מסכת פסחים דף נ״א עמוד א׳

בני חוזאי נהגו להפריש חלה מן האורז שאינו חייב בחלה ואסקינ' אמר רב אשי חזינן אי רובא דבני חוזאי אורז אכלי לא ניכלה זר באנפייהו כי היכי דלא תשתכח תורת חלה מינייהו ואי רובא חיטי ושערי אכלי ניכלה זר להאי חלת האורז באפייהו כדי שיתברר להם שאין בה תורת חלה דחיישינן דלמא אתו לאפרושי חלה מן עיסה של אורז על עיסה של חטין דאתו למימר כיון שכלן חייבין בחלה מין אחד מהן זה פוטר את זה:

גופה דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם אוקמה רב חסדא בכותאי מאי טעמא משום דסרכי אומרין הלא דבר פלוני היינו נוהגין בו איסור והיה מותר כן גם דבר זה מותר הוא ויבואו להתיר האיסור לפיכך כל דבר שנהגו בו איסור אין מתירין אותו להם ולאו כותאי בלבד אלא אפי' מקום שאינן בני תורה וחיישינן כי האי גונא אין מתירין להם כגון כבול שנהגו שלא לרחוץ שני אחים כאחד ונכנסו יהודה והלל בני ר"ג לרחוץ כאחד ולעזה עליהם כל המדינה אמרו לא ראינו כך מימינו ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר מותרים אתם וכן בבירי נהגו שלא לצאת בשבת בקורדקייסין פי' מנעל שאין לו עקב והוא סנדי ויצאו יהודה והלל בקורדקייסין בשבת ולעזה המדינה עליהם כו' וכן בעכו נהגו שלא לישב על ספסלי גוים בשבת ונזדמן לרשב"ג וישב בשבת בעכו על ספסלי גוים שיש להם בחנויות ולעזה עליו המדינה וכו' הנה אלו כלן לא רצו לומר להם מותרין אתם ושני' בני מדינות נמי כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו אתו למסרך ולהתיר כמו שאמרנו על הכותים. שני אחים מאי טעמא כדתניא עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו והוא הדין לבעל אחותו וגזרו על שני אחים כאחד משום בעל אחותו:

תנא תלמיד לא ירחוץ עם רבו ואם רבו צריך לו מותר - ירושלמי ר' אלעזר בשם ר' אבון כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטעה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע שמותר ונוהג בו באיסור נשאל ואין מתירין לו. כל הדברים תלוי אותן במנהג נשים דנהגן דלא למעבד עובדא ביומא דירחא מנהגא דלא עבדי באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא ובשני ובחמישי עד דתתפני תעניתא מנהגא:

כי אתא רבה בר בר חנה בבבל אכל השומן דאייתרא דנהגו בבבל איסור כדגרסינן באלו טרפות [דף נ] דאקשתא של קיבה כ"ע לא פליגי דאסור והוא החלב שעליה מלמעלה דאייתרא אויא א"ר אמי מקמצין והכא בבבל נהגו בו איסור שמעיה דר' חנינא הוה קאי קמיה [דר' חנינא] אמר קמוץ (יהבו ליה) [והב לי] דאיכול חזייה דהוה מחסם א"ל בבלאי את (פום) [תפוס] שדי עול לגבי רבה בר בר חנה רב אויא ורבה בר נתן כדחזנהו כסייה להא דאיתרא דהוה אכיל ליה אמר להו אביי כותאי שוינכו שאין מתירין בפניהם דברים שנהגו בהן איסור ורבה בר בר חנה היכי עביד הכי והתנן נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם והנה בבבל שהוא שם עתה איסור היו נוהגין בה ופריק רב אשי דעתו לחזור הוה ומי שדעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי אותו מקום שהלך לשם.

אמר ליה רבה בר בר חנה לבריה אני שראיתי את ר' יוחנן דאכל דאיתרא כדאי הוא ר' יוחנן למסמך עליו בפניו ושלא בפניו אתה לא תאכל לא בפני ולא שלא בפני מכלל שהבא מכח אחר שיראה מי שעשה מעשה אע"פ שהוא עושה כמותו אחרים אין סומכיו עליו בפניו וכל שכן שלא בפניו.