בוני התלמוד

    מסכת פסחים דף ל׳ עמוד ב׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    טשיןלשון טח:

    מאחר דאיתותב רבא בר אהילאיושמעינן דהיסק מועיל לכלי חרס קדירות בפסח אמאי ישברו יסיקם ויתלבנו:

    א"לרב מוקים ליה לההוא דקתני עד שיוסק דמשמע הא הוסק שרי בתנור של מתכת אבל של חרס התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם:

    חייס עלייהוואי שרית ליה על ידי היסק פנים מורה היתירא וסמיך אהיסק בחוץ:

    בוכיאכלי שהוא מרעפים שקורין טיילי"ש ואופין ומטגנין בו ככר:

    לדידי חדתא עבדאלצורכי עושין סכינים חדשים:

    למר אפשר ליהשהרי עשיר אתה:

    קתייהו בטינאלהגן עליהם שלא ישרפם האור:

    והלכתאלא צריך לאותבינהו בנורא אלא פרזלייהו כי קתייהו נמי סגי להו בהגעל' ברותחין:

    עץ פרורשמגיסין בו הקדרה:

    כבולעו כך פולטוכבולעו מתוך כלי ראשון כך פולטו בכלי ראשון:

    קונייאפלומי"ר בלע"ז ושל חרס הוא וטוח באבר:

    ירוקיעשויין מקרקע שחופרים ממנה צריף אלו"ם בלע"ז והוא עז ובולע לעולם:

    ה"ג ירוקי לא תיבעי לך דודאי אסירי דמצרפי ובלעידמצרפי צריף:

    קרטופניבקעים:

    כי תיבעי לך דשיעישהן חלקים:

    דמידייתיפולטין המשקין מדופנן החיצון ובלע"ז טרשטדט"ש וכיון דמידייתי ודאי בלעי והואיל ובלעי שוב אינן פולטין שהתורה העידה על כלי חרס שכיון שבלע אינו יוצא מידי דופיו לעולם שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך ישטף תעבירו באש ומורק ושוטף אבל בכלי חרס ישבר:

    חמץתשמישו ע"י חמין כל השנה אבל יין נסך לא נשתמש בו אלא צונן:

    בית חרוסתכלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיהוי ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי ולשון חרוסת קיהוי אייגירו"ש בלע"ז:

    בית שאורכלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שהוא שוהה שם בלילה:

    אגניעריבות מיי"ץ:

    מתני' נכרי שהלוה את ישראלמעות על חמצו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ולקמיה בגמרא מוקי לה כשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה ומחוסר גוביינא נמי לא הוה שהרי אצלו נתון איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה:

    ישראל שהלוה את הנכרי כו'נמי כיון דהרהינו אצלו ומטא זמניה ולא פרעי' מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה:

    גמ' בעל חובהמלוה את חבירו ושיעבד לו נכסיו שאם לא אפרע לך עד יום פלוני גבה מנכסי והגיע זמן ולא פרע:

    אביי אמר למפרע הוא גובהגבייתו שגבה עכשיו איגלאי מילתא דמשעה שהלווהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו:

    ורבא אמראינן בחזקתו אלא מיכן ולהבא ולקמיה מפרש למאי נפקא מינה:

    כל היכא דאקדיש לוהנכסיו בתוך הזמן:

    או זבין לוהמוכרן לאחרים:

    כולי עלמא לא פליגיאפילו לרבא דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואף על גב שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר (ויקרא כ״ז:י״ד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו:

    דאתי מלוה וטריףמן הלקוחות בחנם:

    פסחים 30 עמוד ב

    1אין טשין את התנור באליה. ואם טש כל הפת כולה אסורה, עד שיסיק את התנור. הא הוסק התנור מיהא שרי. תיובתא דרבא בר אהילאי, תיובתא.

    2אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי, אמאי קאמר רב: קדירות בפסח ישברו? אמר ליה: התם תנור של מתכת, הכא בקדיר' של חרס.

    3ואיבעית אימא הא והא בשל חרס. זה הסיקן מבפנים, וזה הסיקן מבחוץ. וכי תימא: ה"נ ליעבד ליה הסקה מבפנים חייס עליה משום דפקעה.

    4הלכך האי בוכיא הסיקו מבחוץ הוא ואסור, ואי מלייה גומרי שפיר דמי.

    5א"ל רבינא לרב אשי: הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו? אמר ליה: לדידי חדתא קא עבדינן. אמר ליה: תינח מר דאפשר ליה, דלא אפשר ליה מאי? אמר ליה: אנא, כעין חדתא קאמינא: קתייהו בטינא, ופרזלייהו בנורא, והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין. והלכתא: אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון.

    6אמר רב הונא בריה דרב יהושע: עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון. קסבר: כבולעו כך פולטו.

    7בעו מיניה מאמימר: הני מאני דקוניא, מהו לאישתמושי בהו בפסחא? ירוקא לא תיבעי לך דודאי אסירי. כי תיבעי לך אוכמי וחיורי, מאי? והיכא דאית בהו קרטופני, לא תיבעי לך, דודאי אסירי. כי תיבעי לך דשיעי, מאי?

    8א"ל חזינא להו דמידייתי, אלמא בלעי, ואסירי. והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם.

    9ומאי שנא לענין יין נסך, דדריש מרימר: מאני דקוניא, בין אוכמא בין חיורי ובין ירוקי שרי? וכי תימא: יין נסך דרבנן, חמץ דאורייתא, כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. אמר ליה: זה תשמישו על ידי חמין, וזה תשמישו על ידי צונן.

    10אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה, חוץ מן בית שאור, הואיל שחימוצו קשה. אמר רב אשי: ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי.

    11אמר רבא: הני אגני דמחוזא, הואיל ותדירי למילש בהו חמירא, ומשהו בהו חמירא כבית שאור שחימוצו קשה דמי. פשיטא? מהו דתימא: כיון דרויחא, שליט בהו אוירא ולא בלעי, קמ"ל:

    מתני׳ · משנה

    12נכרי שהלוה את ישראל על חמצו, אחר הפסח מותר בהנאה. וישראל שהלוה את נכרי על חמצו, אחר הפסח אסור בהנאה.

