מסכת פסחים דף מ״ד עמוד ב׳

ליתן טעם כעיקר לעשות טעמו של איסור כעיקרו וממשו:

ויש בהן במים טעם יין:

חייב בכזית מהן והא לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא אלא משום דאיתעביד ליה כוליה איסור אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפינן מינה:

לכל התורה כולה שיהא טעמו של איסורין כממשו:

שאין איסורן איסור עולם אלא כמה שפירש ואם סתם שלשים יום וענבים ויין מותרין לו בהנאה:

ויש לו היתר לאיסורו אף תוך זמן על ידי (הפרת) חכם:

כלאים כלאי הכרם:

איסור עולם זרע חטה וחרצן הכל אסור לעולם:

והוא הדין לערלה בשתים וכן אמרינן בפ"ק דקדושין (דף לח.) גבי חדש ופ"ה דערלה אין איסורו איסור עולם דאחר שלש מותר וקשה מה שמותר אחר שלש היינו האילן והאילן לא נאסר מעולם רק הפרי והפרי אין לו היתר ור"ת פי' הוא הדין לערלה בשתים היינו בשנת ארבע דיש היתר לאיסורו על ידי פדייה או להביא לירושלים ור"י מפרש דנזיר וחדש אין איסורן איסור עולם שהגדל מן הגפן אחר השלמת נזרו לא חל עליו איסור וכן חדש היוצא מקנה השיבולת אחר הבאת העומר לא חל עליו איסור כיון שהשריש קודם העומר וכן ערלה אחר ג' שנים היוצא ממנו אין איסור חל עליו ויש היתר לאיסורו יש לפרש כפ"ה שנזיר תוך זמנו יש לו היתר על ידי שאלה וחדש נמי לר' יהודה דאמר יום הנף כולו אסור יש לו היתר תוך זמנו על ידי עומר וערלה אין לה היתר תוך זמנה וילדה בזקינה דבטלה אין זה אילן דערלה דפנים חדשות באו לכאן ועוד מפר"י שהפרי של חדש שנאסר כבר וכן היוצא מן הגפן קודם השלמת נזירות יש להן היתר בהשלמת זמן האיסור אבל ערלה וכלאים הפרי שנאסר אין לו היתר ופירוש זה נראה עיקר דאין צריך להעמיד כר' יהודה ואין להקשות לפי' זה אמאי לא חשיב יש היתר לאיסור בשאלה ובעומר ויהא ג' בערלה דיש לומר דלא סבר כר' יהודה אלא האיר המזרח מתיר ונזיר נמי אי מתשיל אין זה היתר לדבר שנאסר שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר מעולם אבל לפי' קמא ה"מ לאחשובי מה שהפרי עצמו נאסר לעולם והיה מוצא בערלה שלש:

ודילמא מיין לחודיה ולשון לצרף אתי שפיר כלומר לצרף היין הבלוע בתוכו:

ורבנן מבשר בחלב לא גמרינן דחידוש הוא תימה לרשב"א התינח לרבא אלא לאביי דאית ליה בפרק כל הבשר (חולין דף קח.) דבשר בחלב לאו חידוש הוא אמאי איצטריך למילף מנזיר לטעם כעיקר:

אלא יליף מגיעולי נכרים הקשה ה"ר יוסף היכי יליף רבי עקיבא טעם כעיקר בנזיר מגיעולי נכרים הא נזיר קל מכל איסור שבתורה שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ותי' דבמדין נמי היו כליהן בלועות מיין ואסורים לנזיר:

ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא ואפ"ה אסר הכתוב אם כן ליכא לאיפלוגי בין בת יומא לשאין בת יומא וכולהו אסורים ור"ע סבר קדירה בת יומא לא פגמה כלל אבל שאין בת יומא דפגמא שרי דנ"ט לפגם מותר דגמר מנבילה וה"נ סבר ר"ש בפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף סז:) ור"מ פליג עליה התם וסבר נ"ט לפגם אסור דגמר מגיעולי נכרים דאסר הכתוב אע"ג דנ"ט לפגם הוא דאפילו קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא וגיעולי נכרים לאו חידוש הוא ומה שהתיר הכתוב נבילה מוקי לה בסרוח מעיקרא ולרבי מאיר מצי למילף נמי מגיעולי נכרים לטעם כעיקר כיון דלאו חידוש הוא ואיכא השתא שלש מחלוקות בדבר:

ומותבינן מיהא שתי קדירות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי מדוכות באחת תבלין של תרומה כו' ושנינן הנח לתרומת תבלין דאינה מן התורה לפי שאינם מיני תבואות ומותבי' תוב שתי קופות של חולין ושל תרומה ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ואי כזית בכדי אכילת פרס מדאורייתא מצטרף כל ספק דאורייתא לחומרא אמאי תאני שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו נמצא מיקל ומשני' כי תניא ההיא בתרומה בזמן הזה שהיא מדרבנן ואקשינן מדרך אחרת ומשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא ההוא מיבעי ליה לכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין אסור ומכאן אתה דן לכל התורה כולה ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם אלא עד מלאת ימי נזרו בלבד ואין הנאת היין עליו אסורה אלא שתייתו בלבד [ויש היתר לאיסורו] ואפי' זה היין בעצמו שנאסר לו אחר מלאת ימי נזרו הוא מותר בו שנא' (במדבר ו' כ') ואחר ישתה הנזיר יין עושה משרת ענבים שאין בו אלא טעם יין כענבים עצמן כלאים שאיסורן איסור עולם שנא' (ויקרא י"ט י"ט) את חקותי תשמרו חקים שחקקתי לך כבר כי באיסורן הן לעולם ואיסורן איסור הנאה דכתיב (דברים כ"ב ט) פן תקדש המלאה הזרע ודרשי' לה תוקדש תוקד אש ואין היתר לאיסורו דלשריפה אזיל אינו דין שיהיה בו טעם כעיקר והוא הדין [לערלה] בשתים שאיסורן איסור הנאה שנא' (ויקרא י"ט כ"ג) ערלים לא יאכל ודרשי' ביה אחד איסור הנאה ואחד איסור אכילה ואין היתר לזה האילן באלו שני ערלה כלל לא בו ולא בפירותיו אבל אחר כן מותר הפירות והאילן והרי משרת להכי הוא דאתא ומשני רבי יוחנן זו הברייתא לרבנן היא ואני לא אמרתי אלא אליבא דרבי עקיבא דתניא רבי עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ואכל כזית מפת ומיין חייב אבל הא דתנן ר' עקיבא אומר אפי' שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית אסור דחויה היא ודחי' ממאי דחצי זית פת וחצי זית יין עלייהו דמצטרפי ואסור דלמא כזית מיין לחודיה קאמר וקמ"ל אע"ג דליתיה היין לחודיה במקום אחד כיון דאית ביה שיעור לאיצטרופי כזית אסור:

ואמרי' ורבי עקיבא דמפיק כל משרת להיתר מצטרף לאיסור ליתן טעם כעיקר שאסור מנא ליה ואמר מבשר וחלב שאין בחלב אלא טעם בשר וכן בבשר טעם חלב ואסירי כך כל התורה טעם כעיקר אסור ורבנן האי חדוש הוא דאי תרו לבשר כולי יומא בחלב שרי ואי מבשל להו בהדי הדדי אסירי ומאי שנא בישול משריה אלא חידוש הוא ור' עקיבא מחידוש היכי גמר ואמרי' אלא רבי עקיבא מגיעולי נכרים גמר לכל התורה כולה דהא גיעולי נכרים טעמא בעלמא הוא וכתיב (במדבר ל"א כ"ג) כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש ותניא דברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן כו' וקתני בסיפא וכלן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הגעיל ולא ליבן אסור ואוקימנא למאן דתאני נותן טעם לפגם אסור. ורבנן בכל התורה כולה נותן טעם לפגם שרי דילפינן מנבלה דכתיב בה (דברים י"ד כ"א) תתננה ואכלה וכתיב בטריפה (שמות כ"ב ל') לכלב תשליכון אותו ודייקי' מינה אם נפגמה ונפסלה מלאכל הכלב פרחה ממנה תורת טומאת נבלה וגיעולי נכרים כיון דנותן טעם לפגם מותר והכא כתיב אסור חידוש הוא ומחידוש לא גמרי' ורבי עקיבא אומר אינו חידוש כדרב חייא בריה דרב הונא דאמר לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה דנותן טעם לשבח הוא ורבנן אפילו קדרה בת יומה אי אפשר דלא פגמה פורתא ומפורש בע"ז:

ותירץ לו דאיברא לרבנן כך הוא דלא סבירא להו היתר מצטרף לאיסור וכדקאמר בברייתא נזיר ששרה פתו ביין אם יש בו לצרף כזית מפת ויין חייב והקשה ור' עקיבא טעם כעיקר מנא ליה ואע"ג דמדסבירא ליה היתר מצטרף לאיסור טעם כעיקר כל דכן הוא מ"מ אי לית ליה קרא אחרינא לטעם כעיקר אנא אמינא קרא דמשרת לטעם כעיקר הוא ותירץ דיליף ליה מבשר בחלב דחלב מיהא אין בו ממשות של בשר אלא טעם ואחר שכן הרי נשאר לו משרת להיתר מצטרף לאיסור ובא בשר בחלב ולימד על משרת כשכיר על תושב ורבנן בשר בחלב חדוש הוא ולא מפני ששניהם היתר שהרי אף כלאים כן אלא דאי תרי להו כולי יומי בחלבא שרי מדאורייתא אף בכדי בליעת זה מזה כגון שעירה חלב חם מכלי ראשון לכלי שני ונתן בשר בתוכו שלא אסרה תורה אלא דרך בישול וכלי שני אע"פ שהוא מפליט ומבליע אינו מבשל כמו שביררנו במס' חולין ושמא תאמר והרי אף בכלאים כן שאם העמידם בכלי אחד אין כאן כלאים וזריעתם אוסרתם אין זה כלום שאין שם כלאים עליהם עד שזרע אבל אם שרה בשר בחלב בשר בחלב הוא ולא נאסר מן התורה ואף ר' עקיבא חזר והודה דבשר בחלב חדוש הוא וליכא למגמר מיניה אלא טעם כעיקר מגיעולי גוים גמר ליה דאין כאן אלא פליטה וטעם בלא שום ממשות ולרבנן אף גיעולי גוים חדוש הוא דהא נותן טעם לפגם שרי כדגמרינן מנבלה דבעינן בה ראויה לגר ואע"ג דלא אסרה תורה אלא בת יומה אף היא אי אפשר דלא פגמה פורתא והתורה אסרתה ונמצא דקרא דמשרת אצטריך לן לטעם כעיקר:

וחזר והקשה כי היכן דרבנן מוכחי טעם כעיקר ממשרת ודנין ממנה לכל איסורין נימא נמי לר' עקיבא דמוקים ליה להיתר מצטרף לאיסור שנדון ממנו לרוב איסורין ותירץ בה מפני שחטאת ונזיר בזה שני כתובין הבאין כאחד דכתיב כל הנוגע בבשרה יקדש ר"ל כל בשר הנוגע בה על ידי בליעה יקדש להיות כמוה אם פסולה תפסל אף הבלועה ואם כשרה יאכל כחמור שבה שאם נגעו שלמים בחטאת יאכלו בחומר חטאת ובסתמא קאמר לה אע"ג דמקום מגע מועט עד שאין לשער בו כזית אלא שטעמה נבלע שם שלא בפזור והוא כאילו הוא בעין ולאו מצרך צריכי דאע"ג דחולין מקדשים לא גמרינן קדשים מחולין גמרינן וליכתוב בנזיר ולא לכתוב בחטאת אלא משום שני כתובין ולרבנן בחטאת מודינא לך דהיתר מצטרף לאיסור הא בנזיר לא ומשרת לטעם כעיקר ומצרך צריכי דחד להיתר מצטרף לאיסור והוא בקדשים ומשרת לטעם כעיקר לדון בו לכל התורה:

בד"ה וה"ה לערלה כו' דנזיר וחדש אין איסורן איסור עולם שהגדל מן הגפן כו' עכ"ל ובתוס' פ"ק דקדושין קרי ליה להך מלתא אין היתר לאיסורו ע"ש בתוס' וק"ל:

בד"ה ורבנן מבשר כו' אמאי איצטריך למילף מנזיר לטעם כעיקר עכ"ל נזיר גופיה ודאי דליכא למילף מבשר וחלב דחמיר דאיסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו ואסור בהנאה אלא מה שאמרו גבי נזיר מכאן אתה דן לכל התורה דטעם כעיקר לא אצטריך דשפיר איכא למילף שאר איסורין דכל התורה לאביי מבשר בחלב ודפריך נמי בשמעתין ורבנן היינו דלא הוו צריכי למילף כל התורה מנזיר אלא מבשר וחלב ודו"ק:

בד"ה ורבנן קדירה כו' סבר ר"ש בפרק בתרא דע"ג ור"מ פליג עליה כו' ולר"מ נמי מצי למילף מגיעולי כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל בשמעתין דר"ע ס"ל כר"מ ודו"ק:

בתוס' ד"ה וה"ה וכו' לר' יהודה דאמר יום הנף כולו אסור וכו' פי' כשאין מביאין עומר אז אסור כל ששה עשר דניסן וע"י העומר ניתר:

ד"ה ורבנן קדירה וכו' בפ' בתרא דע"א וכו' ואיכא השתא ג' מחלוקות וכו' נ"ל דה"ה דהוה מצי לאוקמא הכא ר"ע דס"ל נמי דאפילו קדירה שאינה בת יומא אסור כרבנן ואפ"ה לא הוי חידוש כר' מאיר דהתם אלא דליכא שום נפקותא בזה דהא ממ"נ הוו ג' מחלוקות משום דר"ש וק"ל:

בגמרא ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב. ויש לדקדק אמאי דמשמע הכא דבעי למילף מהכא דטעם כעיקר דאורייתא אע"ג דלית ביה כזית בכא"פ דהא בכזית כא"פ כ"ע מודו ולפרש"י דלעיל הוי הל"מ בכל איסורין וכדאמרינן נמי בסמוך אי מיין לחוד מאי למימרא. ולכאורה נראה דאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין הוי יותר מכזית בכא"פ דפרס ד' ביצים וכזית הוי א' משמיני' שבו ואם כן אי אפשר שיתן טעם יין בכה"ג דהא אפילו יין השרוני דעדיף טובא אפ"ה לא דרו עליה אלא ב' או ג' חלקים מים ואחד יין. והנלע"ד בזה יבואר בסוף הסוגיא בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל:

שם ור"ע טעם כעיקר מנ"ל משמע דפשיטא ליה לתלמודא דר"ע אית ליה טעם כעיקר מדאורייתא וא"כ יש לתמוה טובא על פרש"י דלקמן בסוף הסוגיא דאף למאי דקי"ל כר"ע דמשרת דנזיר להמל"א אפ"ה טעם כעיקר אינו אלא מדרבנן וכרבנן דפליגי בכותח הבבלי אם כן מאי מקשה הש"ס אר"ע דלמא ר"ע גופא נמי לית ליה טעם כעיקר וכן הקשה מהרש"א לקמן בפרש"י ונלע"ד ליישב בפשיטות דכיון דמשרת דנזיר ע"כ או בשרה ענבים במים איירי דהיינו טעם כעיקר כרבנן דברייתא דלעיל או המל"א בשרה פתו ביין כר"ע דמתניתין ודברייתא דלעיל. ואם כן לפ"ז ע"כ שאותה ששנינו בר"פ ג' מינים דמשנה ראשונה אמרה דאינו חייב עד שישתה רביעית יין האי רביעית יין ע"כ איירי אפילו ע"י שריית ענבים במים שיש בהן טעם יין והיינו כרבנן דברייתא. וא"כ לפ"ז ע"כ הא דקתני במתניתין עלה דהאי ר"ע אומר אפילו שרה פתו ביין מדקאמר אפי' משמע דמודה בקמייתא לת"ק דמשנה ראשונה אם כן ממילא משמע דר"ע אית ליה טעם כעיקר ואית ליה נמי המל"א משו"ה מקשה שפיר מנ"ל דאי לאו דאית ליה ילפותא אחרינא לטעם כעיקר לא הוי מוקי משרת להמל"א ולטעם כעיקר כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם יליף מבשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור ה"נ ל"ש וקשיא לי טובא היאך מצינן למילף כל איסורין מבשר בחלב לענין טעם כעיקר דהא לא מבעיא דלא מצינן למילף נזיר מיניה משום הנך פירכא דלעיל דנזיר אין איסורו איסור עולם כו' וכמו שהקשו התוס' בסמוך בד"ה אלא יליף מגיעולי עכו"ם ותירוצם לא שייך כאן אלא אפילו שאר איסורין היאך מצינן למילף מיניה דמה לבשר בחלב שחמיר שאסור אף בבישול ובהנאה ואם כן אפילו איסורי הנאה לא מצי למילף מיניה משום פירכא דבישול ומכ"ש הנך דלאו איסורי הנאה. ועוד דהך פירכא דאיסור הנאה לאו פירכא קולא וחומרא בעלמא הוא אלא פירכא גמורה מעיקרא דדינא דאפילו את"ל דטעם לא הוי כעיקר ממש כדי שנאמר שכל האוכל הוי כאילו אוכל גוף האיסור ממש אפ"ה יש לאסור באיסור הנאה דכיון שהאיסור נותן טעם בהיתר והוא נהנה מטעמו אין לך איסור הנאה גדולה מזו. וכבר חזרתי על כל הצדדים ליישב קושיא זו ולא מצאתי אם לא שנאמר דלמאי דבעי למילף אליבא דר"ע כל איסורין לענין טעם כעיקר מבשר בחלב היינו משום דמשמע ליה דאיסור בשר בחלב באכילה לא ילפינן אלא מקרא דלא תאכל כל תועבה כדאמר רב אשי בס"פ כל הבשר דכל שתיעבתי ונראה משום דעיקר קרא דלא תאכל כל תועבה לא אתא אלא לאיסור אכילה דבשר בחלב וא"כ לפ"ז א"ש דמצינן למימר דלר"ע הך מילתא דטעם כעיקר לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא דכיון דאשכחן דאע"ג דאכילת הבשר שנתבשל בחלב לא הוי אלא טעמא בעלמא מהחלב שבלוע בו אפ"ה שייך בו לשון לא תאכל כל תועבה ואי לאו דטעם כעיקר ממש לא הוי שייך בו לשון אכילת תועבה דכה"ג אשכחן לענין שתייה בכלל אכילה כיון דכתיב ואכלת דגנך ותירושך דתירוש חמרא הוא וקרינן ואכלת ומהכא ילפינן לה בכל התורה כולה דאיסור שתייה הוי בכלל אכילה אפילו לענין מלקות וכרת אע"ג דהאי קרא דואכלת דגנך ותירושך לא איירי כלל לענין איסור אע"כ דכה"ג גילוי מילתא בעלמא הוא וא"כ ה"נ מצינן למימר לענין טעם כעיקר כיון דקרייא רחמנא אכילה אלמא דטעם כעיקר ממש ובענין זה יש לפרש גם כן דאפשר דהשתא משמע דאיסור אכילה בבשר בחלב היינו כדאמר רבי יוחנן לר"ל בס"פ כל הבשר כעורה זו ששנה רבי לא תאכלנו כו' ע"ש וכה"ג איכא טובא התם דאיכא מאן דיליף מדכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל יש לך בישול אחר שהוא כזה וזהו בשר בחלב ואם כן שפיר מצינן למימר דר"ע נמי יליף אכילת בשר בחלב מחד מהנך ילפותא ומדקריי' רחמנא לשון אכילה אף ע"ג דטעמא בעלמא הוא אם כן שפיר מצינן למילף מיניה כל איסורין שבתורה דלא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא כנ"ל. אלא דאפ"ה פריך שפיר בשמעתין ובמימרא דרבא בפרק כל הבשר שהביאו התוספות כאן דליכא למילף מבשר בחלב משום דחידוש הוא והיינו משום דאדרבה מהאי חידושא מוכח דאיסור אכילה בבשר בחלב לאו משום טעם כעיקר לחוד הוא דא"כ אפילו בתרו כולי יומא בחלב' הוה ליה למיסר ומדלא אסר רחמנא אלא דרך בישול אלמא דלאו משום טעם כעיקר אסרה רחמנא כמו שאבאר עוד בסמוך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה ורבנן מבב"ח לא גמרינן דחידוש הוא תימא לרשב"א התינח לרבא כו' עס"ה. כאן הניחו בקושיא ובפ' כל הבשר כתבו דאביי הדר ביה לגבי דרבא. אמנם לע"ד לולי דבריהם נראה דאין צורך לדחוק בזה דאדרבא מהך סוגיא דפרק כ"ה גופא איכא למידק איפכא ממאי דאמר אביי אמתני' דטיפת חלב דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן כו' ע"ש שהאריך בדבריו. ויש לתמוה דכל אריכות הלשון שלא לצורך הוא ובפשיטות הו"ל לאביי למימר טעמו ולא ממשו ככל איסורין דאורייתא דילפינן מבב"ח ואי משום דבעי למימר דאי חידוש הוא אפילו ליכא טעמא נמי דאם כן אכתי נמי לקושטא דמילתא תקשי ליה אמתניתין דקתני אם יש בה בנ"ט אסור אמאי אפילו ליכא נ"ט נמי דהא ודאי בב"ח חידוש הוא אע"כ דה"נ קאמר אביי דממתניתין מוכח דע"כ טעמו ולא ממשו בעלמא בכל איסורין סבר תנא דמתני' דהוי דאוריי' משום ילפותא ואפשר דהיינו מהך ילפותא גופא דיליף לה מנזיר מקרא דמשרת כרבנן דר"ע דברייתא דלעיל או כמסקנא דשמעתין דר"ע יליף לה מגיעולי עכו"ם. ואם כן לפ"ז א"ש כיון דאשכחן דבעלמא בכל איסורין הוי טעם כעיקר משו"ה מוקמינן קרא דאיסור אכילה בב"ח בדדמי דאינו אסור אלא כשיש בו בנ"ט כמו בכל איסורין משא"כ אם נאמר דבעלמא טעם כעיקר מדרבנן דמדאוריית' טעמא בעלמא לאו כלום הוא והא דאסרה רחמנא בב"ח משום דחידוש הוא א"כ אפילו ליכא נ"ט נמי דהא מדאורייתא אין לחלק בין יש בו בנ"ט לאין בו דטעמא לאו מידי וא"כ תקשי מתני' דטיפת חלב דמצרין נ"ט אע"כ דטעם כעיקו בעלמא הוי מדאורייתא ובהא מהדר ליה רבא שפיר דאדרבא מבב"ח משמע איפכא דאי ס"ד דמשום טעם כעיקר אסרה רחמנא לבב"ח א"כ אפילו בתרו כולי יומא בחלבא הו"ל למיסר ומדאכפיל קרא ותנא ומשלש ג' פעמים בלשון לא תבשל משמע דדוקא דרך בישול אסרה תורה אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא דאע"ג דטעם אינו כעיקר ממש אפ"ה סתמא דמילתא דדרך בישול בכל דבר שנותנין לתוך המאכל היינו כדי שיתן בו טעם ואם כן היינו נמי טעמא דמתניתין דטכ"ע דבב"ח נמי בעינן נ"ט. כנ"ל נכון וברור לפי לשון הסוגיא במימרא דאביי התם. ובזה נתיישב ג"כ בין בסוגיא דהכא ובין בסוגיא דהתם בפרק כ"ה למאי דבעי למילף מבב"ח דטעם כעיקר הוי מדאורייתא אפילו בליכא כזית בכא"פ מנ"ל הך מילתא דלמא הא דאסר רחמנא בב"ח היינו דוקא כשיש בו כזית בכא"פ דקרי לה רבי יוחנן גופא במסכת ע"ז דף ס"ז טעמו וממשו ואף על גב דלפרש"י דלעיל כזית בכא"פ עי"ת הלמ"מ הוא בכל איסורין אפ"ה הא איצטריך קרא למיסר בכה"ג בב"ח אף על גב דכל חד וחד לחוד שרי אבל למאי דפרישית א"ש דכיון דדרך בישול אסרה תורה וסתם בישול היינו בנ"ט אפילו ליכא כזית בכא"פ וגם זה נכון בעז"ה ובסוף הסוגיא אבאר עוד בזה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל בענין יותר נכון ודוק היטב:

בתוס' בד"ה אלא יליף מגיעולי עכו"ם הקשה הר' יוסף היאך יליף ר"ע טעם כעיקר בנזיר מגיעולי עכו"ם כו' ותירץ דבמדין נמי היו כליהם בלועות מיין ואסורין לנזיר עכ"ל. ולכאורה זה התירוץ דחוק מאד דמאן יימר שהוצרך להגעיל משום בליעת יין לנזיר דלמא משום בליעת שאר איסורין. ובר מן דין קשיא לי דאפילו כל איסורין היאך מצינן למילף מגיעולי עכו"ם דלמא הך הגעלה לא הוי אלא משום איסור בליעת בשר בחלב לחוד דחידוש הוא דטעמיה אסור מן התורה. מיהו בלשון התוס' בנזיר פרק ג' מינים מבואר זה התירוץ יותר באריכות וז"ל דבכולהו כלי מדין הצריך הכתוב הגעלה אף לאותן שנבלעין מיין דנאסרו נזירי ישראל להשתמש בהן דקרא בכולהו כלים כתיב ואותן כלים שמדינים בישלו בהן יין כו' דאכולם אמר רחמנא תעבירו באש עכ"ל. והנראה בכוונתן דכיון דכלי כסף וכלי זהב אמורין בפרשת גיעולי עכו"ם ובכולהו כתיב כל אשר יבא באש משמע להו שאין דרך לבשל בכלי כסף וכלי זהב אלא יין שצריך בישול מעט ואם כן ע"כ שאין הטעם אלא משום איסור נזיר דסתם יינן אינן אלא מדרבנן כנ"ל בכוונתן. אלא דלע"ד יש להוסיף דאפילו בלאו האי קרא דתעבירו באש אלא מתעבירו במים נמי מצינן למילף כיון דבעי הדחה ושפשוף ובקצתן מילוי ועירוי (וכמדומה לי שראיתי בלשון הר"ן דמילוי ועירוי ילפינן מתעבירו במים) ואם כן לפ"ז א"ש טובא דכלי כסף וכלי זהב אין דרכן לבשל בהן כלל אלא להכניס בהן יין לקיום קצת ואם כן ממילא שמעינן כיון דאפי' הכי הצריך הכתוב הדחה ושפשוף ומילוי ועירוי ע"כ היינו משום איסור נזיר וכ"ש דליכא לאוקמי לענין בשר וחלב דאפילו כבוש דידיה כגון תרו כולי יומא בחלבא נמי לא מיתסר מדאורייתא כנ"ל לפי שיטת התוס'. אמנם למאי דפרישית לעיל דנראה דלענין טעם כעיקר בגילוי מילתא בעלמא סגי ולא שייך שום פירכא אם כן א"ש טפי ולע"ד ממקומו הוא מוכרע דאלת"ה אם כן היאך מצינן כלל למילף טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם דלמא הך מילתא דגיעולי עכו"ם היינו לענין לכתחילה שאסרה תורה לבשל בלי הגעלה כיון שיש בו כדי ליתן טעם אע"כ דעיקר ילפותא דאדרבה מדהקפידה תורה על נתינת טעם של בליעת ופליטת כלים בעלמא אלמא דטעם האיסור מילת' רבתי היא ממילא שמעינן טעם כעיקר ובזה נתיישב היטב הסוגיא דהכא ודנזיר להמעיין שם ודו"ק: