מסכת פסחים דף ק״כ עמוד ב׳

גמ' עד שעת חפזון שנבהלו לצאת והיינו עד הבקר:

ויום אחד ט"ו המפסיק בין הלילות דלא ליהוי נותר עד ט"ז:

הא אפקיה קרא מהיקישא דפסח דכתיב (שמות יב) (בערב תאכלו מצות) [ששת ימים כו'] ואקשיה בהיקישא דעל מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט׳:י״א):

קמ"ל דכי אהדריה קרא (שבעת ימים תאכל מצות) [בערב כו'] (שמות יג) למילתיה קמייתא אהדריה לעמוד במקום הפסח ולאכול עד חצות:

מלא תותירו עד בקר נפקא אע"ג דדרשינן מיניה (לעיל פסחים דף פג:) ליתן לו בקר שני לשריפתו דנפקא לן מהתם דאין שורפין קדשים בי"ט אית מאן דמפיק ליה בפ"ב דשבת (דף כד:) ובמכילתין מדוכתא אחרינא:

אמר רבא אכל מצה בזמן הזה כו' יש מפרשים דכך הלכה דהא סתם מתני' כוותיה ואין זה ראיה דהא פרק ב' דמגילה (דף כ:) אשכחן סתמא אחרינא דלא כוותיה דתנן זה הכלל כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כר"א בן עזריה דאמר אכילת פסחים עד חצות היינו ודאי מדאוריית' ובתר הכי פסול למיכל אבל הא דאמרינן הקטר חלבים ואימורים עד חצות כדאמרינן בריש ברכות (דף ב.) לא הוי אלא מדרבנן אפילו לראב"ע משום הכי אם עיכב להקטיר עד חצות לא נפסל בכך דהא מן התורה היו כשירים עד הבקר וחכמים לא עשו סייג לדבר להביאם לבית הפסול קודם הזמן ובפ' המזבח מקדש (זבחים פו:) נמי מוכח הא דחצות עושה (פיגול) [עיכול] מדרבנן וההוא דבפרק איזהו מקומן (זבחים נז:) דקאמ' דמתני' דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות ר"א בן עזריה היא ופריך ממאי דאורייתא דלמא מדרבנן ור"ע היא ומשני א"כ מאי אלא פירוש אי הוה מדרבנן לא ה"ל למיתני אלא דהא לעיל גבי תודה וחטאת תנא עד חצות ולא תנא אלא דאפילו אירע דעבר על דברי חכמים ולא אכל קודם חצות לא נפסל ואוכלו לאחר חצות כדמשמע פ"ק דברכות (דף ט.) גבי ק"ש בההוא מעשה דבאו בניו של ר"ג מבית המשתה ומ"מ איכא סייג דעבר על דברי חכמים אם לא אכל קודם חצות וה"ג התם א"כ מאי אלא ותו כי הנך מה הנך דאורייתא כלומר מה הנהו דאינו נאכל אלא למנוייו וצלי היינו דאוריית' אף הנך נמי דעד חצות דאורייתא ורבי אלעזר בן עזריה היא [עי' תוס' זבחים נז: ד"ה ואב"א ותוס' מגילה כא. דא לאתויי]:

מתני' ישנו מקצתן יאכלו כלן לא יאכלו נתנמנו יאכלו היכי דמי נתנמנמו אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרי ליה מדכר אביי הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה קא מנמנם אמר ליה מינם קא ניים מר אמר ליה מתנמנומי קא מנמנם ונתנמנמו יאכלו תנן: הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא חצות הוה ליה נותר מאן תנא אמר רב יוסף ר' אלעזר בן עזריה הוא דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה כתיב הכא בלילה הזה וכתיב התם ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות שנא' כחצות הלילה אף כאן נמי עד חצות: אמר רבא לא (יאכל) [אכל] מצה בזמן הזה אלא לאחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי אכילת מצה פשיטא כיון דאתקיש לפסח שנא' על מצות ומרורים יאכלוהו כפסח דמי מהו דתימא אפקה קרא מהקישא דפסח שנאמר בערב תאכלו מצות קמ"ל דכי אהדריה קרא למלתיה קמייתא כלומר לדוכתיה אהדריה עד חצות כפסח ואע"ג דר' עקיבא פליג עליה כותיה קיימא לן דסם מתני' כותיה: הפיגול והנותר מטמאין את הידים רב הונא ורב חסדא חד אמר משום חשדי כהונה שלא יגע בו הכהן לטלטלו ויחשדו אותו הכהנים כי לאכלו מטלטלו לפיכך גזרו בו טומאה שלא יגע בו כלל וחד אמר משום עצלי כהונה כלומר גזרו עליו טומאה מפני שנתעצלו הכהנים באכילתו ובא לידי נותר:

המשנה הששית והיא מענין החלק השלישי והשני והוא שאמר הפסח אחר חצות מטמא את הידים הפגול והנותר מטמא את הידים ברך ברכת הפסח פטר של זבח ושל זבח לא פטר של פסח דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו אמר הר"ם טומאת ידים עוד יתבארו משפטיהם במקומות רבים ממסכת טהרות והזבח הנזכר בכאן הוא חגיגת יום ארבעה עשר שקדם זכרו בפרק הששי ולשון התוספתא איזו ברכת הפסח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול פסח אי זו היא ברכת הזבח ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול זבח והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי אמר שהפסח אחר חצות מטמא את הידים ומשנה זו באה לדעת ר' אלעזר בן עזריה שסובר שאכילת הפסח לא אמרו בה עד חצות אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה ומ"מ שיעורו עד שיעלה עמוד השחר ומשם ואילך נעשה נותר ומטמא את הידים שהפגול והנותר גזרו עליהם שיטמאו את הידים בנותר משום עצלי כהונה שלא יתעצלו באכילתם ופגול משום חשדי כהונה שלא יפגלוהו להפסיד לבעלים ושיעור טומאה זו בכביצה כדין טומאת אוכלין ויש פוסקין בכזית כשיעור איסורו:

ברך ברכת הפסח פטר את של זבח וענין זה בזמן בית המקדש הוא שהיו שלמי חגיגה באים עם הפסח להיות אכילת הפסח על השובע כמו שביארנו ואחר שקדש וטבל בירקות וקרא הגדה וברך המוציא נוטל מצה ומרור כאחד ומברך על אכילת מצה ומרור ואם נטל כל אחד בפני עצמו מברך על כל אחד בפני עצמו ואח"כ מברך בחגיגה על אכילת הזבח ואוכל ממנה תחלה ואח"כ מברך על הפסח על אכילת הפסח ואוכל וחוזר לסעודתו עם בשר החגיגה ומשלים סעודתו בבשר הפסח כדי שתהא אכילתו על השובע ואמר עכשיו שברכת הפסח פוטרת של זבח ואם ברך תחלה על הפסח אינו צריך לברך על הזבח אבל של זבח לא פטר את הפסח ור' עקיבא אומר לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו והלכה כר' עקיבא:

זה ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

קדשי קדשים אכילתם ליום ולילה אבל הפסח אינו נאכל אלא בלילה שנאמר בלילה הזה בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום ושמא תאמר הואיל והפסח קדשים קלים שהרי הבשר נאכל לבעלים יהא נאכל מיהא לשני לילות תלמוד לומר בלילה הזה ולא בלילה אחר:

מאחר שביארנו שהפסח דינו ליאכל עד שיעלה עמוד השחר ולא אמרו עד חצות אלא להרחיק אדם מן העבירה שלא יבא לידי נותר מצה מיהא אע"פ שזכר לפסח היא אפילו אכלה אחר חצות יצא ויש חולקין לפסוק כר' אלעזר בן עזריה לאיסור פסח אחר חצות מן התורה וא"כ אף במצה אחר חצות לא יצא והביאו ראיה ממה שסתם לנו במשנתנו כן ובראשון של ברכות ובזבחים פרק איזהו מקומן ומ"מ נראין הדברים לפסוק כר' עקיבא שחלק בה עמו בברייתא השנוייה כאן וכן במסכת מגילה סתמוה כר' עקיבא ומה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי ונוח לנו לילך אחר סתם משנה האמורה כר' עקיבא ואע"פ שסתמוה כאן כר' אלעזר והיה לנו לומר סתמא דדוכתא עדיף מ"מ כלל גדול אמרו הלכה כר' עקיבא מחברו:

גמרא בחפזון עד שעת חפזון א"כ מת"ל בלילה יכול כו' ת"ל בלילה בלילה הוא נאכל כו' כצ"ל:

ברשב"ם בד"ה שלמים כו' דכתיב ביום זבחכם כו' דהא בלילה לא בא למעט כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מלא תותירו עד כו' אע"ג דדרשינן מיניה ליתן לו בקר שני לשריפתו כו' אית מאן דמפיק כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דההיא דבוקר שני לשריפתו מבוקר בתרא נפקא ליה דכתיב והנותר ממנו עד בוקר באש וגו' כדמוכח פ' כיצד צולין ע"ש ודו"ק:

בד"ה אמר רבא כו' אבל הא דאמרינן הקטר חלבים ואמורים עד חצות כדאמרי' כו' עכ"ל ורש"י פי' שם דעד חצות לא קאי כלל אהקטר חלבים כו' ע"ש:

אָמַר לֵיהּ מֵינַם קָא נָאִים מַר? אָמַר לֵיהּ: מֵינוּמִי קָא מְנַמְנֵם. נראה לי בס"ד דאביי ידע למתניתין דנתנמנמו יאכלו, ורק חשב אולי רבה לא היה בסוג נתנמנמו שהוא נִים וְלָא נִים, תִּיר וְלָא תִּיר אלא היה ישן ממש דְלָא יָדַע לְאַהֲדוּרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ לֹא מִדְכַּר לכן אמר לו בלשון שאלה מֵינַם קָא נָאִים? ולשון קָא נָאִים דאמר על שינה ממש, דְלָא יָדַע לְאַהֲדוּרֵי סְבָרָא, וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ לֹא מִדְכַּר ואמר לו רבה מֵינוּמִי קָא מְנַמְנֵם לשון זה יאמר על נִים וְלָא נִים דְיָדַע לְאַהֲדוּרֵי סְבָרָא וְכִי מַדְכְּרוּ לֵיהּ מִדְכַּר, ולכך הוצרך לומר גם כן לשון המשנה להראות דְיָדַע לְאַהֲדוּרֵי סְבָרָא.