    גמ׳ · גמרא

    13איתמר: בעל חוב, אביי אמר: למפרע הוא גובה. ורבא אמר: מכאן ולהבא הוא גובה. כל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כולי עלמא לא פליגי דאתי מלוה וטריף,׃

    תוספות

    והלכתא אידי ואידי ברותחיןתימה דתניא בתוספתא דע"ז הסכין והשפוד והאסכלא מלבנן באור ובפרק קמא דחולין (דף ח: ושם) אמר כגון שליבנה באור אלמא צריך ליבון ותירץ ר"ת דאמר בירושלמי דמיירי בסכינים ארוכים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד וכן ההוא דחולין ועוד יש לחלק בין התירא בלע ובין איסורא בלע כדמחלק רב אשי בשילהי מסכת ע"ז והא דמצריך להו רב אשי הכא ליבון מחמיר על עצמו היה:

    התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם דכתיב ביה ישבר- וא"ת תיפוק ליה דחזינן להו דמידייתי והיינו אחר הגעלה דאי לפני הגעלה שאר כלים נמי מידייתי וי"ל דלעולם מיירי קודם הגעלה וכמו שפ"ה בע"ז (דף לד.) דמידייתי בחוץ וכיון דמידייתי מבחוץ בלעי טפי וא"ת והלא יוצא מידי דופיו ע"י כבשונות דבזבחים בפ' דם חטאת (זבחים דף צו. ושם) פריך וליהדרינהו לכבשונות ואמאי קדירות במקדש ישברו ומשני לפי שאין כבשונות בירושלים הא יש כבשונות שרו בחזרה לכבשונות וכן לעיל אמר (אבל) קדירה לא דלמא חייס עלה הא לאו הכי שרי קדירות בהיסק מבפנים וכן אמר אי מליא גומרי שפיר דמי ואור"ת דזה לא חשיב יוצא מידי דופיו דכיון שהסיקו נעשה ככלי חדש שכן דרך כלי חרס כשעושין אותו נותנו אותו בכבשן להסיקו וא"ת והיכי מייתי ראיה מדכתיב ישבר דילמא גזירת הכתוב הוא דאפי' תלאו באויר התנור בעי התם רבא בר חמא אי קפיד רחמנא אבישול בלא בלוע או לא וי"ל דלכלי נחושת מועיל שטיפה ומריקה אפילו בבישול ובלוע א"כ מה שהקפיד בכלי חרס אבישול בלא בלוע היינו לפי שעשאו כבישול וכבלוע ולר"ת יש להקשות תנור שנטמא אמאי חולקין לשלשה כיון דחשיב כאחד ליעבד ליה היסק ותו לא ונראה לרשב"א דמיירי בקדרה שאין דרכה להסיק כשמחזירין אותה לכבשונות אז פנים חדשות באו לכאן אבל תנור כל שעה ושעה מסיקו מבפנים ולאו כפנים חדשות דמי וצריך שבירה:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רבנו חננאל

    בחלב מפני הרגל עבירה כלומר שלא יאכל הפת ההוא בבשר ואם לש כל הפת אסורה כיוצא בו אין (שטין) [טשין] את התנור באליה מפני הרגל עבירה שלא יאכל הפת בחלב ואם (שט) [טש] כל הפת שתאפה באותו תנור אסורה עד שיוסק התנור ש"מ שאם הוסק מותר ועלתה בתיובת' (לרבא) [לרבה] בר אהילאי:

    ואקשי' לרב נמי נסקינהו להני קדרות מבפנים ויבשל בהו ומשני תנור היינו דרך תשמישו והסיקו מבפנים אבל קדרות דלאו היינו אורחייהו ואי אמרת לי' לאסוקינהו מבפנים חאיס עלייהו חאיס דלמא פקעי ולא עביד הלכך גזרי' בהו. פי' בוכיא כגון טגן של חרס שאופין עליו עוגו' אי מלייה גחלי' וארתחה שפיר דמי למיפא עליה מצה ואסקינא הסכינין ויורותיהן הלכתא ברותחין בכלי ראשון פי' ביורה מלאה מים רותחין והיא על גבי כירה וכן עץ פרור והוא התרווד שמנער בו הקדרות רותחו' דקיימ' לן כבולען כך פולטן כשם שבליעתן ברותחין כך פליטתן ברותחין ואסיקנא הני מאני דקוניא פי' כלי חרס שנשתמש בהן נכרי אפי' בשאר ימות השנה אסירי לאשתמושי בהו ישראל בין אוכמי בין חיוארי וכל שכן ירוקא ולא תימא הני דאית בהו קרטופני כגון סדקין [אלא] אע"ג דשיעי כיון דמדייתו כלומר נשחורים משחל שחלי וכלהו אסירי להשתמש בהן כל ימות השנה וכל שכן בפסח אבל הני מאני דקוניא דאשתמשו בהו נכרים ביין נסך שרו כדדריש מרימר ואע"ג דחמץ דאורייתא ויין נסך דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון חמץ בפסח תשמישו בחמין הלכך לעולם אסור אבל יין נסך תשמישו בצונן ובהרתחה סגי להו:

    אמר רב זביד הלכתא משמיה דשמואל כל הכלים של חרש שנשתמשו בהן בצונן משתמש בהן בפסח חוץ מבית שאור והוא כלי חרש שמצניעין בו שאור מפני שחימוצו קשה ונבלע כח החימוץ בכלי ובית חרוסת דינו כגון בית שאור דאסור:

    אמר רבא אגאני דמשהו בהו חמירא אע"ג דרויחי ושליט בהו אוירא כבית שאור דמי ואסירי ולא שרינן מאני דקוניא אלא החדשים וכל שכן כלי חרס אחרים דלא שרו אלא חדשים: מתני' נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה אוקימנה בשהרהינו אצלו להאי חמץ אצל הנכרי והוא אצל הנכרי וקבע לו זמן קודם הפסח דכיון דעבר הזמן קנייה הנכרי ונעשה כחמצו של נכרי:

    איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה משעת ההלואה ואם מכר המלוה או הקדיש נכסיו של לוה והגיע הזמן ולא פרעו נתברר כי מאותה העת של מלוה היה ומה שעשה מאותה העת עשוי ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה ומה שהקדיש או מכר המלוה לא עשה כלום שלא היו שלו הלא תראה שאלו היה לו מעות ללוה היה מסלקו במעות ולא היה יכול לומר לו הקרקע הוא קנוי לו ונמצא כי עכשיו קנה הנכסים אבל אם מכר הלוה הכל מודים דאתי מלוה וטריף ואי.

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת פסחים דף ל׳ עמוד ב׳

    מסכת פסחים דף ל׳ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־358 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    טשין לשון טח:

    מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי ושמעינן דהיסק מועיל לכלי חרס קדירות בפסח אמאי ישברו יסיקם ויתלבנו:

    א"ל רב מוקים ליה לההוא דקתני עד שיוסק דמשמע הא הוסק שרי בתנור של מתכת אבל של חרס התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם:

    חייס עלייהו ואי שרית ליה על ידי היסק פנים מורה היתירא וסמיך אהיסק בחוץ:

    בוכיא כלי שהוא מרעפים שקורין טיילי"ש ואופין ומטגנין בו ככר:

    לדידי חדתא עבדא לצורכי עושין סכינים חדשים:

    למר אפשר ליה שהרי עשיר אתה:

    קתייהו בטינא להגן עליהם שלא ישרפם האור:

    ועוד 22 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Pesachim 30b · Sefaria

    תוספות

    והלכתא אידי ואידי ברותחין תימה דתניא בתוספתא דע"ז הסכין והשפוד והאסכלא מלבנן באור ובפרק קמא דחולין (דף ח: ושם) אמר כגון שליבנה באור אלמא צריך ליבון ותירץ ר"ת דאמר בירושלמי דמיירי בסכינים ארוכים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד וכן ההוא דחולין ועוד יש לחלק בין התירא בלע ובין איסורא בלע כדמחלק רב אשי בשילהי מסכת ע"ז והא דמצריך להו רב אשי הכא ליבון מחמיר על עצמו היה:

    התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם דכתיב ביה ישבר- וא"ת תיפוק ליה דחזינן להו דמידייתי והיינו אחר הגעלה דאי לפני הגעלה שאר כלים נמי מידייתי וי"ל דלעולם מיירי קודם הגעלה וכמו שפ"ה בע"ז (דף לד.) דמידייתי בחוץ וכיון דמידייתי מבחוץ בלעי טפי וא"ת והלא יוצא מידי דופיו ע"י כבשונות דבזבחים בפ' דם חטאת (זבחים דף צו. ושם) פריך וליהדרינהו לכבשונות ואמאי קדירות במקדש ישברו ומשני לפי שאין כבשונות בירושלים הא יש כבשונות שרו בחזרה לכבשונות וכן לעיל אמר (אבל) קדירה לא דלמא חייס עלה הא לאו הכי שרי קדירות בהיסק מבפנים וכן אמר אי מליא גומרי שפיר דמי ואור"ת דזה לא חשיב יוצא מידי דופיו דכיון שהסיקו נעשה ככלי חדש שכן דרך כלי חרס כשעושין אותו נותנו אותו בכבשן להסיקו וא"ת והיכי מייתי ראיה מדכתיב ישבר דילמא גזירת הכתוב הוא דאפי' תלאו באויר התנור בעי התם רבא בר חמא אי קפיד רחמנא אבישול בלא בלוע או לא וי"ל דלכלי נחושת מועיל שטיפה ומריקה אפילו בבישול ובלוע א"כ מה שהקפיד בכלי חרס אבישול בלא בלוע היינו לפי שעשאו כבישול וכבלוע ולר"ת יש להקשות תנור שנטמא אמאי חולקין לשלשה כיון דחשיב כאחד ליעבד ליה היסק ותו לא ונראה לרשב"א דמיירי בקדרה שאין דרכה להסיק כשמחזירין אותה לכבשונות אז פנים חדשות באו לכאן אבל תנור כל שעה ושעה מסיקו מבפנים ולאו כפנים חדשות דמי וצריך שבירה:

    Tosafot on Pesachim 30b · Sefaria

    רבנו חננאל

    בחלב מפני הרגל עבירה כלומר שלא יאכל הפת ההוא בבשר ואם לש כל הפת אסורה כיוצא בו אין (שטין) [טשין] את התנור באליה מפני הרגל עבירה שלא יאכל הפת בחלב ואם (שט) [טש] כל הפת שתאפה באותו תנור אסורה עד שיוסק התנור ש"מ שאם הוסק מותר ועלתה בתיובת' (לרבא) [לרבה] בר אהילאי:

    ואקשי' לרב נמי נסקינהו להני קדרות מבפנים ויבשל בהו ומשני תנור היינו דרך תשמישו והסיקו מבפנים אבל קדרות דלאו היינו אורחייהו ואי אמרת לי' לאסוקינהו מבפנים חאיס עלייהו חאיס דלמא פקעי ולא עביד הלכך גזרי' בהו. פי' בוכיא כגון טגן של חרס שאופין עליו עוגו' אי מלייה גחלי' וארתחה שפיר דמי למיפא עליה מצה ואסקינא הסכינין ויורותיהן הלכתא ברותחין בכלי ראשון פי' ביורה מלאה מים רותחין והיא על גבי כירה וכן עץ פרור והוא התרווד שמנער בו הקדרות רותחו' דקיימ' לן כבולען כך פולטן כשם שבליעתן ברותחין כך פליטתן ברותחין ואסיקנא הני מאני דקוניא פי' כלי חרס שנשתמש בהן נכרי אפי' בשאר ימות השנה אסירי לאשתמושי בהו ישראל בין אוכמי בין חיוארי וכל שכן ירוקא ולא תימא הני דאית בהו קרטופני כגון סדקין [אלא] אע"ג דשיעי כיון דמדייתו כלומר נשחורים משחל שחלי וכלהו אסירי להשתמש בהן כל ימות השנה וכל שכן בפסח אבל הני מאני דקוניא דאשתמשו בהו נכרים ביין נסך שרו כדדריש מרימר ואע"ג דחמץ דאורייתא ויין נסך דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון חמץ בפסח תשמישו בחמין הלכך לעולם אסור אבל יין נסך תשמישו בצונן ובהרתחה סגי להו:

    אמר רב זביד הלכתא משמיה דשמואל כל הכלים של חרש שנשתמשו בהן בצונן משתמש בהן בפסח חוץ מבית שאור והוא כלי חרש שמצניעין בו שאור מפני שחימוצו קשה ונבלע כח החימוץ בכלי ובית חרוסת דינו כגון בית שאור דאסור:

    אמר רבא אגאני דמשהו בהו חמירא אע"ג דרויחי ושליט בהו אוירא כבית שאור דמי ואסירי ולא שרינן מאני דקוניא אלא החדשים וכל שכן כלי חרס אחרים דלא שרו אלא חדשים: מתני' נכרי שהלוה את ישראל על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה אוקימנה בשהרהינו אצלו להאי חמץ אצל הנכרי והוא אצל הנכרי וקבע לו זמן קודם הפסח דכיון דעבר הזמן קנייה הנכרי ונעשה כחמצו של נכרי:

    איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה משעת ההלואה ואם מכר המלוה או הקדיש נכסיו של לוה והגיע הזמן ולא פרעו נתברר כי מאותה העת של מלוה היה ומה שעשה מאותה העת עשוי ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה ומה שהקדיש או מכר המלוה לא עשה כלום שלא היו שלו הלא תראה שאלו היה לו מעות ללוה היה מסלקו במעות ולא היה יכול לומר לו הקרקע הוא קנוי לו ונמצא כי עכשיו קנה הנכסים אבל אם מכר הלוה הכל מודים דאתי מלוה וטריף ואי.

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 30b · Sefaria

    ריטב"א

    ליעבד להו הסקה חייס עלייהו דלמא פקעי וכתב הרי"ט ז"ל ומיהו בדיעבד אפשר דמהני להו כי לא מצינו שגזרו איסור בדבר. והרשב"א ז"ל אסר אפי' דיעבד. ובודאי דכי מהדר להו לכבשונות לכתחלה דבהא ליכא למיחש דלמא פקעו שלא אמרו אלא בענין זה דממילא גורמין ע"כ. והרא"ה ז"ל למד מכאן שכלי זכוכית שנשתמש בהן בחמין אסור אע"ג דסגי להו בהגעלה שוויום כלי מתכות לענין זה ודין להצריכם טבילה בשניקחים מן הגוי מ"מ איכא למיחש דחייס עלייהו דלמא פקעי ולא שרינן ליה לכתחלה להגעילן והרי הן אסורין אפי' לצונן שמא ישתמש בהן חמין ולמוכרן לגוים אסור אם אין חזיתם מוכח עליהם שמא יחזרו וימכרו לישראל אחר:

    הלכך האי בוכיא פי' הוא כלי עשוי מרעפין ומטגנין בו ואופין בו והסיקו מבחוץ שרי ליה אפי' לכתחלה דלמלייא גומרי דלא חייס עליה דלא עביד דפקעי:

    הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו וכו' והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. כתב ר"ת ז"ל דוקא סכין קטנה אבל סכין גדולה בעי ליבון מפני שפעמים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד והביא ראי' מן התוספתא ומן הירושלמי. ואחרים כתבו דהתם הוא בסכינין של גוים דאיסורא בלעי אבל הכא דהיתרא בלעי בהגעלה סגי להו ואפי' לשפוד ואסכלא דומיא דקרשים כדאמרינן בפ"ב דע"ז וזהו דעת הראב"ד ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל והנכון דל"ש סכיני דפיסחא ול"ש סכיני דארמאי בין גדולים בין קטנים בהגעלה או בשיפה באבן של נפחים סגי להו וכתב הרשב"א ז"ל המחבת שמטגנין בה בשר ודגים על גבי האש כיון שמשתמשין בה בצונן מועט ופעמים שימצא אומר שמטגנין בה במקום שאין השמן מגיע אליו הרי הוא כאסכלה וצריכא ליבון ע"כ בסת"ה. עוד כתב ז"ל דשיפא לא מהניא לסכינין אלא לחתוך בו דברים חריפין בצונן אבל לרותח לא ע"כ בסוף מס' ע"ז: והשפוד והאסכלה מלבן באור והירושלמי והתוספ' פליגי אגמרא דילן או אפשר דמיירי דידעי וודאי שנשתמשו בהן כעין שפוד ובהא ודאי מדינא דבעי ליבון אבל מן הסתם אין לחוש לכך דהא הכשר זה דרבנן הוא דמדאורייתא נטל"פ שרי ולפי ששנינו הסכין שיפה והיא טהורה ולא ידעינן שפיר אי שיפה במקום ליבון עומדת או במקום הגעלה עומדת דמה מייתי הני סכיני דפסחא ופשיט ליה דבמקום הגעלה דאידי ואידי סגי להו בהגעלה ברותחין ואשמעינן דכיון דבמקום הגעלה עומדת לא סגיא לשפודין ואסכלאות דבעי ליבון ע"כ וכן כתב הרשב"א בסוף מס' ע"ז בשם הרמב"ן ז"ל דסכינין ל"ש גדולים ול"ש קטנים בין דפסחא בין דארמאי סגי להו בהגעלה ע"כ וזה דעת רבי' אלפסי' ז"ל בסכינין ושפודין וגם זה דעת הרמב"ן ז"ל וליבון האמור בכ"מ מפורש בירושלמי שצריך שיהי' ניצוצות ניתזין. והיכא דמצרכינן ליבון אפי' כמה הגעלות אינן עומדות במקום ליבון כן כתב הרי"ט ז"ל. עוד לו ז"ל דכל מאי דצריך ליבון דוקא להשתמש על ידי האור אבל שלא ע"י האור בהגעלה סגי ויש מחמירין. והרשב"א ז"ל כתב דכלי הראוי ללבון והגעילו אסור להשתמש בו בחמין ע"כ בסוף מס' ע"ז ע"כ בשם הר"י בעל תוס' ז"ל:

    ובכלי ראשון כתב הרי"ט ז"ל כלי ראשון הוא כל שהוא על גבי האור אבל אם סילק אותו מעל גבי האש אינו כלי ראשון לענין הגעלה ואעפ"י שהוא כלי ראשון לענין שבת דשאני הגעלה דלעולם כבולעו כך פולטו ולפיכך אעפ"י שלענין שבת יש פנים בירושלמי דעירוי מכלי ראשון לכלי שני דינו ככלי ראשון ומבשל אינו נידון כן לענין הגעלה וכן כתב הרשב"א סוף מס' ע"ז. ולענין כלי אבנים נחלקו הראשונים בהכשרם ורבי' אלפסי ז"ל יהיב להו דין כלי מתכות ולא דין כלי חרס וכן העלה עיקר הרי"ט ז"ל ודעת ר"י ז"ל דלא בעו כלום וראייתו מן התוספתא וכבר דחה דבריו הרי"ט ז"ל: ובדיני הגעלה רבו דיעות הראשונים ז"ל יש שהיו אומרים להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו המים מרתיחתן דההיא סימנא היא דפליט וראייתם מההיא דפ' כל הבשר כגון שנפל תוך יורה רותחת כו'. ור"ת ז"ל דחה הראיה ופי' בענין אחר וכתב הרי"ט ז"ל וזה הפי' הוא הנכון. ולפי' זה נראה שאין צריך להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו מרתיחתן. מ"מ עדיין יש לשאול האיך אפשר לנו לידע כמה ישהא שם הכלי עד שיפלוט האיסור כולו ואפי' תאמר שיפלטנו לאלתר מ"מ הא בלע ליה לאלתר להאי איסורא דפלט וכ"ש היורה שאנו מגעילין לתוכה שהיא אסורה דכל מה הנגעל בתוכה פליט דידה ובלע איסור דידיה. ויש שהיו אומרים דבין כלי גוים ובין כלי הפסח אפשר להגעיל אפי' בתוך כלי איסור אחר קינוח יפה ובלבד שלא תהא היורה ולא הכלים בני יומן דהא פלטי איסורא שבלעי בעודו מושבח ואע"ג דהדרי בלעי לית לן בה דלא אסרו כלים שאינן בני יומן ולא שבלעו (נ"ל דצ"ל אלא כשבלעו, המעתיק) האיסור מעודו מושבח וזה האיסור שבולעים. והרי"ט ז"ל דחה סברא זו דא"כ לא מצינו הכשר לכלים בני יומן ועיקר הכשר התורה דכתיב בכלי מדין בכלים בני יומן כתיב דאי לאו בני יומן שרו מדאורייתא ולא בעו הכשר וזה דעת הרשב"א ז"ל בס' ת"ה. ואחרים כתבו דמכשרינן להו בכלי גדול כשר שיהא בו ס' כנגד כל הכלי דכיון דלא ידעינן כמה פליט בכולי' מנא משערינן. וגם זה דחה דזה אינו דבר נכון כי הוא דבר רחוק שנצטרך כלי גדול כ"כ. ועוד יורה עצמה שהיא גדולה ובת יומא במאי מתכשרא שהרי אי אפשר שיהא בחללה ששים והגעלה שאמרה תורה בכלי מדין לכלי [בני יומן] סתמא כתיב לא שנא יורה גדולה ול"ש יורה קטנה. וכתב ז"ל ועדיין לא מצינן דרך מרווח בענין הגעלה עד שהוצרך הרמב"ן ז"ל לומר כי בענין פליטה ובליעה דינין חלוקין יש כי יש דברים שנבלעים לגמרי ואינן מפליטין וזהו מדין המאכלים וכדאמרינן התם וכגון שנפל לתוך יורה רותחת דמיבלע בלע מיפליט לא פליט אבל טבע המים כשהן בכחן הוא בהיפך שמפליטין ואינן מבליעין ולאו למימרא שאינן מבליעים בדבר רך שזה אינו דא"כ אם נפל בשר לתוך יורה של מימי הגעלה וזה לא שמענו אלא לומר שאין מבלעין כלים בכלים שהם דבר קשה ומצינו לגבי דם האיברים שמים [פותחין אותו] (נ"ל כמיותר, המעתיק) כובשין אותו שאינו יוצא וכן החומץ כובש והכל לפי טבען של דברים ובזה שהוא אסור הבליעה בכלים ואינו אלא דבר מועט וחלוש כחן שלימים (נ"ל דצ"ל של מים, המעתיק) הוא להפליטו ושלא לחזור ולהבליעו בין בעודן שהן רותחין בין לאחר שינוחו מרתיחתן ולפי שידעה תורה שזהו טבען של מים אמרה תורה להגעיל כלי במים ולהכשיר אפי' יורה גדולה של כלי מדין בת יומא על ידי עצמה:

    ומעתה לפי שיטה זו מותר להגעיל אפי' כלי איסור בת יומא וזה אחר שיקנחם יפה ויסיר מהם כל החלודה דחוץ וכיוצא בו שלא יהא שם איסור בעין וכן צריך שלא להכשיר כלים הרבה ביחד כי איפשר שתרבה הפליטה שם עד שתעבור צורת המים ויתבטל כחן וטיבען זה ולעולם כל שיתחילו המים להתבטל כחן ולהעביר צורתן שוב אין מגעילין בהם. כך קבלנו הצעת שיטה זו מפי רבי' נרו' (נ"ל דצ"ל הרא"ה, המעתיק) לפי מה שקיבלוה מפי רבו רבינו הגדול זצ"ל ע"כ דברי הרי"ט ז"ל. וכתב עוד ז"ל ואעפ"י שיש בשיטה זו דברים שהם כמי שאין עליהם מופת לתת כח משונה למים בענין זה. הענין מכריחנו לפרש כן ומורי נרו' (נ"ל דצ"ל הרא"ה. המעתיק) סומך הלכה למעשה. אבל מגדולי הדור יש שחולקין על זה וכבר היתה המלחמה חזקה ולפי' המחמיר תבוא עליו ברכה:

    וביורה גדולה כבר אמרו בשלהי ע"ז לא גדופה אפומה כדי שיעלו המים על שפתה וכתב הרי"ט ז"ל ויש שנוהגין שאין עושין גדנפא אלא מלבנין דעפין ומשליכין לתוך הכלי כשהוא מלא עד ששופך מים מכל צד ואלו היה זה אמת לא היה טורח ר' עקביא לעשות גדנפא אלא ודאי לא סגי באותן המים העוברין דרך השפה מהיורה ששאין משתהין כלל וראוי למחות במי שעושה כן. והדבר פשוט שאין צריך טבילה במ' סאה שלא הצריכו כן אלא בכלים הלקוחין מן הגוים כשהן של מתכת או זכוכית או של קוניא ואם הם מושאלין אין צריכין טבילה וכן אין צריכין מן הדין לשוטפן במים צוננין אחר הגעלה דלא אתמר ההיא אלא בקדשים ומעלה עשו בקדשים. וכלי גדול שאי אפשר להכשירו כולו כאחד מכשירו לחצאין ומעדיף. כל זה לרי"ט ז"ל:

    אמר ר' הונא בריה דר' יהושע עץ פרור וכו' כתב הרי"ט ז"ל אין זה התרווד הגדול שמוציאין בו דההוא זוהמא הליסטרין מיקרי ואיפשר דההיא בעי ליבון שפעמי' הרבה משתמשין בו על ידי האור אלא הוא כלי שאינו עשוי אלא לפרר בה את התבשיל וידוע הוא אצלנו:

    אמר רבא בר אבא כו' כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. כתב הרי"ט ז"ל כך היא הגירסא הנכונה אבל רבי' אלפסי ז"ל כתב משתמש בה מצה בצונן והרי"ט ז"ל דחה פי' וכתב הנכון כמו שפירשו שאר המפורשים כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן אפי' הם של חרס משתמש בהן מצה ואפי' בחמין אחר שהדיחן יפה שאין בהם שום חמץ בעין חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה והעיסה משתהא שם נעשה כאילו תשמישו בחמין ולפי' אסור להשתמש בה מצה כלל ואפי' בצונן. ומה שכתב רבי' אלפסי ז"ל משתמש בהן מצה בצונן איפשר דלאו דוקא דה"ה בחמין ומשום דכל היכי דמיתסרי לחמין מיתסרי נמי לצונן להכי נקט בצונן. כן כתב הרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל בכל כלי חרס שאסור להשתמש בהן אפי' בצונן וכדאמרינן גבי קדירות דלא שרי להשתמש בהו בצונן:

    ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Pesachim 30b · Sefaria

    מאירי

    בוכיא והוא כלי רעפים שאופין בו עוגות של חמץ כל השנה אין אופין בה מצה בפסח שהרי היסקה מבחוץ ואין בה בכדי לבון הראוי ואם מלאה גחלים למעלה עד שנתלבנה כראוי הרי נעשה היסקה מבפנים כתנור ומותר לאפות בה מצה ואין לומר חייס עלה דילמא פקעה שמתוך עובי שבה אין בקיעתה מצויה:

    הסכינים התבאר בכאן שדיים בהגעלה אלא שמצריכים בהם כלי ראשון ואע"פ שאין שמושם בכלי ראשון תשמישן שבלחם חם או בבשר החם עם מה שהסכין נכנס בהם בדוחק עושה אותה כתשמישו בכלי ראשון ולא מפני שנחוש שלפעמים תוחבין אותו בקדרה שאם כן נחוש שמא תוחבין אותו באור כעין שפוד ונצריכהו לבון אלא דברים אלו אין מצוין ואין חוששין להם ולא הצרכנום בכלי ראשון אלא מצד מה שכתבנו ודבר זה לדעתנו בין בגדולים בין בקטנים בין בשל פסח בין בשל גיעולי גוים ויש מצריכין בהם לבון בגיעולי גוים וכבר ביארנו ענין זה באחרון של עבודה זרה וכן ביארנו שם ששפודין ואסכלאות אף לענין הפסח צריכים לבון ואע"פ שמן ההיתר בלעו ואע"פ שלענין קדשים אמרו שדים בהגעלה ומצד מה שאמרו שם היתרא בלע כבר ביארנו שם שהחמץ בפסח אינו קרוי היתר הואיל ואלו בולעים אותו היום איסור הוא ומ"מ יש דוחים סברא זו לומר שכל שבשעת בליעתו היה היתר היתרא בלע מיקרי ודיו בהגעלה אע"פ שתשמישן באור וכן כתבו קצת רבני צרפת אלא שמ"מ י"מ כטעם שטתנו שזה שאמור בנותר היתרא בלע מפני שבשעה שנבלע האיסור בדפני הקדרה לא היה נותר אבל אחר שנבלע היה נותר ומתוך כך דיו בהגעלה שאין שם נותר חל לגמרי על הבלוע אבל חמץ אף בשנבלע חמץ גמור הוא ואיסור של פסח בלע וכן שהנותר אחר שנבלע נתחדש בו שם נותר דמעיקרא קדש והשתא נותר ואין שם מתחדש יפה על הבלוע אבל חמץ מעיקרא חמץ והשתא חמץ אלא שנתחדש בו איסור ואף גדולי הפוסקים כתבוה כדברינו וכלל בזה שכל כלים של עץ או של מתכת או של אבן שנשתמש בהם חמץ כל השנה בכלי ראשון כגוף הכף וכיוצא בה צריך להגעילן בכלי ראשון ואפי' לא היה דרך תשמישו בראשון עד שסלקו את הכלי ראשון מן האור הואיל ורותח הוא כלי ראשון הוא כמו שביארנו באחרון של ע"ז שאין חלוק כלל בין אותו שעל האור לאותו שהעבירוהו מעל האור ועדיין הוא ברתיחתו ושניהם כלי ראשון הם ואותם שנשתמש בהם בכלי שני כגון קערות שופך עליהם רותחין בכלי שני ומשהה אותם שם עד שפולטות ודיו ועכשו שנהגו להגעילן בכלי ראשון חומרא בעלמא הוא וי"א מפני שלפעמים שואבים בהם בתוך הקדרה או שמערין מן הקדרה לקערה וערוי ככלי ראשון ואע"פ שהלכה עירוי אינו ככלי ראשון כמו שביארנו במסכת שבת הם אומרים דוקא לענין בישול אבל לענין בליעה ופליטה הרי היא ככלי ראשון ומ"מ דיים בכלי שני וכל שאתה מגעילו בענין חמץ או בענין פליטת אסור צריך שטיפה בצונן אבל לא טבילה בארבעים סאה אבל לוקח כלים מן הגוים צריכין טבילה בארבעים סאה וכבר ביארנו ענין הגעלה ועיקר טעם שלה ופרטים הצריכים לביאורה הן לחמץ בפסח הן לשאר איסורין ביאור מרווח באחרון של עבודה זרה:

    כל כלי שהכשרו בהגעלה צריך תחלה שפשוף להעביר את החלודה ואחר ההגעלה צריך שטיפה בצונן להעביר זוהמת הפליטה וכל כלי שצריך ליבון אינו צריך שפשוף והדחה כלל:

    כלי עצם כגון כפות של קרן או שאר כלים של עצם אחר דיו בהגעלה ויש אוסרין בכפות של קרן מפני שמתעקמין לחמימות המים שמא יחוס עליהם ואין הדברים כלום כשם שאינו חס בתשמישן כך אינו חס עליהם בהכשרן וכן כלים של שער כגון הנפה וכן הכלים הדומים לאלו דינן בהגעלה וי"א שהקרן אינו בולע ומתוך כך מתירים בכפות של קרן לאכול בהם פעם בשר פעם גבינה ולא יראה כן שהרי אמרו מעייל להו לקתייהו ברותחין וידות הסכין ברוב הם של קרן אלמא צריכות הן הכשר:

    בתלמוד המערב אמרו הורי ר' אמי בהילין גרביא דכותחא ממלאן שלשה ימים מים מעת לעת נראה מכאן שכל שבתערובות חמץ בכלי חרס דיו במלוי ועירוי הואיל ותערובות מעט הוא כחמץ שבכותח:

    גדולי המחברים כתבו בהלכות מעשה הקרבנות שכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה ואפי' בחטאת אלא הדחה בעלמא וכן היא בברייתא של זבחים ויש שואלין ממנה למה שכתבו כאן גדולי הפוסקים שאף כלי אבנים צריכים הגעלה והם בורמי דגללא ופירשו גדולי נארבונאה שלא נאמר כן אלא בשלא רצו לבשל בהם שבשאר כלים אפי' לא רצו לבשל בהם צריכים הכשר שלא תהא בליעתם נותר ובאלו לא הקפידו בבליעתם כל זמן שלא תהא נפלטת בדבר אחר הא כל שרצו לבשל בו ודאי ודאי צריך הכשר:

    אף הם כתבו בענין מריקה בחמין ושטיפה בצונן שהמריקה כמריקת הכוס והשטיפה כשטיפת הכוס כלומר שהמריקה אינה הגעלה לתוך כלי גדול אלא שממרקין אותו מן המים הרותחין וזהו כמריקת הכוס ובגמ' זבחים פרק דם חטאת צ"ו ב' נראה שלא נאמר מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס אלא לדעת האומר מריקה ושטיפה שתיהן בצונן והם באות אחר הגעלה כמו שהתבאר שם לדעת זה וענין מריקה ושטיפה לדעת זה י"מ כמריקת כוס של ברכה ר"ל אחת בפנים ואחת בחוץ ומ"מ רוב מפרשים פירשו בה ששתיהן בכל הכלי והמריקה הוא מירוק והשטיפה באה אחריה אבל לדעת האומר מריקה בחמין פירושו הגעלה גמורה בתוך כלי ומ"מ יש ספרים שגורסין בהם כדעת גדולי המחברים והוא שאמרו שם מריקה בחמין ושטיפה בצונן ותני מריקה כמריקת הכוס והם דברים מתמיהים שאם מריקה בחמין כמריקת הכוס ואין הגעלה קודמתה היאך די לה בזה ומריקה של כוס אדם נוגע בה בידו כשאדם ממרקו והרי צריך להיות היד סולדת ואם נפרשה אחר הגעלה הרי זו חומרא יתרה אלא שגדולי המפרשים נסכמים לפרשה כן:

    כלי חרס אין להם הכשר ואפי' מאני דקוניא שטחין אותן באבר אין דנין אותן ככלי מתכות אלא ככלי חרס ולא סוף דבר ירוקים שהם מקרקע שחופרים ממנה צריף הנקרא אלוס ובולע הרבה אלא אף בשחורים ולבנים כן ולא סוף דבר בשיש בה בקעים אלא אף כשהם שועים בלא שום בקע שאף אלו משחירים בתשמישם מצד בליעתם העוברת במעמקי עובי דפנותיהם עד שמשחירים מגבם והוא האמור עליהם דמדייתי ר"ל שמשחירים מלשון דיו ומאחר שכן בולעים הם ומאחר שהם בולעים התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם שנאמר וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר ולענין יין נסך ירוקים אע"פ שאין בהם בקעים או לבנים ושחורים ויש בהם בקעים הרי הם ככלי חרס ואם היה תחלת תשמישן ביד גוי צריכים הכשר גדול במלוי ועירוי הא לבנים ושחורים ובלא בקעים הרי הם ככלי מתכות לענין הכשר ואפי' הי' תחלת תשמישן ביד גוי דיין בשכשוך וכבר ביארנוה במסכת ע"ז בפרק שני:

    ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Pesachim 30b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה והלכתא כו' והא דמצריך רב אשי הכא ליבון מחמיר כו' עכ"ל משום דלא תימא דע"כ האי תירוצא לאוקמי הך דהכא דהיתרא בלע ליכא דהא רב אשי מצריך הכא ליבון ואיהו גופיה מחלק התם בין היתרא בלע ובין איסורא בלע ואהא תירצו דשפיר מצי איירי הכא בהיתרא בלע ורב אשי דמצריך הכא ליבון לאו מדינא הוא כדאמר התם אלא מחמיר על עצמו היה וק"ל:

    בד"ה התורה כו' וא"ת ת"ל דחזינן להו דמדייתי והיינו אחר הגעלה כו' עכ"ל ר"ל דע"כ דחזינן להו דמדייתי הני מאני דקוניא היינו שבלוען ניכר מבפנים גם אחר הגעלה וע"כ לפום סברא דהשתא גרע מכלי חרס דע"כ אין בלוען ניכר אחר הגעלה שלהן דא"כ לא אצטריך בהו נמי קרא דישבר דאי לפני הגעלה קאמר בהני מאני דקוניא דמדייתי א"כ ליכא ראיה מקרא דלישווינהו ככלי חרס דהא שאר כלים דהיינו כלי מתכות וכלי שטף נמי מדייתי קודם הגעלה ומהני בהו הגעלה ה"נ נימא במנא דקוניא דמהני בהו הגעלה ואהא תירצו דאיירי שפיר קודם הגעלה אלא דמדייתי מבחוץ וגרעו בהא משאר כלים ויש להשוותן ככלי חרס דמדייתי נמי מבחוץ קודם הגעלתן ודו"ק:

    בא"ד דבזבחים פרק דם חטאת פריך ולהדרינהו כו' כצ"ל:

    בא"ד וי"ל דכלי נחושת כו' א"כ מה שהקפיד בכלי חרס אבישול בלא בלוע כו' עכ"ל ר"ל דלית לן למימר דגזירת הכתוב הוא בלי טעם אלא משום דכל כלי חרס בולע טפי משאר כלים דכלי חרס מדייתי גם מבחוץ כדלעיל ולכך לא מהני בהו שטיפה ומריקה כמו בשאר כלים ומה"ט אית לן למימר נמי מסברא דהחמיר בו הכתוב גם בבישול בלא בלוע שעשאו הכתוב להחמיר עליו כבישול ובלוע ע"ש בתוס' ודו"ק:

    בא"ד כיון דחשיב כאחר ליעבד ליה כו' אבל תנור כו' ולאו כפנים חדשות דמי וצריך שבירה עכ"ל ר"ל לענין טומאה צריך שבירה כיון דלא שייך ביה פנים חדשות אבל לענין איסור הבלוע בו בתנור א"צ שבירה ויוצא מידי דפיו שפיר ע"י הסיקו של פנים כדאמרי' לעיל בתנור אבל קדירה שאין דרכה להסיקה מבפנים אם מסיקו מבפנים באו פנים חדשות לכאן ובין לענין איסור ובין לענין טומאה לא ישבר והיינו אינו יוצא מידי דפיו בלא פנים חדשות ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 30b · Sefaria

    מהר"ם

    בתוס' ד"ה התורה העידה וכו' נ"ל דהצעת הפשט לפי' התוס' כך היא דהבעיא היתה אם מאני דקוניא הוי דומיא דכלי מתכות ומהני בהו הגעלה אע"פ דבלעי או הוי דומי' דכלי חרס דלא מהני בהו הגעלה ולכך מקשי התוס' הא דהשיב חזינן דמדייתי ע"כ ר"ל אחר הגעלה וא"כ הוא ראיה דלא פלטי מכח הגעלה אבל אי קודם הגעלה ואין מדייתי ראיה אלא דבלעי מה ראיה היא זו ומה השיב הא שאר כלים כגון מתכות נמי בלעי ואפ"ה מהני בהו הנעלה ובעייתו הוי אי מאני דקוניא הוי נמי דומיא דכלי מתכות ומהני בהו הגעלה אע"פ דבלעי ודו"ק:

    בא"ד וא"ת והיכי מייתי ראיה וכו' אי קפיד רחמנא אבישול בלא בליעה או לא פירוש ובעי התנור שבירה אע"ג שהתנור לא בלע כלום משום שבישל באוירו:

    בא"ד וי"ל כיון דלכלי נחשת מועיל וכו' כצ"ל:

    בא"ד א"כ מה שהקפידה בכלי חרס אבישול בלא בלוע היינו לפי שעשאו כבישול וכו' ר"ל דאי משום גזירת הכתוב מאי שנא כלי חרס מכלי נחשת:

    Maharam on Pesachim 30b · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא אמר ליה רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב כו' אמאי קאמר רב קדירות בפסח ישברו. ויש לדקדק דמאי קושיא דילמא הא דאמרינן התם דהוסק התנור שרי היינו משום שע"י היסק אף ע"ג דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו אפ"ה לא נשאר ביה אלא משהו ומשו"ה שרי דהאי תנא סבר דאפילו מין במינו בס' משא"כ לרב דבמינו במשהו משו"ה ישברו דלא מהני בהו היסק אם יבשל במינו דאכתי משהו מיהא איכא. והנלע"ד דבלא"ה בליעת התנור מעיקרא לא נשאר בו אלא משהו כיון שהוסק לאחר הטישה ומשום האי משהו כל הפת אסורה אפ"ה כשהוסק כדי ללבנו שרי שפולט האי משהו שבלע אם כן מקשה שפיר מקדירות אמאי ישברו ליתכשר ע"י היסק כנ"ל ודו"ק:

    במשנה עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה ולכאורה דמשנה זו נמי לא מיתוקמא אלא כר"ש כדמוקמינן מתניתין דרישא כוותיה דאי לר"י אפילו חמץ של עכו"ם ממש אסור בהנאה כ"ש הכא דעיקר החמץ הוא של ישראל אלא דיש לדקדק אהא דקתני דמותר בהנאה טפי הו"ל למיתני מותר אפילו באכילה דבשלמא מתניתין דלעיל דקתני ברישא חמץ של ישראל אסור בהנאה משו"ה קתני סיפא איידי דרישא משא"כ הכא לא שייך לומר דקתני רישא איידי דסיפא ועוד דכחא דהתירא עדיף ואפשר דכולה בבא דמתניתין דהכא קתני בלישנא דהנאה איידי מתניתין דרישא לעיל. ועוד נראה לי דכיון דמיתוקמא מתניתין כר"ש דעיקר חמץ לאחר הפסח אינו אלא משום קנסא אם כן לא שייך הכא ענין איסור אכילה כלל דכיון דמסקינן לקמן דאיירי הכא בשישראל הרהינו אצל העכו"ם ואמר ליה מעכשיו וא"כ ע"כ מיירי נמי שלא בא לידי פדייה וא"כ החמץ הוא של עכו"ם ממש ולא שייך למיקנסיה דעכו"ם לאו בר קנסא הוא ועוד דסוף סוף יקנה הישראל אותו החמץ כיון שאינו יודע שהישראל הרהינו אצלו אע"כ דעיקר רבותא דלא קנסינן לישראל שהוא בעל המשכון שיפדנו קודם הפסח ויבערו דאל"כ אלא שישקענו ביד העכו"ם סד"א דאסור שהרי הוא כנהנה מן החמץ לפטור את חובו קמ"ל דאפילו הכי שרי כיון שהעכו"ם כבר קנאו קודם הפסח בשעת הלואה כיון דאמר ליה מעכשיו כן נראה לי ודו"ק:

    בגמרא איתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה כו' ופרש"י ב"ח ששיעבד נכסיו שאם לא אפרע כו'. נראה דמה שהוצרך רש"י לפרש כן דאיירי ששיעבד לו בפי' אף ע"ג דעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא היינו לענין קרקעי דשייך בהו טריפת לקוחות ומכירה ואם כן הא קי"ל דאחריות ט"ס הוא משום דמדינא ממילא גובה ממשעבדי מדאורייתא או מדרבנן מ"מ ע"כ משמע ליה לרש"י דע"כ איירי בשיעבד בפי' דאל"כ היה במשמע דאביי דאמר למפרע הוא גובה היינו משום שיעבודא דאורייתא ומשו"ה ברשות המלוה קיימי לאלתר בשעת הלואה ולרבא היינו משום דסבר שיעבודא דרבנן ומשום נעילת דלת ואם כן ממילא דמכאן ולהבא הוא גובה דתו ליכא נעילת דלת כלל ובאמת נראה דבהך פלוגתא דשיעבודא דאורייתא איפכא שמעינן להו לאביי ורבא בפ' הניזקין דף נ' כמ"ש התוספות שם בד"ה כיון דדינא מדאורייתא בעידית ע"ש שכתבו דלרבא שיעבודא דאורייתא ולאביי שיעבודא לאו דאורייתא (וע"ש בחידושינו באריכות) ועוד דבפ"ק דערכין מסיק הש"ס דהך מילתא דשיעבודא דאורייתא או דרבנן פלוגתא דתנאי היא ורבא גופא דמסיק לה התם ואם כן לא א"ש הא דבעינן למימר בשמעתין לימא כתנאי ודחה לה. ועוד דלפ"ז לא שייך הך מילתא כלל אלא בישראל שהלוה לישראל משא"כ בעכו"ם שהלוה ליכא מ"ד שיעבודא דאורייתא וכ"ש דלא שייך לומר שהוא מדרבנן ומשום נעילת דלת משו"ה הוצרך רש"י לפ' דאיירי בשיעבד לו בפירוש ורש"י לשיטתו שכתב בכמה דוכתי דבכה"ג כ"ע מודו דשיעבודא דאורייתא מדין גמור ואם כן י"ל דאפילו בעכו"ם נמי שייך הך מילתא כמו שאבאר עוד לקמן כן נראה לי ועיין עוד בחידושינו פרק הכותב ובפרק השולח ושם כתבתי באריכות בענין עיקר מימרא דרבא בהא דקאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד אי מודה בה אביי או לא ותליא במחלוקת רש"י ותוספת ע"ש שהארכתי בזה שנוגע לסוגיא דשמעתין ודוק היטב:

    Penei Yehoshua on Pesachim 30b · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' אין טשין ועי' ב"ב קי ע"א תוד"ה נשוט:

    Gilyon HaShas on Pesachim 30b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף ל׳, עמוד ב׳, בהיקף של כ־358 מילים ב־13 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 13 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 125 מילים

      נפתחת ב״אין טשין את התנור באליה. ואם טש…״

      חכמים: רבא.

    2. קטע 227 מילים

      נפתחת ב״אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי מאחר…״

      חכמים: רב אשי, רבא.

    3. קטע 323 מילים

      נפתחת ב״ואיבעית אימא הא והא בשל חרס. זה…״

    4. קטע 412 מילים

      נפתחת ב״הלכך האי בוכיא הסיקו מבחוץ הוא ואסור,…״

    5. קטע 546 מילים

      נפתחת ב״א"ל רבינא לרב אשי: הני סכיני בפסחא…״

      חכמים: רב אשי.

    6. קטע 616 מילים

      נפתחת ב״אמר רב הונא בריה דרב יהושע: עץ…״

      חכמים: רב הונא, רב יהושע.

    7. קטע 736 מילים

      נפתחת ב״בעו מיניה מאמימר: הני מאני דקוניא, מהו…״

    8. קטע 817 מילים

      נפתחת ב״א"ל חזינא להו דמידייתי, אלמא בלעי, ואסירי.…״

    9. קטע 941 מילים

      נפתחת ב״ומאי שנא לענין יין נסך, דדריש מרימר:…״

    10. קטע 1037 מילים

      נפתחת ב״אמר רבא בר אבא אמר רב חייא…״

      חכמים: רב חייא בר אשי, רב אשי, רבא, אבא, שמואל.

    11. קטע 1129 מילים

      נפתחת ב״אמר רבא: הני אגני דמחוזא, הואיל ותדירי…״

      חכמים: רבא.

    12. קטע 1221 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ נכרי שהלוה את ישראל על חמצו,…״

    13. קטע 1328 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ איתמר: בעל חוב, אביי אמר: למפרע…״

      חכמים: אביי, רבא.

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: פסחים דף ל׳ ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026