מסכת פסחים דף פ״ד עמוד א׳

ולא מילה שלא בזמנה דאי לא ממעט קרא אתיא בק"ו לדחות ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת מילה אף שלא בזמנה דוחה אותה אפילו במקום בהרת יקוץ בהרתו שבת שנדחת מפני עבודה אינו דין שתהא מילה דוחה ואתא קרא ומיעטה דכיון דשלא בזמנה היא כגון גר שנתגייר וקטן שנאנס אביו ועבר זמנה נשהויה למחר וגבי שריפת פסול קדשים נמי כמילה שלא בזמנה דאפשר לשהוייה דמי:

שבתון דיום טוב עשה הוא דמשמע שבות והוה ליה י"ט עשה ולא תעשה:

מתני' כל הנאכל בשור הגדול כו' שכבר הוקשה כל מה שעתיד להקשות בו:

יאכל בגדי הרך ראוי לאכילה בפסח בן שמנה ימים אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נמנין עליו בפסח אע"פ שעכשיו רך הוא עתיד להקשות בסופו:

וראשי כנפים והסחוסים שקורין טיברו"ס שבראש גף הכתף אשפרלו"ן והסחוסין שאר הסחוס שבו כגון תנוך האוזן והסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה:

גמ' וי"א אף ראשי כנפים והסחוסין הואיל ובשור הגדול גופיה מתאכלו בשליקה בישול יתר:

מה הן קתני והכי קאמר כל הנאכל בשור הגדול בשליקה יאכל בגדי הרך צלי ומה הן ראשי כנפים והסחוסין:

גידין שסופן להקשות גידי צואר ובגדי וטלה הן רכים אבל אם היה מזקין סופן להיות קשים:

ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו פירש בקונ' ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה את השבת וקשה דרבא לית ליה האי ק"ו בפ' ר' אליעזר דמילה (שבת קלב:) דקסבר דהא דצרעת דוחה עבודה לא משום חומרא דצרעת אלא משום דגברא דלא חזי ור"ח פי' ק"ו ומה אוכל נפש שלא נכרתו עליו י"ג בריתות דוחה י"ט כו' ויש להשיב מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת שלמחר לא יהיה מצוה עליה ואומר ר"י דאיכא למיעבד ק"ו מנדרים ונדבות דדחו י"ט אע"פ שלא נכרתו עליהן י"ג בריתות וסבר רבא דקריבין בי"ט וליכא למיפרך מה לנדרים ונדבות שכן צורך גבוה כדפריך בפ' ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלא) מה לעומר ושתי הלחם כו' דלאו חובה נינהו ואפילו חטאות ואשמות לא מיקרו צורך גבוה כיון דאי לאו דחטא לא בעו לאיתויינהו ונראה דרבא אית ליה הא דרב אשי די"ט עשה ולא תעשה ולהכי איצטריך ק"ו דאי לאו ק"ו לא הוה צריך למיסר וכן משמע בפ"ק דביצה (דף ח:) דפריך גבי אפר כירה מוכן לודאי כו' סוף סוף י"ט עשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלא אמר רבא כו' משמע דרבא אית ליה די"ט עשה הוא והשתא לבדו לא איצטריך לשריפת קדשים אלא על מילה דאיכא ק"ו אמר רבא פרק (אם לא הביא) (דף קלג.) וגמרא מייתי לה הכא אשריפת קדשים דממילא ממעטי ורב אשי לא קאי למיפלג ארבא אלא מילתא דנפשיה קאמר ואקדשים קאי ואפילו אמילה כדמשמע באם לא הביא דלית ליה קל וחומר:

גידין שסופן להקשות פי' בקו' גידי צואר ואין נראה לריב"א דהא משמע דהשתא הם רכים כבשר לגמרי ואפי' ר"ל לא פסיל להו אלא משום בסוף ולעיל קאמר אלא פשיטא בגידי צואר משמע שהם רגילין להיות נותר ואין ראוין ליאכל כמו עצמות אלא נראה דהיינו גידי שדרה וגידים הרכים דקתני בברייתא איירי בגידי בשר דלכ"ע הוו כבשר:

הואיל ומתאכלי בשור הגדול בשלקא והשתא לא אזיל רבי יוחנן בתר השתא אלא בדבר הנאכל בשור הגדול בשלקא וא"ת ור"ל מאי פריך ליה לר' יוחנן אדרבה תיקשי לדידיה דמוכח בברייתא דבדבר הנאכל בשור הגדול בשלקא אזלינן בתר השתא ויש לומר דסבר ר"ל דראשי כנפים והסחוסין יש עליהם שם בשר יותר מבגידים ופריך לרבי יוחנן מדלא נקט בברייתא גידים דהוי רבותא טפי ור' יוחנן משני דאין רבותא כלל מה שאין בהן טעם בשר כל כך דהא אם היו רכים לעולם לא היה פוסלן הילכך כיון דמתאכלי בשלקא נימנין עליהן כמו ראשי כנפים והסחוסים ורשב"א מפרש טעמא דריש לקיש דגידים לא דמו לראשי כנפים והסחוסים דגידים סופן להקשות בגדי עצמו אבל ראשי כנפים והסחוסים אין סופם להקשות בגדי לעולם אלא בשור הגדול דוקא ולא שייך למיזל בהו בתר בסוף כיון דבגדי וטלה הם רכים לעולם:

הא הדר ביה ר' יוחנן פירוש מהך דשמעתין כדמוכח בפרק בהמה המקשה (חולין עז.) וקשה לר"י לר"ל דאותביה לר' יוחנן מההיא שעורותיהן כבשרן תיקשי לנפשיה דקסבר גבי פסח בתר בסוף אזלינן והתם אזיל בתר השתא וי"ל שלפי שבעור ראש של עגל הרך יש לו טעם בשר הרבה מגידין וריב"א אומר דבירושלמי פריך דר"ל אר"ל ומשני טעמא דר"ל מקרא ואכלו את הבשר (שמות י״ב:ח׳) ולא גידין ובעור הראש של עגל הרך אזיל בתר דהשתא והכא הוי גזירת הכתוב:

חל ששה עשר להיות בשבת כו' אקשי' ניתי עשה שנא' (שמות י"ב ז') והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו עשה דשרפת נותר לידחי לא תעשה כל מלאכה דיום טוב ושני חזקיה מה ת"ל עד בקר ליתן בקר שני לשריפתו אביי אמר בפי' רבתה תורה לדחות עולות ארבעה עשר מלהשרף ביום [טוב] דכתיב עולת שבת בשבתו דייקי' מינה דאין מקריבין אלא עולת שבת בשבת בלבד אבל אברי עולות חול בשבת או ביום טוב לא ואע"ג דמצותן להקריבן וכל שכן דלא שרפינן הפסולין רבא מפיק ליה מהאי קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנו דאתיא בקל וחומר ומה אוכל נפש שאע"פ שהוא באזהרת שמחה ואינה מצוה דוחה יום טוב מילה ואע"פ שהיא שלא בזמנה מצוה היא שנכרתו עליה [י"ג] בריתות וחייב כרת אם לא ימול אינו דין שידחה יום טוב ת"ל לבדו ולא מילה שלא בזמנה ואם מילה שהיא מצוה והמבטלה לגמרי ענוש כרת ולא עוד אלא שהיא מצוה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות (אינה עשה) אינו דוחה יום טוב כל שכן של נותר שלא ידחה יום טוב שאפילו בטלו לגמרי אינו ענוש כרת:

רב אשי מפיק ליה מהאי דכתיב בי"ט שבתון ולא תעשה מלאכה נמצא ביו"ט עשה שבתון ולא תעשה כמשמעו ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:

מתני' כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ראשי הכנפים והסחוסים כו' וכי כל מי שאינו נאכל בשור אינו נאכל בגדי הרך והרי ראשי כנפים והסחוסים שאינן נאכלין בשור הגדול שהן כעצמות ובגדי הרך נאכלין ופריק רבא ואמר הכי קאמר כל הנאכל בשור הגדול שלוק יאכל צלי בגדי הרך ומה הן ראשי כנפים והסחוסין תניא כותיה דרבא כל הנאכל בשור הגדול בשלקא כו' עד וגידין הרכין כבשר:

איתמר גידין שסופן להקשות ר' יחונן אמר נמנין עליהן בפסח דבתר השתא אזלינן והשתא רכין הן וכבשר הן וריש לקיש פליג עליה ומותיב עליה ממתני' ושני ליה הכי תנא תני ראשי כנפים והסחוסין הואיל ומתכלי בשור הגדול בשלקא והוא הדין לגידים [שסופן] להקשות דהני נמי מיתכלי בשור הגדול בשלקא:

רמי ליה רבנן קמיה דר' אבהו מי אמר ר' יוחנן גידין הרכין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח אלמא כיון דמתכלי השתא בתר השתא אזלינן וכי בשר נינהו והא בעיא ר"ל מר"י עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא ואמר ליה אינו מטמא דאלמא בתר בסוף אזלינן אמר ליה ר' אבהו דרמא הא לא חש לקמחיה כלומר אכילתו להפסד הולכת שאינו מתעסק בתורה כראוי לה (בפ') [הא] הדר ר' יוחנן ואמר לריש לקיש בעידנא דאקשי' עליה והתנן אלו שעורותיהן כבשרן ואחד מהן עור הראש של עגל הרך אמר לו ר' יוחנן משנה זו דברי [יחיד] הן דברי אלעזר בן יהודה איש אבלים [משום רבי] מר' יוחנן (ובגליון יעקב) הם ומפורש בפ' העור הרוטב כי אמר לו רבי יוחנן אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה:

מתני' אבל המותיר בטהור כו'.

הצרעת דוחה את העבודה ר"ל שלא לעבוד על ידי מצורע ועבודה דוחה שבת ומילה אף שלא בזמנה דוחה את הצרעת לקוץ אף במקום בהרת ואעפ"כ מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת אע"פ שהוא נדחה מפני העבודה:

המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ובראשי כנפים והסחוסים השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים אבל המותיר והשובר בטמא אינו לוקה ארבעים אמר הר"ם ראשי כנפים הם אותם הגידים הקשים שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף ונקשרים אותם הפרקים באותן הגידים והסחוסין מיני עצמות רכים כאותן שבראש הכתף וטעם לוקה ואינו לוקה עוד יתבאר במסכת מכות:

אמר המאירי כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך פי' בא לבאר עכשיו שיש עצמות שהם רכים ונלעסים היטב בין השינים ואמר עליהם שאינם נקראים עצם ללקות עליהם בשבירתם ובלעיסתם אלא נאכלים כשאר הבשר ונמנין עליו כעל שאר הבשר ועל זו הוא אומר כל הנאכל וכו' ופי' בגמ' כן כל שהעצמות רכים כל כך שאפי' בשור שהוא גס שבבהמות ושכבר הוקשו עצמותיו לגמרי עד תכלית מה שאפשר להם להתקשות אותן העצמות אוכלין בו בשליקה כלומר אחר שנתבשל בשול גדול הנקרא שליקה שהוא יותר מבשול בינוני יאכל עכשיו בפסח בגדי הרך או בטלה אע"פ שהוא צלי ואע"פ שכיוצא בו בשור לא היה נאכל בשול בינוני וכל שכן בצלי ואין בו משום שבירת עצם וכן שנמנין על כזית מהם כעל שאר הבשר ומה הן עצמות אלו ראשי הכנפים והסחוסין וכנפים פירושו בכאן קצוות כלומר ראשי העצמות שיש בהרבה מהן קליפה דקה של עצם ואדם נוטלה בשיניו ולועסה והסחוסים הם תנוכי האזנים ושאר מיני עצמות רכים ודקים שבראש הכתף ובראש צלעות השדרה הסמוך לחזה ובשאר מקומות ונקראים קורדשידור אבל שאר העצמות שאין נאכלין בשור הגדול אף בשליקה אין נאכלין בגדי זה אע"פ שמתוך רכותם נלעסים היטב ואם אכל מהם לוקה משום שבירת עצם ואין צריך לומר שאין נמנין עליהן:

השובר את העצם בפסח טהור לוקה אבל השובר בטמא אינו לוקה שנאמר ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול וכבר פרשנוה דוקא בשלא היה לו שעת הכושר כגון שנטמא לפני זריקה:

וכן המותיר בטהור כלומר אף בטהור אינו לוקה אם מפני שלאו שאין בו מעשה הוא אם מפני שהוא ניתק לעשה ואין מפני התראת ספק ומצד שכל שעה יכול לומר לו עדיין יש שהות לאכול ואי אפשר לצמצם להתרות בשעת עליית עמוד השחר שמ"מ התראת ספק שמה התראה למפרע ללקות עליה בשעבר הזמן כמו שביארנו במקומו:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

יש בבהמה גידים רכים וראוים לאכילה בעוד שהבהמה ילדה ורכה כגון טלאים וגדיים ועגלים אלא שסופן להתקשות כשתגדל ותזדקן עד שלא יהו ראוים לאכילה כלל כגון גידי צואר וגידין אלו אינן בשר לימנות עליהם בקרבן הפסח אע"פ שעכשיו ראוים לאכילה שהולכין בהם אחר הראוי להיות בסופן ואינם בכלל בשר ואע"פ שאף בזקנותן נאכלין אף בשור גדול בשליקה מ"מ אין נאכלין אלא בדחק ולא שמה אכילה:

במסכת חולין יתבאר שיש עורות שהם כבשר לטמא טומאת אוכלין ויש שאינן כבשר ועור הראש של עגל אפי' רך שברכים כגון שהוא יונק אינו נדון כבשר ואינו מטמא טומאת אוכלין:

בד"ה הואיל ומתאכלי כו' דראשי כנפים והסחוסין יש עליהן שם בשר יותר מבגידים ופריך לר"י כו' דהוא רבותא טפי כו' עכ"ל ובהכי יתיישב נמי דלא תקשה לר"י למאי דהדר ביה ועור ראש של עגל הרך לא הוה כבשר ומ"ש מראשי כנפים והסחוסין דקתני במתני' דהוה בשר כיון דמתאכל בשור הגדול בשלקא דע"כ עור ראש של עגל נמי מתאכיל בשור הגדול בשלקא דאל"כ לא הוה איצטריך ליה למימר דהדר ביה מגידים דמתאכיל בשור הגדול בשלקא אלא דאיכא לפלוגי כמ"ש התוספות הכא דראשי כנפים והסחוסין יש עליו שם בשר יותר מעור של עגל הרך וק"ק לפ"ז ר"ל דפריך לר' יוחנן מראשי כנפים והסחוסין הני אין אבל גידין לא דאל"כ ליתני רבותא טפי בגידין כמ"ש התוס' תקשה ליה לנפשיה דליתני רבותא טפי בעור ראש העגל הרך דלא הוי עליה שם בשר כ"כ כמו ראש כנפים והסחוסין ויש ליישב בדוחק ודו"ק: