מסכת פסחים דף קכ״א עמוד ב׳

רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן אמרו ליה על פדיון הבן פשיטא לן דודאי אבי הבן מברך אלא שהחיינו מאן מברך הכהן מברך או אבי הבן מברך ופשטוה מבי מדרשא אבי הבן מברך שתים על פדיון הבן ושהחיינו:

סליקא מסכתא ברחמי שמיא וסימנהא נהור"א דכל שעת"א עב"ר לאת"ר תדיר"א אילי"ן איכדי"ן איתת"א דאיסתאב"ת ברמש"א.

דין פדיון הבן מצות עשה לפדות כל בן זכר שיהא פטר רחם לאמו בחמש סלעים שהם עשרים דינרין והם לכהן ומצוה לפדותו משנכנס לכלל חדש ר"ל שהשלים שלשים יום ועכשיו נהגו לאחר ולהוסיף חומש ואין אשה חייבת בכך אלא האב ומצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן ואין פודין אלא בכסף ובשוה כסף מן המטלטל בדבר שגופו ממון ומתוך כך אין פודין לא בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות נתן חמש סלעים אלו לכהנים הרבה בנו פדוי ואף הכהן אם רצה להחזיר יחזיר ואף הוא נותן על מנת להחזיר אם נסכמו שניהם בכך שהרי מ"מ גמר בלבו ליתן אבל אם לא התנה אלא שנתן ובשעת המתנה היה דעתו על החזרה אין בנו פדוי שהרי לא גמר בדעתו ליתן:

פדיון הבן הרי הוא בא לזמן שהרי אין זמנו משנולד עד שלשים יום ומתוך כך מברכין בה שהחיינו וכן מברכין בה אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן וברכות אלו אבי הבן מברך את שתיהן על הפדיון הבן שהמצוה שלו ושהחיינו על שזכה לזמן קיומה ושמא תאמר יברך הכהן שהחיינו שהרי ההנאה שלו הרי יש בזכותו פסידא לשאר כהנים שהיו ראויים לה כמוהו אלא אבי הבן מברך את שתיהן ואח"כ נותן את הפדיון לכהן:

וגאוני הראשונים תקנו בסדר הפדיון דברים מחודשים וברכות מחודשות וזהו תורף הענין מביא את בנו לפני הכהן והכסף בידו ואם יש לו אם אף היא באה עמו וכהן שואלו אם הוא בכור ופטר רחם שבאם כלומר שלא בא אחר הנפלים והאב אומר יודע אני בבני זה שהוא בכור ופטר רחם של אמו ואני חייב לפדותו מיד כהן כדכתיב וכל בכור בניך תפדה והכהן משיב נאמן אתה עליו כמאה עדים והאב מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן ושהחיינו ויתן לכהן חמש סלעים שהם עשרים דינרי כסף אלא שנהגו בחמשה ועשרים דינרין לתוספת חומש על שמן הסתם אין אדם פודהו בזמנו שהוא לסוף שלשי' יום ללידתו כמו שביארנו ואומר לכהן הא לך חמש סלעים אלו לפדיון בני והכהן נוטלם ונוטל הכהן כוס של יין והדס ומברך בורא פרי הגפן ובורא עצי בשמים ומברך אח"כ ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק איבריו מאתים וארבעים ושמונה ואח"כ נפח בו נשמה כמה שנ' וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידין סיככו כדבר שנ' עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני ומנה לו מאכל ומשתה דבש וחלב לענגו וזימן לו מלאכיו לשמרו במעי אמו ככתוב חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי אביו אומר זה בני בכורי אמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני ונתחייבנו חמש סלעים לכהן לפדותו ממנו שכך היא מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה שנאמר אך פדה תפדה את בכור האדם וגו' ונאמר ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים לגלגלת בשקל הקדש עשרים גרה השקל ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונן:

ואח"כ נוטל הכהן את הכסף בידו ומוליכו על ראש הבן ואומר כסף זה חלופו של זה זה תחת זה זה מחול על זה יצא כסף זה לכהן ייכנס הבן לחיים לתורה ולחופה וליראת שמים ומברך הכהן את אבי הבן ואומר יהי רצון מלפני אלהי השמים שכשם שהכנסתו לפדיון כך תכניסהו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ואם הוא גדול מברכו כפי מה שיראה לו ונותן ידו על ראש הבן ואומר ה' ישמרך ויחייך כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך יומם השמש לא יככה וירח בלילה ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם וכל שמפליג בברכה הרי זה משובח ואם היה הפדיון ביום חתונתו נהגו לומר בו פיוטין כגון זבוד יד זבד טוב עבד וכו' עד שקלים יתן לאדוניו וכיוצא באלו והולך הכהן עם הכסף ועושה ממנו מה שירצה כשאר נכסי חולין שבידו ואבי הבן אם רצה לעשות סעודה הרי היא בכלל סעודת מצוה וכל שיש שם זימון אומר בה שהשמחה במעונו כמו שביארנו בראשון של כתובות ואין סדר זה צריך עשרה אלא שלהדור מצוה נהגו בה בעשרה:

לא פדהו האב הרי הוא חייב לפדות את עצמו כשיגדל ואם פדה את עצמו האב פטור ואין בידו עוד לברך וכשהוא עצמו בא לפני הכהן והכסף בידו כהן שואלו אם הוא בכור ופטר רחם והוא משיב כך שמעתי מפי אבא או מפי עדים שאני בכור ופטר רחם ואם האב לשם שואל לאב ומעיד עליו והבכור מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכור ושהחיינו ונותן הכסף וכהן נוטלו ומברך על הדרך האמור למעלה:

מת הבן קודם שנפדה כל שעברו עליו שלשים יום חייב האב לפדותו בקבר והאב בא לכהן ומודיעו והוא שואלו אם הוא יודע בו שהיה בכור ופטר רחם וכשמתברר לו כך נותן הפדיון לכהן לשם הבכור שבקבר ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכורי ישראל ואינו מברך שהחיינו שאין כאן אלא צער וכן אינו אומר על פדיון הבן או על פדיון הבכור שיהא במשמע שהבן חי כדרך שאמרו באונס בא עליה ומתה פטור דכתי' לאבי הנערה אלמא הנערה משמע שהיא חיה וכן הבן אלא מברך על פדיון בכורי ישראל כמו שכתבנו ונוטל הכהן את הכסף ואומר כסף זה בפדיון בנך בכורך שבקבר ומברך את האב ואומר שהשם יברכהו ויקיים בו מקראות אלו יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגו' והפריתי אותך והרביתי אותך והקימותי את בריתי אתך וגו' ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך וגו' ויתן לך את ברכת אברהם וגו' ומאריך בהן כחזקת ידו ולשונו:

כהן ולוי פטורין מן הבכור אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את עצמם ולא עוד אלא אפי' היה האב ישראל כל שהאם כהנת או לויה פטר רחם שלה פטור שלא תלה הכתוב באב אלא באם ומ"מ יש חלוק בין כהנה ללויה שהלויה שנתעברה מן הגוי הולד כשר ופטור מן הבכורה ובכהנת הולד כשר וחייב בבכורה שהרי נבעלה לפסול לה ונפקעה מן הכהונה וכן כהן שנולד לו בן חלל בכור לאמו כל שמת האב בתוך שלשים חייב לפדות את עצמו מת לאחר שלשים יום פטור שכבר זכה האב בפדיונו:

האב שפדה בתוך שלשים אם נתנם מעכשיו אין הבן פדוי ואם אמר לו הרי הן שלך לאחר שלשים בנו פדוי אע"פ שנתאכלו המעות וכבר התבארו רוב דינין אלו במסכת בכורות וקצתם בראשון של קדושין:

רַבִּי שִׂמְּלָאִי אִקְלַע לְפִדְיוֹן הַבֵּן בָּעוּ מִנֵּיהּ וְכוּ' יש להקשות למה בתחלה סתמו שאלתם והוצרכו להאריך ולחזור ולפרש דבריהם, והוה ליה למימר מעיקרא הכי כהן מברך דקמטי הנאה לידיה או אבי הבן מברך דקעביד מצוה? ונראה לי בס"ד דהשואלים לא שאלו אלא רק כהן מברך או אבי הבן מברך, אך מסדר הש"ס הוסיף דברים לפרש טעם לצדדי השאלה כהן מברך דקמטי הנאה לידיה וכו'. ואין זה דברי השואלים, כהאי גונא כתבו התוספות ז"ל (בבבא קמא דף יט בדבור המתחיל רב אשי) שלפעמים בעי בעיא אמורא סתם בלא צדדים, והגמרא עושה הצדדים, ונראה לנו שהוא לשון האמורא ואינו כן אלא שהגמרא הוסיף עיין שם. וכן כתב בספר יבין שמועה כלל תצ"ג, וכן הענין כאן וברור. ברם מקשים למה הוצרכו להזכיר בשאלתם ברכת על פדיון הבן דהא פשיטא להו, והוה ליה לשאול רק על ברכת שהחיינו? ועוד יש להקשות נמי כמו שאמרו בבי מדרשא אבי הבן מברך שתים למה הוצרכו לפרש ולומר שתים מאחר דהוא שאל רק על ברכת שהחיינו מי מברך והיה להם להשיב אבי הבן מברך ותו לא ואנן ידעינן דמברך שתים דאין אדם מסתפק בברכת פדיון הבן? ונראה לי בס"ד דידוע מחלוקת האחרונים ז"ל בהלכות ציצית סימן כ"ב בלובש טלית חדש אם מברך שהחיינו קודם להתעטף בציצית או יברך להתעטף קודם שהחיינו? דאיכא דסבירא ליה לברך שהחיינו קודם ואיכא דסבירא ליה להתעטף קודם. ועיין בברכי יוסף ומחזיק ברכה יעוין שם. והנה כאן לא היה להם ספק מעיקרא בברכת שהחיינו דודאי שייכה לאבי הבן יותר דאיהו קעביד מצוה והכי מסתברא, אך מה שהביאם לבית הספק הוא משום דכאן איכא שתי ברכות על פדיון הבן ושהחיינו, ויש סברא לומר דיברך על פדיון הבן קודם שהחיינו, ויש סברא להפך לברך שהחיינו קודם, כמו שאמרו גבי ציצית, על כן נסתפקו כיון דכהן יש לו שייכות בברכת שהחיינו משום דמטי ליה הנאה אם כן יש לומר עדיף טפי שיברך הכהן שהחיינו ולא יברך אבי הבן שתים כדי שיצא מסלע המחלוקת בענין הקדימה שיש סברא לכאן ולכאן? או דלמא משום האי טעמא דמטי הנאה לידיה לא חשיב לו שייכות בשהחיינו ואינו רשאי לברך הכהן כלל אלא יברך אבי הבן את השתים? ולכן התחכמו להזכיר בדבריהם ברכת פדיון הבן דאבי הבן מברך לומר מה שבאנו לספק זה בשהחיינו הוא מצד דאיכא ברכה זו דפדיון הבן. ובזה יתורץ דקדוק השני כי בבית המדרש הבינו דהשואלים באו לבית הספק בברכת שהחיינו מכח דאיכא שתי ברכות ולכן השיבו אבי הבן מברך שתים כלומר אף על גב דאיכא שתים שיש בזה מבוכה של הקדימה עם כל זה אבי הבן מברך.

בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה כֹּהֵן מְבָרֵךְ קשה למה האריך למנקט כל הברכה עד לזמן הזה והוה סגי לומר שֶׁהֶחֱיָנוּ כֹּהֵן מְבָרֵךְ אוֹ אֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ? ונראה לי בס"ד דאיתא בתוספות סוכה (סוכה כה. בדבור המתחיל העושה סוכה) שכתבו בשם רב שרירא גאון דלא סמכינן לברך שהחיינו על כלים חדשים משום דבעינן בשהחיינו מידי דאתי מזמן לזמן. וכתבו התוספות דקשה על זה מפדיון הבן דמברכים שהחיינו? ותירץ הר"ן ז"ל בביאורו על הרי"ף דפדיון הבן אף על גב דלאו מזמן לזמן קאתי אפילו הכי כיון שהיא מצוה תלויה בזמן שלושים יום של תינוק שיצא מכלל נפל ונכנס לכלל קיימא וחיות שפיר שייך לברוכי ביה שהחיינו עד כאן לשונו. ואם כן יש לומר אי אמרינן הלכה כרב שרירא ז"ל דאין לברך על כלים חדשים דאין מברכים אלא על מצוה שהיא מזמן לזמן אין להסתפק בפדיון הבן שיברך הכהן, יען דלגבי כהן חשיב הפדיון כמו כלים חדשים אבל אבי הבן מברך שהחיינו משום טעמא דהר"ן ז"ל שהוא שמח על הזמן הזה שהגיע יום שלשים שבו יצא בנו מכלל נפל ולהכי לגביה חשיב כמצוה הבאה מזמן לזמן וכאשר הסביר הר"ן ז"ל, מה שאין כן כהן אין לו שמחה על הזמן הזה שיצא מכלל נפל דלאו בריה הוא ורק שמחתו על הנאה דמטי לידיה והרי זה כקנה כלים חדשים דאף על גב דשמח בהם מכל מקום כיון דלא אתיא מזמן לזמן ואין לה שייכות בזמן לא יברך. אבל אם הלכה כמאן דפליג דסבירא ליה דגם על הנאה ושמחה דאינה תלויה בזמן ולית לה שייכות בזמן מברכים שהחיינו אז גם בפדיון יש להסתפק אם יברך הכהן כיון דמטי הנאה לידיה ושמח בהנאתו. ולכן דקדק השואל למנקט נוסח הברכה כולו עד לזמן הזה, והיינו רוצה לומר כיון דאנחנו מברכים אותה על הזמן אי מצי כהן לברך משום הנאה בלבד אף על גב דאין שייכות לגבי דידיה בזמן כלל, וכמו דסברי החולקים על רב שרירא גאון ז"ל, או דלמא העיקר כסברת רב שרירא ז"ל ואין לברך אותה אלא אבי הבן דיש שייכות לגבי דידיה בזמן. ואף על גב דהשואל פירש בדבריו צדדי הספק בענין אחר הזכיר נוסח הברכה עד לזמן הזה כדי להבליע בדבריו צדדי ספק הזה נמי דאיכא לספוקי ביה.

לָא הֲוָה בְּיָדֵיה יש להקשות הוה ליה למימר 'לא ידע'? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו במאמר 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו' (בבא בתרא י:) דפירוש בידו רוצה לומר בזכרונו שלא שכחו וכן כאן דין זה ידע ליה מקדמת דנא ורק עתה לא הוה בידיה כלומר לא היה בזכרונו.

אָתָא שָׁאִיל בֵּיהּ מִדְרְשָׁא יש לחקור אימתי הלך ושאל אם לאחרי זה הוה ליה להש"ס להודיענו הם מה עשו? ונראה לי דהם עשו הפדיון בבוקר ועשו בברכות כמנהגם או כך או כך, ובסעודה דאחר הפדיון בו ביום אקלע רב שמלאי התם ושאלו אותו ללמוד דין ולידע אם יפה עשו בו ביום. אי נמי יש להקשות דלעולם אקלע בשעת מעשה ובא מסדר הש"ס ללמדך שבחו, אחר ששאלו אותו ולא הוה בידיה לא שלח שליח לבית המדרש לשאול כדי לעשות מעשה אלא הוא בעצמו הלך ושאל ובא והגיד להם ועשו מעשה.

וְהִלְכְתָא אֲבִי הַבֵּן מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם נראה לי בס"ד אין זה מדברי הגמרא אלא הם דברי רבנן אשר בבית המדרש דאמרו לו לרבי שמלאי דהסברא מחייבת לברך אבי הבן שתים והכי קבלנו הלכתא. וכיוצא בזה איתא לעיל דף ל"ג החטין בתלוש הכי נמי דקדשה אמר לו אין בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, וכן מורין בבי מדרשא כוותי."

סִיּוּם מַסֶּכֶת פְּסָחִים ונראה לרמוז בס"ד דנקיט מסדר הגמרא דין הפדיון בסוף מסכתא זו הנקראת פְּסָחִים על שם שֶׁפָּסַח הֳ' וְהִצִּיל אֶת אֲבוֹתֵינוּ וּפָדָה אוֹתָם מִמִּצְרַיִם שגם ענין זה נקרא פִּדְיוֹן הַבֵּן דחביבין ישראל שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים יד, א) 'בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹקֵיכֶם' ולכן התחיל ראש הגמרא באות מ' וסוף באות מ' של שתים הרי מ"ם מלאה שמספרם שמונים כמנין פ', וגם תיבת שתים הוא שתי מ"ם רמז לאות פ' שהיא מספר שתי מ"ם. וידוע באות פ' נרמז פְּדוּת כמו שאמרו בזוהר הקדוש בהקדמת פרשת בראשית. וביציאת מצרים כתוב (שמות ח, יט) 'וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה' דרמז לו על אות פ' שנגאלו בו אבותינו ממצרים כנזכר בפרקי רבי אליעזר על פקידה כפולה של (שמות ג, טז) 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי' (בראשית נ, כד) וְ'פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם' שפדאם לחיים!