מסכת פסחים דף קי״ז עמוד ב׳

קסבר עד ועד בכלל ואי אמינא עד בצאת סברי עלמא דאף בצאת בכלל משום הכי אמר עד אם הבנים שמחה ותו לא:

[עד ולא עד בכלל] ואי הוה אמינא עד אם הבנים הוה משמע עד אם הבנים ולא אם הבנים בכלל:

ה"ג כתיב הכא למען תזכור את יום צאתך וגו' וכתיב התם זכור את יום השבת לקדשו:

כשם הגדולים כאברהם כיצחק ויעקב:

דברבים איתא משום כבוד רבים אומר מקדש ישראל:

למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים לכך קבעו זכר ליציאת מצרים ושמעתי מהר"מ שיש במדרש לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל בפרך ופר"ך בא"ת ב"ש וג"ל שהם מלאכות ארבעים חסר אחת וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאות' ל"ט מלאכות:

רביעי אומר עליו הלל הגדול רביעי גרסי' ולא גרסינן חמישי ולה"ר יוסף טוב עלם שכתב בסדרו קימעא לשתות מים יכנס אם חולה הוא או איסטניס ואי בעי משתיא חמרא משום אונס לומר בחמישי הלל הגדול ישתנס תימה כיון שאוסר לשתות איך תיקנו כוס חמישי הא ארבע כוסות תיקנו ולא חמישי וכן מה שאוסר לשתות אפי' מים הא לא מבטלי טעם מצה דאפילו אחר הפסח לא אסר לקמן רק מיני מיכלא אבל מיני מישתיא אפילו יין לא מצינן לאסור והא דאמר בין שלישי לרביעי לא ישתה מפרש בירושלמי שלא ישתכר ושלא יוכל לומר הלל וכן פסק רבי' שמואל לקמן דכל שתיה מותרת ואפי' לפי המפרשים בין שלישי לרביעי לא ישתה שלא יבטל טעם מצה מ"מ במים לא מיירי אלא ביין דומיא בין ראשון לשני ישתה דמיירי ביין כי היכי דניגרריה לליביה כדאמרי' לעיל [פסחים דף קח.] ומיהו רוב עמא דבר לשתות וגם רב אלפס התיר מים ולא אסר רק יין:

מתני' עד היכן אומר ב"ה אומר עד חלמיש למעינו מים והלכה כב"ה וחותם בגאולה אמרי ק"ש והלל חותמין גאל ישראל צלותא גואל ישראל מאי טעמא רחמי נינהו אמ' רבי זירא ברכה דקידוש אק"ב אבל של תפלה קדשנו במצותיך מאי טעמא דתפלה רחמי נינהו וצריך שיזכיר יציאת מצרים (בלילות) [בקידוש היום] כתיב הכא זכור את יום השבת לקדשו וכתיב התם למען תזכור את יום צאתך וגו'.

אמר רבה בר זירא בצלותא חותמין מצמיח קרן ישועה בהפטרה מגן דוד שנאמר ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים אשר בארץ.

תאני רב יוסף שחותמין בהפטרה מגן דוד כדרך שחותמין בתפלה מגן אברהם אמר ריש לקיש ואעשך לגוי גדול זה שאומר אלהי אברהם ואברכך זהו שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב יכול יהו חותמין בכלן ת"ל והיה ברכה אין חותמין אלא בך בלבד.

אמר רבא אשכחתינהו לסבי דפומבדיתא דהוו אמרו בשבתא בין בקידושא בין בצלותא מקדש השבת ביום טוב בין בצלותא בין בקידושא מקדש ישראל והזמנים ואמינא להו אנא אדרבא כו' ואסיקנא כסבי דפומבדיתא מדאמר רבינא אנא אקלעי לסורא לגבי מרימר ונחית שליח צבור לקמיה ואמר כסבי דפומבדיתא והוו כולי עלמא משתקי ליה ואמר להו מרימר שבקוה דהלכתא כסבי דפומבדיתא:

מזגו לו כוס שלישי ברך על מזונו אמר לו רבינא לרבא ש"מ ברכה טעונה כוס אמר ליה ארבע כוסות דתקון רבנן דרך חירות כל חד וחד נעביד ביה מצוה.

חתימת גאולה שבברכה אחרונה של קריאת שמע ושל חתימת הגדה נאמרת בלשון עבר ר"ל גאל ישראל ושל תפלה גואל ישראל מפני שהיא תפלה ובקשת רחמים לזמן שהוא בו ולעתיד וכן בקידוש על הכוס אומר אשר בחר בנו וכו' וקדשנו במצותיו ובתפלה אומר וקדשנו במצותיך דרך תפלה:

קידוש של שבת אף הוא צריך שיזכיר בו יציאה מצרים ואין צריך לומר בקידוש של מועדות שענינם סובב על ענין יציאת מצרים אלא אף של שבת כן שהאמונה היוצאת לנו מענין יציאת מצרים והוא אמונת גמול ועונש ושנוי הטבעים וכן היוצאה מענין שבת והוא חדוש העולם הכל רומז אל ענינים נקשרים זה בזה ושאין מציאות להאמנת האחד מבלתי האחר כמו שהתבאר למבינים:

ברכה האמורה בתפלה על מלכות בית דוד מצמיח קרן ישועה מפני שהוא תפלה ובקשה כללית לכל העם ושל הפטרת נביאים מגן דוד וברכה ראשונה של תפלה צריך להזכיר בה שלשה אבות הראשונים ר"ל אברהם יצחק ויעקב ולחתום באברהם:

חתימת ברכת שבת בין בקידוש בין בתפלה מקדש השבת ושל ימים טובים מקדש ישראל והזמנים מפני שישראל הם המקדשים את הזמנים אבל שבת קדושה ועומדת ואם חל יום טוב בשבת חותם מקדש השבת וישראל והזמנים:

המשנה הרביעית והכונה בה להתחיל בסדר שאחר המזון והוא שאמר מזגו לו כוס שלישי יברך על מזונו רביעי גומר את ההלל ואומר עליו ברכת השיר בין הכוסות האלו אם רצה לשתות ישתה בין השלישי לרביעי לא ישתה אמר הר"ם מה שחייב שלא נתיר לו לשתות בין שלישי לרביעי הוא כדי שלא ישתכר כי היין בתוך המאכל לא ישכר כמו שישכר בלי מאכל וברכת השיר הוא נשמת כל חי עד סופה וכמו כן יהללוך עד הסוף נקרא ברכת השיר ואם אמרן שתיהן הרי זה משובח:

אמר המאירי מזגו לו כוס שלישי ומברך על מזונו בהזכרת מעין המאורע בברכת ירושלים ואחר כך מוזגין לו כוס רביעי וגומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר ר"ל יהללוך שהוא ברכה לאחריו ואע"פ שבשאר מקומות כל לאחריו תלוי במנהג בכאן קבעוה בתקנה ויש שואלין בה היאך מברכין לאחריו ולא ברכנו לפניו והרי אמרו במסכת נדה פרק ששי כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ועוד האיך ברכת יהללוך אינה פותחת בברוך והרי מכיון שאין ברכה לפניו אין זו סמוכה לחברתה עד שמזו כתבו הרבה מפרשים שמברכין לפניו בתחלת הללויה לגמור את ההלל ונמצא ברכת יהללוך סמוכה לחברתה אע"פ שההלל בנתים כדין ברכה אחרונה של קריאת שמע שעשינוה במסכת ברכות סמוכה לחברתה לאהבה עולם אע"פ שקריאת שמע בנתים וכן ברכת ישתבח לפסוקי דזמרה וכן הביאו ראיה ממה שאמרו בתוספתא סוכה פ"ג שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד קורין את ההלל שמונת ימי החג ושמונה ימי חנוכה ויום טוב ראשון של פסח ולילו ויום טוב של עצרת ומאחר שהוא משוה קריאות אלו בענין אלמא שדינם שוה ואף במסכת סופרים אמרוה בדרך זה אלא שנתחדש בה שאם קדם לאמרו בבית הכנסת אינו צריך לברך על שלחנו ולשון מסכת סופרים בזו הוא שאמרו שם שמונה עשר יום ולילה אחד יחיד גומר בהם את ההלל ובגולה עשרים ואחד יום ושתי לילות:

ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשתי לילות של גליות בבית הכנסת ולברך עליו וכשהוא קורא בביתו אינו צריך לברך הא כל שלא קדם לאמרו בבית הכנסת צריך לברך עליו בביתו וברכה זו עדיין אתה צריך לידע היכן אומרה אם בשעה שרוצה להתחיל הללויה ויקרא באותה ברכה עד למעינו מים ויברך ברכת גאולה ואחר סעודה יתחיל לא לנו בלא ברכה ויסיים בברכת יהללוך או שמא אינו מברך כשמתחיל הללויה אלא אחר סעודה כשרוצה להתחיל לא לנו יברך ויסיים בברכת יהללוך ותדע שקצת חכמים מברכי' לקרוא בשעה שפותחין הללויה ואין מברכין לגמור הואיל ואינו גומרו קודם אכילה אלא לקרוא ויש מברכין לגמור והראיה שבפתיחת ההלל מברכין אותה מה שאמרו בתלמוד המערב בראשון של ברכות כל הברכות כלן פותחין בהם בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה כגון של קריאת שמע ותפלה אין פותחין בהם בברוך היתיב ר' ירמיה הרי גאולה ר"ל אשר גאלנו שהיא סמוכה לחברתה ופותחת בברוך ותירצוה הואיל ואם שמעה בבית הכנסת יצא והוא שהיה מנהגם לקרוא את ההלל בבית הכנסת מבעוד יום זכר להלל שבעזרה שהיו אומרים בשעת שחיטת פסחים וכל שבירך בבית הכנסת אינו טעון ברכה ראשונה להלל ונמצא שברכת אשר גאלנו אינו מיוחדת כל כך להלל שאף אם הפקיע עצמו מן ההלל הוא מברכה וכענין ברכת אשר ברא שפותחת בברוך אחר שלפעמים נאמרת בלא האחרות הא למדת שכל שלא אמרו בבית הכנסת צריך לברך עליו בתחלת הללויה:

ועדיין אתה צריך לידע אם יחזור ויברך לגמור בתחלת לא לנו אחר סעודה שהרי ברכה ראשונה כבר פסק כחה בברכת גאולה וראוי לומר שיברך לגמור ושתהא ברכת יהללוך חתימה לזו ומ"מ לפי דברי תלמוד המערב שהזכרנו אין ברכה בתחלת הלל שאחר סעודה ואע"פ שהסעודה מפסקת הרי אמרו בקריאת התורה שהפותח מברך לפניה והחותם לאחריה ופוטר כל הראשונים אע"פ שאפשר שיצאו להם ואכלו ושתו וכ"ש שברכות אלו על דרך הפסקה זו נתקנו וסדרו של יום כך הוא אבל ברכה לפני הלל שאחר סעודה ליכא לפי ענין האמור בתלמוד המערב והוא שהקשו שם והרי סיפא ר"ל יהללוך כלומר שאינה סמוכה לחברתה ואינה פותחת בברוך והרי שקורין אותה שאינה סמוכה לחברתה ואלו היתה ברכה בתחלתו היאך הוא קוראה שאינה סמוכה לחברתה אלא שלדעתי אפשר שזו היא שהשיבו שם שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר כלומר שתי ברכות נתקנו להלל זה אחת לשעבר והוא קודם סעודה בתחלת הללויה והיא בנוסח לקרוא את ההלל וברכת גאולה חתימה שלה ואחת להבא והיא בתחילת הלל שאחר סעודה והיא בנוסח לגמור וברכת יהללוך חתימה לה ונמצא שהיא סמוכה לחברתה ולפירוש זה נמצאו בהלל זה שתי ברכות אחת קודם סעודה בנוסח לקרוא וחתימתה ברכת גאולה ואחת לאחר גמר סעודה בנוסח לגמור וחתימתה יהללוך כך נראה לי ומ"מ במסכת ברכות פרשתיה בדרך אחרת לומר שברכת יהללוך סמוכה היא לברכה ראשונה שקודם אכילה וחתימה שלה היא ששתי חתימות נתקנו לה אחת להבא והיא של סוף ההלל ואחת לשעבר והיא הגאולה ואחר ששתיהן נתקנו על ברכה ראשונה שתיהן נקראות סמוכות ונראה לי כדעת ראשון אע"פ שדברים מחודשים הם:

בפרשב"ם בד"ה צריך שיזכיר יציאת כו' ובשאר מועדים במה מצינו מפסח עכ"ל ויש לתת טעם אמאי לא נילף נמי שבת במה מצינו אבל הר"ן כתב דנילף שאר י"ט במה מצינו משבת ודו"ק:

בד"ה ה"ג כתיב הכא למען תזכור וגו' וכתיב התם את יום השבת עכ"ל ק"ק דבשבת גופיה בדברות שניות כתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' ואפשר לומר דזכירת יציאת ממצרים קאמר דנילף מג"ש להזכיר בקידוש אבל בדברות שניות לא כתיב רק זכירת עבודת מצרים אבל מדברי התוספות נראה דיציאת מצרים היינו נמי עבודת מצרים ודו"ק:

תוס' בד"ה רביעי אומר כו' קימעא לשתות מים יכנס כו' ובעי למשתי חמרא כו' עכ"ל כצ"ל:

זֶה שֶׁאוֹמְרִים "אֱלֹקֵי אַבְרָהָם" וְכוּ'. קשה והלא מצינו שאמר השם יתברך למשה רבינו ע"ה בסנה (שמות ג, ו) אָנֹכִי אֱלֹקֵי אָבִיךָ אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב וְכוּ' ואמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה ג, א) שמח משה רבינו ע"ה ואמר שנמנה אבי עם האבות ולא עוד אלא שנזכר תחילה. ונראה לי בס"ד דעיקר המעלה הוא שיזכיר אֱלֹקֵי על שם הפרטי שלו כמו שנאמר אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב, וכאן לא אמר לו אֱלֹקֵי עַמְרָם אלא 'אֱלֹקֵי אָבִיךָ' בסתם. ועוד נראה לי בס"ד דעיקר המעלה הוא כאשר אומרים כן במטבע ברכות ובתפלה.

יָכוֹל יְהוּ חוֹתְמִין בְּכֻלָּם משמע שיש טעם וסברא מבחוץ שראוי לחתום בכולם ולומר 'מָגֵן אַבְרָהָם יִצְחָק וֵאלֹקֵי וְיַעֲקֹב'. וצריכים להבין מאי היא? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבנו לעיל בשם רבינו ז"ל כי מָגֵן לקוחה מן ג' פעמים אֱלֹקֵי האמור באברהם יצחק ויעקב, ולפי זה ניחא דמסתבר טעמא לחתום במגן בכולם, כי מָגֵן לקוחה מן ג' פעמים אֱלֹקֵי האמורה בכולם: