מסכת פסחים דף נ״ז עמוד א׳

הכי גרסינן נימא תלתא תנאי הוו לא תרי תנאי הוו תנא קמא דרבי יוסי היינו ר' שמעון ותנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יוסי ומאי אף אקמייתא:

לימא תלתא תנאי הוו תנא קמא דר' יוסי ללפת ולכרוב ולא לקפלוט ותנא קמא דר' שמעון ללפת ולקפלוט ולא לכרוב ורבי יוסי ור' שמעון כי הדדי סבירא להו דללפת ולכרוב ולקפלוט:

לא ת"ק דר' שמעון הוא ר' יוסי ות"ק דר' יוסי הוא ר' שמעון ומאי אף דקאמרי תרווייהו אקמייתא דתנא קמא דידהו קיימי דהיינו אלפת דקאמר תנא קמא דרבי יוסי ללפת ולכרוב וקאמר ליה רבי יוסי אף לקפלוט כמו ללפת אבל לכרוב לא ותנא קמא דרבי שמעון נמי הכי קאמר ללפת ולקפלוט כרבי יוסי וקאמר ליה רבי שמעון אף לכרוב כמו ללפת אבל לקפלוט לא דהיינו כתנא קמא דר' יוסי:

בן בוהיין שם אביו בוהיין:

כפליים במעושר גרסי' אני אתן לכם כפליים שיש לכם עכשיו פיאה אתן לכם חולין מתוקנין ומעושרין:

אין נותנין פיאה לירק משום דמפקע ליה ממעשר דכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך מי שאין לו נחלה עמך חייב לעשר יצא פיאה שיש לו נחלה עמך דהפקר נינהו וכן בשביעית דהפקר פטור ממעשר דכתיב (שמות כ״ג:י״א) ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה ממעשר אף אביונים פטורין מן המעשר:

למה ליה למימר להן לא מפני כו' הא קא יהיב להן כפליים ומיחזא חזו דלא עין צרה היא:

דלא נימרו דחויי מדחי לן ולא יתן לנו כלום דמה לו ליטול זו וליתן פי שנים לפיכך הוצרך לפרש להן טעמא של דבר:

אלא מפני שאמרו חכמים אין פיאה לירק אם תאמר מכל מקום ליפטר ממעשר מפני שהפקירם והפקר פטור ממעשר וי"ל כב"ה דאמרי במס' פאה [פ"ו מ"א] אינו הפקר עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמיטה וילפינן (בירושלמי) משמיטה דכתיב תשמטנה ונטשתה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו ומה היא זו הפקר לעניים ולעשירים א"נ אפילו בית שמאי דילפי מפיאה וסברי דהפקר לעניים הפקר (הכא מחייבי משום דהפקר בטעות הוה) וטעמא מפרש התם דכתיב בפיאה לעני ולגר מה תלמוד לומר תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת שהיא כזו ומה היא זו לעניים ולא לעשירים ומיהו בפיאה גופיה כולי עלמא מודו דפטורה כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש לו ללוי חלק בהן שאם הוא לוי עני נוטל פיאה:

דכריך ידיה בשיראי פירש בקונטרס וחציצה פוסלת בקדשים דכתיב ולקח הכהן בעינן שתהא לקיחה בעצמו של כהן וא"ת והא גבי לולב לא אמרינן הכי בפרק לולב הגזול (סוכה דף ל'.) גבי לא לינקוט אינש לולבא בסודרא רבא אמר לקיחה על ידי ד"א שמה לקיחה ותירץ ר"י דהתם מיירי באוחז הלולב על ידי סודר כעין צבת כגון שכרך הלולב בסודר ואוחז בסודר שהסודר מסייעו להחזיק וכי האי גוונא לא הויא חציצה וכן משמע בההיא שמעתא דבהכי מיירי דהא קאמר התם לא ליהדוק אינש לוליבא בהושענא דילמא נתרי טרפי והוי כחציצה רבא אמר מין במינו אינו חוצץ משמע דבשאינו מינו חוצץ והיינו משום דההיא הוי כעין דשמעתין דכריך ידיה בשיראי דכי האי גוונא שייכא חציצה:

ת"ר נותנין פיאה ללפת ולכרוב רב יוסי אומר אף לקפלוט ותניא אידך נותנין פיאה ללפת ולקפלוט רבי שמעון אומר אף לכרוב ואוקימנא לה לר' יוסי ור' שמעון ומאי אף דקתני הא והא אלפת והכי קתני נותנין ללפת ולכרוב ר' יוסי אומר ואף לקפלוט ר' יוסי הוא התנא קמא דפליג על ר' שמעון ותניא אידך נותנין פאה ללפת ולקפלוט ר' שמעון אומר ללפת אף לכרוב ר"ש הוא התנא קמא דר' יוסי נמצא תנא קמא דר' יוסי ר' שמעון ות"ק דר"ש רבי יוסי ואמאי דקתני ת"ק ראשון מוסיף עליה בר פלוגתיה אף כך וכך: בן נכי (היין) [היה] נותן פיאה לירק בא אביו ומצאן לעניים טעונין ועומדין בפתח הגנה אמר להם בני השליכו מעליכם [ואני נותן לכם] כפלים מעשר עני לא מפני שעיני צרה אלא מפני שאמרו חכמים אין נותנין פיאה לירק:

ת"ר בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלשכת הפרוה ולערב היו חולקין אותן והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע הקדישם בעליהם לשמים כו' עד כדי שיהיו עולי רגלים רואין שמלאכתן נאה בלי דלם:

תניא קורות שקמה היו ביריחו והיו בעלי זרועות נוטלין אותן בזרוע עמדו בעליהן והקדישום לשמים עליהם ועל כיוצא בהן אמרו אוי לי מבית חנן אוי לי מלחישתן שהיו רכילין אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתו' בעלי זרוע אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן שהיו חוקקי און.

ישמעאל בן פיאבי הוא היה טוב ובני ביתו היו אגרופין והם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין ועבדיהם חובטין העם במקל:

ת"ר ארבע צווחות צוחה עזרה שתים בכניסה ושתים ביציאה ראשונה צוחה צאו מכאן בני עלי שטמאו היכל ה' ועוד צוחה צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד עצמו דכריך ידיה בשראי ועביד עבודה ונמצא מבזה קדשי שמים ליגע אותם בידו ועוד צוחה שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל פן פיאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה:

הדרן עלך פרק מקום שנהגו.

לעולם יהא אדם נזהר שלא לבייש את העניים ושלא להכאיבם בדברים קשים וכל שכן שלא להראות עצמו להם כמרמה וכדוחה אותם בדברים מעשה באחד שנתן פיאה לירק בא אביו ומצא את העניים טעונים ירק ועומדים על פתח הגנה אמר להם בני השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפלים במעושר ר"ל בחולין מתוקנין ומעושרי' ולא מפני שעיני צרה עד שתחשבו שאני אומר לכם כן דרך דחייה אלא שאמרו חכמים אין נותנין פאה לירק ראה כמה האריך בדבריו כדי שלא יחשבו עליו שהוא דוחה אותם בדברים ויהא לבם נשבר על פסידתם:

עורות קדשים ר"ל של עולות ושל חטאות ואשמות וקרבנת צבור כלם לכהנים אבל של קדשים קלים לבעלים ואותם של כהנים כל שחולק בבשר חולק בעור ובראשונה היו מניחין אותם בלשכת בית הפרוה ובערב מחלקין אותו אנשי בית אב שעבדו אותו היום והיו בעלי זרועות שבכהונה נוטלי' אותם בזרוע התקינו שיהו מניחים עד ערב שבת שבסוף משמר ושיהו מחלקין אותו בתי משמרה מערב שבת לערב שבת ומתוך שהן מרובין אין מניחין בעלי זרוע ליטול ביתר מן הראוי ועדיין היו גדולי כהונה נוטלים אותן בזרוע שמתוך גדולתם לא היו רוצים האחרים לחלוק עליהם עמדו בעלים והקדישום ברשות הכהנים לבדק הבית לא היו ימים מועטים עד שחיפו מהם כל ההיכל בטבלאות של זהב שהיו אמה על אמה בעובי דינר זהב וברגלים היו מקפלים אותם ומניחים על גב מעלה מן המעלות שהיו בהר הבית ששם היו העם מתקבצים עד שיהו עולי רגלים רואים שמלאכתם נאה ואין בה דלים ר"ל שום דופי:

החציצה פוסלת בעבודה שנאמר ולקח הכהן שיקח בעצמו ואם כרך שלא במקום בגדים כל שהוא שלש אצבעות על שלש אצבעות חוצץ פחות מכן אינו חוצץ ואם הוא בגד בפני עצמו אפי' צלצול קטן חוצץ וכבר ביארנוה בעירובין:

בד"ה אלא מפני כו' וא"ת מ"מ ניפטר כו' וי"ל כב"ה כו' אינו הפקר כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כנראה לכאורה הכא מפרש"י משום דמפקע לה ממעשר וגוזל את הלוי דא"כ ליתני נמי דלא יפקיר משום דמפקיע ליה ממעשר אלא דר"ל דמפקע לה ממעשר לפי טעותן דסבורין שהיא פאה גמורה ואוכלין אותה בטיבלה וכן פרש"י במתני' והתוס' סמכו דבריהם הכא ולא אמתני' דקתני בה נמי ונתנו פאה לירק ומיחו בידם חכמים משום דהכא בברייתא מפורש טפי האי טעמא דמשום טעותא הוא כדקאמר להו השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפלים במעושר וק"ל:

בתוס' בד"ה דכריך ידיה בשיראי פירוש הקונטרס וחציצה פוסלת בקדשים כו' וא"ת והא גבי לולב לא אמרינן הכי ותירץ ר"י דהתם איירי כו' עס"ה. ולולי פי' ר"י היה נ"ל דבלא"ה יש לחלק בפשיטות בין חציצה דחולין לחציצה דקדשים דקפיד רחמנא טובא כדמשמע בפ"ב דזבחים דף י"ט לענין חציצה ויתור בגדים:

סליק פירקא וסליקא לה פסח ראשון בס"ד

אַרְבַּע צְוָחוֹת צָוְחָה עֲזָרָה הכוונה בת קול הכריזה ונשמע הקול בעזרה. או אפשר לשון מליצה הוא זה ולא צווחה אלא כלומר ראוי שתהיה צווחת וכאלו צווחה. ומה שאמרו שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְיִכָּנֵס יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאַבִּי הקשה מהרש"א והלא היו כשרים שהיו כהנים גדולים ולמה לא צווחה עלייהו? ונראה לי בס"ד דאמרו במתניתין דסוטה (סוטה מט.) משמת רבי ישמעאל בן פאבי בוטל זיו הכהונה, ופירש רש"י שהיה חכם ועשיר גדול, ומהרש"א כתב שהיה בקי בשאר חכמות יעיין שם. ולכן נראה שהוא היה יחיד בדורו אבל שאר כהנים גדולים שהיו צדיקים גמורים וחכמים גדולים, היה בדור ההוא גדולים כמותם, גם בשאר כהנים.

מַלְכָּא וּמַלְכְּתָא הֲווּ יָתְבֵי מַלְכָּא אָמַר: גַּדְיָא יָאִי, מַלְכְּתָא אָמְרָה: אִמְרָא יָאִי. נראה לי בס"ד מחלוקתם זאת היתה רומזת על ענין, והפשוט של דבריהם דברו אותו בדרך משל והוא, כי ידוע חג הפסח הוא בניסן שמזלו טלה והחנוכה תחלתה בכסליו ששבטו הוא שבט גד וסופה בטבת שמזלו גדי וידוע דבית חשמונאי מלכו מן נס החנוכה ואילך והנס הזה נקרא על שמם ולכן המלך שהיה זרע בית חשמונאי אמר גַּדְיָא יָאִי שהיה משבח נס החנוכה יותר מן חג הפסח, חדא זה ח' ימים וזה ז' ימים, ועוד בחנוכה גומרים ההלל מה שאין כן בחג הפסח, ועוד זה הנס היה בארץ ישראל וזה בחו"ל. והמלכה אומרת אִמְרָא יָאִי רוצה לומר חג הפסח שנעשה במזל טלה הוא משובח יותר ולכן קראו לכהן גדול להוכיח ואמר אִמְרָא שהוא חג הפסח יָאִי דאי גַּדְיָא שהוא של חנוכה יָאִי נסקיה לתמידא היה צריך שנזכור נס בתמידות בכל יום כמו נס של יציאת מצרים שהוא של חג הפסח שזוכרים בקריאת שמע וברכותיה ובתפלה בתמידות. ובזה מובן בס"ד דברי רש"י שכתב 'מלכא ומלכתא מלכי בית חשמונאי'. ועוד נראה לי שרמזו בדבריהם כך מלכא אמר גַּדְיָא, רוצה לומר טוב לאדם שיתנהג בקושי שלא יהיה רך שהכל מנקרים בו והיא אומרת אִמְרָא יָאֶה טוב לאדם שיהא רך ונכנע ובא כהן גדול ואמר 'אִם גַּדְיָא יָאֶה נִסְקֵיהּ לִתְמִידָא' למה יביאו התמיד מכבשים דוקא ולא מן העזים? אלא ודאי מפני שהשם יתברך אוהב הרכים והשפלים! ומזה נלמוד דטוב לאדם שיהיה רך על דרך שלמדנו מהר סיני שבחר בו השם יתברך למתן תורתו.

מַאן מוֹכַח? כֹּהֵן גָּדוֹל קשה למה צריך כהן גדול? ישאלו מן השרים והעשירים הנמצאים לפניהם דודאי מזדמן להם שאוכלים לפעמים בשר גדיים, ולפעמים בשר כבשים! ונראה לי בס"ד כי ודאי גם המלך היה מודה דסתם בשר כבשים עדיף מסתם בשר גדיים אך מחלוקתם היתה שהיה המלך אומר שיזדמן בגדיים בשר גדי שמן וטוב יותר מבשר כבשים השמן, והיא אומרת אי אפשר שימצא בגדיים בשר שיהיה טוב מבשר כבשים השמנים, ולכן שאלו מן כהן גדול דאוכל מזה ומזה תמיד בכל יום והקרבנות לא יביאום אלא מן השמן דוקא וכיון דאכילתו מזה ומזה הם סמוכים ביום אחד ובשעה אחת הנה הוא יכיר וירגיש בדבר זה יותר ואתא כהן גדול 'וְאַחְוֵי בְּיָדֵיהּ' פירוש עשה תנועה של דחיה באויר שכנגד המלך לומר זה הדבר שאמרת נדחה הוא ואינו נכון.

שָׁמַע מַלְכָּא וּפָסְקוּהָ לִימִינֵיהּ הנה כל זה נתגלגל עליו מן השמים וצריך לדעת למה נתגלגל באופן זה שתחלה שמו מן השמים בלבו לתת שוחד ופסקו שמאלו ואחר כך גלגלו שישמע המלך ויגזור לפסוק ימינו והלא הוא היה חייב בזה עבור שהיה כורך ימינו בשראי ועובד בה אם כן די לו להענש בפסיקת ימינו בלבד? ונראה לי בס"ד כי נתחייב עונש מן השמים בשתיהם והיינו הימין שהיה כורך אותה ועובד בה והשמאל שהיתה עושה הכריכה על הימין והיא התחילה ברע תחלה לכך היא לקתה תחלה ואחר כך לקתה הימין. ומה שאמר רב יוסף 'בְּרִיךְ רַחֲמָנָא, דְּשַׁקְלֵיהּ לְיִשָּׂשכָר אִישׁ כְּפַר בַּרְקַאי לְמִטַּרְפְּסֵיהּ מִינֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא' שפירש בדבריו שמו ושם מקומו לומר בדקינן בשמא ששמו יִשָּׂשכָר שהוא רוצה לומר יש לו שכר בעולם הבא שלא יאבד אותו יען כי הוא אִישׁ כְּפַר רוצה לומר איש שנעשה לו כפרה בַּרְקַאי אותיות באקראי שבא לו זה הדבר במקרה אחר שהיו חולקין המלך והמלכה בדבר אחר וזה הדבר שקרה ביניהם נעשה סיבה לכפרתו. ואמר לְמִטַּרְפְּסֵיהּ חלק התיבה לשתים וקרי בה 'למיטר פסיה' פירוש עשה לו זה כדי לשמור פיסת ידו מעונש עולם הבא שלא תכוינה פיסת יד שלו באש גהינם בעבור חטא זה שהיה כורכה בעבודת הקודש. והא דאמר מְלַמֵּד שֶׁשְּׁקוּלִים הֵם לאו על טעם הבשר קאמר אלא על המעלה והחשיבות לפני השם יתברך ואין הכי נמי הטעם של אִמְרָא עדיף.