מסכת פסחים דף קט״ו עמוד ב׳

צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא ארס שבחזרת שהשרף שבחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים:

הא לא נגע ידו במשקה:

הא בעלמא איתמר בשאר טיבולין שאינן קבע צריך שיטול ידיו לטיבול דכשנטל ידיו לראשון לא היה יודע שסוף שני לבוא:

דאי ס"ד הכא גבי מרור איתמר אמאי הא משי ליה חדא זמנא בטיבול ראשון:

אסחיה לדעתיה ונגע בבשרו:

בלע מצה ולא לעסה יצא:

בלע מרור (לא) יצא אפשר שלא טעם בו טעם מרור:

בלע מצה ומרור יחד ולא אכל עדיין לא מזה ולא מזה יצא ידי מצה שאינה צריכה טעם אבל ידי מרור לא יצא הואיל ולא לעסו ואוכל מצה עמו אין לו שום טעם:

קפא פי' ר"ח תולעת כדתניא התולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים והקפא שבירק והיבחושין שביין וחומץ הרי אלו מותרים וא"ת תיקשי מינה לשמואל דאמר בסוף אלו טריפות (חולין דף סז.) קישות שהתליע באיביה אסור משום שרץ השורץ על הארץ ומיהו שמואל סבר כאידך ברייתא דמייתי התם ומיהו ק"ק דמ"מ אמאי לא מייתי הך ברייתא התם ועוד שמואל היכי אכיל מרור בפסח וכי תימא דבדיק להו שלא יהא שם קפא א"כ אמאי צריך חרוסת כיון דליכא קפא ושמא ברוב ירקות אין בהם קפא וסמיך שמואל ארובא ומשום סכנה דקפא חיישינן למיעוטא וצריך חרוסת:

צריך שיטול בטיבול שני לאו דוקא נקט בטיבול שני דהא עביד ליה בתר המוציא דבעי נטילת ידים אלא אגב טיבול ראשון נקט טיבול שני והנטילה נמי גם לצורך טיבול באה:

אסוחי מסח דעתיה ונגע תימה מה צריך להאי טעמא תיפוק ליה דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא את המשקין וי"ל דס"ד דכיון שנטל יועיל אפילו לנהמא דחולין לא בעי כוונה לכך צריך להאי טעמא:

ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא וא"ת כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן ליבטיל מרור להאי מצה דבהדיה וי"ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהם שלמים אפילו יהיה יותר מחבירו לא מבטל ליה:

מצה לפני כל אחד ואחד מרור כו' נראה דטעמא כדי שיטעום תיכף לברכה מיד כיון שזאת הברכה היא לשם חובה אבל בשאר ימות השנה דאין הברכה חובה אין צריך לטעום תיכף לברכה מיד:

למה עוקרין את השלחן דוקא שלהן שהן קטנים אבל שלנו שהן גדולים איכא טורח גדול בעקירתו נהגו לסלק הקערה לצד אחד דליהוי כעקירת שלחן ומה שנוהגין לסלק שני תבשילין בשעת הגבהה כדי שלא יהא נראה כמקדיש קדשים בחוץ וכן יסד ה"ר יוסף בסדרו מושך מהקערה שני תבשילין ומגביה קערה ולימא הא לחמא עניא כו' ולא יתכן דהא דאמר בשר אינו צריך להגביה היינו בשעה שאומר פסח זה דאז ודאי נראה כאוכל קדשים:

כדי שיכיר התינוק וישאל כלומר ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים אבל במה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא יפטר ממה נשתנה וההיא דאביי לא פי' הגמ' אלא תחלת שאילתו:

אמר ר' אושעיא כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים אמר רב פפא ש"מ מדקתני מרור צריך נטילת ידים צריך לשקועיה משום קפא כדי שתמות הקפא שבאותו הירקמן החומץ שבחרוס' פי' קפא תולעת דתניא [בתוספתא] דתרומות האוכל תולעים שבעקרי אילנות ואת הקפא שבירק חייב יבחושין שבחומץ ושביין מותרין סננן במסננת אסורין דאי לא משקע ליה למה ליה נטילת ידים:

אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש הנוטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני ואמרי' למה לי נטילת ידים שני' הא משא ידיה חדא זימנא ופרקי' כיון דמפסיק בינייהו ואמר אגדתא והלילא דלמא מסח דעתיה ונגע במידי דמטנף הלכך צריך נטילת ידים שניה:

אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא.

אמר רב שימי בר אשי מצה ומרור וחרוסת בפני כל אחד ואחד ואין עוקרין השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה רב כהנא אמר כלהו לפני מי שאומר הגדה ולמה עוקרין השלחן כדי שישאלו התינוקות כי הא דאביי הוה יתיב קמי רבא חזי דמגבא פתורא אמר אכתי לא אכילנן כו': גרסי' בפ' כיצד מברכין על הפירות אמר רב פפא הכל מודים [בפסח] שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מ"ט לחם עוני כתיב וקיי"ל מפני שהוא יום טוב צריך לבצוע על שתי ככרות כשבת דכתיב ביה לקטו לחם משנה הלכך בפסח מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ומסתברא אפרוסה ויש אומרים אשלימה:

תניא לחם עוני לחם שעונין עליו דברים.

צריך להזהר שלא ישהה את המרור יותר מדאי בחרוסת שמא מתוך חריפותו יבטל מרירות המרור והרי מ"מ לטעם מרור אנו צריכים:

אע"פ שנטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול ידיו אחר ההגדה בטבול שני לפי שבקריאת ההגדה הסיח דעתו ושמא נגע במקום שאין ראוי לו ביאוש הדעת וחזרו להם סתם ידים וצריך לנטילה אחר שטבולו במשקה ושמא תאמר ואף בלא טבול הרי צריך ליטול משום פת אינו כן שנטילה לסעודה אינה אלא מטעם והתקדשתם ודיו בנטילה ראשונה לכל סתם ידים אלא לא נאמרה אלא מחמת הטבול ובזמן אוכלי טהרות אבל שבחולין אין שני עושה שלישי ואין צורך נטילה מצד הטומאה ובזמן הזה שאין אוכלי טהרות מצויין אף בטבול משקה אין צריך נטילה ודיו בראשונה או בשניה אם ירצה שאינו צריך ליטול בראשונה לסתם ידים אחר שאינו אוכל ואם בא ליטול שניה אינו מברך וזה שכותבין בזמן הזה בנוסח סדר הפסח שצריך נטילה שני פעמים הראשונה משום טבול משקה אינו מחוור ואע"פ שבנטל שחרית במה שאמרו שמתנה עליהם לכל היום אמרו דוקא בששמר את ידיו ההיא בסעודות חלוקות נאמרה אבל בסעודה אחת אע"פ שיש הסח הדעת בנתים אין צריך נטילה וי"מ זה שאמרו כל שטבולו במשקה וכו' בטבול שני ומפני שהם סוברים שבירקות הבאות לאחר קידוש אין בהם טבול כמו שכתבנו למעלה וזו שאמרו נוטל ידיו בטבול ראשון וכו' פירושו שהיו ידיו מלוכלכות:

מי שבלע מצה בלא לעיסה יצא שמ"מ אכילה בלא לעיסתן אכילה היא אבל בלע מרור לא יצא שמ"מ אחר שהוא זכר לוימררו ר"ל למירור המצרים לטעם מרור הוא צריך ואין טעם מר בלא לעיסה בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא שאין כאן ביטול אחר שלא לעס המרור ואי אפשר שלא נגע ממשהו של מצה בפיו שאין הכריכה מונעת בכך מפני שאינה קיימת ומתפרקת אבל ידי מרור לא יצא כרכן בסיב של דקל הראוי לאכילה ר"ל שכרך המצה בתוך המרור וקשרן בסיב שלא תתפרק עד שנמצא כשנבלעו שניהם שלא נגע ממש המצה בפיו אף ידי מצה לא יצא ויש גורסין בבלע מרור לבד שיצא שלא נפקע טעם מרור אף כשאין בה לעיסה אא"כ מצה עמו וכן פרשוהו גדולי הרבנים ואין נראה כן ויש שדוחין אף עיקר השמועה לומר שאף בלע מצה לא יצא ומפני שבכל הפרק מצינו שאומרים תמיד טעם מצה בעינן וכן נראה דעת גדולי הפוסקים שלא הביאוה:

בזמן התלמוד היה דרכם לעקור את השלחן כמי שאכלו כדי להעיר את התינוקות וכמו שאמרו ולמה עוקרין את השלחן כדי שיראו התינוקות וישאלו וכן היה דרכם שהיו אוכלים בשולחנות קטנים כל אחד בשלחן שלו ואחד קורא את ההגדה וכלם שומעים ולא היו עוקרין את השלחן אלא בפני אותו שהיה קורא ההגדה וכן בשעה שהיו אומרים מצה זו ומרור זה אין צורך להיות מצה ומרור בפני כל אחד ואחד אלא בפני אותו שהיה קורא ההגדה ועכשיו שנוהגים להיות כלם אוכלים על שלחן אחד מנהגנו לסלק את הסל שבו המצה והחזרת ושני התבשילין רמז לעקירת השולחן ויש נוהגין להגביהו על הכתף זכר למשארותם צרורות בשמלותם על שכמם וכשאומרין מצה זו ומרור זה שצריך להגביה כמו שיתבאר אנו נוהגים להיות הקורא מגביה תחלה ואחר כך כל אחד ואחד:

זה שקראה תורה לחם זה לחם עוני רמז יש בו להרבה דברים הוא שאמרו לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה ר"ל הגדה והתחלת הלל וכן אמרו לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה וכן אמרו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתן מפני שהם צריכים לאכול כך בפסח הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתם שלא יחמיץ:

ומברכים המוציא ועל אכילת מצה על אחת ופרוסה ואין הכרח אם המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלימה אם בהפך אם שיברך את שתיהן קודם שיבצע ושיבצע אחריהם בשלימה ופרוסה ומ"מ שתיהן נעשות על שלימה ופרוסה ומ"מ בשבתות ובימים טובים צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות אם בשבת ממה שאמרו חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב ואם בימים טובים ממה שפרשו הגאונים ז"ל שאף בימים טובים כן שהרי בשבת אין הטעם אלא מפני שלא היה המן יורד בשבת והיה יורד ערב שבת כפלים וכדכתיב לקטו לחם משנה ואף בימים טובים היה כן וכן הוא במכילתא אלא שבפסח אתא לחם עוני וגרעה לפלגא אפי' חל בשבת והוא שאמרו במס' ברכות ל"ט ב' הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ועכשיו נהגו ליטול שלש לקיים לחם משנה בהמוציא ולחם עוני בפרוסה וכך כתבוה גדולי הרבנים בפירוש סוגיא זו ולא עוד אלא שגדולי המפרשים היו נוהגים לכרוך בשלישית והיו אומרים דרך צחות עניה זו לשוא שמרה וכבר ביארנו שאין הכרח בשלימה ופרוסה על איזו המוציא ועל איזו אכילת מצה:

ומתוך כך נשתנו בענין זה המנהגים מהם שמברכים על השלימה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה שהרי לחם עוני על המצה הוא ומהם שהיו עושים שתי הברכות כאחת שמאחר שנעשית בה מצוה נקיים בה האחרת וכמו שאמרו בפת של עירוב הואיל ואתעבידא בה חדא מצוה נעביד בה אחריתי ויש מביאין ראיה לזו ממה שאמרו בברכות בענין הביאו לפניו פתיתין ושלמין וירא שמים יוצא ידי שתיהן והוא שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ר"ל שבוצע על הפתיתין שאם לא כן פתיתין מאי עבידתייהו ועליה אמרו הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ומ"מ גאוני הראשונים פירשו בה הכל מודים בפסח שאם הביאו לפניו פרוסה ושלימה מברך על הפרוסה אם ירצה ומ"מ אין לו לפרוס בשביל כך וכל שכן שאם יש לו שלימות שמברך עליהן והדבר הדור יותר ולא נאמר אף כאן בפרוסה אלא לתורת רשות וכמו שאמרו שם האי כובא דארעא נהמא הוא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה ודאי זו מתורת רשות נאמרה ואף חברתה כן והדברים נראין אלא שהמנהג לפרוס ומנהג בעלמא הוא אלא שנראה שנהגו בפריסה כדי שישתמשו מזו להצנעת חציה תחת המפה עד שמתוך כך נותנין לב יותר לאכול כזית מצה באחרונה זכר לפסח:

בא"ד לפי שנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה ולכך סבר המקשה כו' עכ"ל כצ"ל והוא מסקנת תירוצא אדלעיל דלפי פי' זה דנטילה ראשונה דטיבול לו משום קדושה הוא כמו נהמא ניחא דהוה סבר המקשה דהיינו רב פפא דליכא למגזר ביה שמא יגע ודו"ק:

בד"ה אסוחי כו' תימה מה צריך להאי טעמא ת"ל כו' לא היתה לשם קדושה כו' עכ"ל היינו לשיטתם דלעיל מיהו גם בזה נראה ליישב כיון דנקט במלתיה טיבול שני אגב טיבול ראשון הוצרך למימר האי טעמא דאסוחי מסח כו' ודו"ק:

בד"ה ידי מצה כו' וא"ת כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן כו' עכ"ל קושטא הוא דקאמר דאין בזה המרור אפילו מצוה דרבנן מיהו א"נ דהוה מצוה דרבנן במרור הזה תקשי ליבטיל מרור דרבנן מצה דאורייתא אפילו בזמן הזה לרבא וק"ל: