מסכת פסחים דף ק״ב עמוד א׳

מאן תנא להך ברייתא דקתני אע"ג דדברים הטעונין ברכה לאחריהן צריך לברך רבי יהודה היא:

חברים שהיו מסובין ועקרו כו' ולא גרסינן לשתות יין:

ומקשינן אלא טעמא דבדברים הטעונין ברכה לאחריהם משום הכי פליגי רבנן עליה דר' יהודה:

הא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן אפילו רבנן מודו דצריך לברך פעם אחרת בתחלה:

לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן דאמר לעיל שינוי מקום אין צריך לברך ולא מפליג בין דברים הטעונין לדברים שאינן טעונין:

לאו אותביניה חדא זימנא לעיל:

ה"ג תניא כוותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין כו' והיינו כרב חסדא דאמר דברים שטעונין ברכה לאחריהן אין צריך לברך והא בהדיא מסייעא לרב חסדא מדקתני יין אבל בההיא דלעיל לא תנא יין בהדי':

ואומר עליו קידוש היום באמצע סעודתו:

ועקרו רגליהם לילך לבהכ"נ כו' מכאן משמע שאם שכח להתפלל ונזכר באמצע סעוד' והתפלל שא"צ ברכה אפי' לכתחל' ומה שהביא ה"ר יום טוב ראיה מפרק כיסוי הדם (חולין ד' פז.) דאמר מישתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר שצריך לברך ברהמ"ז וליטול ידיו אינה ראיה דדוקא גבי ברהמ"ז אמרינן הכי דהוי הפסק וגמר סעודה אבל תפלה אע"ג דמיכל וצלוי בהדי הדדי לא אפשר אין בכך כלום:

תניא כוותיה דרב חסדא פי' רשב"ם הא דלא מייתי כרב חסדא מרבנן דר' יהודה משום דבההיא לא קתני בהדיא יין וזה פי' לפי שיטתו דגרסי' הכא יין וי"ל משום הכי לא מייתי סייעתא מינה משום דאיכא דאמרי בסנהדרין (ד' כה.) דבמה נמי לפרש ואע"ג דחזרו מייתי ראיה לרב חסדא דטעמא דשינוי מקום דצריך לברך משום שעמידתו ממקומו היא גמר אכילתו וה"ה נמי חזרו:

א"ר יהודה בד"א כשהניחו שם זקן או חולה וכו' וכיון דסלקא לדרב חסדא בקשיא אע"ג דמוקמי לה כר' יהודה שנויא הוא ולא סמכינן עלה אלא עבדינן כרב ששת דמחמיר וטפי עדיף וכן ר' יוחנן כיון דאיתותב נדחו וקיימא לן דכל שנוי מקום צריך לברך וכן הלכה:

תניא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהן וחזרו אין צריכין לברך.

ת"ר בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום מביאין לו כוס ראשון ומקדש שני מברך עליו ברכת המזון דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אוכלין עד שתחשך.

ועקרו רגליהן להלך לבית הכנסת כו' כתב הרא"ש ז"ל משמע הכא דאם הניחו זקו או חולה אין צריכין לברך לא למפרע ולא לכתחילה אעפ"י שהתפללו בנתים מכאן קשה למה שהוא אומר הר' יום טוב בן הר' יהודה שאם נזכר אדם בתוך סעודתו שלא התפלל ועמד להתפלל כשהוא חוזר צריך לברך ברכת המזון וחוזר ונוטל ידיו ובוצע משום דמיכל וצלויי בהדי הדדי לא אפשר כדאמרי' גבי כיסוי הדם משתיי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ולא דמי להתם כלל דהיינו דוקא ברכת המזון שהוא הפסק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה. וכן גבי כיסוי הדם דהוי גמר מעשה השחיטה אבל תפלה לא חשוב גמר והפסק דאטו אם מברך באמצע הסעודה על הזיקין ועל הזועות שיהא חשוב הפסק ויהא צריך לברך המוציא משום דמיכל וברוכי בהדי הדדי לא אפשר, ע"כ הרא"ש ז"ל:

תנו רבנן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום כו' עד ר' יוסי אומר אוכלין כו'. כתב הר"י קרה קושא ז"ל והא אפסקה הלכתא דלא כתרווייהו אלא פורס מפה ומקדש. בתוספת הרא"ש הקשו לר' יוסי דאמר גמרו סעודתן כוס ראשון אומר עליו ברכת המזון כו' איך יעשו קידוש בלא סעודה הא אמרו אין קידוש אלא במקום סעודה ותרצו דכיון דגמרו הסעודה משתחשך אותה סעודה עלתה נמי לסעודת שבת ואין צריך לעשות סעודה אחרת בלילה ומיקרי שפיר קידוש במקום סעודה והביאו ראיה מן התוספת דברכות דקידוש דקתני במלתיה דר' יוסי מזגו לו כוס ראשון מברך עליו ברכת המזון ומזכיר של שבת בברכת המזון ומדמזכיר של שבת ש"מ עלתה לו סעודה לשם שבת:

בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום כבר ביארנו שלדעת ר' יהודה מפסיק ומקדש תחלה ואח"כ מברך על מזונו ואח"כ מברך המוציא וגומר מזונו ולדעת ר' יוסי אינו מפסיק כלל אלא גומר מזונו ואח"כ מברך על המזון ומקדש על כוס אחר ולמדת שזה שאמרו בברייתא זו ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך פירושה משתחשך עד שיגמור ואף במקצת ספרים מדויקים נמצא כן ומ"מ כבר ביארנו שאין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא שפורס מפה ומקדש אלא שמ"מ למדנו מברייתא זו שאם גמר סעודתו עם חשיכה ואינו צריך לחזור ולאכול או שגמר ברגע הסמוך לחשיכה ועד שהוא נוטל ידיו לברכה חשכה מברך ברכת המזון ואח"כ מקדש בכוס שני:

ובתוספתא אמרו על ברייתא זו ואומר של שבת בברכת המזון כמו שכתבנו למעלה וי"א שלא נאמרה אלא לשניהם ר"ל לר' יהודה ולר' יוסי שהדברים נראים דוקא בדרך זה שלר' יוסי כבר אכל משחשיכה ולר' יהודה כבר קדש וראוי להזכיר של שבת אבל כל שגמרו עם חשיכה שאין כאן לר' יוסי קדימת קידוש ולא אכילת שבת הדברים נראין שלא להזכיר בה של שבת והדברים ברורים שאע"פ שהברייתא אפשר לפרשה כן הדין מיהא אע"פ שגמר ולא חזר לאכול כך הוא הואיל ומ"מ בשעה שמברך שבת הוא אע"פ שהסעודה לא היתה בשבת ושאין הברכה באה אלא על המזון שכבר אכלו בחול וראיה לזה לדעתי שהרי שכח ולא התפלל בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת אלמא הואיל ומ"מ שבת הוא מתפלל של שבת אף באותה שאינה אלא תשלומין של חול ואף כשבירך בשבת לאכילת חול מזכיר של שבת ובהפך ר"ל אם אכל בשבת וגמר עם חשכה אינו מזכיר של שבת אחר שבחול הוא מברך אע"פ שברכתו באה על סעודת שבת ואע"פ שבסעודת חתנים באלמון ואלמנה אין שם ברכת חתנים אלא יומא קמא ואנו נוהגים לברכה בלילה אף כשהיתה כל הסעודה בלילה ואין צריך לומר כשהתחילה ביום בזו נראה לי הטעם הואיל וכל שלשה ימים יש להם שייכות בשמחה מתורת חכמים וכן הדין בפורים למי שנמשך בסעודתו עד הלילה נהגו להזכיר פורים הואיל וחמשה עשר בדין פורים לבני כרכים הא בשאר סעודות שבערבי שבתות וימים טובים וראשי חדשים ומוצאיהם הכל הולך אחר שעת הברכה ולא אחר שעת הסעודה אפי' גמר מבעוד יום ושכח ולא בירך ונזכר משחשכה שחוזר למקומו ומברך צריך לברך כראוי לשעת הברכה ואין משגיחי' לשעת הסעודה ומ"מ כל שמברך בין השמשות נראה לי שדנין אותו אחר יום הקדשה ומזכיר מעין המאורע הן בכניסה הן ביציאה וכן נראה לי ברור:

פרשב"ם בד"ה להודיעך כחו כו' כח דאיסורא עדיף עכ"ל כתב מהרש"ל [ב] ואני אומר אדרבה הכא הוא כח דהיתרא שמיקל לברך עוד ול"ח לברכה לבטלה כו' לאפוקי רבנן דמחמרי שלא לברך כי הברכות אינן מעכבות עכ"ל ואני אומר דלא שייך הברכות אינן מעכבות אלא בברכת המצות אבל בברכת הנהנה כי הכא אסור לאכול בלא ברכה דכאלו מעל ולהכי הוה קולא דלא יברך כרבנן ודו"ק:

תוס' בד"ה כשהן יוצאין כו' וכן פירש רשב"ם ור"ח לקמן אתסר לכו למשתי עד כו' עכ"ל והרא"ש כתב בשם רשב"ם להיפך אבל בפי' רשב"ם לפנינו לא ידעתי להכריע ע"ש:

בא"ד ואין הלכה כאותן ברייתות אלא אפי' כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה עי' בחדושנו בפ' כסוי הדם וק"ל:

בד"ה ועקרו רגליהם כו' שצריך לברך בהמ"ז כו' עכ"ל עי' בחדושנו שם:

בד"ה ת"כ דרב חסדא כו' ואע"ג דחזרו מייתי ראייה כו' עכ"ל ולעיל דקשיא ליה מחזרו לרב חסדא ולר' יוחנן היינו במכ"ש כמו שפי' רשב"ם:

גמ' א"ל ר"י ה"ה וכו' ק"ל דאם כן גם מהתם ליכא תיובתא דיש לומר דהברייתא דשנוי מקום צריך לברך אתיא כר"י ואיהו סבר כת"ק:

רשב"ם ד"ה ה"ג ת"כ דר"ח ובתוס' ד"ה ת"כ דר"ח קשה לי למאי הוצרכו הא כפשוטו ניחא דלא מייתי ראיה מבריי' דלעיל די"ל דנקט עקרו לרבותא דר"י וכדדחי' לעיל אליבא דר' יוחנן לזה מייתי סייעתא מהך ברייתא דלא קתני פלוגתא א"כ מדנקט עקרו מוכח דדוקא בטעונה ברכה במקומה:

גמרא, אמר לך ר"י ה"ה תמוה לי, דא"כ מהתם נמי ליכא תיובתא, די"ל דהברייתא דשינוי מקום צריך לברך אתי' כר"י ואיהו סבר כת"ק:

גמרא תני' כוותיה דרב חסדא אבל מרבנן דר"י לא מצי לסייע די"ל דנקט עקרו לרבותא דר"י, וכדדחינן אליבא דר' יוחנן, ולזה מייתי מהך ברייתא דלא קתני פלוגתא ודייקא מדקתני עקרו מוכח דמיירי דוקא בטעונים ברכה לאחריה במקומן, והרשב"ם והתוס' דחקו בזה ולא ידעתי על מה: