מסכת פסחים דף קי״ח עמוד א׳

ה"ג רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו הלל הגדול:

שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם כו' דכתיב הודו לאל השמים נותן לחם לכל בשר והיינו דבר גדול:

עשיר בשורו מפסידו ממון [ומכפר] על גופו:

קשין נקביו של אדם כשהוא עצור כיום המיתה:

מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך וקמ"ל דאפילו במקום שלא נהגו לברך אחריו בלילי פסח צריך לברך דאי נהגו פשיטא א"נ דאפילו במקום שנהגו ה"א דוקא בימים אבל בלילה אין צריך לברך קא משמע לן:

רבי יוחנן אמר נשמת כל חי נראה ה"פ אף נשמת כל חי אחר יהללוך דאי לא תימא הכי אנן כמאן עבדינן וקורא נשמת כל חי ברכת השיר לפי שבשבתות אומרים אותו אחר פסוקי דזמרה ורבינו חיים כהן לא היה חותם ביהללוך כי אם בנשמת לבדו משום דלישנא דברכת השיר משמע חדא ברכה:

מהודו עד על נהרות בבל וכן אנו עושים ורננו צדיקים בה' אינו מן המזמור:

רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר מאי ברכת השיר ר' יהודה אומר יהללוך ר' יוחנן אומר נשמת כל חי: ת"ר (חמישי) [רביעי] אומר עליו הלל הגדול דברי ר"ט וי"א ה' רועי לא אחסר מהיכן הוא אומר הלל הגדול רב אמר מהודו עד על נהרות בבל רבי יוחנן אומר משיר המעלות עד על נהרות בבל רב אחא בר יעקב אמר מכי יעקב בחר לו יה ועד על נהרות בבל:

למה נקרא הלל הגדול אמר רבי יוחנן מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה:

אמר רבי יהושע בן לוי כ"ו הודו כנגד כ"ו דור שלא היתה להם תורה וזנם הקב"ה בחסדו.

מאי דכתיב הודו לה' כי טוב הודו למי שגובה חובו של אדם בטובתו פי' מכל אדם כפי השג ידו עשיר בשורו עני בשיו אלמנה בתרנגולתה יתום בביצתו:

א"ר יוחנן קשין מזונותיו של אדם כפלים כיולדה [דאילו] ביולדה כתיב בעצב תלדי בנים ובמזונות כתיב בעצבון תאכלנה. ר' אלעזר אומר כקריעת ים סוף שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים וסמיך ליה נותן לחם לכל בשר. רבי לוי אמר יתר מן הגאולה שנאמר המלאך הגואל אותי מכל רע על ידי מלאך ובמזונות כתיב האלהים הרועה אותי.

רבי אלעזר בן עזריה אומר קריעת ים סוף שנאמר מהר צועה להפתח וכתיב בתריה רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו רבי חמא ברבי חנינא אמר כיום המיתה שנאמר לא ימות לשחת ולא יחסר לחמו:

אמר רב ששת קשין נקביו של אדם כקריעת ים סוף שנאמר מהר צועה להפתח וכתיב בתריה רוגע הים וגו' אמר רב ששת המבזה את המועדות כאלו עובד ע"ז שנא' אלהי מסכה וגו' וכתיב בתריה את חג המצות תשמור ועוד אמר [רב ששת משום ראב"ע] המספר לה"ר והמקבלו והמעיד עדות שקר ראוי להשליכו לכלבים שנא' לא תשא שמע שוא וסמיך ליה לכלב תשליכון אותו ואקשי' וכי מאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעמא שבקי' ליה וקרינן להאי ופריק ר' יוחנן מפני שיש בו ה' דברים יציאת מצרים שנא' בצאת ישראל ממצרים קריעת ים סוף שנאמר הים ראה וינוס מתן תורה שנאמר ההרים רקדו כאילים תחיית המתים שנאמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים חבלו של משיח שנאמר לא לנו ה' לא לנו.

רב נחמן אמר מפני שיש בו מלוט הצדיקים מגיהנם שנאמר אנא ה' מלטה נפשי:

רצה לשתות כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול והוא מהודו עד על נהרות בבל ומשם ואילך אינו שותה יין אלא מים:

פרשב"ם בד"ה ור"י אמר נשמת כו' והיינו דאמר הלכה כר' יהודה בתרוייהו כו' עכ"ל בשמעתין לא הוזכר דהלכה כר"י בתרוייהו אלא דר"ל דהיינו מה דאמר בסדר הגדה לומר יהללוך ונשמת משום דקי"ל כר"י לומר תרוייהו דר"י ברכת אחרת בא להוסיף וקבעוה לחלק הברכות דהיינו ברכת יהללוך אחר הלל וברכת נשמת אחר הלל הגדול זהו דעת הרשב"ם דר"י בא להוסיף ברכה אבל מנהגינו אינו כן דאנן אין חותמים בברכה רק אחר נשמת וכמ"ש התוספות בשם הר"ח כהן ודו"ק:

תוספות בד"ה מאי ברכת השיר כו' ה"א דוקא בימים אבל בלילה כו' עכ"ל ומשום דבלילה אין צריך לברך לפניו ועיין ברא"ש גם במרדכי וק"ל:

בד"ה מהודו עד כו' ורננו צדיקים בה' אינו מן המזמור עכ"ל ודאי דזה המקרא אינו מן המזמור זה בספר תהילים אלא שהוא תחילת מזמור ל"ג בספר תהילים ואולי משום דבברכות שאומרים בשבת נסדר זה המזמור רננו צדיקים בה' וגו' אחר הלל הגדול וטועה האומר שזה הפסוק רננו צדיקים וגו' שייך אדלעיל להלל הגדול ויסברו שתחילת המזמור שנסדר אחר הלל הגדול מתחיל הודו לה' בכנור ע"כ אמרו אל תטעה בכך לומר כן בסדר של פסח דלא קאמרי הכא אלא עד על נהרות בבל וק"ל: :

גמרא אמר חנניה כי לשמך תן כבוד עי' ירושלמי פ"ט דסוטה הל' ו וביפ"מ שם:

שם יורקמו שר הברד עי' ריש תענית תוד"ה וישמע:

מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמְחַלֵּק מְזוֹנוֹת לְכָל בְּרִיָּה. נראה לי בס"ד רוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם מדת החסד שהוא ראש שבעה ספירות הבנין. או יובן בס"ד רוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם קאי על האצילות שהיא עליונה בכל עולם מן אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] כי ידוע בכל עולם מן אבי"ע יש בו ד' עולמות אבי"ע וכל השפעה תשתלשל מן האצילות. או יובן בס"ד דהשפע בא על ידי התחברות יסוד ומלכות, ולכן 'יסוד מלכות' עולה מספר 'עושר' [יסוד 80 + מלכות 496 = עושר 576] ואות ה' כצורת ד"ו רומזת לחיבור יסוד ומלכות, ולכך אמר (בראשית מז, כג) 'הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה'. וידוע דהמלכות נקראת 'היכל' [65] שהוא מספר ס"ה בסוד (חבקוק ב, כ) 'וַהֳ' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ 'הַס' [65] מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ' ולכן שם 'אדני' [65] שמספרו ס"ה הוא במלכות, והיסוד נקרא 'כל' ולכן יוסף הצדיק ע"ה שהוא ביסוד נקרא כלכל בדברי הימים. ונמצא יסוד ומלכות הם ס"ה וכ"ל, והם נרמזים קודם אותיות ' עוֹלָם ' כי קודם עולם יש ' סהכל '. ולזה אמר יוֹשֵׁב בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם, רוצה לומר בהתחברות יסוד ומלכות הרמוזים באותיות רוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם כלומר קודמין לאותיות עולם ומחלק שפע מזונות לכל בריה. ובזה ניחא מה שקורין אותו ' הַלֵּל הַגָּדוֹל ' כי הַלֵּל מספר [65] ס"ה רמז למלכות וגדול רמז ליסוד הנקרא גדול כנודע.

שֶׁגּוֹבֶה חוֹבָתוֹ שֶׁל אָדָם בְּטוֹבָתוֹ נמצא גביית החוב כיון שהיא נעשית בהשגחתו יתברך, הנה היא טוב ולא רע, ואם תניח אחד על מספר חוֹב [16] יהיה מספר טוֹב [17] כלומר תצייר בדעתך כי גביית החוב היא בהשגחת אֵל אחד, ובזה יהיה לך טוב! וזהו שנאמר (תהלים יד, ג) 'אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד', ורוצה לומר אין מי שעושה בדעתו את החוב מספר טוב בשביל שאינו מודה בהשגחת אֵל אחד שהוא יתברך יחידו של עולם דהכל נעשה בהשגחתו וְכָּל מַה דְּעָבִיד רַחְמָנָא לְטַב עָבִיד. ולכן אמר התנא (משנה אבות ג, טו) 'וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן' כלומר שגובה חוב של אדם בטוב שלו.

עָשִׁיר בְּשׁוֹרוֹ, עָנִי בְּשֵׂיוֹ יש להקשות אין גבייה זו עולה במשקל אחד דהעני שווה אצלו השה כנגד מה ששווים מאה שוורים אצל העשיר? ונראה לי בס"ד דהעשיר צריך להקל בעונשו באיזה עוונות אשר העושר שלו מסבב אותם לו, דהיצר הרע עושה מצודה גדולה בעושר לאדם לבטלו מעבודת הקודש ולהעבירו בכמה מיני איסורין. ולזה אמר התנא (משנה אבות ג, א) 'וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן' כי לכל דִּין צריך חֶשְׁבּוֹן כפי ערכו של אדם. ועוד נראה לי כי גבייה זו אינה בסוג גבייה ממש אלא היא בסוג פדיון, שהאדם ראוי לפדות עצמו בעולם הזה בנפש בעל חי ולכן העשיר יפדה בנפש בהמה גסה והעני בנפש בהמה דקה והאלמנה בנפש עוף כי שלושה מיני נפשות בעלי חיים נמצאים בעולם ולא יותר. ומה שאמר ' יָתוֹם בְּבֵיצָתוֹ ' יש להקשות והלא דמי ביצה קלים מדמי תרנגולת והוה ליה להזכיר זה באחרונה? ונראה לי בס"ד רצה למנקט כארחה דקרא להקדים היתום לאלמנה וגם כדי להזכירו אחר הזכרים שהם עשיר ועני דבזכרים איירי כי הנשים אין להם משלהם כלום דאפילו שיש להם נכסי מלוג צאן ושוורים הם משועבדים לבעל שהפירות שלו.

קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּפְלַיִם כְּיוֹלֵדָה קשה אם הכפליים הוא על כמות הצער איך יהיו שקולים כפילים במאזנים והלא אין כל העניינים שוים? ונראה לי בס"ד הכפליים לא קאי על כמות הצער אלא קאי על הגוף דכאן הצער בגוף אחד וכאן תרי גופי דבלידה רק האשה מצטערת אבל הבעל אינו מרגיש בגופו קושי וצער כלום אבל בקושי המזונות הצער יגיע לגוף האיש ולגוף אשתו שהיא מצפה למזונות שיביא לה ושניהם מרגישים בצער הרעבון והחסרון.

קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף כתב הגאון עיון יעקב ז"ל במדרש רבה אמרו (בראשית רבה כ, כב) 'גדולה [פרנסה] מקריעת ים סוף' ובזווג איש ואשה אמרו (סוטה ב.) 'קשה לזווגם כקריעת ים סוף' והקשה דאיתא במדרש (בראשית רבה סה, יט) על פסוק (בראשית כז, כ) 'מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי' אמר לו אם לזיווגך המציא לך דכתיב (בראשית כד, יב) 'הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם' למאכלך – על אחת כמה וכמה! משמע דמאכל שהוא מזונות הוא קל יעוין שם. ונראה לי בס"ד הא דאמרו מזונות קשים כקריעת ים סוף היינו מזונות תדירין של כל יום ויום אבל דרך מקרה סעודה אחת לשעתה אפשר למצוא בנקל ואין זה בכלל הקושי, ויעקב אבינו ע"ה דבר על סעודה ומאכל ליום אחד שהוא דרך מקרה ובודאי זה קל מן הזווג למצוא לו אשה שהיא הנאה תמידית לכל הימים. ועוד נראה לי בס"ד דלא אמרו קשים מזונות כקריעת ים סוף אלא לאותם בני אדם שהם עניים שאין להם קרקעות וקרן קיים שיתפרנסו ממנו אלא הוא יוצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב כדי למצוא ריוח שיפרנס ממנו הוא ובני ביתו, אבל אדם שהוא עשיר שכבר יש לו קרקעות וצאן ובקר ונכסים רבים הן שבאו לו מן כח מזלו הן שבאו לו בירושה אין לזה שום קושי במזונות, כי זה יש לו ריוח גדול מצד הטבע שהוא די והותר לפרנסתו. ואצל יצחק אבינו ע"ה הכי הוה שכבר היה מבורך בעושר הן שהנחילו אביו דכתיב באברהם (בראשית כד, לה) וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים וכו' וַיִּתֵּן לְיִצְחָק אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, והן שגם לו בירך השם יתברך דכתיב (בראשית כו, יב) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ' לכן אצלו לא הוה קושי מזונות כלל ולא הוצרך אותו היום לציד בשביל שאין לו מה לאכול דהא אמרה אותו היום רבקה אמנו ע"ה (בראשית כז, ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים ורק רצה שיביאו לו ציד כדי שיהיה בזה הכנה לברכה, ולכן אמר לו 'לזווגך המציא לך' רצונך וכל שכן דלאכילתך ימציא לך כרצונך שרצית היום בציד. ועוד נראה לי דמה שאמר קשים המזונות היינו בבני אדם בעלי עונות שעונותם מעכבים הפרנסה שלהם אבל בצדיקים גמורים שאין להם שום חטא מעכב לא אתמר האי, ולכן ליכא קושיא מהך דיצחק אבינו ע"ה וכן מפורש בהרי"ף ז"ל דהקושי הוא מצד הקטרוג, ועוד בלאו הכי ליכא קושיא מהך דקשה לזווגם כקריעת ים סוף דהתם (סוטה ב.) איירי בזווג שני, וגבי יצחק אבינו ע"ה הוה זווג ראשון.

שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלו, כה) "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר", וְסָמִיךְ לֵיהּ: (תהלים קלו, יג) "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים". הקשה מהרש"א ז"ל והלא כמה קראי אפסיקו בנייהו ואי משום דבחד מזמורא נינהו אם כן הוה ליה למימר קשין מזונות כבריאת שמים וארץ וכמכת בכורות וככל אותם נסים הכתובים באותו מזמור? יעוין שם. ונראה לי בס"ד דבבריאת שמים וארץ ליכא שום קושי לפניו יתברך הממציא יש מאין ואין מעצור אליו הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה?! וכן נסים של כבוש סיחון ועוג לא היה בהם קושי כיון דישראל היו ראויים לנסים אלו באותו זמן, וכן מכת בכורות לא היה בהם קושי שהיו לצורך היציאה אחר שהבטיח להוציאם ופרעה מסרב היה אבל קריעת ים סוף היה בה קושי מצד ישראל שאמרו המבלי אין קברים ונמצא דלא היה בהם אמנה כאשר היה להם במצרים דכתיב (שמות ד, לא) 'וַיַּאֲמֵן הָעָם' וכיון דהיה עליהם קטרוג גדול נחשב קריעת ים סוף לקושי גדול ולכך דימה זה לקריעת ים סוף ודרש וסמיך ליה לגוזר ים סוף לגזרים. ועוד נראה לי בס"ד מה דסמך פסוק 'נֹתֵן לֶחֶם' לפסוק 'לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים' מפני שאלו כ"ו פסוקים של המזמור הנזכר כל פסוק אמרו מלאך אחד שהם על סוד אבג"ד, ופסוק 'לְגֹזֵר יַם סוּף' אמרו מלאך ששמו מהגביאל ופסוק 'נֹתֵן לֶחֶם' אמרו מלאך ששמו תומכיאל וכנזכר בספר חסידים, נמצא זה באות מ"ם וזה באות תי"ו שהם סמוכים זה לזה בחותם אֱמֶת דאלפא ביתא, דידוע כי אותיות אמת הם ראש ותוך וסוף דאלפא ביתא כאשר תכניס מנצפ"ך בפנים ועליהם נאמר (תהלים פה, יב) 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח' ונמצא לפי זה פסוק 'נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר' שהוא באות תי"ו הוא סמוך בחותם אֱמֶת לפסוק 'לְגֹזֵר' שהוא באות מ"ם ולכך דריש וסמיך ליה בהאי קרא. אי נמי כ"ו פסוקים הנזכרים הם כנגד י"ג מכילן דרחמי של 'מִי אֵל כָּמוֹךָ' וי"ג מידות של 'אֵל רַחוּם וְחַנּוּן' שהם הצינורות וכלים של י"ג מכילן דרחמי, ונמצא פסוק 'לְגֹזֵר' הוא כנגד מזל הי"ג שהוא הנקרא 'מִימֵי קֶדֶם', ופסוק 'נֹתֵן לֶחֶם' כנגד מדה י"ב של 'וְחַטָּאָה' ונמצא שהם סמוכים זה לזה מחמת התלבשות הנזכר אשר (איוב מא, ח) 'אֶחָ"ד בְּאֶחָ"ד יִגַּשׁוּ' כי הי"ב הוא סמוך לי"ג. ובזה יתורץ דקדוק דהוה ליה למימר 'לְגֹזֵר יַם סוּף' וסמיך ליה 'נֹתֵן לֶחֶם' שיתלה התחתון בעליון? ובזה ניחא שאמר להפך מפני כי פסוק 'נֹתֵן לֶחֶם' הוא י"ב במדרגה שלו ופסוק 'לְגֹזֵר' הוא י"ג במדרגה שלו.

כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ (בראשית ג, יט) "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ. נראה לי בס"ד דכונתו יתברך מעיקרא אינו לאכול עשבים ממש אלא רוצה לומר שלא תוציא לו הארץ גלוסקאות שיאכל בלי טורח אלא תוציא שבלים שדומין לעשב השדה ויהיו לחם אחר טורח הרבה, והוא הבין 'עשב ממש' ואחר כך פירש לו הכוונה שֶׁבְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ולא תוציא לך לחם גמור ושלם. ואמר אביי: אַכַּתִּי לָא פַּלְטִינָן מן פשט דברי הגזרה דאוכלים עשב ממש. ומה שאמר ריש לקיש ' אַשְׁרֵינוּ אִם עָמַדְנוּ בָּרִאשׁוֹנָה ' רוצה לומר קודם חטא אדם הראשון, רוצה לומר אף על גב דאחר החטא הרווחנו שכר הרבה מן הבירור והתיקון אשר אנחנו עושים, עם כל זה אשרינו אם לא היינו צריכים לזה מפני שאין אנחנו בטוחים בעצמינו לצאת ידי חובתנו כתיקון ובירור כראוי. ולגרסת ' שֶׁלֹּא עָמַדְנוּ בָּרִאשׁוֹנָה ' נראה לי הכוונה כי אדם הראשון שטעם טעם המנוחה והשלוה באכילה ושתיה שהיה לו קודם החטא, הנה בודאי אחר החטא שהוצרך ליגיעה רבה והלכה ממנו אותה המנוחה והשלוה היה קשה עליו הדבר כמוות מפני שטעם טעמה של מנוחה, מה שאין כן אנחנו שלא טעמנו טעמה של אותה המנוחה לא אכפת לנו כל כך ביגיעה שיש לנו עתה ולכן אשרינו מצד זה.

וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שמות כג, א) "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא". נראה לי ראשי תיבות שְׁלֹשֶׁת [ לֹ א תִ שָּׂא שֵׁ מַע שָׁ וְא] רמז על שלשת דברים הנזכרים הַמְסַפֵּר וְהַמְקַבֵּל וְהַמֵּעִיד שֶׁקֶר והטעם דמבזה המועדות כאילו עובד עבודה זרה משום דאמרו רבותינו ז"ל המועדות נתנו בשביל תקון העגל.