איבעית אימא רב דאמר — אם זרק הורצה:
כרבי יהושע — דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא:
שלמי נזיר — תחילתן לאכילה דבעי שילוח שערו תחת הדוד שהשלמים מתבשלין בו כדכתיב (במדבר ו׳:י״ח) ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש וגו' ועוד בעי תנופה זרוע בשלה אלמא צריך שיהא בשר טהור בשעת זריקה שיהא ראוי למצוה האמורה בו:
ואם זרק הורצה — דהני לא מעכבי:
נטמאו בעלים — במת דלא חזו למיכל לאורתא דטומאתן שבעה:
ואם זרק לא הורצה — דאע"ג דאכילתו לא מעכבא גברא דחזי לאכילה בעינן ורחמנא דחייה לטמא נפש לפסח שני ובנזיר נמי כתיב (שם) כי ימות מת עליו וגו' דסותר את נזירותו:
חצי זית בשר וחצי זית חלב אין זורק הדם — דאכילת אדם ואכילת מזבח לא מצטרפין:
אפי' כולה קיימת לא יזרוק — את הדם עליה:
מנחה מאי עבידתיה — בזריקת דם:
מנחת נסכים — הבאה עם הזבח מהו דתימא כזבח דמיא ותיהוי במקום זבח להכשיר את הדם:
חלב מנא לן — דהוי שיור להכשיר זריקת דם:
והקטיר החלב — גבי זריקת דם כתיב דכתיב וזרק הכהן את הדם וגו' עד והקטיר החלב לריח ניחוח:
יותרת הכבד ושתי הכליות מנא לן — מדאיצטריך ליה למיתני מנחה לא הויא שיור מכלל דסבירא ליה דהני דגופיה דזבח נינהו הוי שיור:
אמר קרא — בהאי קרא גופיה והקטיר החלב לריח ניחוח:
מתני' יעשו בטומאה — ואפי' טמאין יחידין דהא פסח דטהורין גופיה בטומאה אתי משום כהנים:
גמ' שאין קרבן צבור — הבא בטומאה חלוק מאחר שקרבן רובן בא בטומאה אף היחיד עושה בטומאה:
לא שנו — דמשמע משום טומאת כלי שרת עבדי כולהו בטומאה:
אלא שנטמא סכין בטמא מת — שהוא אב הטומאה דנעשה אף הסכין אב הטומאה לטמא אדם:
דרחמנא אמר בחלל חרב — למידרש מיניה דכלי מתכת המיטמא במת נעשה כיוצא בזה שנגע בו:
טומאה דחויה היא בצבור — בקושי הותרה וכל כמה דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה מהדרינן:
קרינא ביה הבשר כל טהור יאכל בשר — ולא טמא:
הללו עושין לעצמן — בטהרה והללו עושין לעצמן בטומאה טהורים לא עבדי בטומאה דהוי כרוב ורוב טהורין לא עבדי בטומאה וטמאין לשני לא מידחו משום דהוו נמי רובא ורובא לשני לא מידחו:
טהורין עושין הראשון — בטהרה דאי נמי מיעוטא נינהו אית להו למעבד הראשון בטומאה וכל שכן כי עבדי בטהרה שפיר דמי:
וטמאין עושין את השני — דכיון דאינן כרוב נידונין כמיעוט ונידחין לשני:
