מסכת פסחים דף קט״ז עמוד ב׳

1שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, [שנאמר: ״(שמות יב״, כז) ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח וגו'].

2מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים, [שנאמר: ״(שמות יב״, לט) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וגו']. מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, שנאמר: ״[(שמות א״, יד) וימררו את חייהם וגו'].

3בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: ״(שמות יג״, ח) ״והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים״.

4לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה. ונאמר לפניו הללויה.

5עד היכן הוא אומר? בש"א עד ״אם הבנים שמחה״. ובה"א עד ״חלמיש למעינו מים״. וחותם בגאולה. ר"ט אומר: אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, ולא היה חותם.

6רבי עקיבא אומר: ״כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך, וששים בעבודתך. ונאכל שם (מן הפסחים ומן הזבחים) כו'״, עד בא"י גאל ישראל.

גמ׳ · גמרא

7אמר רבא: צריך שיאמר ״ואותנו הוציא משם״. אמר רבא: מצה צריך להגביה, ומרור צריך להגביה. בשר א"צ להגביה. ולא עוד, אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ.

8אמר רב אחא בר יעקב: סומא פטור מלומר הגדה. כתיב הכא: ״בעבור זה״, וכתיב התם: (דברים כא, כ) ״בננו זה״. מה להלן פרט לסומא, אף כאן פרט לסומין.

9איני? והאמר מרימר, שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף: מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף? אמרו: רב יוסף. מ"ד אגדתא בי רב ששת? אמרו: רב ששת. קסברי רבנן, מצה בזמן הזה דרבנן.

10מכלל דרב אחא בר יעקב סבר מצה בזמן הזה דאורייתא? והא רב אחא בר יעקב הוא דאמר: מצה בזמן הזה דרבנן! קסבר: כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון.

11לרב ששת ולרב יוסף נמי, הא ודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון?

12הכי השתא?! בשלמא התם, מדהוה ליה למיכתב ״בננו הוא״, וכתיב ״בננו זה״ ש"מ פרט לסומין הוא דאתא. אבל הכא, אי לאו ״בעבור זה״, מאי לכתוב? אלא בעבור מצה ומרור הוא דאתא.

13לפיכך אנחנו חייבין: