מסכת פסחים דף פ״ח עמוד א׳

תמרים יש בבבל הרבה:

טירינא סל:

כמה כי הני בזוזא כמה מאלו בזוז אחד:

הר המוריה ושדה דיצחק ובית אל דיעקב כולם בהר הבית התפללו:

שקראו בית מקום מיושב:

יום יזרעאל יום כנישיהון מתרגמינן וקרי ליה יום כיצירת בראשית:

יש ברירה שהוברר שבזה נתרצה בשעת שחיטה אילו הודיעוהו:

שה לבית איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתן:

שמעת מינה יש ברירה הכא לא שייך מאי רוצה בשעת שחיטה דבשלמא לעיל אשמעינן דאי לא ביררה בשעת שחיטה אינה אוכלת כלל אע"ג דס"ד דבתר בעלה גרירא טפי אבל הכא אם רוצה בשעת שחיטה מאי קמ"ל:

שה לבית מ"מ פי' משום דשה לבית לאו דאורייתא והכי אית ליה לר"ז גופיה בפרק אין בין המודר (נדרים דף לו.) ואם תאמר והיאך מאכיל פסח שלא למנויו נהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו לספות לו בידים אסור כדאמר בפ' חרש (יבמות דף קיד.) ואור"י דהתם ילפינן מלא תאכלום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות אבל כה"ג דאיכא חנוך מצוה שרי:

על ידי בנו ובתו הקטנים בפ"ק דב"מ (דף יב:) גבי מציאה איכא למאן דאמר דלא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן הכא ע"כ קטן ממש מדאמרי' בין מדעתו בין שלא מדעתו ושלא מדעתו אמרינן בסמוך היינו דאמרי לא וגדולים פשיטא דיש בידם למחות אפי' סמוכין על שלחן אביהן:

וכולן ששחטו כו' קמ"ל אפי' סתמא כיון דשחטו אין לך מיחוי גדול מזה כדאמרינן בסמוך:

מתניתין בדקפדי אהדדי אין לפ' דקפדי שאין כל אחד רוצה לההנות את חבירו ולכך אפילו חלקו לא יאכל דאי אפשר שלא יהנה גם חלק חבירו א"כ כל אחד ששוחט עליו וכי השוחט הוא סבור שיהנה חלקו משלו ולא יהנה חלק חבירו דמסתמא מיירי כששחט עליו רבו דומיא דרישא יתום ששחטו עליו כו' ועוד דמי שחציו עבד אמאי לא יאכל משל עצמו אף למשנה ראשונה דדעתו ודאי לההנות אף חלק רבו כדי לצאת ידי חובה לכך נראה כפי' הקונטרס דקפדי שכל אחד אינו רוצה שיהנה חלקו משל חבירו ושוחט אף על חלק חבירו וסבור שחבירו אינו מקפיד אם יאכל חלקו משלו ולכך חציו עבד לא יאכל למשנה ראשונה אף משל עצמו:

אמר ר' אלעזר מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה וגו':

מתני' יתום ששחטו עליו אפוטרופין יאכל ממקום שרוצה ש"מ יש ברירה אמר ר' זירא שה לבית מכל מקום בין מדעתו בין בעל כרחו תניא נמי הכי שה לבית מלמד שאדם שוחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל [ידי] עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן:

וכלן ששחטו ושחט רבן עליהן יוצאין בשל רבן חוץ מן האשה ואוקימ' חוץ מן האשה וכל דכוותה שיכולין למחות והאשה כיון ששחטה לעצמה אע"פ שלא מיחת בפירוש שחיטתה לעצמה אין לך מיחוי גדול מזה:

עבד של שני שותפין אם אלו השותפין קפדי אהדדי שלא ישמש לזה יותר מזה וכן במזונות קפדי שלא יאכילנו אלא כדי חלקו בלבד לא יאכל משל שניהם ומתני' דקפדי אהדדי ברייתא דקתני יאכל ממי שהוא רוצה בשותפין דלא קפדי אהדדי:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין במשנה ראשונה דתני עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד לא יאכל לא משלו ולא משל רבו אבל במשנה ארונה דתני כופין את רבו ועושין אותו בן חורין כו' [יאכל] משל עצמו כי כבן חורין הוא:

שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים בין מדעתן בין שלא מדעתן ר"ל אפילו על כרחן כלומר שאפי' מיחו בדבר אין נענין ואם שחטו לעצמן יוצאים בשלו ולא בשל עצמן אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העבריים אע"פ שהשפחה מיהא קטנה היא ולא על ידי אשתו אלא מדעתן וכל שהם שותקים ואינם מוחים הרי זה קרוי מדעתם עד שימחו ואם שחטו לעצמן אין לך מחאה גדולה מזו ויוצאין בשל עצמן:

תוס' בד"ה וכולן ששחטו כו' קמ"ל אפילו סתמא כיון דשחטו אין כו' עכ"ל נראה דר"ל דלענין קטנים וכנענים לא אצטריך ליה למיתני כיון דאפילו במפרש אינן יכולין למחות אלא משום סיפא דחוץ מן האשה כו' אצטריך ליה למתני כיון דשחטו אין לך מיחוי גדול כו' וק"ל:

בד"ה לישא שפחה כו' וי"ל משום דידה דליכא עשה דאפשר לה בעבד כו' עכ"ל ולשון התוס' דפ' השולח נכונים יותר בזה וז"ל דבדידה ליכא עשה דאפילו מפקדא אפשר לה בכיוצא בה כו' ע"ש ובתוספות פ"ק דב"ב וק"ל:

בא"ד ואי לא תפסי א"כ בעילתו בעילת זנות ובהשולח כו' עכ"ל בתוס' פרק השולח דחו זה מדקאמר לישא שפחה אינו יכול כו' דמשמע אי הוה יכול לא הוה ניחוש לבעילתו בעילת זנות וכדקאמרי' ממזר נושא שפחה דהיינו בלא קדושין וק"ל:

בא"ד לא איכפת לי' באיסור דהא קנסיב ממזרת עכ"ל מלת ממזרת לחוד אין לו מקום כאן וצ"ל דהא קנסיב נתינה ועיין בביאור דבריהם בתוס' פ"ק דב"ב ובפ' השולח וק"ל:

בגמ' מאי מדעתן לאו דאמרי וכו' כצ"ל ואמרי לה פתי' אוכמא וכו' פי' טפיח או דלי שחור עיין בערוך ערך פתיא ובערך טפיח:

לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ 'הַר' וְכוּ' נראה לי בס"ד הטעם שקראו הַר דאיתא בספר 'טוב הארץ' דהדלת אשר בפתח הרקיע שכנגד ארץ ישראל נקרא ' מגדון ' [103] ולכן כשנכנס יהושע תיקן ברכת הזן שהיא עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזון כי ' מָּזון ' [103] עולה כמספר השם הנזכר עד כאן דבריו יעיין שם. ואם כן הר המוריה ראוי לקראו על שם הדלת הנזכר ששם הוא עיקר ירידת השפע ושם הנזכר עולה ק"ג וצרף עם זה מספר אֱמוּנָהּ [102] אשר עסק וגילה אברהם אבינו בעולם נעשה סך הכל הר לכך קראו הַר [205]. אחר כך בא יצחק ונתחזק ועסק יותר בבירור ניצוצות הקדושה הנקראים צַיִד [104] בסוד הכתוב (בראשית כה, כח) 'וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו' וכן אמר לו (בראשית כז, ג) וְצוּדָה לִּי צָיִד, ומפורש בדברי רבינו ז"ל בספר הלקוטים פרשת וירא כי יצחק אבינו ע"ה להיותו בחינת גבורה הצליח בעליית הניצוצות יותר מאברהם אבינו ע"ה אשר העלה אותם מצד החסד יעיין שם. ולכן אחר שאברהם אבינו ע"ה קראו 'הַר' בא יצחק אבינו ע"ה שעסק בניצוצות הנקראים צַיִד והצליח בזה והעלם דרך הר המוריה ששם שער השמים לכך קראו שדה כי מספר 'הַר' ומספר 'צַיִד' עולה מספר שָׂדֶה [309]. אחר כך בא יעקב אבינו ע"ה שהיה בחיר שבאבות שזכה לשם אֵל [31] שהוא חסד דכתיב (בראשית לג, כ) 'וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל' ואמרו רבותינו ז"ל מי קרא ליעקב אל? הוא אלקי ישראל קראו בשם זה, ולכן בשם ישראל נשלמו ל"א אותיות כשמות האבות ואמהות, ושם אֵל הוא חסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם', ועל כן צרף מספר 'חֶסֶד אֵל' עם מספר 'שָׂדֶה' יהיה מספר בַּיִת [412] לכך קראו בַּיִת. והנה נודע דהמפרשים ז"ל כתבו טעם לשם 'הַר וְשָׂדֶה וּבַיִת' ד' אֱמוּנָהּ ' עם הכולל ק"ג [103], בא אברהם והוסיף אמונה על אמונה וקראו הַר שעולה עם הכולל ר"ו [206], בא יצחק והוסיף אֱמוּנָהּ [103] שהיא ק"ג וקראו שָׂדֶה [309], בא יעקב והוסיף עוד אֱמוּנָהּ [103] וקראו בַּיִת [412] שהוא מספר ד' פעמים 'אֱמוּנָהּ' [4×103=412] עד כאן דברי המפרשים ז"ל ואין הרמז הזה מתיישב כל כך. ואנא עבדא עשיתי הרמז בכך דהכתוב אמר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (שמות כה, ח) ומצינו תחלה עשו מקדש הוא המשכן אשר סופו לא נחרב אלא נגנז ואחר כך עשו מקדש אחר, הוא בית ראשון שנחרב, ואחר כך עשו מקדש אחר הוא בית שני שגם הוא נחרב, ואחר כך יהיה מקדש אחר הוא בית שלישי שיבנה בב"א [במהרה בימינו אמן] שיתקיים לעולם. הרי ארבע בחינות מקדש בארבעה זמנים. ואמרתי בס"ד כי ארבעה אלה הם כנגד ד' עולמות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] והמשכן שלא נחרב אלא נגנז היה כנגד עולם הבריאה ששם הרוב טוב ומיעוט רע ולכן לא נחרב אלא נגנז, ובית ראשון היה כנגד עולם היצירה ששם התערובת הוא חצי טוב וחצי רע לכן לא נשרף על ידי אויב וצר ממש אלא נשרף על ידי גבריאל בגחלת שזרק עליו מלמעלה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל דאש של האויב לא עשה בו רושם של כלום, ובית שני היה כנגד עולם העשיה ששם התערובת היא רוב רע ומיעוט טוב ולכן לא נשרף באש של מעלה אלא באש אויב אכזרי ששלטה בו יד האויב יותר, ואחר כך יהיה בית שלישי בב"א כנגד עולם האצילות ששם לא יש תערובת רע כלל דעליה נאמר לא יגורך רע לכן יהיה בניינו בידי שמים לכבוד ולתפארת ויהיה קיים לעולם. והנה כתבנו במקום אחר על פסוק (בראשית מט, טו) 'וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה' דמקום השראת שכינה שהוא המשכן או בית המקדש נקרא מְנֻחָה דכתיב (ישעיהו סו, א) 'אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי' ולזה אמר 'וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב' זה מקום המקדש 'וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה' זו ארץ ישראל אך כתיב מְנֻחָה בקבוץ שפתים בלא וא"ו, ופרשתי בס"ד כי מְנֻחָה בלא וא"ו עולה ק"ג [103] כמנין ' חֶסֶד אֵל ' אשר ישתלשל לנו במקום המקדש, גם הוא מספר ' מגדון ' שהוא פתח הרקיע שכנגד ארץ ישראל הנקרא מגדון כמו שאיתא בספר 'טוב הארץ' וכן נמי הוא מספר ' מָּזון ' ששם ישתלשל שפע המזון לישראל ולכן קראו מְנֻחָה בלא וא"ו. ולפי זה ארבעה מקומות של השראת שכינה שהם המקדש ושלשה בתים כל אחד נקרא בשם מְנֻחָה [103] בקבוץ שפתים ולכן בית ראשון אשר הוא אחר המשכן שנקרא בשם מְנֻחָה קראו הַר שהוא עם הכולל [206] ב' פעמים מְנֻחָה, ויצחק קרא לבית שני שָׂדֶה [309] שבאותו זמן נעשה ג' פעמים מְנֻחָה ויעקב אבינו ע"ה קרא את בית שלישי בשם בַּיִת [412] כמספר ד' פעמים מְנֻחָה, כי באותו זמן נעשה ד' פעמים מְנֻחָה בעולם. ובזה יובן בס"ד (משלי כד, ג) 'בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת' קאי על בית שלישי שהוא מכוונה בשם בַּיִת שהוא מספר ד' פעמים מְנֻחָה יען שהוא מתום מנחה הרביעית והוא כנגד האצילות וידוע דהאצילות הוא סוד חכמה והבריאה בינה והיצירה תפארת והעשיה מלכות. ובארנו בס"ד לעיל דבית שלישי הוא כנגד האצילות. ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם לשלשה שמות הנזכרים כי הראש שבו המוח נקרא בַּיִת והגוף התחלתו היא בחוט השדרה שמושך כח מן המוח שבראש הנקרא בַּיִת, ולכן בזמן בית ראשון ובית שני שהיתה היניקה והשפעה של התחתונים מן בחינת הגוף דהיינו ז' ספירות תחתונות שהוא סוד 'גופא' ששם מתחיל חוט השדרה נקראו אחד בשם הַר ואחד בשם שָׂדֶה דצירוף שניהם הוא אותיות השדרה שהם אותיות הַר שָׂדֶה אך בזמן בית שלישי דהיניקה תהיה מן בחינת הראש שנקרא בַּיִת ששם המוח לכך קראו בַּיִת.

וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ 'שָׂדֶה' שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כד, סג) "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה". קשה והלא יצחק לא היה מתפלל באותה שעה בהר המוריה ששם המקדש כדי שתאמר שקראו שָׂדֶה למקום המקדש? ונראה לי בס"ד דמשמע ליה שקרא יצחק למקום המקדש בשם שָׂדֶה מהכא דדייק למאי אצטריך למימר 'בַּשָּׂדֶה' דסגי לומר 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ' אלא ודאי דיצחק קרא למקום המקדש שָׂדֶה ומן הדין הוא דאם מתפלל בכל מקום שיהיה צריך לכוין לבו כנגד בית המקדש כמ"ש רבותינו ז"ל (ברכות ל.) על פסוק 'בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת' (שיר השירים ד, ד) תל שכל פיות פונים בו ולכן יצחק כאשר הלך להתפלל מנחה עתה אף על פי שאינו בהר המוריה כיון לבו בתפילתו על מקום המקדש כי שם שער השמים, ולהכי אמר 'וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה' פירוש כשיצא לשוח זו תפלה כיון לבו בשדה הוא מקום המקדש אשר הוא קרא שמו בשם שָׂדֶה וכיון דלא אמר לָשׂוּחַ בְּהַר הֳ' כאשר קראו אברהם אבינו ע"ה 'בְּהַר הֳ' יֵרָאֶה' (בראשית כב, יד) משמע שהוא קרא למקום המקדש בשם שָׂדֶה ולכן הזכירו הכתוב כאן כאשר קראו הוא בעצמו.

וּכְתִיב (בראשית א, ה) "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". מקשים והלא כמה פסוקים יש דכתיב בהם יום? ונראה לי ידוע דבזמן קיבוץ גלויות מוכרח שישלוט החסד דוקא בעולם כי גם הגבורה תתהפך לחסד וידוע דיום ראשון דששת ימי בראשית שלט החסד לבדו לכן לא נאמר בו 'יוֹם רִאשׁוֹן' אלא 'יוֹם אֶחָד ' שהוא מספר אהבה [13] דהחסד נקרא בשם אהבה כנודע. והנה בקבוץ גלויות כתיב (הושע ב, ב) 'יוֹם יִזְרְעֶאל' וחלק התיבה לשתים וקרי בה 'יזרע אל' שהוא החסד דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם' ועוד כתיב ביה (הושע ב, ב) 'וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד' ולכן מקישים זה לזה יום של יִזְרְעֶאל ליום אֶחָד דששת ימי בראשית.