מסכת פסחים דף ל״ו עמוד ב׳

הדר ביה ר' עקיבא מהך הקישא דמצה ומרור ויליף ביכורים מבכל מושבותיכם:

אף מעשר שני בירושלים הואיל ואינו נאכל בכל מושבות מעתה משהביאו לירושלים שוב אינו יכול לחלל לאכול בחוץ כדאמרינן במסכת מכות (דף כ.) מחיצה לקלוט מדרבנן דמשקלטוהו מחיצות שוב אינו נפדה:

כר' אליעזר דאם נטמא פודין אותו ואוכלין אותו בכל מקום הלכך כי לא ניטמא נמי ולא נפדה נפיק ביה:

שאתו כשלא תוכל לאוכלו כגון זה שניטמא ונתת בכסף:

מאן שמעת ליה כו' ר' עקיבא לעיל בברייתא קמייתא וקממעט להו לביכורים מבכל מושבותיכם ולא מהקיש מצה ומרור:

ור' יוסי למה ליה למילף ביכורים מבכל מושבותיכם תיפוק ליה מלחם עוני מהיכא דנפקא ליה מעשר שני בשלמא ר' עקיבא לא פירש אוני:

ואמר מר במסכת מכות (דף יז.) אלו ביכורים. דכתיב בהו יד ולקח הכהן הטנא מידך (דברים כ״ו:ד׳):

תרומה מותרת לאונן ביבמות בהערל נפקא לן מוכל זר יתירתא זרות אמרתי לך ולא אנינות:

אוציא חטין ושעורין שיש במינן ביכורים א"ל אם כן נוציא כל חמשת המינין שיש במינן ביכורים דאנו לחם בעינן דממעטינן לעיל אורז ודוחן:

אי מצות מצות ריבה אפי' ביכורים נמי תימה לר"י דנימא אהני ריבוי לרבות יש במינו ביכורים ואהני מיעוט למעט ביכורי' ויש לומר דסברא הוא אי מרבינן הא מרבינן נמי הא:

דאמר ר' אליעזר נראה לר"י דהא דאיצטריך למימר כר' אליעזר היינו אי מחיצה לקלוט דאורייתא אבל אי מחיצה לקלוט דרבנן לא צריך דר' אליעזר דהא נאכל בכל מושבות שיכול להוציאו חוץ לירושלים ולפדותו ומיהו רבי אליעזר מצי סבר מחיצה לקלוט דרבנן ואיצטריך קרא לנטמא שיכול לפדותו אפי' בירושלים ואם תאמר והא מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל בנוב ובגבעון כדתנן בפרק בתרא דזבחים (דף קיב:) באו לנוב וגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני נאכלין בכל ערי ישראל ולקמן חשבינן הא נאכלין בכל מושבות גבי חלות תודה ורקיקי נזיר דקאמר ריש לקיש חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון ולכך מפיק להו מקרא אחרינא מושמרתם ולא מצי מפיק להו מבכל מושבותיכם וביכורים נמי נאכלין בנוב וגבעון ובכל ערי ישראל דמאי שנא והיכי ממעטינן להו מבכל מושבותיכם ויש לומר דהכא לא ממעטינן להו מבכל מושבותיכם אלא לזמן בית עולמים ולא לזמן נוב וגבעון ולקמן גבי חלות תודה ורקיקי נזיר איצטריך למידרש מושמרתם לזמן נוב וגבעון ולא לזמן בית עולמים:

מאן שמעת ליה דאמר מעשר שני נפיק ביה ר' עקיבא אע"ג דכמה תנאי דרשי מסורת ולא מקרא ולדידהו נפיק במעשר שני דלא דרשינן אוני מ"מ אע"ג דס"ל דמסורת עיקר א"א דלא דרשי המקרא לשום דרשה:

ורבי יוסי הגלילי תיפוק לי' שאינן נאכלין לאונן ואם תאמר לר' יוסי הגלילי מעשר שני תיפוק ליה מבכל מושבותיכם כמו ביכורים וי"ל דאי לאו עוני ה"א דמושבותיכם אתא דוקא לביכורים אבל מעשר שני שיכול להיות לו היתר בכל מושבות אם נטמא כר"א ה"א מצות מצות ריבה:

מה תרומה מותרת לאונן אף ביכורים תימה לר"י דבפרק בתרא דמכות (דף יז.) קתני ותרומת ידך אלו הביכורים אמר ר' שמעון וכי מה בא זה ללמדך אם לאכלן חוץ לחומה פירוש דכתיב ברישא דקרא לא תוכל לאכול בשעריך קל וחומר ממעשר הקל וכו' והשתא נימא דאיצטריך קרא דאי לאו קרא הוה אמינא דלא נילף ממעשר הקל דתרומה קרינהו רחמנא כדאמרינן הכא ונראה לרשב"א דלענין חוץ לחומה איכא למילף ממעשר טפי לפי ששניהן ענין אחד הן ששניהן טעונין קריאה והבאת מקום:

פרט לחלוט משמע דחלוט הוי לחם אלא דלא הוי לחם עוני והא דאמרינן בסמוך מאי חלות המסרת חלוט של בעלי בתים משמע דלא הוי לחם מדפטר מן החלה לקמן מיירי בבלילתו רכה כמו שאפרש לפנים אי נמי הכא בדהדר אפייה בתנור אך קשה דאמרי' בהחולץ (יבמות מ.) אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר ואפייה בתנור או באילפס לחם קרי' ביה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח ואומר רבינו תם דהתם נמי מיירי בבלילתו רכה דקודם אפייה לאו לחם הוא כלל ואחר אפייתו הוא דחשיב לחם וחשיב נמי לחם עוני כיון שבלילתו רכה:

ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו בבכורים כו' בא ר"ע למעט הבכורים ממצה וממרור ואמר בעינן מצה כמרור מה מרור אין מביאין ממנו בכורים כי ירק הוא ולא פירי כך מצה אין מביאים מן הבכורים ואקשי' אי הכי דמי שהוכשר למרור הוא שהוכשר למצה יש לומר [אי מה מרור] אין במינו בכורים כי ירק הוא ואין בכל מיני ירק בכורים ואף מצה בעינן דבר שאין במינו בכורים אוציא חטים ושעורים שיש במינן בכורים דתנן אין מביאי' בכורים חוץ משבעת המינים. ופרשי' בגמ' דהני שבעת המינים הן חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון זית ותמרים ת"ל מצות מצות ריבה אפי' בכורים יוצא אדם בהן והדר ביה ר' עקיבא והודה לר' יוסי הגלילי דקא ממעט לבכורים מבכל מושבותיכ' דתניא יכול יהא אדם יוצא בבכורים ת"ל בכל מושבותיכם תאכלו מצות מצה הנאכלת בכל מושבות יצאו בכורים שאין נאכלים בכל מושבות וכו' ואוקימנא לר' עקיבא מדקא ממעט לבכורים ממושבות ש"מ הדר ביה מההיא דתניא מצות מצות ריבה חטים ושעורים אע"פ שיש במינן בכורים:

מאי טעמא דרבנן דפליגי על ר' שמעון דאמרי בכורים אסורים לאונן ואמרי' דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ואמר מר ותרומת ידך אלו הבכורים הקישן הכתוב למעשר ובמעשר כתיב (דברים כו יד) לא אכלתי באוני מה מעשר אסור לאונן אף בכורים אסורים לאונן. ור' שמעון אמר לך התורה קרנהו תרומה מה תרומה מותרת לאונן דתניא בהדיא בגמרא יבמות פ' הערל אונן אסור במעשר ומותר בתרומה ובפרה טבול יום אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר כו' אף בכורים מותרין לאונן [והא] דכתיב בבכורים ושמחת בכל הטוב וגו' לאו למעוטי אונן הוא דאתא אלא ללמדך שאין מביאין בכורים [וקורין] אלא עד זמן שמחה והן ימי החג:

ת"ר לחם עוני פרט לחלוט ואשישה יכול לא יצא אלא בפת הדראה בלבד כלומר פת סובין שאוכל העני ת"ל מצות מצות ריבה אפי' כמצת שלמה שהיתה סלת יוצא בה לא מיעטה התורה אלא מצה עשירה כגון חלוט ואשישה והני מילי בלילה הראשון דגרסי' בירושלמי אר"י בן לוי אותו כזית שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח צריך שלא יהא בו משקין. ר' ירמיה אומר למצוה ר' יהודה בן פזי אומר לעיכוב היתיב [ר' בון בר חייא] והתנן חלות תודה ורקיקי נזיר יוצאין בהן והא אית בהו משקין אמר ר' יוסי תמן רביעית היא ומתחלקת לכמה מינין: יוצאין בפסח במצה עבה עד טפח כלחם הפנים ובמצה נא עד כדי שתפרס ולא תעשה גידין גידין:

תנו רבנן אין אופין פת עבה וב"ה אומרים מותר וכו' עד מאי פת עבה פת מרובה. כתב הרי"ט ז"ל דהא דלא אוקמה בפחות מטפח היינו משום דלא משמע ליה דאיכא מאן דשרי בפסח פת עבה יותר מן הנהוג כי היכי דתיהוי בה פלוגתא וכיון דאפיקתיה מטפח ולא אוקמו לן בגמ' שיעורא אחרינא להתירא לית לן למיעבד פת עבה כלל וזהו שנהגו העולם לעשות מצה של חובה דקה ומ"מ איפשר דבדיעבד לא אסרו עד טפח ע"כ בשם הרא"ה ז"ל:

הבכורים אסורין לאונן כמעשר שנאמר לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ותרומת ידך ודרשו בו ותרומת ידך אלו הבכורים ונמצא שהוקשו למעשר מה מעשר אסור לאונן אף בכורים כן אבל התרומה מותרת לאונן שנאמר בה וכל זר לא יאכל קדש וגו' זרות אמרתי לך ולא אנינות ולענין בכורים אין מביאין אותם קודם עצרת ולא מחנוכה ואילך ואף זמנים אלו אינם שוים אלא כל שמעצרת עד החג מביא וקורא מן החג עד חנוכה מביא ואינו קורא כמו שיתבאר במקומו:

עיסה שחלטה ברותחין אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ולא משום מצה עשירה אלא מפני שאינה בכלל לחם שאין לחם אלא האפוי בתנור ומה שאמרו ביבמות פרק החולץ מ' א' האי חלוט מצה הוא למאי הלכתא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח פירשוה גדולי הפוסקים בשאפוה אחר חליטתה בתנור או באלפס ולדעת זה מה שאמרו לחם עוני פרט לחלוט ואשישה כך פירושו לחם פרט לחלוט עוני פרט לאשישה ואשישה היא עוגה גדולה ונכבדת ומ"מ יש מפרשים את שתיהן משום עוני והחלוט אצלם דבר חשוב ונעשה לעונג בתבלין ומיני מתיקה ואיסורו משום מצה עשירה וזה שאמרו ביבמות מצה היא פירושו בחלוט במים לבד:

מאחר שכן שמא אתה אומר שלא יצא אדם ידי חובתו אלא בפת הדראה ר"ל שניטלה הדראתו והוא קמח לבן היוצא ראשון בשעת הריקוד ונשאר הקמח השני הנקרא בלשון חכמים סובין ובלשון לועזות פלאיישו"ל ת"ל מצות מצות ריבה אפי' כמצתו של שלמה ר"ל כל אחד כפי מה שרגיל בו ולא נאמר עוני אלא למיעוט האשישה שהיא גדולה ונכבדת עשויה שלא כדרך הרגיל להתכבד בה לפני גדולים ולפי דרכך למדת שפת הדראה הוא פת סובין ואף גדולי הפוסקים כתבו פי' פת הדראה פת סובין ויש מתמיהים מפני שחושבים שהסובין הוא מורסן ומתוך כך כתבו על גדולי הפוסקים שאין דעתם לומר פת סובין לבד שהרי פת סובין אינו חייב בחלה אלא פירושו פת עם סובין כלומר שלא ניטל הסובין ממנו ושבוש הוא שהסובין ודאי חייב הוא בחלה שהרי במסכת חלה אמרו חמשת רבעים קמח חייבת בחלה הן ושאורן וסובנן ומורסנן כלומר השאור שנתחמצה בו העיסה והסובין והמורסן שבה כגון שלא נתרקד הכל מצטרף לחלה ופי' שם דוקא בשהכל שם שאף זו דרך לישה הוא כמו שאמרו שכן עני אוכל פת בלוסה אבל אם ניטל מורסנן והחזירו לתוכה אינו מצטרף ומאחר שלא אמר כן אלא במורסן אלמא שהסובין מיהא בר חלה הוא ואפי' החזירו מצטרף כל שאין מקפיד על תערובתו כמו שיתבאר שם והרי למדת שסובין ומורסן שני דברים הם ושהסובין בר חלה אבל לא המורסן וזהו שביארנו שהקמח השני הוא הנקרא סובין והשלישי שאדם נותנו לתרנגולין הוא נקרא מורסן והראשון הלבן נקרא פת נקיה ואותו שלא נתרקד כלל אלא שהכל בתוכו נקרא פת קיבר וכבר ביארנו דברים אלו בשני של חלה וי"מ בהדראה שנתלעו מצד שהתולעת שבחטים נקרא דירה:

אין אופין בפסח פת עבה יותר מדאי לכתחילה מפני שרוב עביו מעמיד את לחלוחו ומעכבו והעיסה מתחממת בעצמה וקרובה לבוא לידי חמוץ ועובי זה שיעורו בטפח הא פחות מטפח מותר לעשותו לכתחלה ואע"פ שלחם הפנים היה צריך שיעור שלא יחמיץ והיה עביו טפח אם אמרו בפת עמלה לא נתיר בפת שאינה עמלה שהעמילה העיסה משתמרת בה הרבה מן החמוץ עד שלא היו צריכים ללישה מועטת ואע"פ שהיו לשים אותם אחת אחת ונמצאת לישתן בעיסה מועטת לא שהרי אמרו כל אחת היתה שני עשרונים ולא עוד אלא שאף לישתן אחת אחת לא מחשש חמוץ שהרי באפייה אין חשש חימוץ ולא היו נאפות אלא שתים שתים וכן שתי הלחם שהן חמץ ונילושות אחת אחת אלא שכך למדוה מן המקרא ומ"מ העמלה מעכבת החמוץ הרבה וכן אם אמרו בעצים יבשים ובזריזים ובתנור חם ר"ל שמתבער בכל יום ובתנור של מתכת אין ראוי לומר כן בשאין זריזים ובעצים לחים ובתנור צונן ובתנור של חרס הא בשאר ימים טובים אופין פת עבה וכמו שביארנו בשני של יום טוב שאופין פתין וגריצין אע"פ שיש טורח יתר:

בד"ה אוציא חטה כו' [וא"ת] א"כ נוציא כל ה' כו' ואנו לחם כו' עכ"ל כל זה מדברי קושייתם דהיאך ס"ד למימר אוציא חטין כו' דא"כ אמעיטו גם כל שאר ה' מינין ואנו במצה לחם בעינן כו' וע"כ דלית לן למעט אלא בכורים גופייהו ולא במינן בכורים ומצינו בלשון תוס' וא"ת כו' ונשאר בקושיא והגהת מהרש"ל בזה אין מובן לי ודו"ק:

בד"ה אי מצות כו' אי מרבינן הא מרבינן כו' עכ"ל ומיהו היקשא אהני לן כדלקמן מה מצה מין זרע אף מרור כו' וק"ל:

בד"ה דאמר ר"א כו' כדתנן בפ' בתרא דזבחים באו לנוב כו' ומעשר שני נאכלין כו' עכ"ל כצ"ל בכל נוסחת משנה שלפנינו לא הוזכר מעשר שני ועיין שם בתוס' ולקמן בחדושינו וק"ל:

בד"ה מאן שמעת ליה כו' א"א דלא דרשי המקרא לשום דרשה עכ"ל ואע"ג דאיכא למימר דדרשי נמי המקרא כר' עקיבא שעונין עליו דברים הרבה מ"מ כיון דלא שמעינן מינייהו הכי בהדיא אפשר דדרשי המקרא כר"י הגלילי למעט מעשר שני וק"ל:

בד"ה ור"י הגלילי ת"ל כו' מעשר שני תיפוק ליה מבכל מושבותיכם כו' כמו ביכורים וי"ל כו' עכ"ל ואין להקשות ומאי קושיא דאימא דאצטריך לעיל דרשה דאוני למעט מעשר שני אפילו לזמן נוב וגבעון כמ"ש התוס' לעיל גבי חלת תודה די"ל דהא ר"י הגלילי מעשר שני בירושלים נקט במלתיה ובירושלים דהיינו בבית עולמים מיהת ת"ל מבכל מושבותיכם כמו ביכורים דמפיק בבית עולמים מבכל מושבותיכם אמנם רש"י בחומש כתב בכל מושבותיכם פרט למעשר שני וחלת תודה עכ"ל ודבריו ע"פ המכילתא וצ"ל דאין פירושו סותר דברי התלמוד דמסיק למעט מעשר שני לר"י הגלילי מאוני וחלת תודה מושמרתם ולא מפיק להו מבכל מושבותיכם די"ל דהא דמפיק במכילתא מעשר שני וחלת תודה מבכל מושבותיכם כמו ביכורים לר"י הגלילי היינו לזמן בית עולמים ולית ליה לר"י הגלילי כמ"ש התוס' שמעשר שני לא מימעט מבכל מושבותיכם כיון שיש לו היתר כר"א אלא דשפיר אימעט נמי מעשר שני ודו"ק:

בד"ה פרט לחלוט כו' והא דאמרי' בסמוך מאי חלת המסרת חלוט של כו' עכ"ל לא ניחא להו למימר דאיירי בכה"ג בעשאן באלפס והרתיח ולבסוף הדביק דבהא גם ר"ל מודה לקמן דאיקרי לחם משום דאינהו לא פליגי אלא בלא מים כמ"ש התוס' לקמן אבל חלוט דקתני הכא היינו במים רותחים ולכך קשיא להו מחלוט של ב"ב דהיינו נמי ברותחין ואפי' ר"י דפליג במעשה אלפס מודה בחלת המסרת כדאריב"ל זהו חלוט של ב"ב הואיל שמחלטין אותו במים כל צרכן כו' וכ"ה במ"י וכן נראה מדברי הר"ן ואהא תירצו דהכא איירי בבלילתו עבה כיון שתחלתו עיסה אע"ג דחלטו אח"כ ברותחין חייב בחלה ולחם מיקרי שנתחייב משעת גלגול כמ"ש התוס' לקמן ור"ל לא פליג אלא בבלילתו רכה ואח"כ אפאו באלפס כעין ההיא דמייתי החליטה והמעיסה אבל ההיא דחלת המסרת איירי בבלילתו רכה וחלטו ברותחין ולא אפאו אח"כ באלפס או בתנור וכ"ע מודו ביה דלא לחם איקרו ודו"ק:

בא"ד כיון דהדר ואפייה בתנור או באלפס לחם קרינן ביה כו' עכ"ל ולר"ל צ"ל באלפס היינו דוקא בהרתיח ולבסוף הדביק ובנוסחאות גמ' שלפנינו בפ' החולץ לא הוזכר אלפס כלל אלא ואפייה בתנור כו' וק"ל:

בתוס' ד"ה ור' יוסי הגלילי וכו' וא"ת לר"י תיפוק ליה מעשר מבכל מושבותיכם וכו' וקשה והא לעיל פירשו התוס' דלא מצי למילף ממושבותיכם אלא בזמן בית עולמים ולא לזמן דנוב וגבעון ולהכי יליף מעשר מלחם עוני דאפילו בזמן נוב וגבעון יהא אסור וי"ל דר"י לא מצי קאי אנוב וגבעון דתני במילתיה לעיל יכול יצא אדם במעשר שני בירושלים וכו':

בתוספות בד"ה אוציא חיטין ושעורין כו' ואין לומר אם כן נוציא כל חמשת המינין כו' עס"ה. כן הוא בספרים שלפנינו ונראה שהוא על פי הגהת מהרש"ל אלא דמהרש"א ז"ל כתב דהג"ה זו אינו מובן לו ולכך כתב דהגירסא היא ואם תאמר אם כן נוציא כל חמשת המינין ומה שלא תירצו התוס' כלום והניחו בקושי' מצינו כמו כן במקומות אחרים בלשון התוס'. ולע"ד מלבד שזה דוחק אלא דאי אפשר לקיים כלל גירסת מהרש"א כיון דבאמת נראה שאין תירוץ לקושיא זו ולית נגר ובר נגר דיפרקינהו דהיאך אפשר לומר דהא דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו חמשת המינין ממש דהא אי אפשר בענין אחר ועקרת מצות מצה שבתורה דאנן לחם בעינן ואין לחם אלא מה' מינין ובעינן נמי דבר הבא לידי חימוץ ולא אשכחן אלא בה' מינין והא ודאי דאין לפרש דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו דמה"ט גופא ע"כ דליתא להיקישא דמצה ומרור דא"כ עקרת מצות מצה הא ליתא דא"כ מאי האי דקאמר מצות מצות ריבה האי ריבויא למה לי אע"כ דעיקר כגירסת מהרש"ל דגרסינן ואין לומר אלא דלמאי דפשיטא ליה למהרש"א דכוסמין ושיבולת שועל ושיפון מיני ביכורים נינהו נראה שאינו כן דלע"ד לא אשכחן לה בשום דוכתא בש"ס וגם בלשון הרמב"ם בהלכות ביכורים וא"כ הדעת מכרעת דנהי דכוסמין מין חטין ושבולת שועל ושיפון מין שעורין היינו לענין חלה ותרומה וכלאים כפרש"י והתוספות לעיל וכ"ש לענין דמקריין לחם דילפינן לה מחלה מריבוי' דעריסותיכם כמ"ש לעיל בשמעתין בשם הירושלמי או משום דהוי בכלל לחם לענין חמץ ומצה כיון שבא לכלל חימוץ ומהיקישא דלעיל משא"כ לענין ביכורים לא מהני מה שהן ממיני חטין ושעורין אלא חטין ושעורין ממש בעינן וילפינן לה במנחות מג"ש דארץ ארץ מקרא דארץ חטה ושעורה. ועוד דהא לענין ביכורים אפילו בהנך ז' מינים עצמן אין מביאין אלא ממיני המובחר שבהם כדתנן ואין מביאין מתמרה שבעמקים ומזיתי שמן מעבר הירדן מה"ט גופא כ"ש לענין כוסמין ואינך דגריעי טובא מחטין ושעורין גופייהו וא"כ מסתמא אינן בכלל הנך ז' מינים דשבח א"י ולפ"ז עולין דברי התוס' כאן יפה שלזה הענין עצמו נתכוונו דאין לומר הא דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו למעוטי נמי הנך מיני דכוסמין ושש"ו כיון שיש במינן ביכורים והיינו חטין ושעורין ממש שהן מינם הא ליתא דהא אנן לחם בעינן אלא דקושטא דמילתא דקאמר אוציא חטין ושעורין היינו חטין ושעורין ממש ומצות מצה מתקיים בהנך ג' מינים אחרים דוקא כן נראה לי בכוונת התוספות:

בד"ה ור"י הגלילי וא"ת ור"י הגלילי כו' תיפוק ליה מבכל מושבותיכם כו' עס"ה. נראה דהשתא בלשון הקושיא הוי משמע להו דהא דמחלק הש"ס בין מעשר שני לביכורים בדרשא דבכל מושבות משום דרבי אלעזר היינו דוקא לר"ע דדריש מצות מצות ריבה וכיון דאשכחן חד ריבוי וחד מיעוט ומקשינן מאי ראית שפיר שייך לחלק מסברא משום דר"א לרבות מעשר שני ולמעט ביכורים משא"כ לר"י הגלילי משמע להו דלית ליה האי ריבויא דמצות מצות כיון דלדידיה ממעטינן מעשר שני מלחם עוני ואם כן מקשו שפיר דלא ליכתוב נמי לחם עוני ולמעט כולה מבכל מושבותיכם דמסתמא משמע דבעינן בכל מושבותיכם ממש ולא מהני מאי דאשכחן דיש לה היתר כדר"א דמסברא בעלמא אין לחלק וע"ז מתרצו התוס' דאה"נ דאפי' מסברא בעלמא בלא ריבויא דמצות מצות אפ"ה הוי משמע ליה לחלק בין ביכורים למעשר שני כדר"א כנ"ל בכוונת התוס' אלא דלע"ד אין צורך לזה אלא דר"י הגלילי נמי אית ליה ריבוי' דמצות מצות לרבות חלוט ואשישה וא"כ הו"א דמרבינן נמי מעשר שני מהאי ריבוי' גופא כמו לר"ע משו"ה איצטריך ליה למעט מלחם עוני כן נ"ל ודו"ק:

דף לז ע"ב בתוס' בד"ה ות"ק מ"ש החליטה תימא לר"י מאי קבעי מינה נימא דמר סבר עילאה גבר ומ"ס תתאה גבר כו' עס"ה. עיין מ"ש בזה בפרק כירה דף מ"ב בהא דפליגי ב"ש וב"ה בחמין לתוך צונן או איפכא לענין שבת וכתב רש"י שם דב"ש סברי עילאה גבר וב"ה סברי תתאה גבר וא"כ לפ"ז כ"ש דמקשו התוספות הכא שפיר דה"נ בהא פליגי דאזדו לטעמייהו אלא שהתוספות הקשו שם על פירש"י דא"כ הא דאמר רב בפרק כיצד צולין עילאה גבר הוי כב"ש ולא כב"ה ועל זה כתבתי שם דלע"ד האי דפרק כיצד צולין איירי דוקא לענין בליעת ופליטת האיסור וכשאין האור מהלך תחתיו משא"כ לענין בישול וכ"ש כשהאור מהלך תחתיו דומיא דהכא כ"ע מודו דתתאה גבר שהרי הצונן עצמו חוזר ומרתיח ומבשל ע"ש מילתא בטעמא ואם כן אין מקום לקושיית התוספות כאן אלא דבלא"ה לא ידענא מעיקרא מאי קשיא ליה לר"י מה"ת נאמר דב"ש וב"ה פליגי בבריתא דהכא בעילאה גבר או תתאה גבר דא"כ מ"ט דמ"ד זה וזה לחיוב דאטו מי איכא למ"ד דלא עילאה גבר ולא תתאה גבר אע"כ דעיקר פלוגתייהו דהנך תנאי היינו אי אפיה מבטל הבישול באילפס או בתנור וא"כ ממילא דע"כ ב"ש וב"ה בהנך טעמא גופא פליגי אם כן מקשה הש"ס שפיר מ"ש המעיסה ומ"ש החליטה אי אפיה מבטל הבישול בתרווייהו לחייב אי אינו מבטל בתרווייהו ליפטר ואין סברא לומר דכל הנך תנאי פליגי בתרי ותלת טעמי וצ"ע:

בד"ה אמר לך רבי יוחנן תנאי היא דתניא לא איצטריך כו' אבל למ"ד זה וזה לחיוב כו' דאשכח תנאי בהך ברייתא גופא כו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נראה לי דמהאי תנא דאמר זה וזה לחיוב אכתי לא מוכח דס"ל כרבי יוחנן דלעולם כר"ל ס"ל ובהרתיח ולבסוף הדביק איירי דמודה ר"ל והא דמייתי מהך ברייתא דר"י וחכמים ולא משמע ליה לאוקמי בכה"ג גופא בהרתיח ולבסוף הדביק אלא דבהא איכא למימר דרבי יוחנן סובר מסברא פשוטה דבהרתיח ולבסוף הדביק אפילו ר"י מודה דהיינו תנור אלא לישנא דקרא ואורחא דמילתא נקיט משא"כ בברייתא דלעיל לא שייך לומר כן דאם כן אדמיפלגי חכמים בתראי בין אילפס לתנור לפלגו וליתני בדידיה באילפס גופא בין הרתיח ולבסוף הדביק להדביק ולבסוף הרתיח אע"כ משמע איפכא דלקושטא דמילתא הא דאמרו חכמים עשאן באילפס פטור היינו אפילו הרתיח ולבסוף הדביק וממילא דמ"ד זה וזה לחיוב היינו בהרתיח ולבסוף הדביק אם כן מקשה שפיר לרבי יוחנן דסוף סוף לא אשכחן שום תנא דמחייב אפילו בהדביק ולבסוף הרתיח כנ"ל. ואף שראיתי למהרש"א ז"ל שכתב לעיל בדף הקודם בל' התוס' בד"ה פרט לחלוט דלא שייך לחלק בין הרתיח ולבסוף הדביק כו' אלא בלא מים דוקא דבהכי איירי ר"י ור"ל משא"כ עם מים מכל מקום האי המעיסה והחליטה דהכא ע"כ דבלא מים איירי דאי עם מים לא הוי מקשה מידי אדרבי יוחנן דהא איהו בלא מים איירי אע"כ דהכא נמי בלא מים אע"ג דמוגלשין היינו מים רותחין מ"מ נבלעין הם בעיסה לאלתר ועיקר עשייה שלהן ע"י אפייתן באילפס א"כ התמיה קיימת על מהרש"א ז"ל שלא הרגיש בזה בכאן בלשון התוס' וצ"ע ודו"ק:

בד"ה דכ"ע מעשה אילפס פטורין פסק ר"ח כר"ל כו' ואומר ר"ת דדוקא בבלילתו רכה פליגי כו' וכן משמע במסכת חלה דתנן עיסה כו' תחילתה עיסה וסופה סופגנין כו' עס"ה. מיהו בפירוש המשניות לרבינו שמשון בפ"ק דחלה כתב דלא כר"ת ומהאי דתחילתה עיסה וסופה סופגנין ליכא ראיה דהתם איירי שמתחילה היה בדעתו לעשותה עיסה ללחם ואח"כ נמלך לעשותה סופגנין ומה שהביא ר"ת ראיה מהאי דמנחות כתב הר"ש דמהא נמי לאו ראיה דהתם איירי באותן המנחות ששמנן מועט והאריך בזה מאד וקצת דבריו הביא הרא"ש ז"ל בשמעתין ועיין מה שכתבתי בחידושינו בפרק כיצד מברכין באריכות וכאן אין להאריך:

גמרא אי מצות מצות ריבה [ומש"ה לא אמרינן מה מרור שאין במינו בכורים אף מצה שאין במינו בכורים]. אבל בכורים [עצמן] נמי [יהא יוצא בה]. מסברא פריך דאי מרבינן הא, מרבינן נמי הא, דהא באמת יש לתרץ דאהני ריבוי לרבות יש במינו בכורים, ואהני מיעוט למעט בכורים עצמן, וככתוב בתוס'. וקשה לי, דאמאי לא פריך הש"ס ביותר, דאמאי ס"ל לר' עקיבא דיוצא במעשר, נימא ג"כ מה מרור שאינו מעשר דהא מעשר ירק דרבנן אף מצה שאינו מעשר, ומצות מצות רבוי לשיש במינו מעשר אבל לא למעשר עצמו, ומ"ש מעשר מבכורים:

רש"י ד"ה אף מעשר שני בירושלים הואיל ואינו נאכל בכל מושבות משהביאו לירושלים שוב א"י לחלל לאכול בחוץ, מבואר דרש"י ס"ל דאם יש תקנה בפדיון לאכול חוץ לירושלים מקרי בכל מושבותיכם, ולא היה ס"ד להוציא מעשר שני, [וזהו דלא כתוס' ד"ה דר"א נראה לר"י, דהא דהוצרך לומר כדר"א למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא כו' מדלא כתבו כן מיד במה דאמרינן אוציא מעשר שני, משמע דמ"מ כיון דעתה קודם פדיה א"א לאכלו רק בירושלים ראוי למעט מבכל מושבותיכם וצריך לזה ריבוי דמצות מצות אלא דבהא דאמרינן כדר"א דהיינו דמצות מצות ריבה במה דיש תקנה ע"י פדיון א"צ לומר כדר"א רק למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא], ומה דכתב רש"י כדאמרינן במכות מחיצה לקלוט דרבנן, ע"כ מה דאמרינן יכול שאני מוציא גם מעשר שני לא דהקרא דבכל מושבותיכם אתי למ"ש דהא מה"ת נאכל בכל מושבות דיוכל להוציאו ולפדותו, אע"כ דהכי אמרינן דהקרא אתי למעט בכורים, אבל מ"מ גם מעשר שני לבתר דתקנו חז"ל דמחיצה קולטתו יהא דינו כבכורים, כיון דעתה אינו נאכל בכל מושבות, אמנם תמוה לי, דא"כ איך משנינן מצות מצות ריבה, איך שייך דמצות מצות ריבה למעשר שני, הא מה"ת אין מחיצה קולטתו, ולא ס"ד למעטו וא"צ לריבויא, וצע"ג:

'אֶשְׁפָּר', אַחַת מִשִּׁשָּׁה בְּפַר 'אֲשִׁישָׁה', אַחַת מִשִּׁשָּׁה בְּאֵיפָה. נראה לי בס"ד דריש נוטריקון א' ד' אֶ שְׁפָּר' ראשי תיבות אחת ושין ד'אֶ שְׁ פָּר' ראשי תיבות ששה ונשאר ' פָּר ' וכן ' אֲ שִׁישָׁה' אות א' ראשי תיבות אֵיפָה ונשאר ' שִׁשָׁה ' רוצה לומר ששית האיפה.