מסכת פסחים דף קי״ט עמוד ב׳

לכפול כל ההלל:

מתני' מפטירין לשון הנפטר מחבירו כשנפטרין מן הסעודה מביאין מיני המתיקה: גמ' ארדילאי לי כגון אני שרגיל לאכול כמהין ופטריות לאחר סעודתי:

כופל דברים מעט היה כופל כגון מברוך הבא ולמטה:

נון בנו וגו' ממשפחת אפרים בן יוסף חשיב ואזיל עד יהושע ולא משכח ברא ליהושע:

מתני' מפטירין לשון הנפטר מחבירו כשנפטרין מן הסעודה מביאין מיני המתיקה:

גמ' ארדילאי לי כגון אני שרגיל לאכול כמהין ופטריות לאחר סעודתי:

וגוזליא לאבא לרב שהיה רגיל לאכול גוזלים לאחר סעודתו ולשון אפיקומן הוציאו והביאו מיני מתיקה:

אין מפטירין אחר מצה אפיקומן שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה (הואיל ו) [אע"פ שאינה] באה לשם חובה כדאמר רב חסדא לעיל (פסחים דף קטו.) גבי מרור דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו הכי נמי גבי מצה הלכך תרוייהו מברך ברישא והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה אבל לא מרור דלאו חובה הוא:

אבל לפניו מצוה לברך לפי מה שפירש לעיל דהפסוקים לא הוו הפסק וברכה אחרונה היא חתימת הראשונה לא יתכן כאן דאיך יברך לפניו ולא יחתום אחריו מהר"י:

אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה רב מוקי למתניתין כדר' יהודה דסבר דאין הפסח נאכל בשני מקומות והכי אוקימנא סתמא פרק כיצד צולין (לעיל פסחים ד' פו.) שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם ואוכלין ואלו הופכין פניהם ואוכלין והשמש באמצע פירוש משום היכרא וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו עד שמגיע אצל חבורתו ומוקי לה בגמרא כרבי יהודה והיינו דוקא בפסח אבל מצה לא אשכחן בשום דוכתא דליתסר בשתי מקומות ואי משום דאתקש לפסח להא על כרחיך לא איתקש דאי לא תימא הכי ליפרך ממתני' לרב דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן הא אחר מצה מפטירין ולא מצי לשנויי כדמשני לשמואל דלגבי שני מקומות לא הוי רבותא פסח טפי ממצה אלא ודאי רב לא איירי אלא בפסח והא דקאמרינן לקמן אביי הוה יתיב קמיה דרבה והוה קא מנמנם פי' הקונטרס לקמן אע"ג דלא הוי בזמן הפסח הא איתקש מצה לפסח ולא נהירא ובירושלמי מפרש לה גבי תענית דאמרינן פ"ק דתענית ישן אסור לאכול ולא שנו אלא ישן ממש אבל מתנמנם לא ורבה הוה מתנמנם ובעי למיסר בתר הכי וקמייתי ראיה מפסח דכי היכי דפסח לא חשיב נמנום בעלמא כשינה מעליא לענין שני מקומות ה"נ לא חשיב נמנום לענין תענית דלמחר לאיתסורי באכילה בתר הכי:

תנן התם מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך אחריו יברך.

תניא ר' כופל בה דברים מאי היא מוסיף לכפול מאודך ולמטה ענין שגומל הקב"ה חסד לזרע יצחק אחר שאוכלין ושותין אומר [לו] לאברהם טול ברך אומר איני מברך שיצא ממני ישמעאל וכו' עד נותנין לדוד ואומר אני אברך ולי נאה לברך שנא' כוס ישועות אשא וגו':

אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן מאי אפיקומן רב אמר שלא יעקרו מחבורה זו ויאכלו פסח בחבורה אחרת ושמואל אמר שלא יאכלו אחר הפסח אפילו באותה חבורה כגון קליות ואגוזים וכיוצא בהם וכל שכן בשר וכיוצא בו שמפיגין מתוך פיהם ומפכחין טעמו של פסח.

תניא כותיה דרבי יוחנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כגון קליות ואגוזין:

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן ואקשי' עליה והא אנן לא תנן אלא אין מפטירין אחר הפסח הא אחר מצה מפטירין ופרקי' לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא מצה דלא נפיש טעמה ואתי טעמא דהני לפכוחי דמצה אלא פסח דנפיש טעמיה ולא אתו הני מפכחי טעמיה אימא מפטירין אחר הפסח קמ"ל דאין מפטרין.

המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ישנו מקצתם יאכלו כולם לא יאכלו ר' יוסי אומר אם נתנמנמו יאכלו ואם נרדמו לא יאכלו אמר הר"ם נתנמנמו והוא שיתחילו לישון ולא ישתקעו בשינה אבל שומעין כשידברו להם ואם קראם אדם עונין מיד ונרדמו הוא שישתקעו בשינה אפיקומן הוא אכילת הפרפראות שאדם אוכל אחר סעודתו וכגון מיני קטניות והזרעים הקלויין והגרוגרות והצמוקים והשקדים וכיוצא בהן והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ונחלקו בגמ' על ענין זה שלדעת רב פירושו שלא יעקרו מחבורה לחבורה ומלת אפיקומן אפיקו מאני ר"ל הוצאת כלים ואמר שאחר שאכל בסוף סעודתו מבשר הפסח אסור לו לילך לחבורה אחרת לאכול שם אפי' שאר מינין ולא מחשש שמא יבא לאכול עמהם מן הפסח שלהם שזה אף במקומו אסור שאין פסח נאכל אלא למנוייו אלא מחשש שמא יביא מן הפסח שלו באותה חבורה ויאכל שם ואין הפסח נאכל בשתי חבורות שנאמר ולא יוציא מן הבית מן הבשר חוצה הא במקומו רשאי הוא לאכול אחר הפסח כמה שירצה עד שלא יברך ברכת המזון ושמואל אמר שאף במקומו הוא אסור בדברים המשביעים והוא שאמר כגון ארדיראי לי וגוזליא לאבא שהם ממינים המשביעים הא פירות מותר ומלת אפיקומן פירושו הוצאת מינין ור"ל מינין המשביעים ור' יוחנן אמר כגון תמרים וקליות ואגוזים ר"ל שאף במיני פירות אסור ואין לו לאכול אחר הפסח כלל וכן הלכה וטעם הדברים אם מפני שלא ישכח מלגמור את הסדר אם מפני שלא לפכח טעם הפסח ואע"פ ששותה שני כוסות אחריו אין השתיה מפכחת טעם הבשר:

ובגמ' נחלקו בזמן הזה אחר מצה אם מפטירין אחריה אם לאו שלדעת מר זוטרא מפטירין ואין מחמירין בה כפסח ונראה טעמו מפני שהפסח צריך לאכול על השובע להיות כל אכילה שאחריה אכילה גסה ואם יאכל אחריו נראה כאילו לא אכלו על השובע ומצה אינה צריכה ליאכל על השובע ורב יוסף אמרה אף במצה עצמה ונראה טעמו שהטעם אינו אלא שלא ישכח סדרו ואף במצה ראוי לחוש או שמא מצה באחרונה זכר לפסח היא ונגררת בחקות הפסח:

ולענין פסק מיהא גדולי הפוסקים כתבוה לאיסור וכן נהגו הכל שאחר אכילתם אוכלים כזית מצה ואין טועמין אחריה כלום חוץ משתיית שני כוסות או שלש בהלל הגדול ומשם ואילך אף שתייה ביין נאסרה לו שלא התירוה אלא בחמישי ולצמא וי"א שלא מצינו שתיה נאסרת אף מחמישי ואילך ולא אסרו אלא בין שלישי לרביעי ושלא ישתכר הא משנגמר סדרו ישתכר ואנו אין לנו ולא נאסרה בו אלא אכילה והדברים נראין כדעת ראשון ואף לדבריהם מנהג קבוע לאיסור:

בד"ה אבל לפניו מצוה לברך כו' אינו בנוסחא שלפנינו כאן בגמרא אלא בפרק לולב וערבה איתא כל הסוגיא ע"ש:

בד"ה אמר רב שלא כו' והשמש באמצע פי' משום היכרא כו' עכ"ל בנוסחת המשנה שלפנינו אינו כן אלא והמיחס באמצע ולרבותא נקט לה הכי כפרש"י ע"ש:

בא"ד דאלת"ה לפרוך ממתני' לרב דאין מפטירין אחר הפסח כו' הא אחר מצה כו' עכ"ל לשונו קצת מגומגם דהא ודאי לרב ליכא למפרך דאיהו לא נקט במלתיה מצה אלא שהוא מפרש מלתי' דמתני' דאין מפטירין כו' ושמואל ור"י מפרשי לה בע"א ולענין פסח ולא תקשי ליה הך דיוקא דהא אחר מצה מפטירין לשמואל גופיה דמפרשי לה כגון אורדילא כו' אלא לרב יודא אמר שמואל דקאמר בהדיא אין מפטירין נמי אחר מצה כו' אבל הכי הל"ל בפשיטות דע"כ לא אתקש לפסח לפירוש דרב לענין ב' מקומות מדיוקא דמתניתין אחר פסח הוא דלא אבל לאחר מצה מפטירין ודו"ק:

בא"ד דהא דקאמרי' לקמן כו' הא אתקש מצה לפסח ולא נהירא ובירושלמי מפרש כו' פ"ק דתענית ישן אסור לאכול כו' ורבה הוה מתנמנם ובעי למיסר כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דלא נהירא לומר שעובדא דאביי ורבה בפסח היה לענין מצה דהא לא אתקש לפסח אלא בירושלמי מפרש דהאי עובדא בליל תענית הוה דאמרי כו' ורבה היה מתנמנם ובעי אביי למיסר לו ולאכול בתר הכי וקא אייתי ליה רבה ראייה מפסח דכי היכי כו' וכה"ג כתב בעל המאור דלא בפסח הוה אלא בבי מדרשא ע"ש ובר"ן ודו"ק:

מַאי דִּכְתִיב "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל". נראה לי בס"ד דקשיא ליה דכתיב (בראשית כא, ח) 'וַיִּגְדַּל וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ', כולהו לשון עבר וסיים 'בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק' להבא כי המ"ם בציר"י והוה ליה למימר ביום שנגמל יצחק לכן דרש זה על העתיד לבוא ואמר הכתוב שאברהם עשה משתה שהוא זכר ורמז על סעודה של העתיד לבוא ביום שיגמול הקב"ה חסד עם זרעו של יצחק ונרמז זרעו בתיבת את שהוא יתר ונרמז שמו של הקב"ה באות ה' של הִגָּמֵל, כי ידוע שהשם נרמז באות ה' לבדה, וכתוב הטעם במקובלים ז"ל, וכך הוא המשך הכתוב ביום ה' גמל את יצחק רוצה לומר זרע יצחק. וגם נרמז באות ה' החסד שהוא חלוק לחמשה. והא דיחס את ישראל ליצחק ולא לאברהם ויעקב? יובן על פי הגמרא דשבת (שבת פט:) כִּי לֶעָתִיד לָבוֹא, אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ וכו', ושניהם ישיבו 'יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ' ורק יצחק אבינו ע"ה יגיש טענות להצלתם, ולכן אומרים לו כי אתה אבינו יעיין שם, וכיון דהוא מצילם לכך קראם על שמו זרעו של יצחק. או יובן אמר 'זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק' כי לעתיד תהיה הגאולה במידת הגבורה שהיא מדת יצחק, וכמו שאמרו רבינו ז"ל על פסוק (ישעיה נב, ג) 'וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ' אלא מסטרא דזהב סטרא דיצחק. והנה מה שאמר עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה לַצַּדִּיקִים מאמר זה אינו כפשוטו אלא מיוסד על דרך החידה והמשל בסוד כמוס, והוא מורה על ענין תכלית שלימות המיתוק שיהיה לגבורות שהם בסוד שם אלקים. ולזה אמר בַּיּוֹם שֶׁיִּגְמֹל חֶסֶד עִם זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק רמז לגבורות, כי יִצְחָק הוא סוד מדת הגבורה ואותו היום נעשה תכלית שלימות המיתוק שאין למעלה ממנו. ונרמז ב' כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה ' כי 'כּוֹס' מספר 'אֱלֹקִים' [86] שהוא הגבורות והברכה רמז למיתוק. וענין הסעודה יש בו סוד עמוק דאיתא ברעיא מהימנא פרשת פינחס דף רכ"ו מסטרא דשכינתא עלאה סעודתא רברבא ומסטרא דמלכותא סעודתא זעירא עיין שם. וזהו שאמרו עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה לַצַּדִּיקִים היא סעודה גדולה מסטרא דשכינתא עלאה שהיא בינה עילאה לצדיקים הם צדיק עליון וצדיק תחתון בַּיּוֹם שֶׁיִּגְמֹל חֶסֶד עִם זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק כלומר שיתמתקו הגבורות שהם זרעו של יצחק בחסדים. ולכן אברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשו שעבדו אלהים אחרים נמנעים מלהיות על ידם גמר זה של תיקון הגבורות דשם אלקים שבקדושה. וכן יעקב אבינו ע"ה שנשא שתי אחיות שהם לאה ורחל אשר בניינם הוא על ידי גבורות אלו דשם אלקים וגם שלא טרח בתיקונם כמו שטרח דוד המלך ע"ה נמנע מלהיות על ידי גמר התיקון הזה של מיתוק גבורות שם אלקים, וכן משה רבינו ע"ה שלא נכנס לארץ ישראל שהיא סוד לאה ורחל אשר בניינם הוא על ידי הגבורות האלה נמנע מלהיות על ידו גמר התיקון והמיתוק הזה שלהם, וכן יהושע שלא זכה להוליד בן זכר שהוא בסוד החסדים, אלא רק הוליד נקבה שהיא סוד הגבורה נמנע מלהיות על ידי גמר התיקון והמיתוק גבורות אלו אשר יהיה על ידי החסדים. ורק דוד המלך ע"ה שטרח בחייו מאד מאד במלחמות ה' אשר נלחם למטה ובזמירות ושירות ותשבחות אשר נלחם למעלה השלים תיקון רחל בהיותו בחברון אשר מלך שבעה שנים והשלים תיקון לאה כשמלך בירושלם והשלים בניינם בתיקון ומיתוק הגבורות השייכים להם ביגיעה רבה לכן ראוי שיהיה על ידי גמר ותכלית מיתוק ותיקון הגבורות השייכים להם. לכך כשנותנים לו ' כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה ' לברך שהוא לשון מליצה על גמר התיקון ומיתוק הגבורות שהם בסוד 'כּוֹס' בחסדים הרמוזים בברכה כי 'הברכה' [232] מספר רל"ב כמנין ד' הויות במילואם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם סוד חסדים שבהם יתמתקו גבורות שם 'אֱלֹקִים' שהוא מספר 'כּוֹס' אז יאמר דוד המלך ע"ה אֲנִי אֲבָרֵךְ מצד שטרחתי בחיי לתקן את רחל ולמתק הגבורות השייכים לה וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ מצד שטרחתי בחיי לתקן את לאה ולמתק הגבורות השייכים לה! ועיין בשער הפסוקים לרבינו האר"י ז"ל בפסוק (שמואל ב' יא, ב) 'וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ' דדוד המלך ע"ה היה מבחינת עלמא דנוקבא לכן הוצרך לתקן מציאות כל הנוקבא בשלימותא וכו' ונודע כי הם שנים ונקראים לאה ורחל והיה צריך לתקן את שניהם ובתחלה תיקן את רחל. וזה סיבה למה נתעכב דוד המלך ע"ה בחברון שבע שנים כשמלך ואחר כך הלך לירושלם לפי שחברון היא קרית ארבע שהיא רחל כנודע ולאה היא ירושלם וכנודע בענין ציון וירושלם, וכשגמר בשבע שנים שישב בחברון לתקן את רחל הלך לירושלם לתקן את לאה וכו' עד כאן לשונו. הרי נמצא מפורש בדברי רבותינו ז"ל דעיקר התיקון שנעשה ללאה ורחל שהם בחינת ארץ ישראל היה על ידי דוד המלך ע"ה והוא הדבר אשר כתבנו לעיל בס"ד. עוד מצינו מה שפירש רבינו ז"ל בפסוק (שמואל ב' כג, ח) 'אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד' וז"ל אמרו רבותינו ז"ל כי דוד המלך ע"ה היה מצטער להשלים האלף והענין הוא כי שם 'אֱלֹקִים' הוא כח כל הדינין והגבורות ובכח שם זה היה דוד מתגבר על הקליפות שהם אויביו והנה אם תמלא שם זה בההי"ן יעלה אלף [1000] בסוד ריבועו הנקרא אחוריים מלאים [כזה: אל"ף, אל"ף למ"ד, אל"ף למ"ד ה"ה, אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד, אל"ף למ"ד ה"ה יו"ד מ"ם], והנה אחוריים אלה בהיותם פשוטים הנקראים שורש השם הזה יעלו בגימטריא מאתים [כזה: א', א"ל, אל"ה, אלה"י, אלהי"ם] אבל המלוי שהוא החלל והאויר שבתוך הפשוט הוא שמונה מאות ובכוחו היה הורג שמנה מאות חלל בפעם אחת והיה מצטער שיוכל להשלים השורש השם שהוא הפשוט שהוא מספר מאתים כדי להשלים האלף ולא עלה בידו זה סוד (דברים לב, ל) 'אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף' עד כאן לשונו יעיין שם. ובודאי מה שלא עלה בידו מפני שעדיין לא הגיע זמן גמר שלימות התיקון המיתוק הראוי להיות אך לעתיד יעלה בידו ויעלה וכאשר ביארנו ענין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה ולכן הוא נוטל את ה'כּוֹס' שהוא שם 'אֱלֹקִים' דקדושה המזומן לברכה לברכו ולמתקו ולתקנו כשהגיע זמן גמר התיקון שלו ואומר כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא שאעשהו ישועות דהיינו חסדים הנקראים ישועות יען כי בְשֵׁם הֳ ' שהוא סוד החסדים אֶקְרָא. ובזה מובן בס"ד (שיר השירים ח, יב) 'הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ' ודוק.

נוֹתְנִין לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְאַבְרָהָם לְבָרֵךְ הגירסא בעין יעקב כתיב נוֹתְנִין בשלשה אבות ובשאר כתוב אוֹמְרִים ולא אמר נוֹתְנִים ורק בתלמוד הדפוס אין אומר נותנים אלא באברהם בלבד, ובספר דקדוקי סופרים הביא גרסת תלמוד כתב יד כמו גרסת בעל עין יעקב, וצריך להבין למה גבי ג' אבות דוקא נקיט נוֹתְנִין? ונראה לי בס"ד לפי פשוטו דחלקו כבוד לאבות יותר להיותם אבות וגם היו גדולים בזקנה. ועוד נראה לי בס"ד דידוע כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה הוא בסוד המלכות והוא תיקון שלה וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בש"ה דגדלות המלכות באורות המוחין נעשה על ידי האבות דאברהם תיקן מוח חכמה ויצחק מוח בינה ויעקב מוח דעת עיין שם ולכן בכוס של ברכה שהוא במלכות ותיקון שלה חולקים כבוד לאבות בנתינה. או יובן בס"ד האבות בחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] שהוא מדרגה בפני עצמו ומשה רבינו ע"ה בנצח ויהושע ביסוד ודוד במלכות וידוע כי המלכות עומדת אחר הנה"י [נצח, הוד, יסוד] ונמצא האבות רחוקים ממנה לכן הכוס שהוא במלכות נותנים להם, אך משה רבינו ע"ה וכו' הם קרובים לה יותר לא אמר נותנים אלא אומרים טול וברך ולכן אמר דוד המלך ע"ה אֲנִי אֲבָרֵךְ מצד עצמי וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ מצד שאני קרוב יותר לסוד הכוס שהוא במלכות. ובזה יובן מ"ש דוד וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ ע"ה (תהלים עג, כח) 'וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב' כי אֱלֹקִים גימטריא כּוֹס [86].

אֲנִי לֹא אֲבָרֵךְ לְפִי שֶׁכְּבָר יָצָא מִמֶּנִּי יִשְׁמָעֵאל יש להקשות תיבת 'אֲנִי' לשון יתר וסגי לומר לֹא אֲבָרֵךְ? ונראה לי לומר אף על פי שסיבה זו קלה היא ואינה כדאי למנוע אותי מצד הדין עם כל זה אני הוא המחמיר על עצמי בזה, וכן הענין בכולהו דנקיט אני כך הוא הכוונה. ברם יש לדקדק בכולהו כתיב ' אֲנִי לֹא אֲבָרֵךְ ' ורק ביצחק אמר ' אֵינִי רָאוּי לְבָרֵךְ ', וכן היא הגרסא בעין יעקב וגם בתלמוד שהביא דברי סופרים, וצריכין להבין לגרסא זו למה יצחק דוקא אמר אֵינִי רָאוּי? ונראה לי בס"ד מפני דסיבה של יצחק שהיא מצד עשו לאו יצחק אבינו ע"ה חידש אותה, אלא היא אתיא מקל וחומר מתשובת אברהם אבינו ע"ה כי ישמעאל עשה תשובה ועשו לא עשה תשובה! ולכן יצחק שהוא אחר אברהם השיב אֵינִי רָאוּי כלומר כבר הורה זקן הוא אברהם שאיני ראוי ואיך תתנו לי לברך?!

אוֹמְרִין לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ טֹל אַתָּה וּבָרֵךְ. קשה למה לא אומרים לאהרן וליוסף שהם בכלל ז' כורתי ברית שאוחזים בשבעה ספירות הבנין? ונראה לי בס"ד כיון דמשה רבינו ע"ה נמנע בשביל כניסת הארץ וטעם זה ישנו גבי אהרן לכך לא אמרו לאהרן. והא דלא אמרו ליוסף מאחר דיעקב אבינו ע"ה עשה טעם למניעה מכח שתי אחיות אם כן כל שכן הוא אצל יוסף הצדיק ע"ה שבא מן רחל אחר שנשא את לאה והא דאמרו ליצחק אף על גב דכבר אברהם אבינו ע"ה אמר טעם למניעתו מכח ישמעאל, ואם כן כל שכן הוא גבי עשו נראה לי בס"ד מפני שיש טעם יותר ביצחק בדבר זה מצד בחינתו שהוא היה בסוד הגבורה ושייך הוא לתיקון הכוס הנזכר יותר, ועם כל זה אמר שלא יברך.