לקובעו חובה - האי שבעת ימים תאכלו מצות לאו לאקושי איסור חמץ למצות אכילת מצה אתא אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכיל' מצה חובה לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ ואפילו בזמן שאין פסח דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מיחייב באכילת מצה ואי לא לא:

בערב תאכלו מצות - קרא יתירה הוא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו:

לטמא ושהיה בדרך רחוקה - שאף על פי שאינו עושה פסח חייב באכילת מצה:

לא ניכול - לא נתחייב:

ערל - שמתו אחיו מחמת מילה:

בן נכר - מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ולא לכל התורה:

כתיב בהאי - ערל ובן נכר וכתיב טמא ושהיה בדרך רחוקה דליכול מצות ואף על גב דמצי יליף מיניה הלכך איצטריך היקישא לקובעו חובה ומקראי אחריני טובא כגון שבעת ימים מצות תאכלו וכגון מצות יאכל את שבעת הימים לא נפקא ליה קביעות חובה דהנהו לאו חובה נינהו אלא מצות יאכל ולא חמץ ואם רצה ליזון שלא מחמץ ושלא ממצה הרשות בידו ותדע דהא בכולהו כתיב את שבעת הימים וחובת מצה אינו אלא לילה הראשון כדילפינן בפרק בתרא אבל מההוא קרא נפקא לן חובת לילה הראשון מדכתיב להיקישא גבי פסח וכדכתיב תאכל עליו מצות כי פסח לילה הראשון אף היקישא שלא בזמן פסח ללילה ראשונה ואהני היקישא לקובעו חובה בזמן הזה ואהני עליו למימרא דקביעת חובה דהיקישא לאו לכל שבעה אלא ללילה הראשון:

פסחים 28 עמוד ב

1רבי שמעון אומר: חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום. תוך זמנו עובר עליו בכרת ובלאו. ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה, אתאן לתנא קמא. ר' יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה!

2ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה שנאמר: ״(דברים טז״, ג) ״לא תאכל עליו חמץ״, דברי רבי יהודה.

3אמר לו ר' שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות״! אם כן, מה ת"ל ״לא תאכל עליו חמץ״? בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ.

4מ"ט דר' יהודה? תלתא קראי כתיבי: (שמות יג, ג) ״לא יאכל חמץ״, (שמות יב, כ) ״וכל מחמצת לא תאכלו״, (דברים טז, ג) ״לא תאכל עליו חמץ״. חד לפני זמנו, וחד לאחר זמנו, וחד לתוך זמנו.

5ורבי שמעון: חד לתוך זמנו. ״וכל מחמצת״ מבעי ליה לכדתניא: אין לי אלא שנתחמץ מאליו. מחמת דבר אחר מנין? תלמוד לומר: ״כל מחמצת לא תאכלו״.

6״לא יאכל חמץ״ מיבעי ליה לכדתניא, רבי יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד? תלמוד לומר: ״לא יאכל חמץ״, וסמיך ליה: (שמות יג, ד) היום אתם יוצאים׃

7ור' יהודה, מחמת דבר אחר מנא לי' מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת.

8דר' יוסי הגלילי מנא ליה? אי בעית אימא: מדסמיך ליה ״היום״. אי בעית אימא: סמוכין לא דריש.

9אמר מר: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה, שנאמר: ״לא תאכל עליו חמץ״, דברי רבי יהודה. אמר לו ר' שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר ״לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות״.

10ורבי יהודה, שפיר קאמר ליה רבי שמעון? ורבי יהודה אמר לך: ההוא לקובעו חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא.

11ור' שמעון, לקובעו חובה מנא ליה? נפקא ליה (שמות יב, יח) מבערב תאכלו. ור' יהודה, מיבעי לי' לטמא ושהיה בדרך רחוקה. סלקא דעתך אמינא: הואיל ובפסח לא יאכל מצה ומרור נמי לא ניכול. קמ"ל׃

12ור' שמעון, טמא ושהיה בדרך רחוקה לא איצטריך קרא, דלא גרע מערל ובן נכר. דכתיב: ״(שמות יב״, מח) ״וכל ערל לא יאכל בו״ בו הוא אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ובמרור. ורבי יהודה: כתיב ״בהאי וכתיב בהאי״.

13מני מתניתין? אי רבי יהודה חמץ סתמא קאמר, אפילו דנכרי ואי רבי שמעון׃

תוספות

רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום - נראה דלרבי שמעון נהי דאין עובר עליו בלאו דחמץ לפני זמנו מודה הוא דאסור באכילה משש שעות ולמעלה מדאמרינן בפ"ק (לעיל פסחים דף יד.) אין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה משמע הא לבדה שורפין בשש ואי מותרת לאכול יאכלנה עד הלילה ועוד דקאמר משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק מכלל דלרבי שמעון אסור באכילה אע"פ שאינו אסור בהנאה דהיינו אחר שש ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק ומשמע תשביתו שלא כדרך הנאה דהיינו אכילה אבל להסיקו תחת תבשילו מותר לרבי שמעון וא"ת למה שורפין בשש לרבי שמעון יסיקנו עד הלילה מעט מעט תחת תבשילו וי"ל דגזרינן שמא יאכלנו וכן לרבי יוסי הגלילי דשרי חמץ להסיקו תחת תבשילו היינו הכל ביחד אבל מעט מעט לא שמא יאכלנו דמסתמא אית ליה אור לארבעה עשר בודקין וכו':

אם כן מה תלמוד לומר לא תאכל עליו - הלשון דחוק ונראה לרשב"א דהכי פירושו והלא כבר נאמר תאכל עליו מצות וההוא עליו ע"כ אאכילת פסח קאי הכי נמי לא תאכל עליו חמץ קאי נמי אשעת אכילת פסח וקשה אמאי איצטריך קרא להכי מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי"ד דהא כולהו קראי מצרכינן לקמן אליבא דרבי שמעון:

וחד לפני זמנו - וא"ת ולחזקיה מנלן איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא חד לא יאכל וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו ואור"י כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם:

מחמת דבר אחר - פי' ריב"א מחמת דבר אחר דלאו מינו דעל ידי שאור מיקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו כדמוכח בפרק כל המנחות (מנחות נב:) אלא כגון שנתחמץ על ידי שמרי יין שמייבשין השמרים בתנור כאשר עושין בארץ אשכנז ול"ד לעיסה שנילושה ביין דלית ביה כרת ויש בה לאו:

כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו בו הוא אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור - תימה גבי בן נכר שהוא מומר אמאי איצטריך קרא פשיטא שחייב לאכול מצה דהא חייב בכל מצות האמורות בתורה ואי קמשמע לן דמצי אכיל מצה אע"ג דאסור בפסח הא נמי פשיטא דאטו מצה קדושה אית בה וי"ל דאיצטריך להיכא דנשחט הפסח כשהיה מומר ועשה תשובה דאף על גב דלא אכיל בפסח דאין נאכל אלא למנויו מכל מקום חייב לאכול מצה ומרור:

ערל - פי' הקונטרס שמתו אחיו מחמת מילה ולפירושו פסול נמי בתרומה דבהערל (יבמות ע. ושם) יליף תרומה מפסח בגז"ש דתושב ושכיר והא דמיבעיא לן התם (דף עא) ערל קטן מהו לסוכו שמן של תרומה ערלה שלא בזמנה פוסלת או לא יש לחלק בין שלא בזמנה דקטן שאין חייב למול כיוצא בו למתו אחיו מחמת מילה דכיוצא בו חייבין ותדע דהא טומטום אינו אוכל בתרומה בפרק הערל (יבמות עב.) אף על גב דמסברא אין חייב לקרוע הוא הדין מתו אחיו מחמת מילה דאינו אוכל אף על גב דאינו חייב למול:

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

מאירי

איסור חמץ האמור בתורה בין לאכילה בין להנאה אין בו שום חלוק בין שנתחמץ מאליו לחמצו הוא בדבר אחר אלא שניהם שוים לשיעור אחד ולענין האיסור הן לאכילה הן להנאה הן לזמן האיסור ולכל הדברים ומה שיש לחלק ביניהם הוא שאם חמצו הוא בידים בדבר אחר או שקנאו לוקה וכל שלא חמצו אלא שנתחמץ מאליו ונשתהא ברשותו או שהניח חמץ ברשותו אינו לוקה הואיל ואין בו מעשה:

פסח מצרים לא הושוה ענינו לפסח דורות בכל הדברים שפסח מצרים הוצרך להיות מקחו מבעשור והיה טעון הגעת דם באגודת אזוב למשקוף ואל שתי המזוזות והיה טעון ליאכל בחפזון ודברים אלו כולם לא נהגו לדורות וכן איסור חמץ לא נהג בפסח מצרים אלא יום אחד ולדורות שבעה ימים ויש חולקין בזו אלא שאין לנו בה דין ודברים ומאי דהוה הוה:

טמא ומי שהיה בדרך רחוקה אע"פ שהם נדחים לפסח שני חייבים הם בראשון למצה ומרור וכן ישראל ערל אע"פ שאין שוחטין את הפסח עליו חייב הוא במצה ומרור ויש מי שפירש שאין חייבין אלא במצה ואע"פ שבסוגיא הזכיר מצה ומרור אשגר לישן הוא שהתלמוד רגיל להזכיר מרור אצל מצה ומ"מ מרור אין חיוב בו מן התורה אלא אצל הפסח וזהו שאמרו בערבי פסחים ק"כ א' מרור בזמן הזה דרבנן:

אף בן נכר והוא המשומד לעבודה זרה נאמר עליו בכאן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור ויש לחקור בה אם בשלא עשה תשובה ומתורת רשות אפי' בגוי כן ואם בשעשה תשובה ובתורת חובה היאך אתה פוטרו מפסח ופי' גדולי הדורות בשעשה תשובה ואעפ"כ נדחה מפסח ואע"פ שהערל כל שמל חייב בפסח זהו מפני שלא נדחה אלא מצד ערלתו וכיון שמל הרי הוא כישראל גמור אבל בן נכר שנתנכרו מעשיו אע"פ שעשה תשובה מאוס הוא אצל הקדשים והרי הוא ככהנים ששמשו בבית חוניו שאסורין לעבוד לעולם ואני תמה ומה בין זה לגוי שנתגייר אלא שאני מפרשה במשומד שעשה תשובה לשעתו ר"ל בערב הפסח ואמר שאע"פ שלכל המצות שמצה ומרור בכללם הרי הוא כישראל גמור לענין פסח מיהא הרי הוא כגוי שנתגייר בארבעה עשר ומל וטבל שאין שוחטין עליו מפני שהוא כפורש מן הקבר וצריך שבעה וכמו שאמרו וכי יגור אתך גר ועשה פסח יכול מיד ת"ל כחקת הפסח וכו' וי"מ אותה בשלא עשה תשובה אלא שאינו רוצה להיות משומד לענין הפסח ורוצה לעשות פסח ולאכול מצה ומרור ואמר שמניחין אותו לאכול מצה ומרור ולא לאכול אז הפסח:

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת פסחים דף כ״ח עמוד ב׳

מסכת פסחים דף כ״ח עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 13 קטעים ממוספרים, כ־371 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–121)עמוד

היעד שנמצא: פסחים דף כ״ח ע״ב

פתיחה בקורא