מסכת פסחים דף ס״ט עמוד ב׳

וכל שביחיד נדחה והכי פירושא היינו טעמא דר' אליעזר לא רמיא חיובא דפסח אטמא מת בשביעי שלו הואיל ולא חזי ואערל רמיא חיובא ואע"ג דלא חזי ומשום דלא דמיא מצות הזאה למצות מילה דמצות הזאה כדי לעשות פסח לא רמיא אציבור שהרי מותרין לעשות בטומאה אע"פ שיכולין ליטהר דקסבר רבי אליעזר אין שוחטין וזורקין על יחיד טמא שרץ שלא טבל ואף על פי שראוי לערב וכן על טמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח שראוי נמי לערב וטמא שרץ נקט משום דפלוגתא גביה הוא בפ' האשה (דף צ:) וכיון דקא סבר אין שוחטין וזורקין על היחיד אלא נדחה לשני על כרחיך ציבור עושין בטומאה אם ירצו דכל שביחיד נדחה ציבור עושין בטומאה דכתיב איש איש נדחה ואין ציבור נדחין אלמא לא רמיא מצות הזאה דפסח אציבור ומילתא דליתיה בציבור ליתיה ביחיד דמצות פסח יחד לכל ישראל נאמר אבל ערילות דלא נדחה אצל ציבור ולא הותרו לעשות פסח ערלים ואילו כולהו ציבור ערלים אמרי' להו קומו מהולו יחיד נמי אמרינן ליה בחול קום מהול והזאה דציבור לא אמרי' להו קומו אזו:

יחיד נמי לא רמיא חובה עלויה להזות וכיון דלא רמיא עליה לא ניתנה שבת לדחות אצלה אבל אי הוה סבירא ליה כמאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון דלא קרינא ביה איש נדחה לא הוה קרינא נמי אין ציבור נידחין למישרינהו לעשות בטומאה אלא אמרינן להו קומו אזו ומדרמי' הזאה אציבור הוה רמיא נמי איחיד כדי להתירו באכילה ודחיא שבת:

אמר ליה התם האי דאיתיה ביחיד משום דעבוד ציבור בראשון הוא ואי לא עבוד ציבור בראשון כגון רוב ציבור זבין דלא הותרה טומאת זיבה בציבור ומיעוטן טמאי מתים אין עושין לא את הראשון ולא את השני:

ערל וטמא שרץ ושאר הדומין לו כגון כל טמאי טומאת ערב שראויין ליתקן וכגון טמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח:

מדקא מיהדר אטמא שרץ לאיתויי מקרא יתירא שמע מינה סבירא ליה להאי תנא אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דאי סבירא ליה שוחטין וזורקין עליו למה לי לאהדורי עליה מקרא יתירא לחיוביה ממילא הוא עומד בכרת שהרי הוא כטהור גמור שראוי לעשות פסחו על ידי שליח לשולחו בעזרה דכי פטר קרא מכרת הנך דלא יכלו לעשות פסח פטר אלא ודאי אין שוחטין וזורקין עליו סבירא ליה ואפילו הכי מיחייב ליה כרת משום דיכול לטבול וליתקן משהגיע זמן שחיטה ואף על גב דציבור כי האי גוונא לא אמרינן להו זילו טבולו דכיון דיחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה:

אלא אמר רבא אי הוה סבירא ליה אין שוחטין דמעכבא ליה הזאתו משחיטת פסחו ודאי דחיא שבת לר' אליעזר אע"ג דליתא בציבור אלא קסבר שוחטין וזורקין הלכך הזאה למאי אתיא לאכילה דהא לא מיעכבא לה לשחיטה ולזריקה:

אכילת פסחים לא מיעכבא והא דכתיב (שמות י״ב:ד׳) איש לפי אכלו למצוה:

אם כן דטמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח בשבת שוחטין וזורקין עליו ואע"פ שאין סופו להזות היום:

מדקמהדר אטמא שרץ קסבר אין שוחטין כו' מכל מקום חייב הוא כרת לפי שהיה יכול לטבול ואז היו שוחטין וזורקין עליו כדאמר לקמן שוחטין וזורקין על טבול יום דשימשא ממילא ערבא:

אכילת פסחים לא מעכבא פי' בכי האי גוונא שיש בידו לתקן עצמו ואינו מתקן לא מעכבא אבל בטמא גמור מעכבא דהוי דומיא דחולה וזקן ולא כפירוש הקונטרס דפי' דהא דכתיב איש לפי אכלו היינו למצוה דהא לעיל (פסחים דף סא.) אוקימנא ליה לעכב ומסיק בכיצד צולין (דף עח:) מאיש לפי אכלו דבעי' גברא דחזי לאכילה:

האי מיחזא חזי ותקוני הוא דלא איתקן הקשה ריב"א א"כ אמאי אמר ר"א לעיל ערל שלא מל ענוש כרת הא מיחזא חזי אלא דלא איתקן וי"ל דשאני התם דמחוסר מעשה בגופו וחשבינן ליה שלא לאוכליו:

הלכה כר"ע הא דלא פריך הלכתא למשיחא מפורש [בפ' ד' מיתות סנהדרין] (דף נא:):

וצריכא דאי אשמעינן כו' אדרב יהודה עביד צריכותא אמאי איצטריך למיפסק בתרוייהו כר"ע דאי אדר' עקיבא הוה ליה לאצרוכי ההיא דפרק שתי הלחם (מנחות דף צו.) גבי חביתי כהן גדול דמסיק התם כלל א"ר עקיבא כו':

אבל מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות אימא דנידחי תימה מה מועיל מה שנכרתו עליה י"ג בריתות הא איכא קרא באפי נפשיה למכשירין כדפי' לעיל ונראה לרשב"א לפרש דאי לאו דפסק רב יהודה כר"ע גבי מילה ה"א דסבירא ליה בכל מקום כר' אליעזר וגבי פסח דפסק כר"ע היינו להחמיר מדרבנן שלא יהו מכשירין דוחין שבת אבל גבי מילה דנכרתו עליה י"ג בריתות לא:

אמר (רבא) [רבה] קטן [בריא] מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת דהא [צ"ל חזי] אבל קטן חולה אין מחמין לו חמין למולו דהא לא חזי ודחי רבא אי בריא הוא חמין למה לי' אלא לא שנא בריא ולא שנא חולה אין מחמין לו חמין דהכל אצל מילה חולין הן ולא חזו ומותיב אביי עלה ערל שלא מל ועשה פסח ענוש כרת דברי ר' אליעזר והא ערל לא חזי דכתיב (שמות יב מח) וכל ערל לא יאכל בו ואע"ג דלא חזי גברא תני ענוש כרת אלמא איכא חיובא עליה אפי' בזמן דלא חזי כל היכא דיכול לתקוניה נפשיה ולמעבד פסחא ופריק רבא קסבר ר' אליעזר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב פסח כטמא שרץ הוא ואין שוחטין עליו וכל שהיחיד נדחה לפסח שני צבור עושה [בטומאה] שנאמר (במדבר ט' י') איש איש כי יהיה טמא לנפש כו' איש אם הוא טמא נדחה לפסח שני ואין צבור אם טמאין נדחין לפסח שני אלא עושין הראשון בטומאה ומילתא דאיתא בצבור איתיה ביחיד ודליתיה בצבור ליתיה נמי ביחיד ערלות דאיתיה בצבור דאלו כלהו ערלים אינון אמרי' להו קומו מהולו נפשייכו ועבידי פסח יחיד נמי אמרי' ליה קום מהול ועביד פסח ואי לא עביד ענוש כרת טומאה דליתא בצבור דאי צבור טמאין אינון לא אמרינן להו קומו מדו עלייכו וטבולו ועבידו פסח אלא עבדי בטומאה יחיד נמי לא אמרי' ליה קום טבול ולא מדינן עליה כי לא טביל ולא עביד לא מיחייב כרת: איני דכל מילתא דליתא בצבור ליתא ביחיד והרי פסח שני דאין בצבור פסח שני ואיתיה ביחיד ופריק רבא מאי טעמא עביד יחיד פסח שני משום דעבוד צבור בראשון ולא עבד בהדייהו צבור מאי איכא למימר הכי:

מיתיבי יכול לא יהא ענוש כרת אם לא עשה פסח אלא טהור ומי שלא היה בדרך רחוקה דמפרש בהו קרא בהדיא ערל וטמא שרץ ושאר טמאין מנין ת"ל והאיש מדהוה ליה למכתב והטהור שלא היה בדרך רחוקה וחדל לעשות הפסח ונכרתה וכתב והאיש ש"מ אפילו טמאים דאפשר להו לתקוני נפשייהו ולא מתקני ועבדי ענושין כרת.

מי שהיה טמא והיה אפשר לו לטהר בערב הפסח והזיד ולא טבל וישב לו עד שעבר זמן הקרבן הרי זה מזיד בראשון וימתין עד השני ואם נמנע מן השני אפילו בשוגג חייב כרת וכן הדין בערל שהיה אפשר לו למול בערב הפסח כגון שאינו נמנע שמתו אחיו מחמת מילה והזיד ולא מל שאם לא עשה את השני אף בשוגג חייב כרת ולמדת שלא אמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר שיהא טעון שבעה אלא בגוי שנתגייר כמו שביארנו:

טמא שרץ ונבלה וכיוצא בהם מאותם שאין בהם אלא טומאת ערב אע"פ שנטמאו ביום ארבעה עשר הרי אלו טובלין ושוחטין וזורקין עליהם אחר טבילה ואוכלין פסחם לערב שלא נדחה טמא לפסח שני אלא אותם שצריכין מנין ולא הושלם מנינם לערב כגון זבים וזבות ונדות ויולדות ובועלי נדות וטמאי מת ומ"מ טמא מת שנטמא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן אפילו חל שביעי שלו ערב הפסח והזה וטבל אין שוחטין עליו ונדחה לפסח שני אבל אם נטמא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן טובל ומזה ושוחטין עליו ואוכל פסחו לערב כדין טמא שרץ וחבריו הא קודם טבילה מיהא לשרץ או קודם הזאה וטבילה לטומאת מת אין שוחטין וזורקין עליו כלל:

כל שהצבור הופקע מפסח ראשון כגון שהיו רובם זבים ומצורעים וכיוצא באלו אע"פ שמיעוטן טמאי מתים הרי הצבור כלו ומעוטו נדחה כל אותה שנה מקרבן הפסח שרוב הצבור נדחה מפסח ראשון שלא הותרה טומאה בצבור אלא בטומאת מת ונדחו מן השני שאין צבור נדחה לפסח שני ואף המיעוט של טמאי מתים נדחין מן הראשון שאין טומאת מת דחויה אצל יחידים וכן נדחו מן השני שכל שלא עשו הצבור את הראשון אף יחידים אין עושין את השני ולא עוד אלא אפילו היו רוב צבור טמאי מתים ועשו את פסחם בטומאה ומיעוטם זבים שלא נדחית הטומאה אצלם אין אותו המיעוט עושה פסח שני אלא אם כן עשו הצבור פסח ראשון בטהרה כמו שיתבאר:

אין לך מצות עשה מן התורה שיהיה במניעתם חיוב כרת אלא פסח ומילה וזה שנאמר בכאן אי אשמעינן מילה התם הוא דליכא כרת פירושו שאין בו כרת אם לא יעשנה בזמנה שהרי יכולה היא לדחות לשלא בזמנה אבל פסח זמנו קבוע ליום ארבעה עשר אם הזיד ולא הקריב בראשון חייב כרת אלא שאם עשאו בשני נפטר הא כל שלא עשאו בשני אפילו בשגגה חייב כרת הואיל ומניעתו בראשון היתה בזדון ובלא סבה כמו שיתבאר:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא בא בחול בטהרה ובמועט ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה אמר הר"ם חגיגת יום ארבעה עשר היא רשות ולא חובה ולפיכך אם היה יום ארבעה עשר יום שבת או יהיה יום חול ויהיו הפסחים רבים או יהיה אותו הפסח בא בטומאה כאשר יתבאר בפרק שלאחר זה אין מביאין חגיגה עם הפסח יום ארבעה עשר חגיגה היתה באה מן הבקר מך הצאן מן הכבשים מן העזים מן הזכרים מן הנקבות ונאכלת לשני ימים יודיעך בזאת ההלכה כי חגיגת ארבעה עשר אע"פ שהיא רשות ואינו יוצא בה משום חגיגה דינו ודין חגיגה שוה ואין הפרש ביניהם לא במין הקרבן ולא בזמן אכילתו ועוד יתבארו הדינים המחוייבים בחגיגה במסכת חגיגה:

אמר המאירי אימתי מביאין עמו חגיגה וכו' פי' כבר ביארנו במס' חגיגה ששלש קרבנות נצטוו ישראל לעשותם בכל רגל ורגל הראשון עולת ראיה והוא שנאמר בה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ומקריבין אותו כליל ביום ראשון של רגל השני שלמי חגיגה לכבוד החג והוא שנאמר בה שלש פעמים תחוג לי בשנה השלישי כעין שני ונקרא שלמי שמחה ועליו נאמר וזבחת שלמים ואכלת ושמחת לפני ה' אלקיך ומ"מ חגיגה זו היא הנקראת של חמשה עשר אבל חגיגה זו הנזכרת במשנתנו אינה ממין זה ואינה חובה אלא רשות והיא הנקראת חגיגת ארבעה עשר ואע"פ שעליה נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר אינה מצוה לעצמה אלא כדי שיהא הפסח נאכל אכילת שובע מפני שהפסחים לא היו באים אלא זכר ושה ותמים ובן שנה ולא היו מצוים מהם כל כך ומתוך כך היו הרבה נמנין על פסח אחד ולא היה מספיק להם לאכילת שובע ומתוך כך רמזה תורה להקריב שלמי חגיגה שתצטרף עם הפסח עד שיהא הפסח נאכל על השובע ר"ל אכילת שובע שיהיו שבעים בסוף אכילתו והיו אוכלים תחלה מן החגיגה דכתיב ומברכין בה על אכילת הזבח ואין משביעין את עצמם ממנה אלא אוכלין ממנה בכדי שישערו בעצמם שתהא אכילת הפסח הבאה אחריה משביעתם ונמצא הפסח נאכל שלא בכרס מלאה ובאכילה גסה ונאכל אכילת שובע ר"ל שנשארים אחר אכילתו שבעים וכשמביאים את הפסח מברכין עליו על אכילת הפסח ואוכלין ממנו עד סוף אכילתם שאין מפטירין אחריו אפיקומן וחגיגה זו היתה באה שלמים ולא היתה דוחה לא שבת ולא טומאה שאף השלש קרבנות שהזכרנו אינם דוחים לא שבת ולא טומאה שהרי אין זמנן קבוע שמי שלא חג בראשון חוגג והולך כל שבעה כמו שנבאר במקומו וכ"ש בזו אלא שאף זו לא היתה באה אלא בזמן שהפסחים מועטים וצריכים להיות חבורה גדולה נמנית על פסח אחד ואינו מספיק לכדי שביעה אבל כשהפסחים מרובין ואין נמנין עליו אלא חבורה מועטת ומספיק להם אינם צריכים לכך והוא שאמרו אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שהוא ר"ל ארבעה עשר בא בחול ובטהרה ובמועט ר"ל מיעוט פסחים אבל בזמן שהוא בא בשבת או בטומאה או במרובה אין מביאין עמו חגיגה והזכיר אח"כ שחגיגה זו היתה באה בין מן הבקר בין מן הצאן ומן הכבשים ומן העזים בין זכר בין נקבה ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ומשם ואילך יש עלי' דין נותר כדין שאר שלמים אלא שהעולה ממנה על השלחן עם הפסח מתבער עמו מחצות ואילך כדי שלא יבאו לטעות מזו לזו וכן היא שנויה בתלמוד המערב ובברייתא של פסחים פרק חמישי:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתי' בגמ' אלו הן:

בפרש"י בד"ה וכל שביחיד כו' צבור עושין בטומאה אם ירצו דכל שביחיד נדחה כו' עכ"ל דהא אם ירצו יכולין לטבול עצמן והיו שוחטין וזורקין עליהן דשמשא ממילא ערבא והיו עושין בטהרה אלא שאין חייבים לעשות כן דכיון דהיחיד נדחה בכה"ג אם לא טבל מותר להן לציבור לעשות אף בטומאה ובפשיטות מהא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ליכא לאוכוחי דיחיד לא רמי עליה להזות דאימא דודאי רמי עליה לטבול ולהזות כדי לשחוט ולזרוק עליו וכדמסיק לקמן דאם לא טבל והזה נדחה לפסח שני אבל כיון דצבור ע"כ עושין בטומאה ולא אמרינן להו קומו טבלו והזו יחיד נמי לא רמיא חיוב עליה לטבול ולהזות דכל דאיתא בציבור כו' ודו"ק:

בא"ד יחיד נמי אמרי' ליה בחול קום מהול כו' עכ"ל צ"ע כיון דאליבא דר"א קיימינן הכא דסבר מכשירי מצות פסח [א] דוחה שבת שפיר קאמרינן ליה נמי בשבת זיל מהול ודו"ק:

בד"ה א"ל כו' משום דעבוד צבור בראשון הוא ואי לא עבוד צבור בראשון כגון רוב צבור זבין כו' עכ"ל ר"ל דאותן מיעוטים טמאי מתים לא עבדי בשני משום דלא עבדי צבור בראשון בטומאת זבין והכי אמרינן בהדיא לקמן בפרק כיצד צולין לרב אבל שמואל פליג התם וסבר כדמסיק הכא דאע"ג דליתיה בצבור איתיה ביחיד ע"ש וק"ל:

תוס' בד"ה אכילת פסחים כו' ובד"ה האי כו' א"כ אמאי אר"א לעיל ערל שלא מל ענוש כרת כו' עכ"ל לכאורה ומאי קושיא דכיון דערל אינו משלח פסחו כדאמרינן לעיל א"כ אין שוחטין וזורקין עליו והא ודאי דמעכבא דלא אמרינן הכי בטמא שרץ אלא כיון דשוחטין וזורקין עליו אכילה לא מעכבא ביה ויש ליישב דבטמא שרץ נמי דשוחטין וזורקין עליו משום דחזי לאכילה על ידי תקונו ואם כן ה"נ בערל נימא דשוחטין וזורקין עליו לשלח פסחו דמחזי חזי לאכילה ע"י תיקון ומיהו ק"ק דבפשיטות תקשי להו אמ"ד פרק האשה דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ולא על ערל דלכ"ע אינו משלח פסחו ודו"ק:

בד"ה אבל מילה כו' תימה מה מועיל מה שנכרתו עליה י"ג בריתות הא איכא קרא כו' עכ"ל ר"ל דאפילו לר"א הא איכא קרא למכשירין באנפי נפשיה (כי) גבי מילה כמ"ש התוס' לעיל ולא יועיל למילה הא דנכרתו עליה י"ג בריתות למילפה מכל אינך אי לאו קרא מפורש למכשירין וכן להיפך בפסח לא יועיל לו הא דאית ביה כרת אלא דלא פסיקא להו גבי פסח קרא מפורש למכשירין כמו שכתבו התוספות לעיל וק"ל:

ברש"י ד"ה א"ל התם דאיתיה ביחיד משום וכו' כצ"ל והכל דבור אחד הוא:

בא"ד כגון רוב צבור וכו' עיין לקמן (פסחים דף פ':)

בתוס' ד"ה אכילת פסחים וכו' עד דהוי דומיא וכו' לפירוש התוס' הא דפריך בגמ' א"כ מצינו וכו' היינו מכח דס"ל דאיש לפי אכלו לעיכובא אתי כדמסיק בתוס' ומסיק היינו דוקא דזקן וחולה וכו' והתוס' לא כתבו אלא מסקנא דגמ' ולפירש"י דס"ל דאיש לפי אכלו לא אתי אלא למצוה לבד צ"ל הא דפריך בגמ' א"כ מצינו וכו' ופירש"י ותנן באידך פירקא שחטו שלא לאוכליו פסול לא פריך אלא שיהא לכתחלה אסור והכא משמע דאפילו לכתחלה מותר לשחוט ולזרוק בלא הזאה וצ"ל הא דקתני שחטו שלא לאוכליו פסול היינו לכתחלה ואל תתמה דהא איתא סוף דף ע"ז חדא דפסולה דיעבד משמע ועוד חמשה דברים באין לכתחלה משמע ופירש"י א"כ משמע פסולה להקטיר קומצה לכתחלה וכו' ומשני בגמ' כאן ביחיד כאן בצבור ולא מתיישב ההוא שינויא אא"כ נאמר שפסולה לכתחלה משמע ועיין דף ע"ח ע"ב:

מתני' ובזמן שהוא בא בשבת עיין ע"ז דף ג' ע"א תוס' ד"ה יבא בלדד: