש דיש להחמיר ולקרותו חמץ להחמיר לענין פסח משא"כ עירובו לא אשכחן דחייב מלקות בשום דוכתא כדמשמע בשמעתין וכמו שיבואר וצ"ע גדול ליישב תירוץ ר"י דהא למאי דפרישית בסמוך בלא"ה נתיישב קושיית ר"י כדפרישית ודוק:

תד"ה מאן תנא משמע דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות וכו', וא"ת הא דאמר פ"ק דחולין וכו'. רבים נלאו למצוא פתח לפתוח בכוונת תוס' דהאיך תלי' הקושיא בדבריהם שלפניו. גם האיך משמע כן בסוג'. והעולה על כולם קשה מאי ס"ד יש לומר דבלא רבוי' הייתי אומר דמלקות ליכא ואיסורא איכא. ממנ"פ אם הוא חמץ הוי ג"כ מלקות. ואם לאו גם איסור לית בו. ומנין להמציא איסור בלא מלקות: ונלע"ד עפ"מ דאמרינן בריש פרק כל המנחות באות מצה וכו' מתקיף לה רב חסדא ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור וכו' מצה תהי' הכתוב קבעו חובה ע"ש. מבואר מזה דנוקשה לר"י נפקא מיד מצה ולכלל חמץ לא בא, וכמ"ש בפ"י בפסחים דשיאור דומה לחמץ נוקשה דעלמא והדין אם עשה מנחות של שיאור פסולי' דנפקא מידי מצה והכתוב קורא מצה תהי', אבל אינו לוקה דאינו בכלל לא תאפה חמץ. וכיון שכן י"ל גם בפסח כן בשיאור מסברא לא הוי חמץ רק דנפקא מכלל מצה. וא"כ י"ל דאיסור דאורייתא יש בו מקרא דכתיב שבעת ימים תאכל מצות. ובאמת מצוה ליכא רק בליל ראשון כדכתיב בערב תאכלו מצות. אלא דכוונת הכתוב דאין לאכול עיסה רק מצה. אבל בהחמיץ שיצא מכלל מצה לא תאכל. וגם נוקשה בכלל שיצא מכלל מצה. והוי לאו הבא מכלל עשה. אבל מלקות ליכא בלא ריבוי דאינו בכלל לא תאכל חמץ. אמנם נראה דזהו תלי' במה שפלפלו האחרונים לר' מאיר אם מסברא הוי חמץ, והא דצריך ריבוי דכל. היינו משום דהתורה מיעט' מכרת הייתי ממעט גם ממלקות. משום הכי צריך ריבוי. או להיפוך דמסברא לא הוי חמץ ומש"ה צריך ריבוי' למלקות והייתי מרבה גם לכרת מש"ה צריך מיעוט בכרת. והנה נראה דדינא הנ"ל תלי בזה אם נאמר דמסברא הוי חמץ רק בלא ריבוי הייתי ממעט ממיעוט' דכרת, מ"מ בלא ריבוי הי' עכ"פ איסור דאורייתא דממיעוטא דכרת לא שמעי' רק דלא הוי חמץ אבל לא שמעי' דהוא מצה. וכיון דמסברא הוי חמץ אין למעט רק דלזה הוי חמץ אבל לא דלהוי מצה, אבל אם נאמר דמסברא לא הוי חמץ, י"ל דמסברא הוי אפי' מצה. ועפ"ז מיושב דברי תוס'. והיינו דבל"ז לא הו"מ להקשות מההיא דחולין, דהי' אפשר לומר דמסברא הוי חמץ, ואצטריך רק ריבוי' דלא נמעט ממעוטא דכרת, וא"כ במנחות ילפי' הלאו כמו הסברא שבחוץ. ולזה כתבו תוס' דמשמע דנוקשה אפי' איסור דאורייתא לית בו בלא ריבוי, ומוכח כן מדסבר ר"י דתערובות חמור מנוקשה, ואם איתא דבנוקשה איסור דאורייתא יש בו דלא נקרא מצה כנ"ל, א"כ בודאי יש לריבוי מכל נוקשה דמסברא יש בו ג"כ איסור דאורייתא אע"כ דמסברא אף איסור דאורייתא לית בו, ומעתה אם איתא דמסברא הוי חמץ ואצטריך ריבוי שלא נמעט מכרת הי' הדין דבלא ריבוי איכא איסור דאורייתא וכנ"ל, אע"כ דמסברא הוי חמץ ושפיר קשה מההיא דחולין, וק"ל: