מסכת פסחים דף קט״ז עמוד ב׳

גמ' צריך להגביה כשהוא אומר מצה זו שאנו אוכלין:

בשר אין מגביה כשהוא אומר פסח שהיו אבותינו (במצרים) אוכלים לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח:

ה"ג בשר אינו צריך להגביה ולא עוד אלא שנראה כמקדיש כו':

אין צריך להגביה דהא לא מצי למימר פסח זה:

רב יוסף ורב ששת מאורי עינים היו:

הא הוא דאמר בסופא דהאי פירקא (דף קכ.) אחד זה ואחד זה דרבנן:

ואמרתם זבח פסח הוא פי' באמירה שצריך לומר פסח זה שאנו אוכלין ואיתקש מצה ומרור לפסח וצ"ל נמי מצה זו מרו' זה:

לפיכך אנחנו כו' י"א שבע הודאות ולא יותר כנגד ז' רקיעים:

ה"ג ונאמר לפניו שירה חדשה וכן נודה לך שיר חדש על גאולתנו דהכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר כלומר שהנקבה יש לה צער לידה אף כל הנסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער וכן יסד הפייט בזולת אי פתרוס שירות אלה לשון נקבה מיוסדים כי תשועתם כיולדה וגו' תוקף שיר אחרון כזכרים לא יולדים שירו לה' שיר חדש כו' וגרסינן שם מן הזבחים ומן הפסחים שחגיגת ארבעה עשר נאכלת קודם לפסח לפי שהפסח נאכל על השובע:

וחותם בגאולה ת"ק לא פי' כיצד ופליגי במילתיה ר"ט ור"ע ר' טרפון אינו חותם בברוך שלא היה מאריך בדברי בקשה ולא היה אומר אלא הודאה ור"ע סבר דחותם בה בברוך לפי שמאריך בדברי בקשה ואומר כן ה' אלהינו יגיענו כו' וקי"ל (עירובין דף מו:) הלכה כר' עקיבא מחבירו וכן מצינו בסנהדרין (דף כא.) גבי לא ירבה לו נשים ובריש חזקת הבתים (ב"ב דף כח.) דפליגי תנאי במילתיה דתנא קמא:

אמר רבא מצה צריך להגביה כשאומ' מצה זו שאנו אוכלין וכו' וכן מרור צריך להגביהו אבל בשר אינו צריך להגביהו מפני שנראה כמקדיש בשר ואוכל קדשים בחוץ אמר רב אחא בר יעקב סומא פסול לומר הגדה כו' ואסיקנא כשר הוא לומר הגדה דמצה בזמן הזה דרבנן ואקשי' מכלל דרב אחא בר יעקב סבר מצה בזמן הזה דאורייתא והא איהו דאמר בסוף פירקי' מצה בזמן הזה דרבנן ופרקי' קסבר כל דתקינו רבנן כעין דאורי' תקון.

מאי בעבור זה בעבור מצ' ומרו' הוא:

כשמספר בגאולה שגאל את אבותינו ממצרים צריך לומר ואותנו הוציא משם כלומר שאף אנחנו היינו עדיין בכלל השעבוד אלמלא שאבותינו נגאלו:

כשבא לאמר עניני פסח ומצה ומרור צריך להגביה ויאמר מצה זו ומרור זה אבל פסח אינו צריך להגביה ולא עוד אלא שיזהר בכך שמא יאמרו בשר פסח הוא ונראה כאוכל קדשים בחוץ ויש נוהגים מזה להסיר משם הזרוע כשמגביהין את הסל בפתיחת ההגדה ואין צורך בכך שאותה הגבהה במקום עקירת שלחן הוא ולא דברו בכאן בהגבהה זו:

הסומא אף הוא חייב בהגדה וכן מוציא בה את האחרים ואע"פ שכתוב בה בעבור זה והסומא אינו יכול ליחד והיה לנו להוציאו מכלל זה וכמו שאמרו בענין סורר ומורה בננו זה ולא סומין כמו שהתבאר במקומו מ"מ הרי מצה ומרור לפניו ויכול ליטלם ולהגביהם:

במתני' על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח וגו' מצה זו ע"ש שנגאלו אבותינו ממצרים שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו וגו' מרור ע"ש כו' במצרים שנאמר וימררו את חייהם כו' ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים כו' כצ"ל:

גמ' מאן אמר אגדתא כו' אמרו רב ששת כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חותם בגאולה כו' ופליגא במלתיה רבי טרפון ורבי עקיבא רבי טרפון סבר אינו חותם כו' וקי"ל הלכה כר' עקיבא מחברו כו' עכ"ל כצ"ל ולר' טרפון הא דקאמר ת"ק חותם בגאולה היינו דמסיים בסופה גאל ישראל אבל אינו חותם בברוך ועיין לקמן בפי' רשב"ם וק"ל:

בד"ה ה"ג ונאמר לפניו שירה חדשה וכן ונודה לך שיר חדש על כו' עכ"ל כן היה בנוסחתם וכ"ה במרדכי ע"ש ושירה חדשה על גאולת מצרים אבל בנוסחא שלפנינו אינו אלא ונודה לך שיר חדש על גאולה עתידה כו' וק"ל:

גמ' קסברי רבנן מצה בזה"ז דרבנן עי' מגילה יט ע"ב תוס' ד"ה ור"י: