בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת בבא קמא דף מ״ט עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא קמא דף מ״ט עמוד א׳

    מסכת בבא קמא דף מ״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־507 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    א"כ משהאשה יולדת כו' מפרש בגמרא:

    ונותן לבעל שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה (שמות כא):

    היתה שפחה ונשתחררה כלומר היתה משוחררת או גיורת נשואה לגר או לעבד משוחרר ואין לה בעל שמת פטור דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין זכה וזה קודם לזכות במה שבידו והאי דנקט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע"כ בשאין לה בנים הימנו קאמר והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעל והאי דנקט שפחה וגיורת משום דסתם שפחה משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר:

    גמ' דרב אדא בר אהבה בשור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל בבא קמא דף מב.):

    דהכי כתיב קרא כי ינצו אנשים אלמא במתכוין לחבירו משתעי:

    דמי ולדות שבח ולדות הוא דקתני שמין את האשה כו' ויש בכלל שומא זו דמי ולדות ובמה שהאשה נראית משובחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין:

    ה"נ קאמר כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות שהן משביחין את האשה:

    שמין את האשה כמה האשה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ונותן לבעל ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו דאין כאן אלא פחת ריקון העובר אבל כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיתה בריאה ריקנית הוא נזק ואינו של בעל אלא כשאר חבלה הוא והדין קצוב בכתובות (דף סה:) בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו ב' חלקים כו':

    ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Kamma 49a · Sefaria

    תוספות

    חמרתא מעברתא כו' וא"ת הא גבי בור תנן בשלהי פרקין נפל לתוכו עבד או אמה פטור ולא אמרינן דהוי כחמרתא מעברתא ולא נמעטיה משור ולא אדם וי"ל דהכא לא מיעט הכתוב שור בדמי ולדות אלא במקום שהולדות של בעל כדכתי' בעל האשה אבל כאן הולדות לאדון דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה:

    אטו ולדות צררי נינהו ביורשים לא פליג רב חסדא ומודה הוא דזכו דהא בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מג:) אצטריך קרא למעוטי שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו והכא ליכא מיעוט ועוד מדפריך לרבה מברייתא דהכה את האשה ומוקי לה שחבל בחיי הגר אבל לרב חסדא משמע דניחא לאחר מיתת הגר ודווקא גר אבל כשאינו גר משלם דמי ולדות ליורשים:

    ומי עדיף ממתניתין וא"ת ומאי ס"ד דמקשן וכי לא ידע דלא עדיף ויש לומר משום דבהך ברייתא קתני נזק וצער וכי היכי דנזק וצער איירי בכל ענין כמו כן זכה בדמי ולדות איירי בכל ענין:

    Tosafot on Bava Kamma 49a · Sefaria

    רשב"א

    הא דאמרינן לימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר שוורים שנתכוונו לאשה פטורים, לאו למימרא דאביי ורבא אית להו דשוורים שנתכוונו לאשה חייבים אלא משום דרב אדא אמרה בהדיא אקשינן עליה אבל אביי ורבא לא שמעינן להו דאמרי בהדיא פטורין ולא חייבין ולא אקשינן עלייהו דלא ידעינן מאי קאמרי בהא. כנ"ל.

    דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור וא"ת אפילו בבור לחייב כשור וחמור, יש לומר דלא היא דהתם שור וחמור דוקא קאמר קרא, אבל הכא לא פטרה תורה שוורים מולדות אלא בכעין מה שכתוב כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר שחייב לתת לבעל האשה אבל הכא שאינו לבעל אלא לאדון הרי הוא כשאר ניזקין וכאלו הזיק חמורה מעוברת. ואי נמי יש לומר דלגבי בור פטור אפילו אשפחה ואעבד מדכתיב והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה, ואפילו תמצא לומר דעבד ושפחה שלא טבלו שמתו מותרין בהנאה מכל מקום הא כתיב שור ולא אדם והמת יהיה לו למעט ישראל ועבד ושפחה שטבלו שאסורין בהנאה, ושור ולא אדם למעט אפילו עבד נכרי.

    זכיא ליה איהי בגוייהו כלומר זכתה בהן מגר ולפיכך הקשו וכי ולדות צררי של גר נינהו שתזכה בהן.

    Rashba on Bava Kamma 49a · Sefaria

    מאירי

    כבר בארנו שדמי ולדות לבעל ושבה ולדות בשאינה מבכרת לרשב"ג או אף במבכרת לחכמים חולקין חציו לבעל וחציו לאשה הנזק והצער כלו לאשה כשאר חבלות בשת כבר התבאר דינו בכתובות שבזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד בזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד ושבת היתר על מה שלא היתה שובתת אם ילדה מאליה וכן רפוי כלם לבעל וכבר ביארנו זה בפרק שור שנגח:

    אין אדם חייב בהכאת האשה בדמי ולדות אא"כ הכה כנגד הריון ולא כנגד הריון ממש אלא כל שהכה במקום שכחה של מכה מתפשט אצל הולד והוא כל שכנגד החלל אבל אם הכה ביד או ברגל או בראש או בכיוצא בזה פטור:

    זה שאמרו בגיורת שהוא פטור דוקא כשחבל בה בחיי הגר ומת הגר שמאחר שחבל בה בחיי הגר זכה הגר בהם וכשמת זכה בהם המחזיק הואיל ויש לגבות כתובתה מצד אחר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה היא בהם וגדולי הדורות שלפנינו חולקין בו לפסוק כרב חסדא ולא זכתה בהם כלל אבל שבח ולדות הואיל ובחיי הבעל יש לה שייכות בהם לאחר מיתת הבעל זכתה בכלו אם ניגפה לאחר מיתת הבעל:

    אף לזה שאמרנו שאם מת הבעל ינתנו ליורשיו פרשוה גדולי המחברים דוקא כשהוכה בחיי הבעל אבל לאחר מיתת הבעל דמי ולדות שלה וכבר כתבנו דינין אלו בפרק שור שנגח ולא יראה לי כן לפי הסוגיא שאף האומר כן לא אמרה אלא באשת הגר:

    Meiri on Bava Kamma 49a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה חמרתא מעברתא כו' אלא במקום שהולדות של בעל כו' אבל כאן הולדות לאדון דכתיב האשה וגו' עכ"ל ק"ק לפי זה ל"ל לאתויי כלל הכא קרא דשבו לכם וגו' ואי טעמא דקרא דהאשה וילדיה וגו' בעי למימר אין לו מקום כאן:

    בד"ה אטו ולדות צררי נינהו ביורשים לא פליג רב חסדא כו' עכ"ל מבואר ברא"ש יותר ע"ש:

    בד"ה ומי עדיף כו' וכי היכי דנזק וצער איירי בכל ענין כו' עכ"ל דמשמע להו דהא דהיתה שפחה או גיורת זכה קאי אכולה מתני' בין אאין הבעל ובין אאין האשה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 49a · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה חמרתא מעברתא וכו' וי"ל דלא מיעט הכתוב וכו' עי' באשר"י דמשמע שהוא מפרש ל' הגמ' כך מ"ט חמרתא בעלמא וכו'. ר"ל דעבד כנעני אין לו יחס כחמור ואין מתייחס אחר האב ואין הולדות של הבעל ולכך חייב לשלם לאדון דלא מיעט הכתוב שוורים מדמי ולדות אלא במקום שהולדות מתיחסים אחר האב ולפ"ז לא היו צריכין התוס' להביא פסוק האשה וילדיה תהיה לאדוניה וק"ל:

    ד"ה ומי עדיף ממתני' וכו' וי"ל משום דבהך ברייתא קתני נזק וצער וכו' נראה דר"ל דהאי ברייתא קתני נזק וצער והסיפא דקתני היתה שפחה וכו' זכה החובל אכל מילי דלעיל מיניה קאי בין אדמי ולדות בין אנזק וצער ור"ל היתה שפחה וכו' אם מת הגר או המשוחרר אז זכה החובל בדמי ולדות ואם מתה השפחה או הגיורת זכה החובל בנזק וצער וכי היכי דבנזק וצער כשמתה שפחה או הגיורת זכה בה בכל ענין בין חבלה בחיי הגר בין לאחר מיתתה ה"נ כמו כן זכה בדמי ולדות איירי בכל ענין דהא תרוייהו בחדא מילתא קתני להו וק"ל:

    Maharam on Bava Kamma 49a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    לימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה וכו' לאו למימר דאביי ורבא אית להו דשוורים שנתכוונו לאשה חייבין אלא משום דרב אדא אמרה בהדיא אקשינן עליו אבל אביי ורבא לא שמעינן להו דאמרו בהדיא פטורים ולא חייבים ולא אקשינן עלייהו דלא ידעינן אמאי קאמרי בהא. הרשב"א ז"ל. והתוספות חולקים לעיל בפרק ארבעה וחמשה דיבור המתחיל בכוונה תליא מילתא וכו' עיין שם. והאריכו המפרשים שם עיין שם.

    חמרתא מעברתא וכו' לקושיית התוספות תירץ הרשב"א ז"ל דלגבי בור פטור אפילו השפחה והעבד מדכתיב והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה ואפילו אם תמצי לומר דעבד ושפחה שלא טבלו מותרין בהנאה מכל מקום הא כתיב שור ולא אדם והמת יהיה לו למעט ישראל ועבד ושפחה שטבלו שאסורים בהנאה ושור ולא אדם למעט אפילו עבד נכרי. ע"כ.

    והרא"ה ז"ל כתב וז"ל מאי טעמא חמרתא מעוברת וכו' פירוש לאו למימרא דעבד לאו בכלל אדם דהא לקמן אמרינן דעבד בבור פטור מדדרשינן שור ולא אדם. ואפשר דגבי שור אפילו עבדים ממעטינן אבל גבי לישנא דאדם עבדים לא מיקרי אדם. וליתא אלא כמו שתירצו בתוספות. ע"כ. וכן תירץ הר"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו חמרתא מעברתא ומכל מקום לא חמור ממש חשבינן להו דהא לקמן גבי בור נפל לתוכו עבד או אמה פטור דכתיב שור ולא אדם אלמא כאדם חשבינן להו. אלא הכי פירושו לגבי ולדות כחמרתא חשיבי דהא דפטר רחמנא אנשים ולא שוורים מדמי ולדות הני מילי לגבי בעל האשה כדכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה אבל בולד שפחה שהם דומין כולד חמורו בהא לא פטר קרא. ע"כ. וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל חמרתא מעברתא. לפירוש התוספות הכי פירושו אזקתא מינאי וכיון דתשלומין שלו ולא לבעל אם כן מיעוט דאנשים ולא שוורים או נקי לא קאי עלה. ע"כ.

    שבח ולדות מיבעי ליה דבהאי שומא שבח ולדות נמי איכא תו מסתבר דפשיטא ליה מילתא דדמי ולדות אי אפשר לשום אותן על גבי אמן אלא בפני עצמן לרבן שמעון בן גמליאל מיהת דהא לרבן שמעון בן גמליאל איהי טפי שויא כי לא מיעברא וכיון דכן מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע לרבנן. ודין הוא דבשלמא בעלמא גבי פרה דהיא גופה ממון איכא למימר דשיימינן ולדות אגבה אבל אשה דלית בה דין ממון לא. והיינו דלא חשיב לה רבא לעיל בריש פירקין בהדי אידך. והשתא דאתינן להכי מתניתין דתני דשיימינן אגבה דאשה ודאי בשבח בלחוד ואם כן היכי פתח בדמי ולדות וסיים בשבח. הכי נמי קאמר כיצד וכו' כלומר אינו משלם דמי ולדות בלבד אלא עם שבח ולדות ששמין האשה כמה היתה יפה וכמה היא יפה אבל דמי ולדות לא פירוש דהנהו פשיטא ודאי דשומתן בפני עצמן. והלכתא כרבנן דשבח ולדות כולו לבעל ואפילו גרושה ואפילו שמין אותו על גבה ונזק וצער לאשה לעולם ושבח דבעל במקום מעשה ידיה ובושת שקיל ביה נמי כדאיתא בכתובות. ואף על גב דאמרינן לעיל דכולי עלמא דפיטמה כוליה לבעל פרה ולא לבעל ולד אליבא דרבנן שאני הכא דגזרת הכתוב היא ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל דאית ליה גבי אשה דחולקין אפשר לומר דשאני שבח ולדות דשייך בהו בעל ודאי מה שאין כן בבעל ולד דפרה. הרא"ה ז"ל. ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל תימה לרב פפא דאמר לעיל נפחה לבעל הפרה מאי שנא משבח ולדות דאמרינן הכא לרבנן דהוי כוליה לבעל ורבן שמעון בן גמליאל נמי מודה דפלגא מיהא שקיל. וי"ל דלא דמי דלעיל גבי פרה היה יכול בעל הפרה למכור פרתו כל זמן שירצה בלא הולד ונמצא משתכר כל שבח הנפח דהאיך שבח הולד ואם כן הפסיד המזיק כל זה אבל הכא גבי אשה שאינה עומדת למכור דאינה יכולה למכור את עצמה להכי הדין נותן שיהא שבח ולדות כוליה לבעל ולרבן שמעון בן גמליאל פלגא. ע"כ. והרב המאירי ז"ל כתב וזה לשונו ומקשינן שבח ולדות מיבעיא ליה שזה אינו דמי ולדות אלא שבח ולדות. ומפרשי לשון המשנה ששני תשלומין יש בענין ולדות והם דמי ולדות ושבח ולדות ודמי ולדות לא שאל בהן האיך נישומין אלא שהם נישומין כמה שאדם מוצא בהן בפני עצמן בעוד שלא נולדו ולא שנישום אותם על גב האם כפרה מעוברת. ויש אומרים שמין כמה אדם רוצה ליתן אלו היתה שפחתו שלא תפיל וימותו הולדות אבל שבח ולדות שאל האיך נישומין ושבח ולדות הוא שבח הבא לאשה מחמת ולדות שהיא נראית בעלת איברים מצד העיבור ונמכרה ביותר ומתוך כך שמין אותה כמה היתה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה נפחתה מאותו שבח כשילדה ואף על פי שאותו עילוי כבר היה עתיד לילד אף על פי כן שמין אותו לאותו זמן הראוי לעמוד ואין זה נקרא נזק. וגדולי המפרשים פירשו שאף הולדות על דרך זו הם נישומין כמו שאמרו בפרה וגורסין בכאן שבח ולדות נמי שמין את האשה וכו' וכמו שהתבאר בפרה ופירשו ששתי שומות הן ששמין כן לולדות ולשבח האשה. ומכל מקום נמצאו בזה דמי ולדות ושבח ונזק וצער ושבת בושת וריפוי. ע"כ. וכבר האריכו בזה לעיל התוספות והמפרשים ז"ל.

    רבא אמר הכי קתני וכו' לרבא דאית ליה לרבן שמעון בן גמליאל שבח ולדות אלא שנותן חלק לאשה פירושא דמתניתין הכי צריך לפרש אם כן כמו שאתם אומרים כי השבח והדמים אחד הם ואין אתם מחלקים בהם מעתה לפי שדמי הולדות שלו גם שבח הולדות שלו ואין לאשה בשבח ולדות כלום ואינו כן אלא שמין את הולדות ונותן לבעל אבל שבח ולדות חולקין. הראב"ד ז"ל. הא דתניא רבי אליעזר בן יעקב אינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון מסתברא דהילכתא כוותיה חדא דהא רב פפא דאיצטריך לפרושי לא תימא כנגד בית הריון אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא לאפוקי יד ורגל. ותו דקיימא לן משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי ואף על גב דלא ידעינן לרבנן הא מנא להו אפשר דגמרא גמירי לה דהא רבי אליעזר בן יעקב נמי לא נקט קרא כלל. הרא"ה ז"ל.

    לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר לפירוש ריב"א דלעיל בפרק ארבעה וחמשה דיבור המתחיל היתה שפחה ונשתחררה וכו' לא קאי אלא אגיורת ולא אשפחה כדפרישנא לעיל. ואם תאמר ולפי פירושו לוקמה נמי לההיא דגיורת דנתעברה בגיות ונתגיירה ואפילו בחיי הבעל דומיא דשפחה. וי"ל דמדקתני או גיורת ולא קתני היתה גויה ונתגיירה כדקתני היתה שפחה שמע מינה דמיירי שבשעת העיבור היתה גיורת כבר. תלמיד הר"פ ז"ל.

    ליתיה לבעל וכו' ואפילו הכי אין הבעל נותן ליורשיו דיורש כרעא דאבוה. והלכתא כרב חסדא דהא מייתינן מתניתא דלרבה לא אפשר דלא תהוי שמעתיה כתנאי. ולרב חסדא אפשר לתרוצי דאתיא שמעתיה לכולי עלמא והוא הדין לשבח ולדות ושבח ולדות חד דינא אית להו לרבנן דקיימא לן כוותייהו. הרא"ה ז"ל. וכן פסק הרא"ש ז"ל עיין בפסקיו. והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל הא דאמרינן בגיורת שהוא פטור דוקא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר שמאחר שחבל בה בחיי הגר זכה הגר בהם וכשמת זכה בהם המחזיק הואיל ויש לגבות כתובתה מצד אחר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה היא בהם. וגדולי הדורות שלפנינו חולקים בה לפסוק כרב חסדא ולא זכתה בהם כלל אבל שבח ולדות הואיל ובחיי הבעל יש לה שייכות בהם לאחר מיתת הבעל זכתה בכולו אם נגפה לאחר מיתת הבעל. אף לזה שאמרנו שאם מת הבעל ינתנו ליורשיו פירשוה גדולי המחברים דוקא בשהוכתה בחיי הבעל אבל אחר מיתת הבעל דמי ולדות שלה. וכבר כתבנו דינין אלה בפרק שור שנגח ולא יראה לי כן לפי הסוגיא שאף האומר כן לא אמרה אלא באשת הגר. ע"כ.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 49a · Sefaria

    פני יהושע

    לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה עיין בתוספות דף מ"ג בד"ה בכוונה תליא מלתא ובמ"ש בסוגיא הנזכר באריכות:

    בתוס' בד"ה חמרתא מעברתא וכו' וי"ל דהכא לא מיעט הכתוב וכו' אבל כאן הוולדות לאדון כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א א"כ אמאי מייתי בגמרא האי מלתא דשבו לכם וכו' עכ"ל בקיצור. ונלע"ד דלק"מ דנהי דלא שייכי שפחה בהאי מיעוטא דשוורים מדמי וולדות מ"מ מהיכא תיתי לחייבו כיון דלא אשכחן בשוורים דמי וולדות ועוד דאדרבא אפילו באדם שהכה שפחה מעוברת יש לפטור מדמי וולדות כיון דלא שייכי הוולדות לבעל האשה ומכ"ש בשור לכך מייתי דחמרתא בעלמא אזיק דכתיב שבו לכם פה עם החמור וא"כ אע"ג דלא שייכי בהני קראי דדמי וולדות מ"מ חייב כמו בוולד החמור דפשיט לן שהוא חייב בין אדם בין שור שהזיק כנ"ל ברור וק"ל:

    שם בגמרא רבא אמר הכי קתני וכו' אשה למי שיולדת משבחת כו' ושבח וולדות חולקין. אע"ג שזה אינו נזכר בדברי רשב"ג וגם הת"ק לא הזכיר עדיין למי יתן המעות מ"מ א"ש דכיון דת"ק אמר משלם דמי וולדות ומפרש שבח וולדות ע"כ דמשמע ליה דשבח וולדות איתא בכלל דמי וולדות דכתיב בקרא א"כ ממילא דהוי לבעל דהא קרא כתיב בעל האשה וזיכה לו דמי וולדות וע"ז פליג רשב"ג ואמר וכי למי שהאשה יולדת וכו' וכפרש"י וכי זיכתה לו התורה וכו' אלא דמי וולדות דכתיב באורייתא היינו ששמין את הוולדות לחוד אבל שבח וולדות לא אתיא מהאי קרא אלא בכלל נזקין איתא וממילא דהוי כמו שאר נזקי האשה דחולקין א"נ כפרש"י שדמי הנפח מחמת שניהם בא ולפ"ז רבא אינו מגיה המשנה כלל כן נ"ל וק"ל:

    לעיל במשנה היתה שפחה ונשתחררה ופרש"י כלומר היתה משוחררת נשואה לגר כו' עכ"ל. והיינו לפי אוקימתא דאמוראי בגמרא אבל לעיל דף מ"ב כתבו התוס' בשם ריב"א פי' אחר ובאמת קשה אמאי לא מפרשינן המשנה כפשטה דאם נתעברה כשהיא שפחה או אשת עכומ"ז מעבד או עכומ"ז ואח"כ נשתחררה ונתגיירה והפילה פטור בעל השור לגמרי נראה משום דעבד ועכומ"ז לית להו אישות ולא קרינן בהו בעל האשה ואיהי נמי לא שייכא בגווייהו כדאיתא בגמרא לכך פטור לגמרי ונראה משום דלשון המשנה דנקט היתה שפחה משמע דאדלעיל מיניה קאי מדלא נקט הכה את השפחה ונשתחררה והיינו דאמאי דנקט אין הבעל נותן ליורשיו קאמר שאם אין לו יורשים כגון שהיתה שפחה וכו' פטור כנ"ל אבל מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה משמע דבכה"ג שכתבתי הוי מלתא דפשיטא ולא צריך למיתנייהו ולא ידענא מאי פשיטותא דהא בגמרא לעיל פריך דגרושה תפלוג בדמי וולדות וא"כ סד"א דה"נ בגיורת ומשוחררת יש לה חלק בוולדות קמ"ל דפטור ודו"ק:

    שם בגמרא אמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר וכו' וכיון דמת הגר וכו' אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגווייהו ע"כ. פירוש כיון שמת הגר זכתה איהי כדין כל הקודם בנכסי הגר אבל א"ל דהא דזכה רחמנא דמי וולדות לבעל היינו כי איתא משום שזוכה בכל נכסי אשתו כגון במציאתה ומעשה ידיה אבל אי ליתא לבעל אית לה זכיה בגווייהו דהא בהדיא מסקינן לעיל דף מ"ג גבי גרושה דהתורה זכתה לבעל אפי' בא עליה בזנות משמע דאיהי לית לה שום זכות בגוייהו וכמ"ש שם עי"ש והיינו דפריך ר"ח אטו וולדות צררי נינהו וכן משמע להדיא מלשון רש"י וק"ל:

    שם מיתיבי הכה את האשה כו' עי' מ"ש בדף מ"ב ע"ב בזה ומתוך הדברים האלו נתיישב קושית התוס' דהא דפשיטא ליה להקשות מברייתא היינו משום דנקט אין האשה נותן ליורשים ולא קאמר דירית לה בעל אע"כ דלית לה בעל ואי איירי שמת אחר החבלה מ"מ זכו יורשי הבעל אע"כ דאיירי שחבל בה לאחר מיתת בעלה וא"כ סיפא דגיורת נמי איירי בכה"ג וקשה לרבה ומסיק דמ"מ איירי שחבל בה בחיי הגר והיינו משום דרישא דברייתא נמי לא מיתוקמא באלמנה אלא בגרושה כדמוקמינן התם להדיא ובזה נתיישב נמי מה שהקשיתי שם אמאי מוקי לה בגרושה ולא באלמנה ולפ"ז א"ש כי היכי דלא תידוק מדרישא שחבל בה כשהיא אלמנה סיפא נמי איירי לאחר מיתת הגר ותקשה לרבה כדפריך הכא לכך מוקי לה בגרושה דליכא למידק מידי דבכה"ג מודה רבה דלא זכיא איהי בגווייהו דטעמא דרבה לא שייך בגרושה ודו"ק. אחר זה עיינתי שם דרבה הוא דמוקי לה בגרושה והיינו לפי שיטתו דהכא:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 49a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' כיצד משלם דמי ולדות עיין לעיל דף מז ע"א תוספות ד"ה וכן:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 49a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף מ״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־507 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 121 מילים

      נפתחת ב״אִם כֵּן, מִשֶּׁהָאִשֶּׁה יוֹלֶדֶת מַשְׁבַּחַת! אֶלָּא שָׁמִין…״

    2. קטע 27 מילים

      נפתחת ב״הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ גִיּוֹרֶת – פָּטוּר.…״

    3. קטע 331 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ טַעְמָא דְּמִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ, הָא מִתְכַּוֵּין לָאִשָּׁה…״

    4. קטע 442 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לְךָ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הוּא…״

    5. קטע 531 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַשִּׁפְחָה,…״

    6. קטע 633 מילים

      נפתחת ב״כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. ״דְּמֵי וְלָדוֹת״?! ״שְׁבַח…״

    7. קטע 738 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם כֵּן,…״

    8. קטע 825 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: וְכִי אִשָּׁה מַשְׁבַּחַת קוֹדֶם…״

    9. קטע 924 מילים

      נפתחת ב״רָבָא אָמַר, הָכִי קָתָנֵי: וְכִי אִשָּׁה –…״

    10. קטע 1035 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן…״

    11. קטע 119 מילים

      נפתחת ב״קַשְׁיָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן…״

    12. קטע 127 מילים

      נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא; כָּאן בִּמְבַכֶּרֶת, כָּאן בְּשֶׁאֵינָהּ מְבַכֶּרֶת.…״

    13. קטע 1328 מילים

      נפתחת ב״וְרַבָּנַן דְּאָמְרִי שְׁבַח וְלָדוֹת נָמֵי לַבַּעַל –…״

    14. קטע 1446 מילים

      נפתחת ב״וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הַאי ״הָרָה״ מַאי…״

    15. קטע 1550 מילים

      נפתחת ב״הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ גִיּוֹרֶת – פָּטוּר.…״

    16. קטע 1623 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא: מָרֵי דֵּיכִי! אַטּוּ וְלָדוֹת…״

    17. קטע 1731 מילים

      נפתחת ב״מֵיתִיבִי: הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה, וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ –…״

    18. קטע 1826 מילים

      נפתחת ב״אָמְרִי: וּמִי עֲדִיפָא מִמַּתְנִיתִין – דְּאוֹקֵימְנָא שֶׁחָבַל…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    אִם כֵּן, מִשֶּׁהָאִשֶּׁה יוֹלֶדֶת מַשְׁבַּחַת! אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת כַּמָּה הֵן יָפִין, וְנוֹתֵן לַבַּעַל. וְאִם אֵין לַהּ בַּעַל – נוֹתֵן לְיוֹרְשָׁיו.

    הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ גִיּוֹרֶת – פָּטוּר.

    גְּמָ׳ טַעְמָא דְּמִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ, הָא מִתְכַּוֵּין לָאִשָּׁה – מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה – דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: שְׁווֹרִים שֶׁנִּתְכַּוְּונוּ לָאִשָּׁה – פְּטוּרִים מִדְּמֵי וְלָדוֹת?

    אָמַר לְךָ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ נִתְכַּוְּונוּ לָאִשָּׁה נָמֵי פְּטוּרִים מִדְּמֵי וְלָדוֹת; וְהָא דְּקָתָנֵי: ״שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ״ – אַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא: ״אָדָם שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ״ – דְּהָכִי כְּתִיב קְרָא, קָתָנֵי רֵישָׁא נָמֵי: ״שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּין לַחֲבֵירוֹ״.

    אָמַר רַב פָּפָּא: שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַשִּׁפְחָה, וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. מַאי טַעְמָא? חֲמָרְתָּא מְעַבַּרְתָּא בְּעָלְמָא הוּא דְּאַזֵּיק, דְּאָמַר קְרָא: ״שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר״ – עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר.

    כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. ״דְּמֵי וְלָדוֹת״?! ״שְׁבַח וְלָדוֹת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָכִי נָמֵי קָאָמַר: כֵּיצַד מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת וּשְׁבַח וְלָדוֹת – שָׁמִין אֶת הָאִשָּׁה כַּמָּה הִיא יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלָדָה, וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלָדָה.

    אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אִם כֵּן, מִשֶּׁהָאִשֶּׁה יוֹלֶדֶת מַשְׁבַּחַת! מַאי קָאָמַר? אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: וְכִי אִשָּׁה מַשְׁבַּחַת קוֹדֶם שֶׁתֵּלֵד יוֹתֵר מִלְּאַחַר שֶׁתֵּלֵד? וַהֲלֹא אִשָּׁה מַשְׁבַּחַת לְאַחַר שֶׁתֵּלֵד יוֹתֵר מִקּוֹדֶם שֶׁתֵּלֵד! אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת, וְנוֹתְנִין לַבַּעַל.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: וְכִי אִשָּׁה מַשְׁבַּחַת קוֹדֶם שֶׁתֵּלֵד יוֹתֵר מִלְּאַחַר שֶׁתֵּלֵד? וַהֲלֹא אִשָּׁה מַשְׁבַּחַת לְאַחַר שֶׁתֵּלֵד יוֹתֵר מִקּוֹדֶם שֶׁתֵּלֵד! אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת וְנוֹתְנִין לַבַּעַל.

    רָבָא אָמַר, הָכִי קָתָנֵי: וְכִי אִשָּׁה – לְמִי שֶׁיּוֹלֶדֶת מַשְׁבַּחַת, וְאֵין לְעַצְמָהּ בִּשְׁבַח וְלָדוֹת כְּלוּם? אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת וְנוֹתְנִין לַבַּעַל, וּשְׁבַח וְלָדוֹת חוֹלְקִין.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: וְכִי אִשָּׁה – לְמִי שֶׁיּוֹלֶדֶת מַשְׁבַּחַת, וְאֵין לְעַצְמָהּ בִּשְׁבַח וְלָדוֹת כְּלוּם? אֶלָּא שָׁמִין נֶזֶק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְצַעַר בִּפְנֵי עַצְמוֹ; וְשָׁמִין אֶת הַוְּלָדוֹת וְנוֹתְנִין לַבַּעַל, וּשְׁבַח וְלָדוֹת חוֹלְקִין.

    קַשְׁיָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אַדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל!

    לָא קַשְׁיָא; כָּאן בִּמְבַכֶּרֶת, כָּאן בְּשֶׁאֵינָהּ מְבַכֶּרֶת.

    וְרַבָּנַן דְּאָמְרִי שְׁבַח וְלָדוֹת נָמֵי לַבַּעַל – מַאי טַעְמָא? כְּדִתְנַן, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ״ – אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא הָרָה? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הָרָה״? לוֹמַר לָךְ: שְׁבַח הֵרָיוֹן לַבַּעַל.

    וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הַאי ״הָרָה״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁיַּכֶּנָּה כְּנֶגֶד בֵּית הַהֵרָיוֹן. אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא כְּנֶגֶד בֵּית הֵרָיוֹן מַמָּשׁ, אֶלָּא כֹּל הֵיכָא דְּסָלֵיק בֵּיהּ שִׁיחְמָא לְוָלָד. לְאַפּוֹקֵי יָד וָרֶגֶל – דְּלָא.

    הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ גִיּוֹרֶת – פָּטוּר. אָמַר רַבָּה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר, וּמֵת הַגֵּר; דְּכֵיוָן דְּחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר – זְכָה בְּהוּ גֵּר, וְכֵיוָן דְּמֵת הַגֵּר – זְכָה בְּהוּ מִן הַגֵּר. אֲבָל חָבַל בָּהּ לְאַחַר מִיתַת הַגֵּר – זָכְיָא לַהּ אִיהִי בְּגַוַּיְיהוּ, וּמִיחַיַּיב לְשַׁלּוֹמֵי לַהּ לְדִידַהּ.

    אָמַר רַב חִסְדָּא: מָרֵי דֵּיכִי! אַטּוּ וְלָדוֹת צְרָרֵי נִינְהוּ – וְזָכְיָא בְּהוּ?! אֶלָּא אִיתֵיהּ לְבַעַל – זְכָה לֵיהּ רַחֲמָנָא, לֵיתֵיהּ לְבַעַל – לָא.

    מֵיתִיבִי: הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה, וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ – נוֹתֵן נֶזֶק וָצַעַר לָאִשָּׁה, וּדְמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל. אֵין הַבַּעַל – נוֹתֵן לְיוֹרְשָׁיו, אֵין הָאִשָּׁה – נוֹתֵן לְיוֹרְשֶׁיהָ. הָיְתָה שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, אוֹ גִיּוֹרֶת – זָכָה!

    אָמְרִי: וּמִי עֲדִיפָא מִמַּתְנִיתִין – דְּאוֹקֵימְנָא שֶׁחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר, וּמֵת הַגֵּר? הָכָא נָמֵי – שֶׁחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר, וּמֵת הַגֵּר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְאַחַר מִיתַת הַגֵּר,