מסכת פסחים דף ל׳ עמוד ב׳

טשין - לשון טח:

מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי - ושמעינן דהיסק מועיל לכלי חרס קדירות בפסח אמאי ישברו יסיקם ויתלבנו:

א"ל - רב מוקים ליה לההוא דקתני עד שיוסק דמשמע הא הוסק שרי בתנור של מתכת אבל של חרס התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם:

חייס עלייהו - ואי שרית ליה על ידי היסק פנים מורה היתירא וסמיך אהיסק בחוץ:

בוכיא - כלי שהוא מרעפים שקורין טיילי"ש ואופין ומטגנין בו ככר:

לדידי חדתא עבדא - לצורכי עושין סכינים חדשים:

למר אפשר ליה - שהרי עשיר אתה:

קתייהו בטינא - להגן עליהם שלא ישרפם האור:

והלכתא - לא צריך לאותבינהו בנורא אלא פרזלייהו כי קתייהו נמי סגי להו בהגעל' ברותחין:

עץ פרור - שמגיסין בו הקדרה:

כבולעו כך פולטו - כבולעו מתוך כלי ראשון כך פולטו בכלי ראשון:

קונייא - פלומי"ר בלע"ז ושל חרס הוא וטוח באבר:

ירוקי - עשויין מקרקע שחופרים ממנה צריף אלו"ם בלע"ז והוא עז ובולע לעולם:

ה"ג ירוקי לא תיבעי לך דודאי אסירי דמצרפי ובלעי - דמצרפי צריף:

קרטופני - בקעים:

כי תיבעי לך דשיעי - שהן חלקים:

דמידייתי - פולטין המשקין מדופנן החיצון ובלע"ז טרשטדט"ש וכיון דמידייתי ודאי בלעי והואיל ובלעי שוב אינן פולטין שהתורה העידה על כלי חרס שכיון שבלע אינו יוצא מידי דופיו לעולם שהרי בכלי עץ ומתכות כתב לך ישטף תעבירו באש ומורק ושוטף אבל בכלי חרס ישבר:

חמץ - תשמישו ע"י חמין כל השנה אבל יין נסך לא נשתמש בו אלא צונן:

בית חרוסת - כלי שנותנין בו חומץ וכל דבר שיש לו קיהוי ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי ולשון חרוסת קיהוי אייגירו"ש בלע"ז:

בית שאור - כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שהוא שוהה שם בלילה:

אגני - עריבות מיי"ץ:

מתני' נכרי שהלוה את ישראל - מעות על חמצו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ולקמיה בגמרא מוקי לה כשהרהינו אצלו בביתו ושוהה אצל הנכרי כל ימות הפסח דכיון דמטא זמניה ולא פרעיה ומחוסר גוביינא נמי לא הוה שהרי אצלו נתון איגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוה דידיה:

ישראל שהלוה את הנכרי כו' - נמי כיון דהרהינו אצלו ומטא זמניה ולא פרעי' מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה:

גמ' בעל חוב - המלוה את חבירו ושיעבד לו נכסיו שאם לא אפרע לך עד יום פלוני גבה מנכסי והגיע זמן ולא פרע:

אביי אמר למפרע הוא גובה - גבייתו שגבה עכשיו איגלאי מילתא דמשעה שהלווהו עמדו נכסיו הללו בחזקתו:

ורבא אמר - אינן בחזקתו אלא מיכן ולהבא ולקמיה מפרש למאי נפקא מינה:

כל היכא דאקדיש לוה - נכסיו בתוך הזמן:

או זבין לוה - מוכרן לאחרים:

כולי עלמא לא פליגי - אפילו לרבא דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואף על גב שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר (ויקרא כ״ז:י״ד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו:

דאתי מלוה וטריף - מן הלקוחות בחנם: