דף ביאור

מסכת זבחים דף ק״ב עמוד א׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת זבחים דף ק״ב עמוד א׳

מסכת זבחים דף ק״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־529 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

ואין זר רואה את הנגעים דכתיב (ויקרא י״ג:ב׳) והובא אל אהרן וגו':

ואין קרוב רואה את הנגעים כדתניא בסנהדרין (דף לד:) כל ריב וכל נגע מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים:

היתה אלישבע יתירה ביום שהוקם המשכן קאי בסדר עולם:

בנה סגן אלעזר:

בן בנה פנחס משוח מלחמה כדאשכחן במדין אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא והוא המדבר אל העם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם:

אחיה נחשון:

כתנאי אם משה כהן היה:

נאמר בו רושם סימן מה של חרון היה שם פעמים הכאה פעמים נזיפה פעמים קללה וגידוף כגון (שמואל א כ׳:ל׳) ויחר אף שאול כתיב בתריה בן נעות המרדות ויחר אף אליהוא (איוב ל״ב:ב׳) לא רבים יחכמו (שם) ויחר אף יעקב ברחל התחת אלהים (בראשית ל׳:ב׳) לשון נזיפה הוא:

ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Zevachim 102a · Sefaria

תוספות

אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים פלוגתא היא במסכת נגעים פ"ב (מ"ה) דתנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר"מ אומר אף לא נגעי קרוביו ותנא ברייתא דהכא כרבי מאיר וטעמא דרבי מאיר כדמפרש באחד דיני ממונות מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום ומה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים ורבנן לא מקשי דסברי דיני ממונות בלילה:

אני מסגירה אני חולטה אני פוטרה בספרי תניא אמר אהרן נמצאת מפסיד לאחותנו שאינו יכול להסגירה ולא לטמאה ולא לטהרה לפי דבריו למדנו שהיה אהרן דורש אין אדם רואה בנגעי קרובו ותימה במה היה מפסידה הא דאין אדם רואה את הנגעים כל שכן שהיתה טהורה:

בעל מום עובר מנין ת"ל כל זכר תימה דלמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה דאי מחד ה"א דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חולק וי"ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חילוק בין אכילה לחלוקה דבסתמא ה"ה לבעל מום מעיקרו וא"ת דהכא מייתרי ליה הנך תלתא כל זכר דכתיבי במנחה וחטאת ואשם משמע דילפי מהדדי וגבי טבול יום בדינא דר"א בר' שמעון מצריך תלת קראי למנחת ישראל וחטאת וחזה ושוק:

Tosafot on Zevachim 102a · Sefaria

בן יהוידע

קָתָּנִי מִיהַת יְבָמָהּ מֶלֶךְ, מֶלֶךְ אִין, כֹּהֵן גָּדוֹל לָא. יש להקשות הוה ליה למימר 'אחי בעלה' כי באותו זמן היו לאהרן הכהן ע"ה בנים, ואשתו אינה בת יבום ומאן דכר שמיה דיבום כאן? ונראה לי בס"ד קראו יבמה לרמוז לפי דרכו בזה ענין גדול אשר נעשה בזכות משה רבינו ע"ה לבנים שלה שהם אלעזר ואתמר כי אמרו רבותינו ז"ל על פסוק וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף הֳ' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ (דברים ט, כ) רצונו לומר שנגזר מיתה על זרעו כולם דאין השמד אלא כילוי בנים בר מינן ובתפלתו של משה רבינו ע"ה בטלה חצי הגזרה שנשארו אלעזר ואתמר ולא מתו אלא נדב ואביהו, ואם כן לולי תפלתו של משה רבינו ע"ה שהתפלל שישאר זרע לאהרן הכהן ע"ה היה ראוי שיהיה נקרא משה רבינו ע"ה יבמה של אלישבע אשתו של אהרן הכהן ע"ה שאם מתקיים באהרן כלוי בנים לגמרי שלא ישאר לו זרע היה צריך שמשה רבינו ע"ה מיבם את אלישבע אחר פטירת אהרן הכהן ע"ה שנפטר קודם משה רבינו ע"ה.

אֵימָא אַף מֶלֶךְ. הנה צריך לומר להאי תירוצא דמהפך סדר הדברים הנזכרים בברייתא והכי גריס 'אישה כהן גדול יבמה אף מלך' והתרצן קיצר בלשונו. ויש להקשות לפי זה הוה ליה למימר ששה דהא במשה רבינו ע"ה איכא תרתי? ונראה לי בס"ד כיון דאית ליה שררת מלך בטלה לגבי דידיה שררה של כהן גדול דקיימא לן מלך קודם לכהן גדול וילפי בגמרא זה (הוריות יג.) מדכתיב עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם (מלכים א' א, לג) דקאמר הכי דוד המלך ע"ה לצדוק שהיה כהן גדול ולנתן הנביא נמצא שררה של כהן גדול לא חשיבה שררה לגבי שררה של מלכות. ונראה לי בס"ד מה שזכתה אלישבע לחמשה שמחות יתירות על בנות ישראל כי היא היתה בחינת רחל שהיא באות ה"א אחרונה של שם הוי־ה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד שמה שנקראת 'אלישבע' ומספר ה' הוא חמשה לכך היה לה יתרון חמשה בשמחה כי 'חמשה' ו'שמחה' שוים באותיות.

"וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי־אָף", וְלָא אָמַר לֵיהּ וְלָא מִידִי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: סְטָרוֹ וְיָצָא (שמות יא, ח). אין הדבר כפשוטו שהכהו על לחיו דזה אי אפשר לומר כלל ומצינו באותו מעמד חלק כבוד למלכות אפילו בדיבור שאמר לו וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּֽחֲווּ לִי לֵאמֹר וכו' (שמות יא, ח) ואיך יכהו? אך הכוונה כי היה דרכו כשיצא מפניו הולך דרך אחוריו כדי שיהיו פניו כנגד פרעה ואינו הופך אליו גבו ואותו היום זלזל בו קצת שהפך פניו כנגד הפתח ועם כל זה לא זלזל בו הרבה להפוך גבו אליו כנגד פניו ממש אלא הלך מן הצד והפך גבו על דרך שאמרו (ברכות כז.) אל יתפלל אדם אחורי רבו ממש אלא מצדד אצדודי וזהו שאמר סְטָרוֹ רצונו לומר צדדו כי סטרא הוא תרגום של הצד שהלך מצדו של פרעה ודייק לה מדכתיב וַיִּפֶן שהוא רצונו לומר הפך עצמו להיות פניו כנגד הפתח אך לא אמר וַיִּפֶן וַיֵּצֵא 'מִפְּנֵי' פַּרְעֹה אלא אמר 'מֵעִם' כלומר ממקום הצד שהוא עם פרעה.

בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מַלְכוּת, וְלֹא נָתְנוּ לוֹ (שמות ג, ה) אין הכוונה שיהיה הוא מלך דבלאו הכי הוא מלך ישראל כדכתיב וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ (דברים לג, ה) אלא הכוונה בקש שיהיה כתרו ירושה לבניו כחוק כתר המלכות ועל זה אמר 'בִּקֵּשׁ מַלְכוּת' רצונו לומר בקש שיהיה לו כמו חוקי המלכות כן יזכו גם בניו יורשים כתרו וממלאיה מקומו.

בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹסְקִין גְּדֻלָּה לְאָדָם, פּוֹסְקִין לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת (איוב לו, ז). נראה לי בס"ד אין פוסקין גדולה על הרוב אלא למי שהוא עניו, ורצונו לומר אדם עניו יהיה מרכבה לשם י־ה ולכן הגאה פוגם בשם י־ה שהוא מספר גאוה [15] ועניו השלם צריך שיהיה עניו במעשיו עניו בדבורו עניו במחשבתו נמצא הוא מרכבה לשלשה פעמים י־ה שעולים מספר מ"ה [15×3=45] לכן ענוה השלימה נקראת 'מה' דכתיב (שמות טז, ז) וְנַחְנוּ מָה, ואותיות 'גְּדוּלָּה' תחלקם לשנים וקרי בה 'ג' דּוֹלֶה' שדולה שפע מן ג' שמות י־ה.

Ben Yehoyada on Zevachim 102a · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

וְאֵין זָר רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים! וְאִם תֹּאמַר אַהֲרֹן הִסְגִּירָהּ – אַהֲרֹן קָרוֹב הוּא, וְאֵין קָרוֹב רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים! אֶלָּא כָּבוֹד גָּדוֹל חָלַק לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִרְיָם אוֹתָהּ שָׁעָה: אֲנִי כֹּהֵן וַאֲנִי מַסְגִּירָהּ, אֲנִי חוֹלְטָהּ וַאֲנִי פּוֹטְרָהּ.

קטע 2

קָתָנֵי מִיהַת: מֹשֶׁה זָר, וְאֵין זָר רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים!

קטע 3

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: שָׁאנֵי מַרְאוֹת נְגָעִים, דְּאַהֲרֹן וּבָנָיו כְּתוּבִין בַּפָּרָשָׁה.

קטע 4

מֵיתִיבִי: חָמֵשׁ שְׂמָחוֹת הָיְתָה אֱלִישֶׁבַע יְתֵירָה עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל – יְבָמָהּ מֶלֶךְ, אִישָׁהּ כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּנָהּ סְגָן, בֶּן בְּנָהּ מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וְאָחִיהָ נְשִׂיא שֵׁבֶט; וַאֲבֵילָה עַל שְׁנֵי בָּנֶיהָ.

קטע 5

קָתָנֵי מִיהַת: יְבָמָהּ מֶלֶךְ – מֶלֶךְ אִין, כֹּהֵן גָּדוֹל לָא! אֵימָא: אַף מֶלֶךְ.

קטע 6

כְּתַנָּאֵי: ״וַיִּחַר אַף ה׳ בְּמֹשֶׁה״ – רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: כׇּל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בּוֹ רוֹשֶׁם, וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ רוֹשֶׁם.

קטע 7

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אַף זֶה נֶאֱמַר בּוֹ רוֹשֶׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי״ – וַהֲלֹא כֹּהֵן הוּא! הָכִי קָאָמַר: אֲנִי אָמַרְתִּי אַתָּה כֹּהֵן וְהוּא לֵוִי, עַכְשָׁיו הוּא כֹּהֵן וְאַתָּה לֵוִי.

קטע 8

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא נִתְכַּהֵן מֹשֶׁה, אֶלָּא שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים בִּלְבַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לֹא פָּסְקָה כְּהוּנָּה אֶלָּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּנָיו יִקָּרְאוּ עַל שֵׁבֶט הַלֵּוִי״, וְאוֹמֵר: ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ״.

קטע 9

מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵּימָא לְדוֹרוֹת הוּא דִּכְתִיב, וְאוֹמֵר: ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו״.

קטע 10

וְכׇל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בּוֹ רוֹשֶׁם?! וְהָכְתִיב: ״וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה בׇּחֳרִי אָף״, וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי! אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: סְטָרוֹ וְיָצָא.

קטע 11

וּמִי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הָכִי?! וְהָכְתִיב: ״וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר״, וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מֶלֶךְ הוּא וְהַסְבֵּיר לוֹ פָּנִים, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רָשָׁע הוּא וְהָעֵיז פָּנֶיךָ בּוֹ! אֵיפוֹךְ.

קטע 12

אָמַר רַבִּי יַנַּאי: לְעוֹלָם תְּהֵא אֵימַת מַלְכוּת עָלֶיךָ; דִּכְתִיב: ״וְיָרְדוּ כׇל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי״ – וְאִילּוּ לְדִידֵיהּ לָא קָאָמַר לֵיהּ.

קטע 13

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵהָכָא: ״וְיַד ה׳ הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ, וַיְשַׁנֵּס מׇתְנָיו וַיָּרׇץ לִפְנֵי אַחְאָב״.

קטע 14

אָמַר עוּלָּא: בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה מַלְכוּת, וְלֹא נָתְנוּ לוֹ; דִּכְתִיב: ״אַל תִּקְרַב הֲלֹם״, וְאֵין ״הֲלוֹם״ אֶלָּא מַלְכוּת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִי אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהִים [וְגוֹ׳] כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם״.

קטע 15

מֵתִיב רָבָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יְבָמָהּ מֶלֶךְ! אָמַר רָבָא: לוֹ וּלְזַרְעוֹ קָאָמַר.

קטע 16

וְכֹל הֵיכָא דִּכְתִיב ״הֲלוֹם״ – לְדוֹרוֹת הוּא?! וְהָא גַּבֵּי שָׁאוּל דִּכְתִיב: ״הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ״ – הוּא אִין, זַרְעוֹ לָא!

קטע 17

אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא הֲוָה אִישׁ בּשֶׁת, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שָׁאנֵי שָׁאוּל – דַּאֲפִילּוּ בְּגַוֵּיהּ לָא קָאֵים;

קטע 18

כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בְּשָׁעָה שֶׁפּוֹסְקִים גְּדוּלָּה לָאָדָם – פּוֹסְקִים לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִגְרַע מִצַּדִּיק עֵינָיו וְאֶת מְלָכִים לַכִּסֵּא וְגוֹ׳״. וְאִם הֵגֵיס דַּעְתּוֹ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאִם אֲסוּרִים בַּזִּקִּים יִלָּכְדוּן בְּחַבְלֵי עֹנִי״.

קטע 19

בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין כּוּ׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כׇּל זָכָר״ – לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין.

קטע 20

לְמַאי? אִי לַאֲכִילָה – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקׇּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל״! אֶלָּא לַחֲלוּקָּה.

קטע 21

תַּנְיָא אִידַּךְ: ״כׇּל זָכָר״ – לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין. לְמַאי? אִי לַאֲכִילָה – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! אִי לַחֲלוּקָּה – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא תָּם וְנַעֲשָׂה בַּעַל מוּם, בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל זָכָר״.

קטע 22

תַּנְיָא אִידַּךְ: ״כׇּל זָכָר״ – לְרַבּוֹת בַּעַל מוּם. לְמַאי? אִי לַאֲכִילָה – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! וְאִי לַחֲלוּקָּה – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! וְאִי לְבַעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ – הֲרֵי כְּבָר אָמוּר! שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא בַּעַל מוּם קָבוּעַ, בַּעַל מוּם עוֹבֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל זָכָר״.

קטע 23

כְּלַפֵּי לְיָיא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֵיפוֹךְ.

קטע 24

רַב אָשֵׁי אָמַר: לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ; וְאִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא:

מסכת זבחים דף ק״ב עמוד א׳

מסכת זבחים דף ק״ב עמוד א׳

רש"י

תוספות

בן יהוידע

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור