מסכת פסחים דף כ״ט עמוד ב׳

להא שמעתא דרב יוסף:

דכולי עלמא אין פודין ואליבא דר' שמעון הוא דפליגי דשרי ליה לאחר פסח אף לאכילת ישראל ובהא פליגי מאן דאמר מעל סבר אף על גב דהשתא לא חזי הואיל ולקמיה גורם לממון הוא כממון דמי:

הכי גרסינן רב אחא בר יעקב אמר דכולי עלמא כממון דמי:

ומאן דאמר לא מעל כרבי יהודה דאמר אף לאחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן בפסח עצמו הלכך לאו ממון איכא דלישראל לא חזי ולאו גורם לממון איכא שאם יפדה לא יהנה ממנו ולנכרי לא מזדבן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

ומ"ד מעל כר"ש דאמר ראוי הוא לאחר הפסח אף (לאדם) [לישראל] והו"ל גורם לממון:

משאור דראייה ושל הקדש אף בפסח מותר והכא אמר לרבי יהודה לא מעל:

הכי גרסינן רב אשי אמר דכולי עלמא אין פודין ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי - כלומר דכולי עלמא לנכרי לא מזבנינן ליה בפסח ומשום דלאחר הפסח דחזי לישראל לא מחייבי ליה דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא טעמא דמעילה משום דסבר לה כרבי יוסי הגלילי דאמר אף תוך זמנו מותר בהנאה הלכך חזי למפרקיה ולהסיקו תחת תבשילו ומאן דאמר לא מעל כרבנן דאמרי חמץ בפסח אסור בהנאה ואי משום דמצי לשהויי לאחר זמן כר"ש השתא מיהא לאו ממון הוא:

חמץ בזמנו וכו' מפרש כוליה לקמיה:

הדר ביה רב אחא תימה דבפרק קמא דחולין (דף ד:) אמר סברוה הא מני ר' יהודה דאמר חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים והכא מסקינן לר' יהודה אפילו חמץ של נכרי אסור אחר הפסח ויש לומר דהתם סברוה כס"ד דהכא לרב אחא מעיקרא ורבינו תם מפרש לאו דווקא מיד דהא צריך שיהא שיעור להחליף והוא הדין שיהא חמץ זה ראוי לעשות אחר הפסח:

רב אשי אמר דכולי עלמא וקשה לר"י היכי גרסינן אי גרסינן דכולי עלמא פודין אם כן לרבנן אמאי לא מעל אף על גב דלישראל אסור בהנאה מכל מקום ימכרנו לנכרי ההקדש עצמו ואי גריס אין פודין אפילו לרבי יוסי הגלילי אמאי מעל ויש לומר דגרסי' אין פודין ואף על גב דאין פודין להאכיל לכלבים מכל מקום שרי להסיק תחת תבשילו וכדפרישית דהכא דקדושת דמים אין פודין מדרבנן ולא גזרו רבנן אלא שלא להאכילו לכלבים אבל היכא דאין פודין מדאורייתא דהיינו היכא דאיכא קדושת הגוף אין פודין אפי' להסיק דהא תניא (בפ"ק) דבכורות (דף טו.) אם מתו יקברו וקאמר התם ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעי העמדה והערכה דילמא משום דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים והשתא אי טעמא משום דאין פודין אמאי יקברו והא ראוי להסיקו תחת תבשילו אלא ודאי מדאורייתא אין חילוק וכן לעיל (פסחים דף כב.) דרשינן ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ואסירי אפילו להסקה אלמא מדאורייתא אין לחלק בהנאה ואם תאמר לרבנן אמאי לא מעל הלא הקדש יכול למכור לנכרי על מנת שיסיקנו לפניו ויש לומר דגזרינן שמא יאכלנו הנכרי וכהאי גוונא אמר במסכת ע"ז (דף טו.) אין מוכרין בהמה לנכרי על מנת לשוחטה וכו' ומכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לרבי יוסי הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה רבי יוסי דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף:

פי' דבר הגורם לממון כגון מי שגזל חמץ זה של הקדש אם הוא בעינו מחזירו לו לנגזל ופטור דתנן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך וכיון שאכלו נתחייב הגזלן לשלם לו ממון ואע"פ שחמץ בפסח אינו ממון השבתתו גורם ממון.

רב אחא בר יעקב אומר כולי עלמא דבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא בפלוגתא דר' שמעון ורבנן פליגי ת"ק כר' שמעון דאמר תוך זמנו הוא דעבר עליו בלאו לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום וממון מעליא הוא לפיכך מעל ויש אומרים כר' יהודה דאמר אפי' לאחר זמנו עובר בלאו ואמרינן והא רב אחא הוא דאמר דר' יהודה יליף שאור דאכילה משאור דראיה מה שאור דראיה של גבוה מותר בראיה כך שאור דאכילה של גבוה מותר לאחר זמנו אפי' באכילה ולמה לא מעל אלא ודאי הדר ביה:

רב אשי אמר כולי עלמא אין פודין קדשים להאכילן לכלבים ודבר הגורם לממון לאו כממון דמי והכא בפלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן קא מיפלגי ת"ק כר' יוסי הגלילי דקתני ותמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה ויש אומרים כרבנן. ירושלמי מתני' דקתני חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה במקום שלא נהגו לאכול פת של גוים אבל במקום שנהגו לאכלו מותר אפי' באכילה פי' כגון שהיה ישראל רואהו ומסייעהו באפיית אותה הפת וקיי"ל בזמן שישראל רואהו כגון הבצקת של גוים דאמור רבנן אדם ממלא כרסו מהן אלו וכיוצא בהן: אם היה גגו של נכרי סמוך לגגו של ישראל הרי זה דוחפו בקנה היתה שבת או יום טוב כופה עליו כלי. רב אמר צריך שיאמר בשעה שיבער בא"י אמ"ה אקב"ו על בעור חמץ וצריך נמי שיאמר כל חמץ שישנו ברשותי ואיני יודע בו יהא בטל:

אמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור אפי' במשהו רב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו וגזרה שלא במינו אטו במינו. שלא בזמנו כלומר אחר הפסח במינו אסור במשהו סבר לה כר' יהודה שלא במינו לאחר הפסח מותר דלא גזר.

ושמואל אמר חמץ בפסח במינו אסור במשהו שמואל לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינו שרי ולא גזר שלא במינו אטו מינו שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון.

ור' יוחנן אמר חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו אסור בנותן טעם ר' יוחנן לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן מותר כר' שמעון:

חמץ בפסח רוב מפרשים שבזמנו איסורו במשהו ומ"מ קצת חכמים חוככים להשוותו לשאר איסורין שבתורה בששים וכן חלקו באיסור משהו שהיה שם מן האיסור בכדי נתינת טעם אלא שהוא טעם לפגם אם הוא מותר אם לאו ודברים אלו תלוים בדיני הלכה זו של חמץ בזמנו עם דינים אחרים שבה וכדי לידע אמתתן של דברים אני רואה לבאר את השמועה דרך קצרה עד שיתברר לך מביאורה פסק שלה לפי שיטתנו:

וקודם שנכנס בביאורה צריך שתדע שנחלקו הפוסקים בשיעור איסורן של תורה שיש מי שפסק שכל איסורין שבתורה במינן במשהו בשאינן מינן בנותן טעם כרב ושמואל ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן מתחלה אלא שחזרו לפסוק שכל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם כר' יוחנן ומין במינו שאין הטעם ניכר בו הולכין בו לשיעור ששים שכך שיערו חכמים שהוא בכדי נתינת טעם אלא שיצאו מכלל זה טבל ויין נסך שבמינן במשהו ובשאין מינן בנותן טעם וכמו שזכרנוהו באחרון של עבודה זרה ושני אלו אין בהם חולק שכבר הוזכרו שם בגמ' בהדיא ורוב מפרשים הוציאו גם כן חמץ מכלל זה ולא עוד אלא שמחמירין בו להיותו בזמנו במשהו בין במינו בין שלא במינו ולבירור דברים אלו הוזקקנו להלכה זו ומצינו בה שלש מחלוקות אחת לדעת רב ואחת לדעת שמואל ואחת לדעת ר' יוחנן והוא שאמרו אמר רב חמץ בזמנו ר"ל תוך הפסח בין במינו כגון שנפל בתבשיל של מצה בין שלא במינו כגון שנפל בתבשיל אחר אסור שלא בזמנו הן משש שעות ולמעלה הן לאחר הפסח במינו אסור שלא במינו מותר והדבר ידוע שהיה רב סובר כר' יהודה להיות חמץ שעבר עליו הפסח נאסר מן הדין ומתוך כך שאלו אם בנותן טעם היאך התירוהו שלא בזמנו בשאין מינו הרי מ"מ יש שם איסור בנתינת טעם והעמידו את דבריו במשהו ואמר שבזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור ולא מפני שיהא חמץ חמור משאר איסורין אלא שדעתו אף בשאר איסורין שבמינן במשהו וכמו שאמרו במסכת עבודה זרה ע"ג א' רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם ומתוך חומרו של חמץ שהוא בכרת וכן שאין אדם בדל ממנו כל השנה הוסיף באיסורו לגזור בתוך זמנו שלא במינו אטו מינו לאסרו במשהו אף שלא במינו ושלא בזמנו במינו אסור במשהו שהרי איסורו מן הדין כר' יהודה והרי הוא כשאר איסורין שבמינן במשהו שלא במינן מותר הואיל ואין כאן נתינת טעם שכל שלא בזמנו אין גוזרין בו שאין מינו אטו מינו הא בנתינת טעם מיהא אסור וזהו דעת ראשון:

והדעת השני הוא לשמואל ואף הוא סובר בשאר איסורין כרב שבמינן במשהו שלא במינן מותר אלא שבחמץ סובר כר' שמעון שלאחר זמנו אין בו איסור מן הדין וכן אף בזמנו אינו גוזר שאין מינו אטו מינו ומתוך כך הוא אומר חמץ בזמנו במינו אסור במשהו ולא משום חומר חמץ אלא שהוא כשאר איסורין שלא במינו מותר הואיל ואין בו נתינת טעם כשאר איסורין גם כן שאין גוזרין שאין מינו אטו מינו שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ר"ל אף בנתינת טעם מפני שהוא סובר כר' שמעון שבין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום ואין איסורו אלא משום קנס ואין קנס במקום תערובת ומ"מ נראה שאף לשמואל קודם זמנו בנותן טעם אסור אף לר' שמעון הואיל ומ"מ יש שם עשה דהשבתה איסור תורה הוא וכן עיקר:

והדעת השלישי הוא לר' יוחנן והוא סובר בשאר איסורין שאף במינן בנותן טעם ובחמץ שלא בזמנו סובר כר' שמעון ומתוך כך הוא אומר שבזמנו בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם כשאר איסורין שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר אף בנתינת טעם שאין כאן איסור נמצא שרב ור' יוחנן שוים בחמץ בזמנו להשוות בו מינו לשאין מינו זה למשהו לשיטתו וזה לנתינת טעם כשיטתו ונמצא שמואל שחולק עמהם יחיד אצל שניהם ובא רבא לברור פסק הדברים מתוך דברי כולם והוא שאמרו אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר ויראה מסוגיא זו שלא היה דעתם להפריש בין חמץ לשאר איסורין אלא לענין השואת שאינו מינו למינו לדעת רב ומ"מ כל אחד מהם נוטה לאיסור חמץ לשיטתו כדין שאר איסורין לשיטתו ומאחר שברור לנו לענין שאר איסורין שהלכה כר' יוחנן שאף במינן בנותן טעם ושאף רבא בעצמו אמרה כן וכמו שאמרו אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בששים ופירשו בה מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים א"כ מה שאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור יראה לפרש אסור בנותן טעם כדין שאר איסורין ומכאן כתבו קצת רבני צרפת שהוא בששים ואף גדולי הדורות ריסי עיניהם מעידים שאף הם נוטים לומר כן אלא שמניחים מקום לאוסרים מפני שהם המרובים עד שבקצת ספרים גורסים אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור כרב ושלא בזמנו מותר כר' שמעון ועל דרך האמת אינה גירסא אלא שגדולי הפוסקים דקדקו בה בנוסח זה בין במינו בין שלא במינו אסור ומדלא קא יהיב שיעורא שמע מינה במשהו כרב וכונת הדברים שאם תאמר שלא אמרה רבא אלא כדעת ר' יוחנן היה לו לומר סתמא הלכה כר' יוחנן אלא ודאי לא בא אלא לחדש דבר בחמץ על שאר איסורין ומאחר שאמר אסור סתמא אלמא במשהו וזהו מה שחדש ר' יוחנן ובא לפסוק כרב בזמנו וכר' שמעון בשלא בזמנו ועוד ראיה שהרי האחרים לא אמרו בלשונם אסור אלא או בנותן טעם או מותר וא"ת שרבא סובר אף בחמץ כר' יוחנן היה לו לומר בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם ומאחר שאמר אסור אלמא אף במשהו ומשום חומרא דחמץ וכך היא שנויה בשאלתות:

ויש באים בדינו באיסור משהו מטעם דבר שיש לו מתירין שאמרו עליו אפי' באלף לא בטיל שהרי לאחר הפסח יהא מותר הואיל ועל ידי תערובת הוא וכן כתבוה גדולי המחברים ואע"פ שעל ידי תערובת אמרו שמתבערין כגון כותח הבבלי וחבריו ונמצא שאין להם מתירין אלו דוקא שהחמץ עיקר גדול בהם ועל זו ודאי לא אמרו דלא קניס שהרי אף הוא עבר עליו בקיומו הואיל ויש בו כזית בכדי אכילת פרס אבל כל שאין החמץ בו עיקר דבר שיש לו מתירין הוא ואין הדברים נראין שהרי ר' יוחנן פירשנו שהוא סובר כר' שמעון בלאחר זמנו ונמצא שיש לו מתירין ואעפ"כ הוא אומר בנותן טעם ולא במשהו וא"ת שר' יוחנן לא היה סובר דין דבר שיש לו מתירין הרי הלכה מוחלטת היא בכל התלמוד אע"פ שר' שמעון חולק עליה במסכת (יום טוב) נדרים נ"ח א' אלא לא נאמר לדבר שיש לו מתירין שלא יבטל אלא במינו אבל שלא במינו בטל וכן פירשוה בתלמוד המערב כמו שכתבנו במקומו ואע"פ ששמועת האשה ששאלה מים ומלח האמורה באחרון של יום טוב ל"ח א' יראה כמתנגדת לזו כבר תירצנוה במקומה ועוד שהרי אף בפירורין שהן בעין אמרו שאין עובר עליהם אלא ודאי לא נאמרה אלא מחמת חומרו של חמץ שאלו מטעם יש לו מתירין היה לו לר' יוחנן לאסור במינו במשהו וא"ת ולעיקר הדברים מיהא מאי טעמא והרי כל עצמו דבר שיש לו מתירין הוא ובמינו מיהא ראוי לאסור יראה מפני שהחמץ במינו אין לו מתירין שהרי אף לאחר הפסח אסור אף לר' שמעון ואע"ג דלר' שמעון אינו אסור אלא מדרבנן ומטעם קנס והיה ראוי לומר שלא החמירו בו להקל לעשותו דבר שאין לו מתירין מ"מ עיקרו חומר היה ואם קצת קולא נמשכת הימנו אין קפידא שאף דבר שיש לו מתירין שלא יבטל דברי סופרים הוא והם אמרו והם אמרו ונמצא שאין באין בחמץ מצד דבר שיש לו מתירין אלא מצד חומר החמץ ומתוך כך דוקא בזמנו אבל שלא בזמנו מותר ומ"מ דוקא לאחר זמנו אבל קודם זמנו ר"ל משש שעות ולמעלה אסור אף לר' שמעון כמו שכתבנו אלא שמ"מ דוקא בפחות מששים או בנתינת טעם אבל במשהו לא ולא עוד אלא שכל משהו בקודם זמנו מותר בתוך הפסח שכל שנתבטל אינו חוזר וניעור וכן כתבוה גדולי המפרשים ומ"מ יש הולכים בקודם זמן במשהו מפני שפוסקים כר' יהודה בקודם זמן והרי הוא איסור גמור ואף לדעת הפוסקים כר' שמעון מ"מ הואיל ואיסור עשה דהשבתה איכא כמו שכתבנו הולכים בו במשהו וכל שכן לדעת הבאים בה מחמת דבר שיש לו מתירין שראוי לאסור קודם זמן מטעם דבר שיש לו מתירין אף במשהו אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:

ומגדולי הרבנים יש להם בזה דעת אחרת לומר שרבא פסק בחמץ בזמנו במשהו כרב והוא הדין שדעתו בכל איסורין שבמינם במשהו ומכאן כתבו על חתיכת חלב שנפלה בקדרה של בשר שאוסרת במשהו ולמדת מדבריהם שבשר וחלב האסור מין אחד הוא ומ"מ אין זה כלום שהרי רבא בעצמו פסק בשאר איסורין שאף במינן בנותן טעם אלא ודאי דברים אלו אינם אלא חמץ מיהא במשהו לדעת רוב פוסקים ולדעת קצת בששים כמו שביארנו ושמא תאמר לדעת האומר בששים למה הוצרכנו להגעיל את הכלים יבשלו בהם יותר מששים וכן קדרות בפסח מה ענין שלא לבשל בהם ביתר מששים ואם מפני שאין מבטלין איסור לכתחלה או שהוא דבר שיש לו מתירין לא נאמר דין ביטול אסור ודין דבר שיש לו מתירין אלא בתערובת שיש בה ממש אבל לא בתערובת פליטה כמו שיתבאר לדעת קצת וכל שכן בפליטה שבשעת בליעתה היה היתר וכן כתבוה הגאונים ואפשר לדעת זה שאסרוה מחשש שמא יבשל מהם פחות מששים ואף לדעת האומר שסתם קדרות משהו הן פולטות כמו שיתבאר אפשר שהחמירו בו שלא לבטל איסורו לכתחלה כדי לגדור בה יותר משאר איסורין מצד שאין אדם בדל הימנו ומ"מ ראוי להחמיר באיסורו במשהו וכדעת רוב פוסקים:

בד"ה רב אשי כו' אי גרסינן דכ"ע פודין א"כ לרבנן כו' מ"מ ימכרנו לנכרים ההקדש עצמו כו' עכ"ל ולפ"ז רב יוסף דמוקי פלוגתייהו בפודין ואין פודין ה"מ לאוקמא פלוגתייהו אפילו אליבא דרבנן למ"ד פודין מעל דמצי למוכרו לנכרים ההקדש עצמו ולמ"ד אין פודין לא מעל דלא מצי למוכרו לנכרים ואפשר שהתוס' מפרשים כן אוקמתא דרב יוסף לרבנן ולהאכיל לכלבים לאו דוקא לכלבים דישראל אלא דעכו"ם קאמר אבל רש"י לא פירש כן לעיל אלא לכלבים אפילו דישראל ואפשר דניחא ליה לאוקמא לר"י הגלילי ולכלבים אפילו דידיה וק"ל:

בפרש"י בד"ה אי נימא בנ"ט כו' גלי דעתיה דכר' יהודה ס"ל דאמר אף לאחר הפסח אסור עכ"ל לאו דוקא כר' יהודה דא"נ כר"ש ס"ל וקניס לאחר הפסח אף בתערובות תקשי ליה שלא במינו אמתי מותר הא יהיב טעמא ולא אתי לאפוקי אלא מר"י הגלילי ודו"ק:

בגמרא והכא בהא קמיפלגי בדבר הגורם לממון כממון דמי כו' ולכאורה לא דמיא פלוגתא דהכא בדבר הגורם לממון לאינך פלוגתא דמייתי הש"ס בכמה דוכתי בדבר הגורם לממון כגון לעיל בפ"ק בחמץ של עכו"ם שקיבל ישראל עליה אחריות דהתם ודאי טעמא רבא איכא למימר דלאו כממון דמי כיון דבאמת לא הוי ממון של ישראל כלל אלא משום דאילו מיגניב או מיתביד ברשותיה קאי ואם כן כיון דסוף סוף השתא מיהא לא מיגניב ומשו"ה לאו כממון דמי וכה"ג אמרינן בהגוזל בגוזל חמץ ובא אחר ושורפו בפסח דפטור כיון דחמץ בפסח בשריפה קאי משו"ה אין לחייבו כיון דאי בעי הגזלן היה משהה אותו באיסור בל יראה כדי להחזירו ומשו"ה לא מיקרי דבר הגורם לממון כדאיתא בפ' הגוזל וכה"ג בשור הנסקל בפ' שור שנגח דמטעמא דאי בעי הוי מערק ליה לאגמא אין לחייבו כיון שאין זה אלא גרמא בעלמא ובאיסור משא"כ הכא דחמץ של הקדש מותר להשהותו לכתחילה ולאחר המועד יהא מותר לגמרי אם כן מה טעם יש בזה לומר דהלה יאכל וחדי ומעות של הקדש להיכן הלך. וחזרתי על כל הצדדים ולא נתיישב דעתי אם לא שנאמר דלהאי טעמא אה"נ שמחויב לשלם הקרן להקדש כיון דלגבי הקדש ממון גמור הוא אלא הא דקתני יש אומרים לא מעל היינו לענין דפטור מחומש ואשם כיון דלגבי זה שמעל בשוגג לא מיקרי ממון דהא באיסורא לא ניחא ליה דליקני אלא דע"כ אוקמא רחמנא ברשותיה לענין מעילה היינו דוקא היכא דמיקרי ממון לגביה דהא משמעל נפיק לחולין וע"ש כך נקרא מעילה דאין מעילה אלא לשון שינוי שנשתנו מרשות הקדש לרשות המועל משא"כ הכא בחמץ שאם נאמר דברשותיה קאי כ"ש דהיה צריך ביעור וחייב לשורפו אם כן אין לחייב בקרן וחומש ואף ע"ג דלאוקימתא דרבי יוחנן דטעמא דמ"ד לא מעל כרבי נחוניא ופטור אפי' מקרן מכל מקום לאוקימתא דהנך אמוראי לא מיפטר אלא מחומש ואשם לחוד כן נראה לי ועדיין צ"ע ודו"ק:

שם רב אשי אמר דכ"ע אין פודין כן גירסת רש"י ותוספת וכבר כתבתי בסמוך דיש לתמוה טובא האיך אפשר לומר כן דלכ"ע אין פודין אפילו בקדושת דמים דהא תנן להדיא בפ"ב דבכורות דבקדם מום קבוע להקדישן אם מתו יפדו וע"כ היינו לאכילת כלבים ומשנה זו פסקוה הרמב"ם והסמ"ג לפסק הלכה אלמא דאפילו איסור דרבנן ליכא ודלא כמ"ש התוספת לעיל ועוד דלא אישתמיט בכולה תלמודא דקדושת דמים שנעשה טריפה שלא יהא להם פדיון מלבד מה שהקשיתי לשאול עוד דלפרש"י דלעיל דהאי דפודין ואין פודין תליא בפלוגתא דתנאי דשילהי תמורה דפליגי בקדושת הגוף בדרשא דקרא דתזבח ואכלת אם כן משמע דבגיזה וחלב כ"ע מודו דאסור אפילו בקדושת דמים וכאן באוקימתא דרב אשי כתבו רש"י ותוספת להיפך דטעמא דמ"ד מעל כרבי יוסי היינו משום דראוי להסיקו תחת תבשילו ומי עדיף היסק תחת תבשילו מגיזה וחלב דבכל מידי דראויה לאכילה אין לה היתר בפדיון אלא לאכילה בלבד ובזה נתיישב' קושיית מהרש"א:

ולולי דמסתפינא לפרש נגד פרש"י ותוספת היה נראה לי לקיים הגירסא דלכ"ע פודין כיון דמתניתין דבכורות הכי משמע ומאי דקשיא להו לרש"י ותוספת דאי ס"ד דפודין אם כן מ"ט דמ"ד לא מעל דאכתי ימכרנו לעכו"ם ההקדש עצמו ולולי שיצא הדבר מפי רש"י והתוספות היה נראה לי בפשוטו דלכ"ע אסור למכור ההקדש להאכיל לכלבים אם לא ע"י פדיון כדמשמע לישנא דפודין ואין פודין שהרי מכיון שנפדו איתקש לצבי ואיל שהם כחולין גמורין ושרי באכילה לעכו"ם ויוצא ליגזז וליעבד והטעם שע"י הפדיון נכנסו המעות לקדושה תחת ההקדש ומשו"ה יוצא ההקדש לחולין ואף ע"ג דקי"ל דאפילו דרך מכירה מותר היינו נמי מה"ט גופא כיון שהמעות נכנסו לקדושה תחתיו ואח"כ יוצא ההקדש לחולין כדאיתא בירושלמי דמה"ט אין הגזבר רשאי למכור בהקפה ואם כן לפי זה נראה ברור דלא שייך הך מילתא אלא דוקא כשנפדה ע"י ישראל שהרי מצות הפדייה היא אחת ממצות שבתורה כדכתיב אך בהמה טמאה פדה יפדה ומצוה בבעלים קודם לכל אדם אלא שמוסיפין חומש ובעינן נמי העמדה והערכה ע"פ הכרזה בב"ד כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואם כן נראה דלא שייך מכירה לעכו"ם קודם פדיון כלל ומשום הכי לא מעל לרבנן אבל לרבי יוסי מעל כיון שראויה לפדות ע"י ישראל להאכילו לאלתר לכלבים או להסיקו תחת תבשילו כן נ"ל נכון ליישב גירסת הספרים דגרסי דכ"ע פודין שלדעתי גירסא ישנה היא כדמוכח מלשון הרמב"ם והסמ"ג שהביאו המשנה דבכורות לפסק הלכה דבקדושת דמים אם מתו יפדו ואי ס"ד דלרב אשי גרסינן לכ"ע אין פודין וכפי' התוספת לעיל דמדרבנן הוא דאסור הוי להו לפסוק כרב אשי דבתראה הוא אע"כ כדפרישית ולפ"ז באוקימתא דרב אחא ב"י נמי איכא למימר דלכ"ע פודין אלא דרב יוסף לחוד אית ליה הך סברא דאיכא למ"ד דאין פודין אפילו בקדושת דמים:

שם אמר רב חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו אסור כו' למאי דמסקינן דהאי אסור היינו במשהו משום דגזר שלא במינו אטו מינו והיינו כפרש"י דהא דגזרינן משום דחמץ בכרת ועוד דלא בדילי מיניה ולכאורה פירושו מוכרח דאי משום כרת לחוד אם כן חלב ודם נמי ובטעמא דלא בדילי מיניה לחוד נמי לא סגי לומר דמשו"ה גזרינן דאם כן אפילו לאחר זמנו נמי נגזור דהא רב כר"י ס"ל דחמץ לאחר זמנו אסור מדאורייתא אע"כ דתרתי בעינן כרת ולא בדילי מיניה אם כן לפי זה משמע דהאי חמץ בזמנו דקאמר רב היינו דוקא בתוך הפסח עצמו דאיכא כרת משא"כ משש שעות למעלה דליכא כרת לרב נמי לא מיתסר אלא בנ"ט וממילא דה"ה לרבא למאי דגרסינן לקמן לשיטת רש"י והתוס' במשהו כרב וכ"כ בטור ובש"ע בסימן תמ"ו דחמץ מו' שעות ולמעלה עד הלילה אינו אסור אלא בששים אלא דקשיא לי טובא דאם כן דהאי בזמנו בשמעתין היינו דוקא בפסח עצמו אבל מו' שעות ולמעלה הוי בכלל שלא בזמנו א"כ לא א"ש הא דקאמרי שמואל ורבי יוחנן דשלא בזמנו מותרין כר"ש והיינו אפי' בנ"ט דהא ארישא קאי דמה שאסרו היינו בנ"ט ואם כן מותרין ע"כ לגמרי משמע ואם כן משמע להדיא דלפני פסח בזמנו הוא דהא מילתא דפשיטא דבנ"ט מיהו אסור בלפני זמנו מדאורייתא לשיטת רוב הפוסקים ומדרבנן אליבא דכ"ע ומילתא דפשיטא היא בכולה תלמודא דאפילו איסורא דרבנן נמי אוסרין בנותן טעם ואם כן לפ"ז ע"כ דלפני זמנו נמי מיקרי בזמנו ואם כן קשיא טובא על שיטת הפוסקים שכתבו בפשיטות דלפני זמנו אינו אסור אלא בס' אף לפי מאי דגרסי בהלכתא דרבא דבזמנו במשהו כרב ולמאי דפרישית מסוגיא דגמ' לא משמע הכי ואי משום דלפני זמנו ליכא כרת אכתי מצינן למימר דאפ"ה אסור במשהו משום דלמאי דקי"ל כר"ש הוי דבר שיש לו מתירין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וכמו שאבאר לקמן. או שנאמר דלא פלוג רבנן כלל בין תוך הפסח ובין משש ולמעלה כיון דתרווייהו אסורין מדאוריי' וקאי עליה נמי בעשה דתשביתו משו"ה השוו חכמים מידותיהם כי היכי דלא ליזלזלו בחמץ מו' שעות ולמעלה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא על הפוסקים:

וראיתי שהר"ן ז"ל הרגיש בזה בענין חמץ שלפני זמנו ומדייק לה ממימרא דרבא דלקמן ודחה גם כן סברא זו דיש לו מתירין ע"ש. מיהו באמת ממימרא דרבא אין ראיה כ"כ כמו שאבאר וטפי הוי ליה להוכיח הך סברא ממימרא דשמואל ור' יוחנן כדפרישית והנלע"ד בזה אבאר לקמן:

בפירש"י בד"ה אי נימא בנ"ט כו' ורב מדקאמר שלא בזמנו במינו אסור גלי דעתיה דכר"י ס"ל כו' עכ"ל. נראה דכוונתו משום דאל"כ לא הוי פסיקא ליה לאקשויי שלא בזמנו שלא במינו אמאי מותר דהא בפשיטות מצינן למימר דר"ש ע"י תערובת לא קניס כדמסקינן לקמן לכך הוצרך רש"י לפרש דע"כ פשיטא ליה דרב כר"י ס"ל מדאוסר במינו דאי לא קניס בתערובת שלא במינו אע"ג דיהיב טעמא מכ"ש במינו למאי דבעי למימר השתא דרב כרבנן ס"ל דכל איסורין בס' וא"כ מין במינו קיל טפי וזה ברור בכוונת רש"י ולא ידעתי למה נדחק מהרש"א בזה וכתב דרש"י לא אתי אלא לאפוקי מריה"ג ובמחילה מכ"ת דאגב שיטפיה כ' כן דמאי שיאטיה דריה"ג הכא דהא לא אשכחן דמיקל ר"י הגלילי אלא לענין איסור הנאה אפי' בפסח משא"כ לענין אכילה דחמץ שלא בזמנו לא אשכחן דמיקל טפי מר"ש ואדרבה אפשר דבהא כר"י ס"ל דאפילו מדאורייתא אסור ודו"ק:

בגמרא ושמואל אמר חמץ בזמנו כו' שלא במינו מותר ופירש"י כשאר איסורין נראה דמה שהוצרך רש"י לפרש כן היינו משום דהאי מותר דסיפא דלאחר זמנו דאמר שמואל היינו מותר לגמרי דהא כר"ש סבירא ליה דע"י תערובת לא גזר משום הכי הוצרך לפרש דע"כ האי מותר דהכא היינו דמותר במשהו ולאפוקי דרב אבל בס' פשיטא דאסור ומשום דמילתא דפשיטא היא מסיק לה שמואל בהאי לישנא כן נראה לי בכוונת רש"י ולפי פשטא דסוגיא דשמעתין:

אלא שהטור והש"ע בסימן תמ"ז סעיף י"א כתבו בפשיטות דתערובת לאחר פסח אסוד בס' והא דאמרינן לקמן ע"י תערובת לא היינו לענין משהו ולכאורה יש לתמוה על זה דהא סוגיא דשמעתין לא משמע הכי לכך היה נ"ל דמלישנא דשמואל דייקא להו הכי כדפרישית דלפ"ז הוי שפיר האי מותר דלאחר זמנו דומיא דלפני זמנו דתרווייהו בס' אלא דא"א לומר כן דאדדייקינן הכי משמואל אדרבה נידוק מדרבי יוחנן איפכא דהא ר"י קאמר בהדיא דחמץ בזמנו בנ"ט ואפ"ה קאמר להדיא דשלא בזמנו מותר כר"ש אלמא דלר"ש כל תערובת חמץ לאחר פסח מותר לגמרי וכפשטא דמסקנא לקמן אליבא דרבא דאתערובת לא גזר ר"ש כלל וצ"ע גדול ליישב הטור והש"ע בזה:

גמרא אמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו יו"ד (סי' קב ס"ד בהגה"ה) דבר שיש לו מתירין וחזר ונאסר כו' ויש חולקין, הנה דעת החולקים המה שיטת הרמב"ם וסייעתו דטעמא דחמץ במשהו דהוי דבר שיל"מ וגזרו אינו מינו אטו מינו משום חומרא דחמץ: ותמוה דא"כ מ"ט דר"י ור"ל דחמץ בזמנו בין במינו ביץ שלא במינו בנ"ט, נהי דלא ס"ל להחמיר בחמץ יותר מ"מ במינו מדינא ליתסר, דהוי דבר שיל"מ, וכבר עמד בזה הרמב"ן במלחמות בפסחים, ותירץ דס"ל לר"י כרבנן דפליגי עלי' דר"ש דאמר בנדרים (דף נח) כל דבר שיש לו מתירין לא נתנו חכמים בו שיעור עכ"ל: אך לכאורה תמוה מסוגיא דפ"ק דביצה, ר"א אומר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיל"מ וכו' והתם קאי לתרץ פרכת הש"ס על ר"י דס"ל משום משקין שזבו, עיי"ש היטב, הרי גם ר"י ס"ל דדבר שיל"מ לא בטל, ואפשר לדחוק דר"א לנפשי' ס"ל דלא בטל ונקט כן לקושטא דמלתא, ומ"מ גם ר"י נהי דס"ל דבטל מ"מ ס"ל דספיקא דרבנן לחומרא, והא דקתני בסיפא נתערבה באלף אסורות זהו באמת משום דבר שבמנין, וכתנא דליטרא קציעות, דס"ל גם בדרבנן כל שדרכו למנות לא בטל אלא דבא ר"א להרויח דלא נצטרך לדחוק דסיפא אתאן לספק טרפה ודוחק: ונלע"ד דלכאורה קשה על שנויי' דר"א הנ"ל, הא בודאי גם להמקשן לא נעלם ברייתא ערוכה בנדרים (דף נח) דדבר שיל"מ לא בטל, וביותר דמוכח כן מדקאמר בשלמא לרבה וכו', ואיך יתיישב הסיפא נתערבה באלף אסורות, ע"כ משום דהוי ישל"מ, אלא דהמקשן היה ס"ל דמ"מ ספיקא דרבנן מותר, וא"כ דר' אליעזר בא לחדש ולדמות דין ספק לדין ביטול, ואם כן עיקר חסר מן הספר: וביותר קשה דהרמב"ם השמיט דין ספק דרבנן בשיל"מ, וכתב הה"מ כיון דכתב לא בטל ממילא נשמע דספיקו אסור, ואי נימא דהמקשן הי' ס"ל לחלק בין ביטול לספק, וכן ר"פ בתירוצו דמוקי דוקא בספק טרפה, אלא דר"א חידש זה דגם ספיקו איסור, איך שייך לומר דאין מהצורך להרמב"ם להזכירו: ולזה נראה דודאי הסברא פשוטה לדמות ספק לביטול, אלא דהמקשן הי' ס"ל דעיקר דינו דדבר שיל"מ לא בטל דאמר ר"ש בנדרים זהו רק באיסור דאורייתא אבל לא באיסור דרבנן, ולזה לרבה דאמר משום הכנה היה ניחא גם הסיפא דנתערבה באלף כולם אסורות, אבל לר"י ורי"צ פריך גם מרישא גם מסיפא, ורב אשי בא לחדש דדינא דישל"מ הוא גם בדרבנן וממילא גם הספק בדרבנן אסור, וכיון שכן מיושבים דברי הרמב"ן הנ"ל, דהנה בפשוטו י"ל על קושייתינו הנ"ל, דאף דר"י סבר כרבנן דר"ש דדבר שיל"מ בטל מ"מ מוקי הברייתא כר"ש דלא בטל, וכדאמרינן בשנויא דר"פ דאף דר"י ס"ל לנפשי' את שדרכו למנות, מ"מ מוקי הברייתא כתנא דליטרא קציעות, אלא דהי' קשה דהו"ל לומר לר"א הא מני ר"ש היא וכדאמר ר"פ האי תנא דליטרא קציעות הוא, ולפי דברינו ניחא, כיון דגם המקשן ידע דאתיא הברייתא כר"ש כמו דצ"ל לרבה אלא דבא לומר דמאן דס"ל דלא בטל ס"ל גם בדרבנן לא בטל וזה לא מצינו מפורש בדר"ש ול"ש לומר ה"מ ר"ש היא ודוק. אולם ביסוד דברי הרמב"ן לא זכיתי להבין, דהא רבנן לא פליגי עלי' דר"ש לענין ישל"מ, אלא דהוסיפו דאפילו דבר שאל"מ מצינו דלא בטל כגון שביעית, וזה תמיה עצומה. ואך בסגנון דברי הרמב"ן הי' נ"ל באופן אחר, והיינו במה דמצינו בביצה (דף כד) במתני' מצודות חיה ועופות דפליגי דת"ק סבר דספק מוכן אסור, ור"ג סבר דספק מוכן מותר, ועי' בהה"מ שהביא בשם רשב"א דס' מוכן אסור מב' טעמים, א' דמוכן הוא איסור חמור, ב' דהוי ישל"מ, א"כ עכ"פ ר"ג דמיקל בספק מוכן מוכח דס"ל דספק דרבנן מותר בדבר שיל"מ, וי"ל דס"ל לר"י דענין ביטול וענין ספק דרבנן כחדא הם וכדס"ל לרב אשי, וא"כ כיון דר"ג סובר דספק דרבנן מותר בישל"מ, ה"נ הדין דבטל, ופליג על ר"ש וס"ל לר"י כר"ג בזה, ונכון. אמנם בזה דאנחית לן חדא ליישב שינויא דר"א אליבא דר"י דמוקי הברייתא כר"ש ור"י ס"ל כר"ג, אתקיף לן חדא, דיקשה לן בהיפוך על שינויא דר"פ דנדחק סיפא אתאן לספק טרפה בממנ"פ אי ס"ל לר"פ ג"כ בסברא כר"א דביטול וספק כהדדי וגם ס"ל דגם באיסורא דרבנן יש דינא דישל"מ, א"כ אמאי באמת נדחק דסיפא בספק טרפה וכתנא דליטרא קציעו', הא עדיף יותר לאוקמי הכל בנולדו ביו"ט, ורישא וסיפא כר"ש דדשיל"מ לא בטל, וגם ספיקו אסור, ואם ס"ל לר"פ דיש חילוק אף דלא בטל מ"מ ספיקא דרבנן לקולא, או דס"ל דבאיסורא דרבנן ליכא דין ישל"מ, יקשה בהיפוך אההיא דר"י דסבר חמץ בזמנו בס' הא הוי דשיל"מ כפי מה דקיימינן עתה דמדרבנן דר"ש ליכא ראיה דפליגי ובהכרח דר"י ס"ל כר"ג דמיקל בספק מוכן, ואם איתא דספיקא קיל מדין ביטול או דבאיסורא דרבנן לא אמרינן ישל"מ, ממילא אין ראי' מר"ג דפליג על ר"ש, וכיון דמוכח ממילא מדברי ר"י בחמץ דס"ל דספק שוה לביטול, וס"ל ג"כ דאיסורין דרבנן שוים לאיסורי דאורייתא לענין ישל"מ, א"כ ממילא רווחא שמעתתא לאוקמי הכל ביו"ט וכר"ש, וזהו קושיא עצומה. ולזה נראה לענ"ד בדעת הרמב"ם באופן אחר, בהקדם סוגיא דגיטין (דף כח ע"ב) ולכאורה קשה טובא אמאי דפריך רב משרשי' דר' יהודה אדר' יהודה ולא רמי ג"כ מהאי מלתא גופא דר' יוסי אדר' יוסי ובההוא דלוקח יין אסור דס"ל אין ברירה, ובההיא דמה היא באותן הימים ס"ל לר' יוסי דכי מיית הוי גיטא, וטעמא בעי דשבק דר' יוסי ונקט דר' יהודה. ונ"ל בהקדם דברי תוס' שם (ד"ה ר"י ור"י ור"ש) עי' במהרש"א, ודבריו תמוהים, דא"כ עדיין קשה דר' יוסי אדרבי יוסי, דאמאי כי מיית הוי גט ודאי הא ס"ל דהוי ספק אם מהיום אם מתי מעכשיו קאמר או דכוונתו למעת שאני בעולם, ולהך צד דהוי כאומר מעת שאני בעולם גם כי מיית לא ליהוי גיטא דמקרי אינו עומד להתברר, ונראה בביאור סוף דברי תוס' דדוקא ר"י דס"ל דמחזירין זה לזה ביובל, ולכאורה עדיין יקשה מדר' יוסי דס"ל בעירובין לא חילל ואיך מספקא ליה בקנין פירות הא אי לאו כקנין הגוף איך משכחת דמייתי בכורים, ובסוכה בתוס' ובר"ש בדמאי, סיימו באמת דלא יתכן לר' יוסי, ודברי תוס' דהכא קשים. וצ"ל דבאמת מה דסבר ר"י לא חילל היינו דמספקא ליה אי הדין דאין ברירה או דיש ברירה, ומש"ה מספקא ליה ג"כ אם קנין פירות כקנין הגוף דמי דלהצד דאין ברירה מוכח דכקנין הגוף דמי ולצד דיש ברירה אינו הכרח, והא דנקטו תוס' בקושייתם ג"כ מדר"י היינו דאם נימא דיהיה הכרח דר' יוסי ס"ל דהוי ספק אם יש ברירה או א"ב, א"כ איך פריך ר' יוסי בעירובין דר"ש אדר"ש מלוקח יין על תחומין, ואמרינן עלה דס"ל לר"י דמאן דסבר א"ב ל"ש דאורייתא ל"ש דרבנן, ואם איתא דמצינו תנא דס"ל לספק אם י"ב אם א"ב, ממילא הדין דבדאורייתא א"ב, ובדרבנן יש ברירה, וא"כ דלמא גם ר"ש ס"ל הכי, ולזה תירצו דאפשר דמ"מ אין מחזירין ביובל. ומש"ה ס"ל לרב יוסף דלא מצינו תנא דמספקא ליה בדין ברירה ור' יוסי ס"ל דבודאי א"ב ומ"מ אין מחזירין, אבל ר"י דס"ל דמחזירין ס"ל באמת אליבא דר"י דמספקא ליה בדין ברירה. ולפ"ז מיושבים דברי מהרש"א הנ"ל. די"ל דכוונת תוס' דבעומד להתברר ס"ל לר"י בודאי י"ב, ובאינו עומד להתברר מספקא ליה בדין ברירה, א"כ י"ל מש"ה לכי מיית הוי גיטא דהוי ס"ס ספק דמעכשיו קאמר ועומד להתברר דודאי י"ב, ואת"ל דמעת שאני בעולם קאמר דהוי אינו עומד להתברר מ"מ דלמא גם בזה יש ברירה, ואף דהוי ס"ס באתחזק איסורא דא"א, מ"מ בספיקא דדינא אין החזקה מכרעת כמו דבארתי במקום אחר בעזה"י, ולפ"ז ניחא על קושייתנו הנ"ל, דלא הו"מ למרמי דר' יוסי אדר' יוסי, די"ל דהא דאוסר בלוקח יין משום דמספקא ליה בדין ברירה. והיינו באינו עומד להתברר, ומש"ה לכי מיית הוי גיטא דהוי ס"ס, מש"ה פריך רק דר' יהודה אדר"י, דכיון דס"ל דודאי מעת שאני בעולם קאמר אמאי הוי גיטא, ולפ"ז י"ל דמה דס"ל לר' יוסי דבאותן הימים היא ספק א"א דמספקי' אם מעכשיו אם מעת שאני בעולם היינו דמה"ט עצמו דמסופק אם באינו עומד להתברר יש ברירה או א"ב. ותליא בזה דאם י"ב וסגי ליה בגירושין ברגע קודם מותו אמרינן דכוונתו לכך כיון דרצונו רק לפוטרה מיבום למה לו לגרש מיד וכדס"ל לר"מ דהוי כאומר מעת שאני בעולם, אלא דדלמא באינו עומד להתברר אין ברירה ואינו יכול לגרשה במעת שאני בעולם, ומוכרח לגרשה במעכשיו אם מתי, וא"כ לכי מיית הוי גט בממנ"פ, דאם באינו עומד להתברר א"ב א"כ מפרשין דבריו דמעכשיו קאמר דזה עצמו רצונו, שתתגרש במה דמצית להתגרש, והוא נכון מאד בעזה"י. והנה עדיין קשה בסוגיין דאמאי פריך רב משרשיא דר"י אדר"י ולא דר"ש אדר"ש, ורבינא פריך [לפי היש גורסין א"ל רבינא לרבא] דר"ש אדר"ש ולא דר"י אדר"י. ואף דהא דלא פריך רב משרשיא דר"ש אדר"ש י"ל דס"ל דעל מנת שירצה ע"מ שלא ימחה אבא קאמר, ובזה לא תליא בברירה כיון דמעשה קידושין לפנינו ומחוסר מעשה מחאה לבטל המעשה, גם י"ל ע"פ סוגיא דקידושין (דף נ ע"א) אלא אר"י מהכא המקדש את האשה וכו' א"ל אביי דלמא שאני התם ולחומרא, הרי דר"י ס"ל היכא דסתמא קתני מקודשת היינו אפילו לקולא, ואביי ס"ל די"ל דלחומרא קאמר, א"כ י"ל דרב משרשיא ס"ל כאביי, ומש"ה לא הו"מ להקשות דר"ש אדר"ש, די"ל דר"ש בלוקח יין ס"ל דלחומרא אמרינן א"ב דמספקא ליה בדין ברירה, וההיא דאם רצה האב מקודשת, היינו ג"כ מספק, ורבינא ס"ל דמקודשת משמע אף לקולא, מש"ה פריך דר"ש אדר"ש: אולם עכ"פ בהיפוך קשה אמאי לא פריך רבינא דר"י אדר"י, גם קשה על רב משרשיא ורבינא, הא באמת קתני להדיא הטעם משום שמא יבקע, ואף דתוס' בעירובין נזהרו בזה דלטעמייהו דר"מ קאמרי אף דאינהו לנפשייהו לא ס"ל לחששא דיבקע, מ"מ מקשין לו, והביאו ראיה דמצינו כיוצא בזה, מ"מ עדיין דוחק, ונהי דמצינו כן, מ"מ מה"ת לדחוק כן ולעשות מזה פרכא, דלמא טעמייהו משום דשמא יבקע, ובהכרח לדחוק דס"ל להנך אמוראי מסברא דאין ראוי לחוש לשמא יבקע, ובודאי רק לטעמייהו דר"מ קאמרי, ודוחק: וביותר קשה אף אם נדחוק כן מ"מ יקשה מסוגיא דגיטין (דף כח ע"ב) מתקיף לה רב משרשיא ערבך ערבא צריך, הרי דס"ל דחששא שמא יבקע הוא בדומה לחששא שמא ימות, א"כ כיון דמצינו תנא דהר"ז גיטך שעה אחד קודם למיתתי דחיישינן למיתה. ממילא האי תנא ס"ל דחיישינן לשמא יבקע ס"ל ג"כ דחיישינן למיתה, א"כ רב משרשיא לשיטתיה מנ"ל למרמי דר"י אדר"י דלמא גם ר"י ס"ל כהאי תנא דהר"ז גיטך דחיישינן למיתה, וה"נ לשמא יבקע: ונ"ל בהקדם דברי הלח"מ ריש הל' נזירות, והנה במ"ש בישוב דברי הרמב"ם דס"ל דחיישינן למיתה, ואעפ"כ פסק דבהמה כשר לדופן סוכה, היינו משום דבקשורה ומתוחה באשלי מלעיל הוי חשש רחוק דתמות וכיוצא, סברא זו כתובה בריטב"א ליישב למה דס"ל לרבא דטעמא דר"י שמא יבקע, א"כ אמאי לא חייש בבהמה לסוכה למיתה מטעם הנ"ל דכולי האי למיתה וכיוצא ל"ח עיי"ש, אולם קושית הלח"מ השניה עדיין קשה לר"ז דמוקי פלוגתא דר"מ ור"י באינה קשורה ובחששה דתברח, א"כ ר"י דלא חייש לשמא תברח כ"ש דלא חייש למיתה ור"מ לא פליג רק מטעם שמא תברח אבל למיתה ל"ח אף באינה קשורה א"כ ברייתא דהר"ז גיטך הנ"ל אמאן תרמייה, ע"ש: ונלע"ד ליישב די"ל דר"ז ס"ל דמאן דלא חייש לשמא יבקע, ה"נ ס"ל דל"ח למיתה, וע"כ טעמא דר"מ דשמא תברח, וממילא כיון דפליג ר"י דל"ח לשמא תברח, כ"ש דל"ח למיתה, וע"כ טעמא דר"י בלוקח יין משום דא"ב, ולדבריו דר"מ קאמר, אולם מ"מ מחמת קושיא דר"ש אדר"ש בעירובין מההיא דאם רציתי אלך ס"ל לר"ז דמוכרחין לומר דטעמא דר"ש משום דשמא יבקע כדמסקינן בעירובין, והיינו דר"י לדבריו דר"ע קאמר, אבל ר"ש טעמא דנפשיה קאמר, וא"כ י"ל דהברייתא הר"ז גיטך כר"ש דחייש לשמא יבקע ה"ה למיתה: ולפ"ז י"ל הא דפריך רב משרשיא דר"י אדר"י אף דמצינו תנא דחייש למיתה, וממילא ה"ה לשמא יבקע למה דס"ל לר"מ ערבך ערבא צריך, מ"מ פריך דר"י אדר"י ממה דס"ל לר"י דבהמה כשר לדופן סוכה, הרי דל"ח למיתה, אע"כ דטעמא דר"י משום דאין ברירה ורק לדבריו דר"מ לדידך דחיישת גבי סוכה למיתה ניחוש ליבקע, ולפ"ז ממילא מיושב מה דלא פריך דר"י אדר' יוסי וכן דר"ש אדר"ש, וי"ל דטעמייהו שמא יבקע ולא פריך רק מדר' יהודה לשיטתיה בסוכה, וק"ל, ורבא משני דמ"מ טעמא דר"י משום שמא יבקע, ושאני בההיא דסוכה דהוי חשש רחוק דמייתא וכיוצא וכנ"ל: ולפ"ז יש ליישב ג"כ במה דפריך רבינא דר"ש אדר"ש ולא דר"י אדר"י, והיינו דבסוגיא דמנחות (דף סח) תורמין משל ישראל מבואר דר"מ ור"י ס"ל דמירוח נכרי חייב מדאורייתא, ור"ש ור' יוסי ס"ל דכותים גירי אריות וגם מירוח הנכרי פטור מדאורייתא, ולפ"ז לכאורה קשה בסוגיא דעירובין, דאמרינן עלה רומיא דר"י אדר"י דר"ש אדר"ש, דלמא ס"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן י"ב, הא לר"ש לשיטתיה גם בלוקח יין הוי דרבנן, כיון דכותים גירי אמת, ומירוח הנכרי פטור מדאורייתא, וצ"ל דמ"מ הוי שורש דאורייתא, ובמ"ש תוס' שם גבי אגודה של ירק. ולפ"ז י"ל דרבינא לא רצה למרמי דר"י אדר"י, די"ל טעמא דר"י שמא יבקע ובההיא דסוכה שאני דלמיתה וכיוצא ל"ח, אבל דר"ש פריך שפיר, דס"ל לרבינא מסברא דלגבי דרבנן אין ראוי לחוש לשמא יבקע, וכיון דלר"ש לשיטתיה הוי רק דרבנן בודאי אין הטעם שמא יבקע, וע"כ הטעם דאין ברירה, והא דקתני שמא יבקע לדבריו דר"מ קאמר, היינו לדידך דסברת מירוח הנכרי דאורייתא ניחוש לשמא יבקע, והא דלא פריך רבינא דר"י אדר' יוסי, גבי לוקח יין מההיא דלכי מיית, אף דר"י סבר ג"כ מירוח הנכרי פטור מדאורייתא, וע"כ הטעם דאוסר משום א"ב, היינו די"ל דר"י מספקא ליה בדין ברירה דכיון דהוי שורש מדאורייתא, אמרינן דא"ב, וההיא דלכי מיית הוי גט דהוי ס"ס וכנ"ל ודוק: [אאב"ה כמדומה אני אשר הדברים האמורים מן ד"ה ונ"ל בהקדם עד הנה, אינם נצרכים כ"כ אל הענין, ואולי נכתבו שלא במקומם ומאפיסת הזמן כיום הזה לעיין היטב לא רציתי לשלוח בו יד ולשנות מאום]: נחזור לראשונות ליישב דברי הרמב"ם שהתחלנו, בהקדם, א) מ"ש תוס' תמורה (דף ל"א) ומבואר שם דכל שהאיסור היה ניכר ונתערב אח"כ ל"ש לומר יש ברירה, אבל כל שנולד האיסור בתערובות שייך לומר יש ברירה, ב) הא דקיי"ל דבמקום שצריך הוצאות להתירו לא מקרי ישל"מ, מ"מ היכא דא"צ להפסיד רק כשיעור האיסור מקרי ישל"מ, כיון דלא יפסיד ע"י התערובות, וראיה לזה ממה דמקרי טבל ישל"מ דיכול להפריש ממקום אחר אף דמפסיד בזה, מ"מ כיון דיכול להפריש לפי הערך כשיעור טבל שנתערב, וזה היה צריך לעשות כן בלא התערובות מקרי ישל"מ, ג) ממ"ש הרמ"א (סי' קב) היכא דנולד האיסור בתערובות אע"ג דהוא דשיל"מ בטל, ולכאורה קשה דכתב הרמ"א אח"כ על דינא דחוזר ונאסר דיש חולקין, והיינו דעת הרמב"ם גבי חמץ, ולא כתב כן נמי גבי דינא הנ"ל דתחלת ביאתו לעולם בתערובות דיש חולקין, דהא מדכתב הרמב"ם דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם וכו' (כדאיתא בש"ע סימן תמ"ב ס"ד) והא כשנתערב קודם פסח תחלת איסורו בתערובות, מוכח דגם בכה"ג אמרינן דשיל"מ לא בטל. וצ"ל די"ל כמו דס"ל להרמב"ם דמשום חומרא דחמץ מחמירין לאסור גם במין בשאינו מינו אטו מין במינו, ה"נ אסרו נתערב קודם פסח אטו נתערב בפסח דכל דיש צד א' דמדינא אסור במשהו, היינו בנתערב במינו בתוך הפסח אסרו בכל התערובות שיהיה במשהו. ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם ס"ל חוזר ונאסר לא הוי ישל"מ, והיינו דלכאורה נראה דין חדש דלמ"ד יש ברירה אם נתערב חמץ ביבש קודם פסח אפשר לברר חד מנייהו ולזורקו ולומר שזהו האיסור, דהא כשיגיע פסח יהיה נולד האיסור בתערובות, א"כ ממילא להך מאן דאמר די"ב מקרי חמץ שנתערב בפסח של"מ, דלא הוי חוזר ונאסר, דהא לגבי פסח של שנה האחרת הוי תחלת תערובות באיסור, וא"כ יש לו להתיר לאכול התערובות לעולם ע"י שיפסיד כשיעור האיסור להשליך א' מהם, אבל למ"ד אין ברירה מקרי חוזר ונאסר, א"כ ממילא לדידן דקיי"ל בדאורייתא א"ב ובדרבנן יש ברירה, והיינו כמ"ש הר"ן דאנן קיי"ל דהוי ספק אם יש ברירה או א"ב, וממילא כל התערובות חמץ הוי ספק אם הוי ישל"מ או לא, ועל ספק זה דהוי ספק דרבנן ג"כ מחמירין דעד שתאכלנו עתה בספק ביטול טוב יותר לאכול אחר הפסח, וגם אינו חוזר ונאסר כיון דבפסח האחר לא יהיה לו היתר רק ע"י ביטול, בזה אמרינן דשמא יש ברירה ויהיה לו היתר בלא ביטול ע"י שישליך א' מהם לים: ואם נידון דמ"מ כיון דשמא א"ב הוי ספק אם מהני הביטול או לא ונבא להקל מדין ספק דרבנן בזה אמרינן הא אחר הפסח הזה יהיה לו לעולם היתר בודאי ע"י הביטול דבפסח האחר בודאי יהיה לו דין ביטול גמור, וכיון דמדינא בנתערב בפסח במינו ביבש אסור, גזרו ג"כ אף בלח בלח, דל"ש ישל"מ ע"י ברירה, ואף דבמין בשאינו מינו ואף בנתערב קודם פסח, והכל משום חומרא דחמץ, אבל עיקר הדין הוא רק בנתערב בפסח ביבש במין במינו, וכל זה לדידן, אבל לר"י דס"ל סוף ביצה דאף בדרבנן א"ב, ומשום דס"ל להלכה דודאי א"ב, א"כ מקרי חוזר ונאסר, מש"ה ס"ל דחמץ בזמנו בטל ודוק היטב. ובזה יש לעיין מה דפסק המג"א (סימן תס"ז סי"ב) בחטה שלא בלתיתה רק דמינח נייחא דהוי ספק חמץ ונמצא בתבשיל דהתבשיל מותר דהוי ספק דרבנן, הא מ"מ הוי דבר שיל"מ. ואין לומר דהמג"א לשיטתיה דס"ל דקיי"ל דחמץ לא הוי ישל"מ, לדברינו אינו, דהא דלא הוי ישל"מ הוא מטעם דחוזר ונאסר, והכא ל"ש כן למ"ש המג"א(סימן תמ"ז) דבטעם לכ"ע אינו חוזר ונאסר, וא"כ בפסח האחר בודאי יהיה שרי. ואי מסברת הר"ן כיון דבלא התערובות יאסר החמץ אחר פסח מדרבנן הא זה רק כשאנו דנין על תחילת הביטול לומר דלא בטל משום ישל"מ שייך סברת הר"ן, כיון דגם לאחר פסח יהא ההיתר רק מכח התערובות מש"ה בטל, אבל לפי האמת דקיי"ל חמץ במשהו מחמת חומרא דחמץ, וא"כ בנידון המג"א הנ"ל דאם החטה חמוצה בודאי אין כאן ביטול מדרבנן, וכל התערובות אסור, אם לא שבאנו לדון, כיון דמה"ת בטל הוי ספק דרבנן, א"כ אנו דנין על ההיתר התבשיל מכח ספק דהבלוע חטה שבתוכו, אינו חמץ, בזה יקשה הא המאכל זה יהא שרי לאחר פסח ולא יהא כח הבלוע לאסרו אף בפסח האחר, ועד שתאכלנו ע"י ספק תאכל בהיתר אחר פסח, וזהו ברור. ולזה נ"ל דדברי המג"א רק כפי סברת הרמ"א יו"ד דבפליטת טעם לא אמרינן דבר שיל"מ לא בטל, אבל לדעת האחרונים שם דגם בטעם אמרינן ישל"מ לא בטל, לכאורה ליתא לדינא דמג"א הנ"ל ודוק. עוד נ"ל בישוב דברי הרמב"ם שהתחלנו, דהנה במה דפליגי האחרונים דעת התפל"מ (סי' נב) דדבר שיש בו ב' איסורים ונתערב ועל איסור אחד ישל"מ ועל איסור אחד אין לו מתירים. כגון ביצה שנולדה ביו"ט מתרנגולת טרפה, כיון דצריכים לביטול מכח איסור טרפות, ממילא גם איסור יו"ט בטל, ודעת הצ"צ בתשו' דמ"מ מה דאפשר לעשות בלא ביטול צריך לעשות, ונהי דאיסורא דטרפות בטל, מ"מ לגבי איסור יו"ט אמרינן עד שתאכלנו באיסור עיי"ש, ולענ"ד ראיה להצ"צ ממה דס"ל להרמב"ם דחמץ בפסח לא בטל משום דהוי ישל"מ. והרי מה דהותר לו להשהותו ולא מחייבינן ליה לשורפו מיד משום לאו דבל יראה ועשה דתשביתו. ע"כ משום ביטול נגע בו, דאיסור ב"י ותשביתו לא מקרי ישל"מ, הרי אף דיש על תערובות זה ב' איסורים, א' איסור אכילת חמץ דהוי ישל"מ. וא' איסור ב"י ותשביתו, דאין לו מתירין, מ"מ לגבי איסור אכילה אמרי' דלא בטל, דעד שתאכלנו וכו' א"כ ה"ה באיסור מוקצה וטרפה. והדברים ק"ו. דהרי בחמץ דא"א לבא להיתר אכילת חמץ רק ע"י ביטול דשהייה בביתו ואפ"ה מקרי ישל"מ, מכ"ש בביצת טרפה ומוקצה דלאיסור מוקצה יש היתר למחר בלא ביטול. (ודוחק לחלק דבחמץ יש בו ב' ענינים, אכילה ואיסור שהייה מש"ה אמרינן גבי אכילה דין ישל"מ, אבל היכא דאסור באכילה מחמת דבר אחר שאין לו מתירין כיון דלענין אכילה דטרפות בטל גם אכילה דמוקצה בטל) וזהו ראיה ברורה להצ"צ. אולם זהו תליא במחלוקת הראשונים, לדעת תוס' פסחים (דף כח ע"ב) דלר"ש מדאורייתא אסור באכילה אחר ששה שעות, דתשביתו לא משמע דרך אכילה דאכילה לא מקרי השבתה, מש"ה שפיר י"ל דחמץ מקרי ישל"מ, דאם אוכלו צריך ביטול לב' דברים הן לענין איסור האכילה, הן לענין איסור דהשבתה, מש"ה אמרינן דסגי בביטול לענין השבתה, ולא לגבי אכילה, דלענין האכילה הוי דבר שיל"מ, אבל לדעת הרז"ה במאור דלר"ש מותר באכילה עד שתחשך דבאכילה מקיים ג"כ עשה דהשבתה, בזה י"ל כיון דעכ"פ צריך לביטול משום דבר א' דאם יאכלנו ל"צ לביטול לענין השבתה, דהא באכילה מקיים השבתה, ואם משהה בביתו צריך לביטול משום השבתה, וכיון דבין כך ובין כך לא צריך לביטול רק לדבר א', יכול לבחור מה שירצה ויכול לאכלו, ולא מקרי ישל"מ דעד שתאכלנו דהא אם אכלו ל"צ לביטול לענין איסור דהשבתה. והנה ביסוד מחלוקת תוס' והרז"ה הנ"ל, יש לענ"ד מקום הכרעה והיינו דלר"ש דליכא איסור אכילה עד שתחשך מפרשין קרא דתשביתו דאף אכילה בכלל, וממילא אפילו אוכלו בפסח, מ"מ יצא ידי תשביתו, אלא דעבר על איסור האכילה, (זולת דנימא דהוי בכלל מצוה הבאה בעבירה) אבל לר"י דחמץ לפני זמנו אסור, ממילא א"א דתשביתו היינו אף באכילה, דהא ל"ש לומר דהתורה צותה בכך דהא אסור לאכלו ושוב אמרינן דאכילה אינו בכלל השבתה כלל. ויעויין ברמב"ם דפסק (פ"א מחמץ) בלפני זמנו כר"י דאסור מה"ת ועובר בלאו, ולאחר זמנו פסק כר"ש דאסור רק מקנסא, ועיין בהה"מ, ונ"ל דיצא להרמב"ם כן משום דס"ל ג"כ כהרז"ה דלר"ש חמץ לפני זמנו מותר אף באכילה, וממילא לכאורה גם איסור דרבנן ליכא, וכמ"ש הרא"ש פ"ב דפסחים דאפילו מדרבנן מותר בהנאה, וה"נ לענין אכילה לר"ש, וכיון שכן ממה דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו במשהו, שלא בזמנו מותר, דמשמע דכל שלא בזמנו, דהיינו לפני זמנו ולאח"ז כי הדדי נינהו, וכי היכי דלאחר זמנו דמותר רק בתערובות ה"נ לפני זמנו, והרי רבא ס"ל דלאחר זמנו אסור בעין, ה"נ לפני זמנו, והרי רבא ס"ל כר"ש ולפני זמנו ליכא קנסא ואפילו מדרבנן בעינא מותר, אע"כ דרבא פסק כר"ש רק לענין אחר זמנו, אבל קודם זמנו פסק כר"י. ואי דקשיא דמ"מ אינו דומה לפני זמנו ללאחר זמנו, דלפ"ז יהא במינו במשהו למה דס"ל להרמב"ם דהוי דבר שיל"מ. ואלו לאחר זמנו גם במינו בס', בזה י"ל דבאמת גם לפני זמנו במינו בס' דלא מקרי ישל"מ, כיון דלאו דב"י מתחיל רק משתחשך כדעת הה"מ בשיטת הרמב"ם, ממילא אם אוכלו א"צ לביטול דאיסורו דב"י ואם ישהה עד אחר הפסח, כשתחשך יצטרך לביטול לענין איסור דב"י, ול"ש לומר עד שתאכלנו וכנ"ל. ובזה מיושב דעת הטור דפסק דלאחר זמנו צריך ביטול בס', והמג"א (סי' תמ"ז) הקשה דדלמא ע"י תערובות לא קניס ול"צ לשיעור ביטול. ולפי הנ"ל דמשמעות הלשון שלא בזמנו משמע דחד דינא אית להו, ומשמע דעכ"פ בעיניה אסור לפני זמנו כמו לאחר זמנו, ומוכח דפסק כר"י לענין לפני זמנו ואסור מדאורייתא, ובעי ביטול ס' ה"נ לאחר זמנו, ודוק. ולפ"ז לר' יוחנן דאמר בזמנו בנ"ט שלא בזמנו מותר, ע"כ דשלא בזמנו לא בעי ס', וע"כ מוכח דלא ס"ל דר"ש קנסא קניס ונכלל ג"כ בלשון שלא בזמנו דגם לפני זמנו מותר בלא ביטול, ומוכח דסבר דההלכה כר"ש בכולו אפילו לענין לפני זמנו. ולפ"ז מיושב שיטת הרמב"ם דמה דס"ל לר"י דחמץ בס' ולא מקרי דבר שיל"מ, היינו ר"י לשיטתיה דפסק כר"ש גם לפני זמנו וממילא באכילה ג"כ מקיים עשה דתשביתו, מש"ה לא מקרי חמץ דבר שיל"מ, דהא ממנ"פ צריך לביטול רק לדבר א' וכנ"ל, דמה לי דסמכינן על ביטול לענין אכילה לחוד או דסמכינן על הביטול לענין איסור דהשבתה ובל יראה, אבל רב לטעמיה דפסק כר' יהודה לפני זמנו, וממילא אין אכילה בכלל תשביתו, וא"כ באוכלו צריך הביטול גם לאיסור השבתה שפיר אמרינן דעד שתאכלנו בסמך ביטול על ב' איסורים האכילה והשבתה, יניחנו עד אחר הפסח ויהיה הביטול רק לענין השבתה ובל יראה ולא לאכילה, ודוק היטב: