בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת פסחים דף ע״ט עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת פסחים דף ע״ט עמוד א׳

    מסכת פסחים דף ע״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־530 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    איבעית אימא רב דאמר אם זרק הורצה:

    כרבי יהושע דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא:

    שלמי נזיר תחילתן לאכילה דבעי שילוח שערו תחת הדוד שהשלמים מתבשלין בו כדכתיב (במדבר ו׳:י״ח) ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש וגו' ועוד בעי תנופה זרוע בשלה אלמא צריך שיהא בשר טהור בשעת זריקה שיהא ראוי למצוה האמורה בו:

    ואם זרק הורצה דהני לא מעכבי:

    נטמאו בעלים במת דלא חזו למיכל לאורתא דטומאתן שבעה:

    ואם זרק לא הורצה דאע"ג דאכילתו לא מעכבא גברא דחזי לאכילה בעינן ורחמנא דחייה לטמא נפש לפסח שני ובנזיר נמי כתיב (שם) כי ימות מת עליו וגו' דסותר את נזירותו:

    חצי זית בשר וחצי זית חלב אין זורק הדם דאכילת אדם ואכילת מזבח לא מצטרפין:

    אפי' כולה קיימת לא יזרוק את הדם עליה:

    ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Pesachim 79a · Sefaria

    תוספות

    נזיר ועושה פסח נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק כו' ריב"א אומר דלא גרס נזיר דאין חילוק בזה בין נזיר לשאר קרבנות ומה שפירש רש"י דבעי שילוח שערו תחת הדוד אין נראה שיהא עיכוב ומה שפי' נמי משום תנופה הא כל שאר שלמים נמי בעו תנופה ולא אשכחן תנא דאית ליה תנופה בנזיר מעכבת אלא ר"א בסוף ג' מינים (נזיר דף מו.) ובתוספתא לא גרס נזיר:

    או שהיו כהנים טמאים יעשו בטומאה אע"פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר כיון דאישתראי טומאת אימורים אישתראי נמי טומאת בשר דאמר במי שהיה טמא (לקמן פסחים דף צו.) כל היכא דאישתראי טומאת בשר אישתראי טומאת אימורים משמע שהם שוים:

    אלא שנטמא סכין בטמא מת כו' תימה א"כ מאי אפי' דקאמר היינו רישא ממש היו ישראל טהורים וכהנים וכלי שרת טמאים כיון דמיטמא גברא מחמת סכין:

    בטומאת הגוף דבכרת מיתעביד וא"ת ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך ליכנס לעזרה אי נמי יאחוז הסכין בפשוטי כלי עץ וישחוט ואומר ר"י דאין פנאי לכל הפסחים לשחוט בענין זה ואף להביא סכינים אחרים אין פנאי:

    Tosafot on Pesachim 79a · Sefaria

    רבנו חננאל

    ואי בעית אימא רב דאוקמי למתני' לכתחלה אבל דיעבד אם זרק הורצה כר' יהושע דתניא ר' יהושע אומר נזיר ועושה פסח נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם ואם זרק הורצה נטמאו בעלים במת לא יזרק ואם זרק הורצה.

    ובמוקדשין אינו כן אע"פ שנטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם תניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה כו'. פשוטה היא [ובמנחה] פי' ובמנחות נסכים הבאה עם הזבח והמנחה כלה קיימת לא יזרק מהו דתימא כי גופיה דזבח דמיא קמ"ל דלא ואסיק' ואי כתב רחמנא לריח ניחוח הוה אמינא כל העולין ואפילו מנחה כתב רחמנא חלב:

    מתני' נטמאו קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאין והקהל טהור יעשה בטומאה כו'. ת"ר הרי שהיו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין או שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין יעשו בטומאה שאין קרבן ציבור חלוק אמר רב חסדא לא שנו כלי שרת טמאין יעשו בטומאה אלא בסכין שנטמאת בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב דחרב הרי הוא כחלל ומטמאה הסכין לאדם דכי קא מתעביד בטומאת הגוף מתעביד דתניא בשאר ספרי דבי רב מגיד שהחרב טמאה טומאת שבעה והנוגע בחרב טמא טומאת שבעה אבל אם נטמא הסכין בטומאת שרץ שאינו מטמא בטומאת סכין אלא הבשר אבל האדם לא דאין כלי הבא מחמת שרץ מטמא אדם וכבר פירשנוה בפ"א: טהורין עושין הפסח טמאין אין עושין מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו שנאמר (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת שנאמר (שם ז כ) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא וגו':

    אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחויה היא בצבור ורבא [אמר] אפילו הטמאים טומאת הגוף נמי עבדי כל היכא דקרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הוא דבעינא והבשר כל טהור יאכל בשר כלומר יאכלנו בטהרה ואל יאכלנו בטומאה אבל היכא דהותרה טומאת בשר לא בעינן לדקדק על טומאת הגוף:

    איתמר הרי שהיו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין רב אמר מחצה על מחצה כרוב הללו עושין לעצמן בטהרה בראשון והללו עושין לעצמן בטומאה בראשון. רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני איכא דאמרי רב כהנא אמר מחצה על מחצה אינו כרוב טהורין עושין את הראשון וטמאין אינן עושין לא את הראשון ולא את השני ואקשינן עליה דרב מדתנן נטמא קהל או רובו יעשה בטומאה רובו של קהל הוא דעבדו בטומאה אבל פלגא [לא] ומשני רב בזמן שרוב הקהל טמאין עושין הכל בטומאה ואפי' הטהורין אבל בזמן שחצי הקהל טמאין עושין הטמאין בטומאה והטהורין בטהרה ומוקמינן להאי שינויא דודאי [הכי] הוא מדקתני סיפא נטמא מיעוט הקהל טהורין עושין הראשון וטמאין את השני מיעוט עושין את השני אבל חצין של קהל לא אי הכי קשיא לרב כהנא ומשני רב כהנא הכי קתני נטמא מיעוט הקהל טהורין עושין את הראשון וטמאין עושין את השני אבל אם הן מחצה ומחצה טהורין עושין הראשון וטמאין אין עושין לא [את] הראשון ולא [את] השני וללישנא קמא דרב כהנא אמר לך הוא הדין אפי' פלגא ופלג' טהורין עושין הראשון וטמאין השני ואיידי דתנא רישא רוב הקהל תנא סיפא מיעוט:

    Rabbeinu Chananel on Pesachim 79a · Sefaria

    מאירי

    למדת שכל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים בין שנטמא חלב ובשר קיים אף ביחיד זורק את הדם לכתחלה ובפסח כל שנטמא החלב ובשר קיים זורק ואם נטמא בשר אע"פ שהחלב קיים לא יזרוק ואם זרק לא הורצה וכן בנזיר שנטמאו חלבי שלמיו והבשר קיים זורק את הדם נטמא הבשר אינו זורק ואם זרק לא הורצה ואם נטמא היחיד במת אף לאחר שחיטה כל שלא נזרק הדם אינו זורק אלא נדחה לפסח שני הא לאחר זריקת הדם פטור וכן הנזיר שנטמא הואיל וסתר מנינו אינו זורק ואם זרק לא הורצה:

    זה שכתבנו בזבחים שכל שנטמא בשר וחלב קיים או שנטמא החלב ובשר קיים שזורק את הדם כבר ביארנו שלא סוף דבר בכל הבשר או בכל החלב אלא אף בכזית באחד מהם אבל אם לא נשתייר כזית שלם מאחד מהם אע"פ שנשתייר כחצי זית מן הבשר וכחצי זית מן החלב אינו כלום שאכילת מזבח ואכילת אדם אינן מצטרפות ובעולה אפילו חצי זית חלב וחצי זית בשר הוי שיור וזורק את הדם עליהן הואיל ושתיהן אכילת מזבח הן שהרי כולה כליל ומנחה נסכים הבאה עם הזבח כל שלא נשתייר מן הבשר או מן האימורין כלום אפילו נשארה כל המנחה קיימת אינו זורק את הדם עליה וחלב שאמרנו שהוא שיור לא סוף דבר החלב אלא אף בשאר האימורין כגון יותרת הכבד ושתי הכליות הדין בהם כן ר"ל שכל שנשתייר מאיזה מהם כזית זורק עליה את הדם:

    המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני ג"כ והוא שאמר נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהור יעשה בטומאה נטמא מיעוט הקהל הטהורי' עושי' את הראשון והטמאי' עושי' את השני אמר הר"ם דע זה העיקר וזכרהו ושמרהו והוא כי טומאת מת בלבד הוא שתדחה בצבור ויקריבהו בטומאה וכשהוא יחיד ידחה לפסח שני כמו שאמר הכתוב ואפי' היה יום שביעי שלו ידחו טמאים וזאת היתה השאלה ששאלו עליה למשה רבינו לפי שבא שבוע שלהם יום ארבעה עשר אמרו הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואנו נהיה טהורים בלילה וראויים לאכילה יזרק הדם עלינו היום ולא זה דבר נמנע והוא אמרם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ד' וזה אמת כי אלו היה תוך ימי הטומאה לא היו אומרים למה נגרע כי הטעם ברור לפי שהיו טמאים והכתוב רמז לזה באמרו ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא באותו היום בלבד היו נמנעין וזה הדין הוא בטומאת מת בלבד כמו שנתננו העקר אבל טומאת שרץ לא אלא שמקריב טמא שרץ אפי' יחיד ולערב כשיטהר יאכל פסח בטהרה ונתבאר זה העקר בפרק השני מתלמוד מסכת זבחים בבלי:

    אמר המאירי נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהור ולפי מה שיתבאר בגמ' הוא הדין שיהיו אלו ואלו טהורים וכלי שרת טמאים ואין שהות לעשותם חדשים יעשו בטומאה פי' כל הצבור ובנטמא רוב קהל אפילו היחידים שהם טהורים עושים אותם בטומאה ומתעסקים עם הטמאים ביחד ונכנסים כולם לעזרה ופי' הטעם בגמ' שאין קרבן צבור חלוק כלומר שמאחר שרוב הצבור עושין אותו גנאי הוא לצבור להיות טהורים שבהם פורשים מהם ונזהרים מהם אבל אם נטמא מיעוט הקהל טהורים עושים את הראשון והטמאים נקראים יחידים ונדחין לפסח שני וטומאה זו לא נאמרה אלא בטומאת מת כמו שיתבאר:

    זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    זה שביארנו שאם היו כלי שרת טמאים יעשוהו בטומאה טהורים עם טמאים דוקא בשנטמא הסכין בטמא מת שהוא אב הטומאה גם כן לטמא אדם מדין חרב הרי הוא כחלל כמו שביארנו בכמה מקומות שנמצא שהשוחטין מיטמאין בסכין וכשהוא נאכל בטומאת הגוף הוא נאכל שהוא בכרת שהטמא האוכל את הקודש בכרת אבל אם נטמא סכין בשרץ שנמצא שאינו מטמא את האדם אלא את הבשר אין עושין אותו הטהורים עם הטמאים שהרי אם יתעסקו עמהם נמצאו מיטמאין בהם ונמצאו טמאים טומאת הגוף שאכילתם בעלמא בכרת אלא טהורים עושים וטמאים אם הם מיעוט נדחין לפסח שני שהטומאה דחויה היא ולא מותרת וכל שאפשר לחזר בטהרה או להקל בטומאה עושין ומוטב שיאכל בטומאת בשר שאינה בכרת שהטהור האוכל בשר קודש טמא אינו בכרת אלא בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת:

    יראה מסוגיא זו שהסכין הוא מכלי שרת וכן במסכת שבועות י"ב ב' אמרו סכין מושכתן למה שהן וכן במסכת סוטה י"ד א' אמרו כגון דקדישתיה סכין בשעת שחיטה ואם כן זה שהיה כל אחד מביא סכינו לשחוט את פסחו כמו שהתבאר בפרק שני ס"ו א' מקדישין היו כל אחד את שלו קודם שחיטה וכן שהרי כל שהוא חולין אסור להכניסו לעזרה ומה שאמרו ג"כ בפרק שני ע' א' בסכין שנמצאת בארבעה עשר ששוחט בה מיד אפשר שהטבילוה לצורך שחיטתם על דעת שיקדשוה ואף זה מקדישה ושוחט אחר שכן יש לשאול היאך אמרו בראשון של חולין ג' א' בענין טמא במוקדשים כגון שבדק בקרומית של קנה כלומר שאינו מקבל טומאה והלא כלי שרת אין באים אלא מן המתכת כמו שביארנו במסכת סוטה ובשאר מקומות אפשר שלא נאמרה שם אלא על טמא בחולין שנעשו על טהרת הקדש וגדולי המחברים כתבו שכל הזבחים לכתחלה אין שוחטין אותן אלא בסכין מכלי השרת אלא שבדיעבד אף בקרומית של קנה כשרים:

    זה שביארנו שכל שהיו רוב הקהל טמאים כלם עושין אותו בטומאה אף הטהורים שבהם פירושה אפילו לא היו הטמאים עודפין את הטהורים אלא באחד שהיחיד מכריע את כל הצבור לטומאה אפילו אשה הואיל ואשה בראשון חובה אבל אם היו מחצה טהורים ומחצה טמאים הרי המחצה של טמאים כרוב לענין שלא ידחו לפסח שני אבל לא לענין שיהיו הטהורים יכולים לעשותו עמהם בטומאה והילכך כלם עושים פסח ראשון טהורים לעצמם בטהרה וטמאים לעצמם בטומאה:

    Meiri on Pesachim 79a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמרא מתני' מני ר"י כו' כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כו'. מהברייתא דלעיל בסמוך דקתני בכה"ג כל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר כו' נמי ה"מ לאתויי דאתיא מתני' כר"י אלא דבעי לאסוקי עלה דהך ברייתא מנחה מאי עבידתא כו' ויותרת הכבד כו' מנלן כו' וק"ל:

    תוס' בד"ה או שהיו כהנים כו' אע"פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר כו' עכ"ל ר"ל דשחיטה כשירה בזר טהור ויכול הכהן טמא לקבל הדם במזרק ולא יגע בבשר כלל וק"ל:

    בד"ה אלא שנטמא כו' היינו רישא ממש היו ישראל טהורים וכהנים וכלי שרת טמאים כיון דמטמא גברא כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם כיון דבסכין של שחיטה משתעי כנראה מדברי התוס' בסמוך ושחיטה כשירה בזר א"נ דמטמא גברא שהוא זר מחמת סכין אפשר שהכהן לא נטמא ויש ליישב כיון דההוא גברא שהוא השוחט נטמא בטומאת הגוף מחמת הסכין הרי נכנס לעזרה בטומאת הגוף שהוא בכרת ומ"ל זר טמא ומ"ל כהן טמא שנכנס בעזרה וא"כ לא הוי רבותא טפי בסכין שנטמא בטמא מת מנטמאו כהנים וכלי שרת ודוחק ודו"ק:

    בד"ה בטומאת הגוף כו' ישחוט בסכין ארוכה ולא יצטרך ליכנס כו' א"נ יאחז כו' עכ"ל דמשמע להו בסכין של שחיטה איירי ושחיטה כשירה בזר ולא הוי מתעביד בכרת אלא משום שנכנס לעזרה בטומאה וע"ז הקשו שישחוט בסכין ארוכה דהשתא א"נ דנטמא אינו נכנס בעזרה א"נ שיכנס בעזרה מיהו לא נטמא טומאת הגוף שישחוט ויאחוז הסכין בפשוטי כו' ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Pesachim 79a · Sefaria

    מהר"ם

    ברש"י ד"ה הללו עושין וכו' לא עבדי בטומאה דהוי רובה וטמאים לא מידחו לשני דהוי נמי רובא וכו' כצ"ל:

    Maharam on Pesachim 79a · Sefaria

    גליון הש"ס

    בטומאת הגוף דבכרת עי' ר"ש פ"א מ"ד דאהלות:

    תוס' ד"ה או שהיו וכו' שלא יגעו בבשר ולא זכיתי לעמוד על עומק דבריהם הקדושים הא אין ההיתר מצד טומאת בשר שהוא בלאו רק משום דטומאת גברא דהוא בכרת ואם כן לא תלי כלל ביכולים ליזהר בנגיעת בשר אם לא ואף אם זר ישחוט מכל מקום הזריקה מתעביד בטומאת הגוף דבכרת:

    שם ד"ה אלא שנטמא וכו' אם כן מאי אפילו ק"ל הא בדיבור שלאח"ז הקשו דלשחוט בסכין ארוכה וכו' ואם כן זהו גופא החידוש דבכהנים טמאים א"א בלא דחיית כרת דהא יצטרכו לזרוק בטומאה אבל בסכין טמא ס"ד דלא לדחי דהא אפשר בסכין ארוכה והזורק יהיה כהן אחר שהוא טהור מכל מקום דחיא לכרת כתירוצא דתוספות כאן דאין פנאי וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Pesachim 79a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    מתני' נטמא הקהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשו בטומאה דהא פסח דטהורין גופיה בטומאה אתי משום כהנים. וגם אם יזהרו הכהנים שלא יגעו בבשר, מ"מ הא אין אנו דנין מצד טומאת בשר שהוא בלאו לומר כיון דגם פסח דטהורים גופי' הוא בטומאת בשר ע"כ יעשו גם הטמאים בטומאה דהא חזינן בכלי שרת אם נטמאו רק בטומאת שרץ לא בטומאת מת, טמאים לא עבדי, כיון דלגברא לא מטמא, יאכלו הטהורים בטומאת בשר שהוא בלאו ואל יאכלו טמאים בטומאת הגוף שהוא בכרת רק משום גברא שהוא בכרת, וא"כ מה בכך דיזהרו. גם אין להקשות הא אפשר שישחוט זר דשחיטה כשרה בזרים, דמ"מ הזריקה מתעבד בטומאת גברא שהוא בכרת. ועל עומק דעת הקדושים והטהורים של התוס' [ד"ה או שכתבו אע"פ שיכולין ליזהר] לא זכיתי לעמוד, ופירושו של רבינו שמואל איידלס בתוס' (דהקשו דישחוט זר. מלבד דאם זה כונתם הו"ל למנקט הא שחיטה כשרה בזר) אינו מובן לי, דמה יעשה בזריקה:

    גמרא, ואפילו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים, יעשה בטומאה בסמוך מוקי לה בנטמא הסכין בטמא מת, דאזיל סכין ומטמא ליה לגברא. וא"ת היינו שוב כהנים טמאים דכבר קתני לה י"ל, דהא דוקא בכהנים טמאים דא"א בלא דחיית כרת דהא יצטרכו לזרוק בטומאה. אבל בסכין טמא ס"ד דלא לדחי, דהא אפשר לשחוט בסכין ארוכה דלא יצטרך לכנוס לעזרה, והזריקה יהי' ע"י טהור, ואף דקתני כלי שרת, י"ל דהיינו אחד מכלי שרת שהוא סכין טמא, מ"מ דחיא משום דאין פנאי לשחוט כל הפסחים בענין זה. ובתוס' הניחו בתימה [מה אפילו דקתני, הא היינו הך דכהנים טמאים], ואחריו בסמוך הקשו דלשחוט בסכין ארוכה [אב"ה וא"כ קשיא על תמיהתם]:

    תד"ה אלא שנטמא כו' תימא א"כ מאי אפי' דקאמר וכו', תמוה לי על תמיהתם הא ע"פ דבריהם שבדיבור אח"ז מיושב היטב קושייתם דדוקא בכהנים טמאים דבזה בודאי מתעביד בטומאת הגוף בפרת, דאף אם ישחוט בסכין ארוכה. הא מ"מ יצטרכו ליכנס לעזרה לזריקת הדם ולהקטרת אמורים אבל בכלי שרת טמאים בזה הי' ס"ד דלא יתעביד בטומאת הגוף דהשוחט ישחוט בסכין אחר וכהן אחר יזרוק. או דישחוט ע"י פשוטי כלי עץ. לזה קמ"ל כסברת תוס' דאין פנאי לשחוט בענין זה:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Pesachim 79a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת פסחים, דף ע״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־530 מילים ב־23 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 23 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 127 מילים

      נפתחת ב״וְאִיבָּעֵית אֵימָא, רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דְּתַנְיָא,…״

    2. קטע 224 מילים

      נפתחת ב״נָזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח, נִטְמָא חֵלֶב וּבָשָׂר קַיָּים…״

    3. קטע 311 מילים

      נפתחת ב״נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים בְּמֵת — לֹא יִזְרוֹק, וְאִם…״

    4. קטע 46 מילים

      נפתחת ב״בַּמּוּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵּן וְכוּ׳. מַתְנִיתִין מַנִּי?…״

    5. קטע 532 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:…״

    6. קטע 624 מילים

      נפתחת ב״וּבָעוֹלָה, אֲפִילּוּ כַּחֲצִי זַיִת בָּשָׂר וְכַחֲצִי זַיִת…״

    7. קטע 723 מילים

      נפתחת ב״מִנְחָה מַאי עֲבִידְתֵּהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: מִנְחַת…״

    8. קטע 830 מילים

      נפתחת ב״חֵלֶב מְנָא לַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם…״

    9. קטע 98 מילים

      נפתחת ב״אַשְׁכְּחַן חֵלֶב. יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת, מְנָא…״

    10. קטע 1026 מילים

      נפתחת ב״הֵיכָא אָמְרִינַן דְּזָרְקִינַן? מִדְּקָתָנֵי: וּבַמִּנְחָה אַף עַל…״

    11. קטע 1114 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״לְרֵיחַ…״

    12. קטע 1242 מילים

      נפתחת ב״וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב חֵלֶב וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״רֵיחַ נִיחוֹחַ״,…״

    13. קטע 1326 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ נִטְמָא קָהָל אוֹ רוּבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ…״

    14. קטע 1433 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל טְמֵאִין…״

    15. קטע 1518 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּטְמָא…״

    16. קטע 1612 מילים

      נפתחת ב״וְקָא מְטַמֵּא לְגַבְרָא, דְּמֵעִיקָּרָא כִּי מִיתְעֲבִיד —…״

    17. קטע 1732 מילים

      נפתחת ב״אֲבָל נִטְמָא הַסַּכִּין בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ, דְּבָשָׂר הוּא…״

    18. קטע 1816 מילים

      נפתחת ב״אַלְמָא קָסָבַר רַב חִסְדָּא: טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא…״

    19. קטע 1923 מילים

      נפתחת ב״וְרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ טְמֵאִין נָמֵי עָבְדִי. מַאי…״

    20. קטע 2038 מילים

      נפתחת ב״כׇּל הֵיכָא דְּלָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר…״

    21. קטע 2122 מילים

      נפתחת ב״אִיתְּמַר. הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מֶחֱצָה טְהוֹרִין וּמֶחֱצָה…״

    22. קטע 2228 מילים

      נפתחת ב״רַב אָמַר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב: הַלָּלוּ…״

    23. קטע 2315 מילים

      נפתחת ב״אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב כָּהֲנָא: מֶחֱצָה עַל…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וְאִיבָּעֵית אֵימָא, רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁבַּתּוֹרָה בֵּין שֶׁנִּטְמָא בָּשָׂר וְחֵלֶב קַיָּים, בֵּין שֶׁנִּטְמָא חֵלֶב וּבָשָׂר קַיָּים — זוֹרֵק אֶת הַדָּם.

    נָזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח, נִטְמָא חֵלֶב וּבָשָׂר קַיָּים — זוֹרֵק אֶת הַדָּם. נִטְמָא בָּשָׂר וְחֵלֶב קַיָּים — אֵין זוֹרֵק אֶת הַדָּם, וְאִם זָרַק — הוּרְצָה.

    נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים בְּמֵת — לֹא יִזְרוֹק, וְאִם זָרַק — לֹא הוּרְצָה.

    בַּמּוּקְדָּשִׁין אֵינוֹ כֵּן וְכוּ׳. מַתְנִיתִין מַנִּי?

    רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן כְּזַיִת בָּשָׂר אוֹ כְּזַיִת חֵלֶב — זוֹרֵק אֶת הַדָּם. כַּחֲצִי זַיִת בָּשָׂר וְכַחֲצִי זַיִת חֵלֶב — אֵין זוֹרֵק אֶת הַדָּם.

    וּבָעוֹלָה, אֲפִילּוּ כַּחֲצִי זַיִת בָּשָׂר וְכַחֲצִי זַיִת חֵלֶב — זוֹרֵק אֶת הַדָּם, מִפְּנֵי שֶׁכּוּלָּהּ כָּלִיל. וּבַמִּנְחָה, אַף עַל פִּי שֶׁכּוּלָּהּ קַיֶּימֶת — לֹא יִזְרוֹק.

    מִנְחָה מַאי עֲבִידְתֵּהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: מִנְחַת נְסָכִים. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, כֵּיוָן דְּקָא אָתְיָא מִכֹּחַ זֶבַח — כְּגוּפֵיהּ דְּזֶבַח דָּמֵי. קָא מַשְׁמַע לַן.

    חֵלֶב מְנָא לַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וּמָטוּ בַּהּ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳״, חֵלֶב — אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּשָׂר.

    אַשְׁכְּחַן חֵלֶב. יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת, מְנָא לַן?

    הֵיכָא אָמְרִינַן דְּזָרְקִינַן? מִדְּקָתָנֵי: וּבַמִּנְחָה אַף עַל פִּי שֶׁכּוּלָּהּ קַיֶּימֶת — לֹא יִזְרוֹק. מִנְחָה הוּא דְּלָא, אֲבָל יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת — שַׁפִּיר דָּמֵי, מְנָא לַן?

    רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״לְרֵיחַ נִיחֹחַ״ — כֹּל שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ.

    וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב חֵלֶב וְאִיצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב ״רֵיחַ נִיחוֹחַ״, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חֵלֶב, הֲוָה אָמֵינָא: חֵלֶב — אִין, יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת — לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא: ״לְרֵיחַ נִיחוֹחַ״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא: ״לְרֵיחַ נִיחוֹחַ״, הָוֵה אָמֵינָא: כׇּל הָעוֹלִין לְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וַאֲפִילּוּ מִנְחָה, כְּתַב רַחֲמָנָא חֵלֶב.

    מַתְנִי׳ נִטְמָא קָהָל אוֹ רוּבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים וְהַקָּהָל טְהוֹרִים — יַעֲשׂוּ בְּטוּמְאָה. נִטְמָא מִיעוּט הַקָּהָל — הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי.

    גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל טְמֵאִין וְכֹהֲנִים וּכְלֵי שָׁרֵת טְהוֹרִין, אוֹ שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל טְהוֹרִין וְכֹהֲנִים וּכְלֵי שָׁרֵת טְמֵאִין, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל וְכֹהֲנִים טְהוֹרִין וּכְלֵי שָׁרֵת טְמֵאִין — יַעֲשׂוּ בְּטוּמְאָה, שֶׁאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק.

    אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּטְמָא הַסַּכִּין בִּטְמֵא מֵת, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״בַּחֲלַל חֶרֶב״, חֶרֶב הֲרֵי הוּא כֶּחָלָל,

    וְקָא מְטַמֵּא לְגַבְרָא, דְּמֵעִיקָּרָא כִּי מִיתְעֲבִיד — בְּטוּמְאַת הַגּוּף דְּכָרֵת קָא מִיתְעֲבִיד.

    אֲבָל נִטְמָא הַסַּכִּין בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ, דְּבָשָׂר הוּא דִּמְטַמְּיָא לֵיהּ, לְגַבְרָא לָא מְטַמְּיָא לֵיהּ. טְהוֹרִין — עָבֵיד, טְמֵאִין — לָא עָבֵיד, מוּטָב יֵאָכֵל בְּטוּמְאַת בָּשָׂר בְּלָאו, וְאַל יֵאָכֵל בָּשָׂר בְּטוּמְאַת הַגּוּף שֶׁהוּא בְּכָרֵת.

    אַלְמָא קָסָבַר רַב חִסְדָּא: טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר. וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק: טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר.

    וְרָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ טְמֵאִין נָמֵי עָבְדִי. מַאי טַעְמָא, דִּכְתִיב: ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כׇּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר״.

    כׇּל הֵיכָא דְּלָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל״, לָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״וְהַבָּשָׂר כׇּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר״. כׇּל הֵיכָא דְּקָרֵינַן בֵּיהּ ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל״, קָרֵינַן בֵּיהּ ״וְהַבָּשָׂר כׇּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר״.

    אִיתְּמַר. הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מֶחֱצָה טְהוֹרִין וּמֶחֱצָה טְמֵאִין. רַב אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב. וְרַב כָּהֲנָא אָמַר: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב.

    רַב אָמַר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה כְּרוֹב: הַלָּלוּ עוֹשִׂין לְעַצְמָן, וְהַלָּלוּ עוֹשִׂין לְעַצְמָן. וְרַב כָּהֲנָא אָמַר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב: טְהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וּטְמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי.

    אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב כָּהֲנָא: מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אֵינוֹ כְּרוֹב — טְהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן,