מסכת פסחים דף ק״א עמוד ב׳

א"צ לברך שניה על היין:

ממקום למקום מבית לעליה:

בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם כגון מים או פירות שאין טעונים ברכה חשובה בפני עצמן כגון (שבעת המינים) דודאי כיון דעמד והלך למקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחריתי היא וצריך לברך בתחלה:

אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן כלומר ברכה חשובה בפני עצמן כגון שבעת המינין הואיל ולא בירך אחריהן ועמד לילך למקום אחר לסעוד על קביעות הראשון הלך לברך אחריהם ברכה אחת על שתיהן ולפניהם נמי אין צריך לחזור ולברך:

לקיבעיה קמא הדר כלומר על דעת סעודה הראשונה הוא אוכל עכשיו לסיים סעודתו:

אחד זה ואחד זה בין שטעונין ברכה לאחריהן במקומן בין שאינן צריכין:

כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע כלומר לברך ברכה של אחריהן הואיל ועתידין לחזור:

ה"ג בד"א כו' ולא גרס בהא ר' יהודה:

אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן פירש רשב"ם כגון מים ופירות שאין צריכין אחריהם ברכה חשובה מעין שלש ומה"ט א"צ לברך במקומן הלכך עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחריתי היא וצריך לברך בתחלה אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן כגון יין וכל ז' מינין לקיבעא קמא הדר והא דתנן ברכות (דף נא.) מי שאכל ושכח ולא בירך לכתחלה צריך לברך במקומו בכל ז' מינים מיירי וברייתא דמייתי בסמוך לא גרסינן לשתות יין מדמדקדק הגמ' דאיירי בדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן מדקתני עקרו ולא דייק מדקתני יין שהוא מז' מינין אבל בברייתא דתניא כוותיה דרב חסדא גרסי' יין ומיהו קשה דאי הוה יין בכלל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן א"כ אמאי איתותב ר' יוחנן לעיל דרבי יוחנן איירי ביין דאמאי דקאמר ר' יוחנן אף ידי יין נמי יצאו קאמר ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר שינוי מקום א"צ לברך וברייתא איירי בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומן ועוד דא"כ פליג רב חסדא ארב ושמואל דאמרי לעיל ידי יין לא יצאו ולכאורה משמע דלא פליג אלא עם רב ששת עוד קשה דאמר בירושלמי ס"פ כיצד מברכין היה אוכל במזרחה של תאנה ובא לו במערבה צריך לברך אלמא בז' מינין נמי שינוי מקום צריך לברך ודוחק לומר דאתיא כרב ששת שאין הלכה כמותו לכך נראה דיין וכל ז' מינין לא הוו בכלל דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא פת וכל מיני פת שמברכין עליו המוציא או שמא כל מיני מזונות שיש בהם מה' מינין הוו בכלל דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ולהאי פי' נמי לא גרסינן בברייתא דבסמוך לשתות יין ולא בדתניא כוותיה דרב חסדא דבפת או בה' מינין מיירי מדקתני עקרו וכן הלכה בכל דבר חוץ מפת ומיני מזונות שהם מחמשת מינין א"צ ברכה אחריהם במקומן ושינוי מקום צריך לברך בהם ושינוי מקום היינו אפי' בחד בית כמו מאיגרא לארעא או מחדר לבית אבל מפינה לפינה לא ולכל הפירושים אם הלך באמצע סעודה למקום אחר יכול לשתות יין או מים בלא ברכה דכיון שהוא בתוך הסעודה לקיבעיה קמא הדר:

כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע כו' משמע היכא דאיכא היסח הדעת לא סגי שיברך ברכת המוציא אלא צריך שיברך ברכת המזון וא"כ הא דאמר לקמן (פסחים דף קג:) כיון דאמר הב וניבריך איתסר לכו למישתי היינו עד שיברך ברהמ"ז וכן משמע בכיצד מברכין (ברכות דף מב) דקאמר רבה ורבי זירא הוו אכלי סליקו תכא מקמייהו אייתי להו ריסתנא רבה אכל ורבי זירא לא אכל א"ל לא סבר לה מר סילק אסור מלאכול א"ל אנא אתכא דריש גלותא סמיכנא והשתא אם לא היה צריך לברך בהמ"ז למה לא אכל ויש לדחות דאותו מאכל היה מעורב בו לחם והיה לו טורח ליטול ידיו ולברך המוציא והא דקאמר הכא טעונין ברכה למפרע היינו משום שמא ישהו מלחזור עד שירעבו ואז לא יוכלו לברך ברהמ"ז כדאמר באלו דברים (שם דף נא:) ומיהו אם יצאו ולא בירכו למפרע כשיחזרו לא יברכו רק ברכת המוציא ותדע דאם לעולם טעונין ברכה למפרע אמאי איצטריך לאשמעינן כשהן חוזרין דמברכין ברכה לכתחלה פשיטא כיון דלעולם מברכין למפרע והא דאמר בשמעתין שינוי מקום צריך לברך היינו לפניו ולא למפרע וכן פירש רשב"ם ור"ח לקמן (פסחים ד' קג:) איתסר לכו למישתי עד דברכיתו בפה"ג ואע"פ שלא היה יודע אם רוצים לשתות בלא ברכה מ"מ היה מורה להם שלא ישתו בלא ברכה וכן נראה עיקר דהא בפ' כל הבשר (חולין דף קז:) אמר השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה לפי שמסיח דעתו ולא משמע שיצטרך בכל פעם לברך ברכת המזון ועוד דלקמן גבי חד בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא בפה"ג ומייתי ראיה מהב וניבריך דאסור למישתי עד שיברך ואי בפה"ג מייתי שפיר אבל אי אסור למישתי עד שיברך ברהמ"ז מנא ליה דאחר ברכת המזון יצטרך לברך בפה"ג אף על פי שיש לדחות דמוכח שפיר דאי אחר ברהמ"ז אין מברך בפה"ג דלא הוי הפסק בהב וניבריך אמאי אתסר למישתי אבל לא משמע הכי מדלא פי' עד דברכיתו ברכת המזון ובפה"ג וסברא הוא כיון דהב וניבריך הוי הפסק כאילו כבר בירכו סגי בברכת בפה"ג כמו אחר ברהמ"ז והא דתניא בתוספתא דברכות בעל הבית שהיה מיסב ואוכל קראו חבירו לדבר עמו אין צריך לברך כו' הפליג צריך ברכה למפרע וכשהוא חוזר צריך ברכה לכתחלה לאו כשחזר טעון ברכה למפרע אלא כשרוצה לצאת ומיירי שקראו להפליג ומברך שמא ישהה כדפרי' ותדע דאמר בפ"ג דיומא (ד' ל.) דיבר עם חבירו והפליג טעון נטילת ידים ומשמע דה"ה ברכת המוציא אבל ברהמ"ז לא קאמר דצריך ומיירי שלא ידע מתחלה שיפליג ואין הלכה כאותן ברייתות אלא אפילו ברכה לכתחלה לא צריך דקי"ל כרב חסדא דאמר לקיבעי' קמא הדר והנהו ברייתות וההיא דתוספתא אתו כרבי יהודה:

ואחד שינוי מקום אין צריך לברך ואיתותב ר' יוחנן ונדחה.

אמרי משמיה דרב הונא הא דאמר שנוי מקום צריך לברך לא אמרו אלא מבית לבית אבל מפנה לפנה לא ואסיקנא הכי תנינא לה במתניתא דבי בר הינק ומתמהי' וכי רב הונא מתניתא אתא לאשמעינן אלא כי הא דרב חסדא דאמר שנוי מקום צריך לברך ברכה אחרת לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה ראשונה והיא ברכת הזימון לאחריהן במקומן [אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן] אם הלך למקום אחר וטעם שם עראי אין צריך שם לברך מאי טעמא לקבעיה הדר ורב ששת אמר א' זה ואחד זה צריך לברך ברכה במקום שהלך ואחר כך יטעום שם ואותבי' על רב חסדא מהא דתניא עקרו רגליהם לצאת לקראת חתן וכלה כשיוצאין אין [טעונין] ברכה למפרע על מה שאכלו וכשחוזרין אין טעונין ברכה על הפת לכתחלה בד"א בזמן שהניחו שם זקן או חולה ודעתן לחזור אליהם אבל אם לא הניחו שם אדם כלל כשיוצאין טעונין ברכת המזון למפרע וכשחוזרין טעונין ברכת המוציא לכתחלה ודייקי' מדקתני עקרו מכלל דבדברים שהן מין דגן שטעונין ברכה לאחריהן במקומן עסקינן דאפילו ב"ה דאמרו מברך באיזה מקום שנזכר לא אמרו אלא מי שהחזיק בדרך שחזרתו למקום שאכל היא סכנה אבל אם לא החזיק בדרך וכ"ש מי שאינו עומד בדרך שאפי' ב"ה מודו דאינו מברך אלא במקו' שאכל וטעמא דהניחו שם זקן או חולה אבל לא הניחו שם זקן או חולה צריך לברך ואע"ג דהדר לקבעיה קשיא לרב חסדא ופריק רב נחמן בר יצחק מאן תנא עקירו' שצריך [להניח] שם זקן או חולה ר' יהודה היא דתניא חברים שהיו מסובין עקרו רגליהם לילך לבית הכנסת או לבית המדרש כשיוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשחוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה.

ותו יתיב רב חסדא וכו' עד לא אמרן אלא בדברי' שאין טעונין ברכה לאחריו במקומן אבל בדברי' שטעונין ברכה לאחריהם במקומן אין צריך לברך. פרשב"ם דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם כגון מים או פירות שאין טעונין ברכה חשובה אלא בורא נפשות רבות הלכך כיון שעמד עמידתו זו היא גמר סעודתו והאיך סעודה אחריתי וצריך לברך אבל דברים הטעונים עליהם במקומן ברכה חשובה כגון שבעת המינין דאית להו ברכה א' מעין שלש והילכך צריכה במקומן והואיל ולא בירך אחריהם ועמד והלך אל מקום אחר לסעוד על דעת קביעות הראשונה יכול לברך אחריהם ברכה אחת על שתיהן ולפניהם נמי אין צריך לחזור ולברך.

ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך פי' בין שטעונין ברכה לאחריהם במקומן ובין שאין טעונין שינוי מקום צריך לברך. ובתוספת הקשו על פי' רשב"ם ז"ל ודחו פירושו. וכתב הרא"ש ז"ל הלכך נראה שכל שבעת המינין לא הוי בכלל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן אלא דוקא פת כפשט המשנה מי שאכל ושכח ולא ברך דמשמע דאיירי בברכת המזון והאי דנקיט דברים בלשון רבים משום דאיכא פת לחם גמור ופת הבאה בכיסנין איכא דקבע סעודתיה עלויה או שמא כל מיני מזונות שיש בהן מחמשת המינין הוו בכלל הטעונין ברכה ע"כ. רבינו אלפסי ז"ל כן פי' דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן כגון פירות עץ אבל דברים הטעונים ברכה לאחריהן במקומן כגון פת ומיני דגן אין צריך לברך המוציא ע"כ וכן פי' ר"א ז"ל. ולענין פסק הגאונים ורבינו אלפסי פסקו הלכה כרב ששת דתניא כותיה ואין כאן בין בדברים הטעונין ברכה אחריהן במקומן בין בדברים שאין טעומן שינוי מקום צריך לברך ודוקא מבית לבית אבל מפנה לפנה לא כדתניא בבריית' רבינו רב הינך:

ורבינו שמואל ז"ל פסק כרב חסדא הלכך שינוי מקום בשבעת המינים שטעונין ברכה אחריהם מעין שלש כגון אכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר קודם שמברך אחריהן או שאכל בבית זה והלך לשוק וחזר למקומו וגמר סעודתו בכל אלו אין צריך לחזור ולברך דלקיבעא קמא הדר אבל שאר פירות ומשקין שאינם מז' המינין שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן אכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר צריך לחזור ולברך אבל מפנה לפנה בבית אחד אין צריך לברך ע"כ. ואפי' דכ"ע היכא דהניחו שם זקן או חולה או מקצת חבירים אפי' לרב ששת אין צריך לברך למפרע על מה שאכלו ולא לכתחילה על מה שרוצים לאכול:

וכתב הר"י קרה קושא ז"ל ואפי' הניחו שם זקן או חולה אין להם לעקור לכתחילה רגליהם אלא לדבר מצוה בדברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומם עד שיברכו ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע וכשהם חוזרין טעונין ברכה לכתחילה כתב הרא"ש ז"ל משמע הכא דהיכא דהסיח הדעת צריך ברכה למפרע על מה שאכל ואח"כ המוציא וקשה מהא דאמרינן בפרק כל הבשר השמש מברך על כל פרוסה ופרוסה וכתב דהנכון דמשום היסח הדעת אין צריך לברך כי אם המוציא על מה שאכל ואין צריך לברך למפרע על מה שאכל והא דאמרינן בכולא שמעתין שינוי מקום צריך לברך היינו מכאן ולהבא והא דאמרינן הכא כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע עצה טובה קמל"ן שיברכו קודם שיצאו שמא ישהו לחזור עד שלא יעלה להם ברכת המזון על מה שאכלו כדאיתא בפרק אלו דברים ומיהו לא ברכו (נ"ל דצ"ל שיברכו, המעתיק) למפרע ע"כ. ואפי' הר"י קרה קושא נראה דסבר דכשם שטעונה על מה שרוצה לאכול היכא דשינה מקום כן טעונה ברכה למפרע על מה שאכל:

כבר ביארנו באלו ששמעו קידוש בביהכ"נ שלא יצאו ידי יין והוא שאמרו שנוי מקום צריך לברך ומ"מ בזו דוקא מבית לבית אבל מפנה לפנה או מבית לעלי' לא ואע"פ שלענין קידוש אתה קורהו שינוי מקום קידוש שאני שהדבר תלוי בסעודה ואין נקרא מקום סעודה אלא המקום שהוא אוכל בו והרי אין דרך בני אדם לקבוע סעודה אלא במקום אחד שבבית אבל שתייה דרך בנ"א לקבוע בו מקום בכל מקום שבבית ושינוי מקום עיקר ענינו הוא שהלך למקום אחר ושתה שם ומ"מ אף כל שהלך למקום אחר וחזר לשתות בכאן הרי זה בכלל שינוי מקום וצריך לחזור ולברך כמו שיתבאר:

שינוי יין ר"ל שאחר שבירך בורא פרי הגפן ושתה הביאו לו יין אחר א"צ לברך עליו בפה"ג ובמסכת ברכות פרשו שמ"מ אם יש אחר עמו כגון בניו ובני ביתו מברך הטוב והמטיב ואם אין שום אדם עמו אינו מברך עליו כלום ובאחר עמו מיהא שהוא מברך עליו הטוב והמטיב י"מ דוקא כשהאחרון חשוב מן הראשון וכן פירשו גדולי הרבנים באחרון של ברכות ואף גדולי הדורות נסכמים עמהם וא"כ אין לו לברך עד שיטעימנו לאחר או שיכיר חשיבותו בריחו ומ"מ רוב מפרשים מסכימים לברך עכ"פ מפני שהברכה על שפע הטובה היא באה והוא שאמרו בתלמוד המערב בפ' כיצד מברכין ר' אכל חביתא וחביתא דהוה פתח אמר הטוב והמטיב ואי אפשר להיות בכולן אחרון אחרון חביב וכן הביאו ממה שאמרו בסנהדרין מ"ב א' בתוספת לבנה דליברך עלה הטוב והמטיב אטו כי חסרא מברך דיין האמת ולי נראה כדעת ראשון וזו של בכל חביתא וחביתא נ"ל שהדבר ידוע שהיין כשהוא הולך וכלה וסמוך לשוליו הוא מתקלקל ורוב פעמים התחלת החבית שפותחין עכשיו חשובה משולי אותה שעברה ואין זה צריך בדיקה וכן זו של סנהדרין אינה ראי' לדעתי שכל שהוא גוף אחד ואתה מברך על עלויו הטוב והמטיב ראוי לברך על קלקולו דיין האמת אבל בזו שהן שתי יינות אם על עלויו של זה הוא מברך מי שהטיב לו מה הכרח לברך על גריעותו דיין האמת הרי זה שלו לא נתקלקל ואף זה לא נתקלקל בידו והתבאר עוד בתלמוד המערב ואם הי' יין הראשון חדש תוך ארבעים יום והשני [ישן] מברך עליו בפה"ג והטוב והמטיב והוא שאמרו שם שינוי יין א"צ לברך חדש וישן צריך לברך וודאי על הדרך שאמר א"צ לברך שר"ל בבורא פרי הגפן עליה הוא אומר בחדש וישן שצריך לברך ופי' הגאונים שאם הי' שותה שכר תחלה ובא לו יין שמברך הטוב והמטיב ובורא פרה"ג ויש חולקין בזו כמו שכתבנו באחרון של ברכות [ובשותה] יין תחלה והביאו לו שכר יש אומרים שאף על זה מברך הטוב והמטיב ולא יראה כן:

שנוי פת יש אומרים שאף בזה צריך לברך הטוב והמטיב וכן כתבוה גדולי המפרשים בפ' כיצד מברכין בענין בירך על הפת פטר את הפרפרת ויש חולקין בזו הואיל ופת תקונו אף בידי אדם ואינו מסור אך לשמים לבד כיין:

כבר ביארנו בשינוי מקום שכל שהלך למקום אחר וחזר לשתות בכאן במקומו הרי הוא בדין שינוי מקום וצריך לחזור ולברך ומ"מ נחלקו בענין זה רב חסדא ורב ששת שלדעת רב חסדא דוקא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם ומאחר שאין טעונים ברכה במקומם כשנעתק ממקומו והלך ולא בירך ודאי סלק דעתו משם ועלה בדעתו לברך במקום שיזדמן לו ואחר שכן כשחזר למקומו לאכול או לשתות תחלת הנאה הוא וצריך לברך וכ"ש אם אוכל במקום אחר אבל בדברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם כיון שהי' לו לברך אחריהם לשם ולא בירך ודאי לא סלק דעתו מהם מאותה אכילה וכשחוזר למקומו ואוכל אין צריך לחזור ולברך שלקביעותו הוא חוזר וי"א שכן הדין אם אוכל לו במקום אחר ואין נראה כן ולדעת רב ששת אחד זה ואחד זה צריך לברך ואין אומרין לקיבעי' הדר:

ופירשו גדולי הפוסקים דברים שאינן טעונים ברכה לאחריהם במקומם כגון יין שהוא נתון לפנינו ופירות ומאחר שהם מצרפים פירות עם יין אלמא אף בפירות של שבעת המינים כן שהרי יין אחד מהם ואע"פ שהם טעונים ברכה חשובה ר"ל מעין שלש אין צריך לעשותה במקום שנאכלו ואין צריך לומר ששאר פירות שאין טעונין ברכה חשובה אלא בורא נפשות רבות שהם בדין זה ודברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם פירוש לדעת זה כגון [פת] ומיני דגן אפי' חביץ קדירה ודייסא שאע"פ שהן במעין שלש ר"ל על המחיה ועל הכלכלה מ"מ הואיל ומין מזון הם טעונים ברכה במקומם וגדולי הרבנים פירשו שכל שבמעין שלש טעון ברכה במקומו ואין לך שאין טעון מקום אלא מים ופירות שלא משבעת המינין שברכה אחרונה שלהם בבורא נפשות ואין נראה כן שהרי שמועה זו ביין היא שנויה ואנו קורין לה שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן אלא שדעת ראשון עיקר:

ונאמר על זה בגמ' מיתיבי ר"ל לרב חסדא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לצאת לקראת חתן או לקראת כלה וכו' ודעתם לחזור למסיבתם ומתוך כך אינם מברכים כשהם יוצאים אין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה במה דברים אמורים בשהניחו שם זקן או חולה אבל אם לא הניחו שם זקן או חולה כשהם יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים טעונין ברכה לכתחילה מדקתני עקרו ר"ל שהוא לשון המורה שלא כראוי עשו מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן עסקינן וכל שלא הניחו וכו' אין אומרין לקיבעי' הדר וקשיא לרב חסדא וי"מ שלא ממילת עקירת מדקדקים כן אלא מדקתני עקרו רגליהם לצאת לקראת חתן וכו' שמשמען של דברים שאלמלא מהירות המצוה לא היו עושין כן אלמא וכו' וי"מ מדקתני עקרו וכו' ומסיים בה כשהם יוצאים טעונים ברכה למפרע אלמא בדברים הטעונים ברכה במקומם עסקינן שאלמלא כן האיך טעונין ברכה למפרע הרי הם יכולים לברך בכל מקום שהם ואף כשהם חוזרים ולא ברכו למפרע מברכין עכשיו ברכה לכתחלה ולבסוף ברכה אחת על הכל לאחריהם כדין נמלך שהוא מברך פעמים ולבסוף ברכה אחת על הכל אלא ודאי בדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן שהם טעונים ברכה למפרע משום עקירת מקום שהרי כשם שאתה קורא שינוי מקום למי שהוא הולך למקום אחר ואוכל לשם כך הענין למי שהלך למקום אחר וחוזר ואוכל בכאן ואי אתה קורהו במקומן אא"כ מברך קודם שיעקור ממקומו:

ותירץ לו מאן תנא עקירות כלומר מאן תנא להך ברייתא שלמדנו מלשון עקירות שבה דבדברים שטעונין ברכה לאחריהם במקומן כל שלא הניחו שם זקן או חולה צריכים לברך ר' יהודה היא וכדתניא חברים שהיו מסובין וראו ששעת כניסה לבית הכנסת היא ועקרו רגליהם לצאת לביהכ"נ לשמוע קדיש או קדושה שאם להתפלל אף במקומו היתה תפלתו הפסק דהא צלויי ומיכל בהדדי לא אפשר ויש מי שאומר שאין התפלה הפסק אחר שאין בה חובה להפסיק ושיכול להתפלל אח"כ ועיקר הדברים כדעת ראשון והליכתו לביהכ"נ הוא לשמוע קדיש או קדושה או לבית המדרש לשמוע הדרשה ודעתם לחזור למסבתם כשהם יוצאים אין טעונים ברכה למפרע וכשהם חוזרים אין טעונין ברכה לכתחלה אמר ר' יהודה אימתי כשהניחו שם מקצת חברים אבל לא הניחו שם מקצת חברים כשהם יוצאים טעונין ברכה למפרע וכשהם חוזרים טעונין ברכה לכתחלה ומדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם הא שאין טעונים צריך לברך:

ויש גורסין הא שאין טעונין וכו' כשהן יוצאין וכו' וכשהן חוזרין וכו' ואינה שמאחר שדעתו לחזור ולשתות אין טעונין ברכה למפרע שהרי שינוי דעת של נמלך גדול הוא משינוי מקו' ולפניו הוא שצריך לחזור ולברך אבל לאחריו לא אלא ברכה אחת על הכל שלא הצריכו ברכה לאחריו בשינוי מקום הואיל ודעתו לחזור אלא בדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומם ומחשש שמא לא יחזור לו שם זהו תורף השמועות:

גמרא ל"ש אלא מבית לבית אבל מפינה לפינה לא כו' כצ"ל לגירסת התוס' לעיל וכ"ה ברי"ף והרא"ש ע"ש:

שם וטעמא דהניחו שם זקן כו' אבל לא הניחו שם זקן כו' בלאו דיוקא ה"מ לאקשויי מגופה דברייתא בסיפא ועיין במרדכי ודו"ק:

פרשב"ם בד"ה קשיא לר"ח כו' דאילו לר"ח אפילו לא חזרו כו' והכא מוכח דאפילו חזרו כו' עכ"ל לכאורה [א] ומאי קושיא דהכא בחזרו כיון דטעונין ברכה למפרע כשהן חוזרין ה"ל גמר סעודה בברכת המזון ובעי נמי ברכה לכתחלה אבל כשלא חזרו אי אפשר להן לברך שם ברכת המזון דטעונין ברכה לאחריה במקומה כשירצו לאכול שם אין להם לברך לכתחלה כיון שלא ברכו ברכת המזון עדיין לא נגמר סעודתן ולפי הפי' שכתבו התוס' דהיסח הדעת לא בעי אלא ברכה ראשונה וכשחזרו נמי אין מברכין ברכת המזון רק ברכה ראשונה ניחא ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא בדברים כו' אבל בברייתא דת"כ דרב חסדא גרסי' יין כו' עכ"ל וכמ"ש רשב"ם לקמן דאל"כ אמאי לא מייתי כרב חסדא מדרבנן דר"י וק"ל: