מסכת פסחים דף ל״ג עמוד ב׳

דאמר קרא ראשית משמע שתהא היא ראשית ואלו שיריים ניכרים שתהא היא מתירתן לישראל ואי במפריש תרומת חמץ מה היתר יש בשיריה שתהא ראשיתן עושה שיריים כי הוו מעיקרא טבל הוו שרי בהנאה ואסורין באכילה השתא נמי שרו בהנאה ואסורין באכילה משום חמץ ולענין מאי הוו שיריים:

פחות מכביצה אוכל טמא אין מטמא אחרים:

ויינן כשר לנסכים דאינו מטמא:

קסבר משקין מיפקד פקידי מופקדין הן בתוך הזג ואינן חיבור לו אלא כמי שנותנין בכלי וכשנטמא הזג לא נטמא משקה בכלל זג טומאת אוכלין דלאו אוכל דכוותיה חשיבי בהדייהו וטומאת משקין נמי לא נטמאו ואע"פ שמשקה מקבל טומאה בכל שהוא דלא היה שם משקה עליו מעולם ואין צירוף חביריו עמו דהא זג זה לא נגע במשקין שבחבירו:

לאימת מיטמו משקין לכי סחיט להו והנסחטין נוגעין לכל הזגים יחד וכי סחיט להו ליתיה לשיעוריה דאין בזגין כביצה ליתן טומאה דהא פחות מכביצה דרך:

בכביצה נמי דהא כי נפיק משקין מינייהו חסר ליה שיעוריה אוכל ומשקה מקבל טומאה בכל שהן אבל אין מטמא אחרים אלא אוכל כביצה ומשקה ברביעית והכי תניא בתורת כהנים מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת והיינו כביצה כדאמרינן בפרק יוה"כ (יומא פ.) אין בית הבליעה מחזקת יותר מביצת תרנגולת ואני שמעתי דאף לקבל טומאה בעי כביצה:

טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהור וכדמסיק מילתא במסכת טהרות ובלבד שלא יגע במשקה וכגון שדרכן בפשוטי כלי עץ שאין מטמאין שאין כאן מטמא משקה אלא הזגין שנגע בהן הטמא קודם לכן בידים שהוא לא נזהר אלא משיצא משקה וכשהמשקין נוגעין בזגין כבר חסר שיעור כביצה ויותר מכביצה כל דהו קתני התם בהדיא טמא שכיון שיצא טפה ראשונה נטמאת הטפה בכביצה שעדיין היה באוכל כביצה אע"ג דאין משקה הנבלע באוכל מקבל טומאה עמו משלים הוא את שיעורו דדכוותה תנן התם טובא ובמנחות (דף נד:) נמי מייתי לה בגמרא כביצה אוכלין שהניחו בחמה ונתמעטו טהורין וכן כזית חלב ופיגול ונותר חזר והניחן בגשמים ותפחו טמאין וחייבין עליהן משום פיגול ונותר וחלב ואע"ג דגשמים הנבלעין בתוכו לאו חלב נינהו דאי סחיט להו ושתי מינייהו כזית פטור אפילו הכי כל כמה דבגווה נינהו משלמי לשיעוריה וטמא מת דוקא נקט שאינו מטמא בהיסט והוא הדין לטמא שרץ וכל טומא מגע ורישא דכולהו נקט אבל זב שמטמא בהיסט שסחט אפילו גרגיר יחידי תנן התם דמטמא אפילו בפשוטי כלי עץ דכיון דיצאת טפה ראשונה ונטבל העץ והגביהו נטמאו משקין שעל העץ במשא דמשקה מקבל טומאה בכל שהוא וכשחזר ונתנו לתוכו נתערב טמא בטהור והכל טמא:

התם דאי עביד קאמר שסחט אבל הכא בבא לימלך מה יעשה נימא ליה דרוך פחות מכביצה אבל כביצה לא דילמא אתי למיעבד יותר מכביצה כל שהוא וכשיוצאה טפה ראשונה עדיין יש באוכל כביצה ונטמאת הטפה וחוזרת ומתערבת במשקין:

אמר קרא ראשית ששיריה ניכרים ואם תאמר והא שיריה ניכרים דמעיקרא הוה אסירא בהנאה של כילוי כגון הדלקה וכיוצא בו מידי דהוה אטבל טמא דאין מדליקין בו ומשעת הרמה ואילך מדליקין בו וי"ל דדוקא בטבל טמא אין מדליקין כדדרשינן את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה וכו' אבל בטבל של חמץ מדליקין דלא איירי אלא בשתי תרומות:

לאימת מתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בציר ליה שיעוריה מכאן מקשה ר"ת לפ"ה דפירש דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה דהא מכי נפיק מינה פורתא מתכשרי ומיד מקבל טומאה כל הנשאר דמשקין מיבלע בליעי וה"ר יוסף תירץ דאע"פ שאוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה אין מקבל הכשר בפחות מכביצה ואומר ר"י דהיינו טעמא דמאשר יאכל נפקא ליה לטמא אחרים בכביצה אוכל הנאכל בבת אחת ועלה קאי אשר יבא עליו מים אלמא לא מקבל הכשר בפחות מכביצה ועוד מקשה ר"ת דאמרינן בפ' אלו עוברין (לקמן פסחים מד.) השום והשמן של תרומה ומקפה של חולין ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו וכתב בכל הספרים והוינן בה מקום מגעו אמאי פסול והא לא הוי כביצה אלמא לא מקבל טומאה בכל שהוא ורש"י מוחק שם מן הספרים ומפרש בדוחק ועוד ה"ר אליהו מביא ראיה. מת"כ דדרשינן גבי כלי חרס דכתיב ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן ואי מקבלין טומאה בכל שהוא פשיטא דלא מהני להו שבירה וההיא דת"כ שהביא רש"י שאוכל מטמא בכל שהוא אסמכתא היא ומילי טובא מפיק מקרא בת"כ וליתנהו אלא אסמכתא ורש"י בעצמו חזר בו בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פב.) בשמעתא דפרה מטמא טומאת אוכלים דהקשה למה לה קבלת טומאה היא גופה מטמא אדם ובגדים ותירץ רש"י דכי האי גוונא מפרש בכריתות בפ' דם שחיטה (כריתות דף כא.) כגון שחיפוה בפחות מכביצה בצק אי משוית ליה אוכל מצטרף ליה בהדי בצק ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלין ואי לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית בה שיעור וכי נגעי ביה אוכלין אחריני טהורין הן שאין נוגעין בנבילה אלא בבצק לשון רש"י: [וע"ע תוס' שבת צא. ד"ה אי לענין ותו'זבחים לא. ד"ה אמר]:

רב הונא בריה דרב יהושע אמר בעינן ראשית ששיריה מותר לישראל יצאת תרומת חמץ בפסח ששיריה אסורה לישראל:

אמרי משמיה דר' יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינם כשר לנסכים אלמא קסבר משקין מיפקד פקיד בזוגין ולא נגע בהו טומאה אימת איטמו לכי סחיט להו בתר דסחיט להו ליכא אוכל כביצה דלטמא להו להני משקין ואקשי' אי הכי לדרכינון אפי' כביצה נמי דהא תנן בטהרות פ"ג טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת משקה הנסחט מהן טהור ובלבד שלא יגע במקום המשקה יתר מכביצה טמא שמכיון שיצאת טיפה ראשונה נמצאת מכביצה ושני' מתני' התם משום דאיעבד וסחט אבל לכתחלה לא שרינן ליה דאי שרינ' כביצה חיישי' דלמא אתי למעבד הוא ביותר מכביצה ותנן יתר מכביצה טמא שמכיון שיצאת טיפה ראשונ' נטמאת מכביצה לפיכך לא שרינן אלא פחות פחות מכביצה: אמר רב חסדא והלא ענבים הללו שנטמאו קתני מכלל דטמאין הם ואם כן טומאה שלהם להיכן הלכה דיינן כשר לנסכים ודייקי' מדבריו דאמר אנה הלכה טומאתן מכלל דקסבר הוא משק' בענבים מבלע בליעי וכיון שנטמאו הענבים הן והמשקין שבהן נטמאו ביחד וכיון שנטמאו יחד אנה הלכה טומאתן ואקשי' איני שאם נטמאו הענבים נטמאו גם המשקין והא טמא מת שנגע בענבים טמאן ותנן טמא מת שסחט ענבים כביצה מכוונת טהור אע"פ שנגע בהן וטמאן ואי אמרת נטמאו גם המשקין אמאי תנן טהור ושנינ' אליבא דרב חסדא בשלא הוכשרו ולא טמאן מגע טמא מת אימת מטמו לכי מתכשרו מן המשק' דמסחטי מינייהו בתר דסחטו מינייהו כל דהו בצר ליה שיעורו דביצה דהא כביצה מכוונת הוו וכיון דבצרו מכביצה לא מטמו אבל הני ענבים דאמר ר' יוחנן הוכשרו דהא נטמאו קאמר דאי לא תימא הכי דמשקה בענבים בליע הא דתניא הא למה זה דומה לתרומת תותים וענבים שנטמאת שאין לה היתר אכילה ולא היתר הסקה כלל אמאי לית ליה והא אי דרך להו פחות פחות מכביצה שרו בשתיה. אמר רב פפא ההיא גזירה היא משום דחיישי' דלמא אתי לידי תקלה כלומר כמות שהם או יסחטם יתר מכביצה:

כבר ביארנו כמה פעמים שהאוכל אינו מטמא אוכלין בפחות מכביצה אבל מקבל הוא טומאה בכל שהוא ושהמשקין מטמאין ומיטמאין בכל שהן מעתה טמא מת שסחט זיתים וענבים שכבר הוכשרו ואע"פ שנטמאו הענבים בנגיעתו לא נטמא המשקה שבתוכם בנגיעת הענבים שהמשקה המובלע בתוך האוכל כפקדון הוא אצל האוכל והוא כגוף אחר מובדל הימנו אם היה שם כביצה מכוונת בין המשקה והאוכל הרי המשקין היוצאים מהם טהורים אחר שלא נגע בהם שהרי משיצאה טיפה ראשונה נתמעטו הענבים מכביצה ולא טמאו הזיתים והענבים את המשקה ושמא תאמר היאך אפשר לסחוט בידו שלא יגע במשקה יראה שהיו מונחים על גבי טבלא ומניח ידו עליהם וסוחט ואם היה שם יותר מכביצה אפי' משהו טמאים שמשיצאה טיפה ראשונה נטמאת בכביצה ואותה טיפה מטמאה כל המשקים הבאים אחריה ושמא תאמר אחר שאתה פוסק כדעת האומר משקין מיפקד פקידי היה לך להצריך כביצה באוכלין לבד אפשר שלא אמרו מיפקד פקידי אלא מקודם שנסחטו הא משנסחטו נתערב הכל ונעשה אחד או שמא אע"פ שאין מקבל טומאה עמו משלים הוא את שיעורו לטמא אחרים ומ"מ יש מפרשים אותה באוכלין לבד שאף בכביצה מכוונת לכתחלה מיהא אסור לעשות כן שמא יבא לטעות ביתר מכביצה לכביצה אבל כל שהוא דורך בפחות פחות מכביצה מותר לכתחלה ויינם כשר אף לנסכים:

שמא תאמר אחר שכן היאך אמרנו למעלה בתרומת זיתים ורמונים שאין להם לא היתר אכילה ולא היתר הסקה והלא אם רוצה דורכן בפחות פחות מכביצה ושותה מיץ שלהם פי' בגמ' הטעם שזה אסור שמא יבא בהם לידי תקלה כשהוא דורכן ויאכל מהם ותרומה טמאה אסור לאכלה ואלמלא שבגמ' פירשו כן היה נראה לפרש שבתותים ורמונים המשקה מעורב עם האוכל והוא כגוף אחד עמו ואינו דומה לענבים ומ"מ יש גורסים בה תרומת תותים וענבים:

זה שביארנו שלא נאמר שיעור כביצה באוכלין אלא לטמא אחרים אבל לענין קבלת טומאה אף בכל שהוא מקבלין טומאה יראה בסוגיא זו ההפך שהרי לדעת האומר משקין מבלע בליעי כלומר שהם גוף אחד עם האוכל וכל שנטמא האוכל נטמא המשקה שבתוכו העמידו זו של טמא מת שסחט זיתים וענבים שבכביצה מכוונת טהור בענבים שלא הוכשרו ונמצא הכשרם בשעת סחיטתם ואותה שעה כבר נתמעטו מכשיעור אלמא שאף לקבלת טומאה צריך כביצה אלא שיש לומר שאע"פ שמקבל טומאה בכל שהוא מ"מ אינו מקבל הכשר טומאה אלא בכביצה שהרי במקרא של הכשר כתיב מכל האוכל אשר יאכל ואין אוכל בפחות מכביצה ומ"מ י"מ שיש צדדים שאף לקבלת טומאה צריך שיעור כביצה וכבר ביארנוה במסכת שבת פרק חבית וכן ביארנו שם בדבר זה שלא נאמר אלא בטמא מת שאינו מטמא במשא והוא הדין לטמא שרץ ולכל טמאי מגע אבל בזב אפי' גרגיר אחד שסחטו אפי' לא הוכשר ולא נגע במשקה ואפי' בפשוטי כלי עץ הכל טמא שהרי נטמאת טיפה ראשונה בהיסט שלו בנדנודו ונתן בתוכו נתערב טמא בטהור ונטמא הכל:

מאחר שביארנו שחוששין לתקלה פת תרומה שנטמא אם רצה להסיקו מעט מעט משליכו בין העצים ושמן תרומה שנטמא ורצה להדליקו מעט מעט נותנו בכלי מאוס כדי שיתבונן בהם שאינם ראויים לאכילה ושאינו ראוי לא להסקה ולהדלקה כגון יין הרי זה יקבר:

תוס' בד"ה אמר קרא כו' דדוקא בטבל טמא אין מדליקין כו' אבל בטבל של חמץ מדליקין כו' עכ"ל דבריהם תמוהין דבלאו איסור חמץ נמי בכל טבל בין טמאה בין טהורה אין מדליקין דהנאה של כילוי אסור בטבל כמ"ש התוס' בפ"ק בד"ה כדי שתהא בהמה כו' דהנאה של כילוי אסור בכל טבל דהדר גמר טהורה מטמאה מה טמאה מיתסר בהדלקה קודם הרמה אף טהורה כו' וכל הנאה של כילוי כו' עכ"ל ע"ש וצ"ע:

בד"ה לאימת כו' דהא מכי נפיק מינה פורתא מתכשרי ומיד מקבל טומאה כו' עכ"ל ר"ל שהרי הטומאה נוגע בזג ואע"ג שנוגע במקום הנגוב בזג כפרש"י ומשום דאל"כ ודאי דנטמא המשקה בכל שהוא מן הטמא גופא מ"מ היה נטמא הזג כיון דמתכשר אי לאו דבציר להו שיעורא כדקאמר תלמודא וק"ל:

בא"ד וההיא דת"כ שהביא רש"י שאוכל מטמא בכל שהוא אסמכתא כו' עכ"ל ומדרבנן ודאי דאוכל מטמא בכל שהוא מיהו לענין הכשר אפילו מדרבנן אינו מקבל בכל שהוא כדקאמר לאימת מתכשרי לכי סחיט כו' בציר ליה שיעורא דדוחק הוא לומר דהך מתני' דטמח מת שסחט איירי בטומאה דאורייתא ודפריך נמי בפ' אלו עוברין מקום מגעו אמאי פסול כבר פירשו התוס' שם דהכי פריך הא לא הוי כביצה והואיל שלא מקבל טומאה אלא מדרבנן אית לן למימר דבטלי אגב מקפה כו' ע"ש ובההיא דכריתות דאמרי' דלא מקבל הבצק טומאה משום דלית ביה שיעור כמ"ש התוס' בשם רש"י אטומאה דאורייתא קאי התם בכריתות ועיין בזה בתוס' פרק מרובה בד"ה פרה כו' ודו"ק:

בא"ד ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה כו' שאין נוגעין בנבילה כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה עיין בתוס' פרק מרובה ובחדושינו פרק אותו ואת בנו:

בתוס' ד"ה לאימת מתכשרי וכו' ומקפה של חולין וכו' לא פסל אלא מקום מגעו וכו'. פי' מאחר דהעיקר שהיא המקפה היא חולין:

גמ' יצתה זו שאין שיריה נכרין תמוה לי דא"כ לא תליא כלל בתרומ' אם היא חמץ או לא ותלי הכל בשיריים דמשכחת דמפריש תרומת חמץ ביש לו סאה חמץ וט' סאין שאינן חמץ דיכול לקרות לסאה חמץ תרומה על הט' סאין דהא שיריה נכרין ובהיפוך אם הט' סאין חמץ וסאה שאינו חמץ א"י להפריש סאה זו על הט' סאין דאין שיריה נכרין:

שם דורכן פחות עיין חולין קי"ז ע"ב תוס' ד"ה ולא שומר:

שם א"ל אביי ומי חיישינן לתקלה ק"ל דאיך סבר אביי דלא חיישי' לתקלה דמשקין בלועי וטמאים מ"מ הא חזי לזילוף אע"כ דחיישי' לתקלה וכמ"ש רש"י לעיל דף לב ע"א וצ"ע:

בתוס' ד"ה לאימת וכו' אין מקבל הכשר עיין כריתות יג ע"א תוס' ד"ה כיון:

גמרא א"ר הונא בריה דרב יהושע [דטעמא דהפריש חמץ תרומה דאינה קדושה, משום דכתיב ראשית ששיריה ניכרין לישראל יצאה זו כו' דמה היתר יש בשיריה, דהא עדיין אסורים באכילה כמו בהיתר טבל]. תמוה לי, דא"כ לא תלי כלל בתרומה רק בשירים, ומשכחת תרומת חמץ דקדושה בהפריש סאה חמץ, וקרא עליה שם תרומה על ט' סאין שאינו חמץ, דהשתא שיריה ניכרים, ובהיפוך אם הט' סאין חמץ, והעשירי אינו חמץ אינו יכול להפריש הסאה עשירית לתרומה על ט' סאין של חמץ דלא יהי' שיריה ניכרים, וצלע"ג:

גמרא אמר ליה אביי ומי חיישינן לתקלה קשה לי, דא"כ דלא חיישינן לתקלה, אף דמשקין בלועין וטמאין מ"מ הא חזי לזלוף, אע"כ דמשום תקלה הוא, וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל (דף???? לב ע"א):