דף ביאור
מסכת בבא קמא דף מ״ד עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת בבא קמא דף מ״ד עמוד ב׳
מסכת בבא קמא דף מ״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 23 קטעים ממוספרים, כ־552 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
ואכתי צרורות נינהו ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש:
דקאזיל כותל:
מיניה מיניה ע"י דחיפתו וגלגולו כל שעה עד שמפילו עליו ומיהו אינו מתכוין להרוג:
חייב בכופר ופטור מן המיתה דדרשינן כופר אם כופר והיינו כוותיה דשמואל:
והנזקין שהזיק שור שלא בכוונה ולא הרג:
מכופרו דאמרינן שלא בכוונה חייב מרבויא דאם כופר:
חיוביה דשור תשלומי נזקיו מחמת הבור באין:
מחיובי' דשור קטליה:
ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Bava Kamma 44b · Sefaria
תוספות
הוה ליה פלגא ופלגא וספק נפשות להקל תימה למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מהאי טעמא דלא שמיה התראה אפילו ס"ל דספיקא לחומרא ואי אליבא דמ"ד שמיה התראה היכי פטרינן ליה מהאי טעמא הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוא ובנותר שאמר לו אל תותיר וי"ל דשאני התם דיודע בבירור דיבא לידי איסור ודאי אם יותיר או אם יכה את שניהם משום הכי שמיה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אין ידוע שיבא לידי איסור ודאי שאין יודע את מי יכה:
כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מהכא נפקא בכל דוכתי כדאיתא בפ"ק דכתובות (דף טו.) ותימה לר' שמעון קבוע מנא ליה ואין לומר הכא כדמסיק בערכין (דף ז) ובהנשרפין (סנהדרין דף עט.) דר' שמעון יליף נתינה נתינה אייתר ליה וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה קשה. מנא ליה דכל קבוע כו' ועוד כיון דפטר ר"ש אפילו בכולן ישראל עד שיאמר לפלוני אני מכוין לא שייך למדרשיה כלל וי"ל דלר' שמעון בכולן ישראל וכנעני אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע מוארב לו דכהאי גוונא כולן ישראל חייבין.:
שור שור שבעה כו' חד לגופיה ושית לאתויי:
שור האשה אצטריך לאתויי משום דאמר לעיל (בבא קמא מד ע"א) כי יגח נגיחה למיתה נגיחה לנזקין ובנזקין כתיב איש דוקא לכך אצטריך ריבוי:
Tosafot on Bava Kamma 44b · Sefaria
רשב"א
אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל הקשו בתוס' האי אליבא דמאן קא מסיק הכי אי אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבין ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוא וכנותר שאמרו אל תותיר וי"ל דשאני התם שיודע בבירור שיבא ודאי לידי איסור אם יותיר או אם יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אינו יודע שיבא לידי איסור ודאי שאינו יודע את מי יכה ונ"ל דלא שייך בכי הא התראת ספק דכל היכא דאיכא תשעה עכו"ם וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן לה וכדאמרינן אילימא תשעה עכו"ם וישראל אחד ביניהם תיפוק לי מיהא דרובא עכו"ם נינהו והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא והלכך אף כשהן מחצה על מחצה נידונין כרוב להקל משום ושפטו העדה והצילו העדה ואע"ג דאיכא נמי מחצה ישראל להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן מחצה על מחצה כרוב וכדאמר נמי בתשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם כל קבוע כמחצה על מחצה להקל ולא אמרינן להחמיר בתשעה עכו"ם וישראל ביניהם דאפילו בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מדינא דרובא נינהו כנ"ל.
כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומהכא ילפינן ליה בכל דוכתא וכדאיתא בשלהי פ"ק דכתובות.
ויש לתמוה ר' שמעון דלית ליה הך דרשא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מנא ליה. וא"ת דיליף ליה מקום עליו א"כ לא הוה שתיק גמרא מלומר דר' שמעון הך דרשא מנא ליה יליף ליה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין.
שור שור שבעה חד לגופיה ושיתא לאתויי הנך שיתא ושור האשה אצטריך לרבויי מדקאמרינן לעיל נגיחה למיתה נגיחה לניזקין ובניזקין כתיב כי יגח שור איש וכ"מ שנאמר איש איש ולא אשה והלכך הוה אמינא דוקא איש ולא שור האשה ולפיכך הוצרך לרבותו.
עד שתהא מיתה והעמדה וגמר דין כאחד מסתברא לי דכאחד דקאמר שיהיו לו בעלים קאמר ולאפוקי בשהקדישו או שהפקירו אבל מכרו לאחר חייב דר' יהודה מוהועד לבעליו יליף לה וכשמכרו והועד בבעליו איכא והיינו דקאמר נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר ולא קאמר נגח ואח"כ מכר דהוי רבותא טפי והיינו נמי דקתני עד שתהא נגיחה והעמדה בדין כאחד ולא קאמר באחד.
מכרו מכור פירש"י ז"ל מכור לרדיא כלומר דלהצילו ממיתה אינו מכור ולפי מה שכתבתי אפילו לר' יהודה כן ומשנגמר דינו דאמרינן אינו מכור אפילו לרדא קאמר דאסור הוא בהנאה משנגמר דינו.
ור"ת ז"ל פירש דלעולם אינו אסור בהנאה מחיים ומכל מקום אינו מכור אפילו לרדיא דאסור להשהותו דמצוה שלא לענות את דינו כמיתת הבעלים כך מיתת השור. ויש מי שפירש מכרו מכור ואינו מקח טעות דמצי אמר ליה היה לך לשחטו כיון שידעת שנגח.
Rashba on Bava Kamma 44b · Sefaria
מאירי
שור שהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות וראה ירק בבור והפיל עצמו לשם שנמצא היזקו מצד הירק ולא לכונת היזק פטור ממיתה וחייב בכופר:
זה שחייבנו במפיל את הכותל בחכוכו דוקא כשהוא מתגלגל עם הכותל והוא מה שאמרו דקא אזיל מיניה מיניה שאם לא כן הרי הוא כעין צרורות שאין כאן אלא כחו ואין בו לא מיתה ולא כופר ואף מטעם זה אפשר לומר שאין זו תולדה של שן לגמרי שהרי יש כאן קצת שנוי:
כשם שהמועד בלא כונה חייב בכופר כך הוא חייב בנזקים ר"ל בנזקי אדם שבנזקי ממון אין צריך לומר ולמדנו מכאן שהתם בנזקי אדם פטור אא"כ בכונה וכן כתבו רבותי נ"ע וגדולי המחברים מחייבים אף בתם:
אע"פ שביארנו בנתכון להרוג את הבהמה והרג את האדם שהוא פטור ממיתה מ"מ נתכון להרוג שור זה והרג את זה חייב ויש פוטרים אף בזו ומ"מ כיוצא בו באדם פטור שנאמר וארב לו עד שיתכוין לו וכן פטור מן התשלומין ומן הגלות כמו שיתבאר במקומו הזורק אבן לבית שיש שם ישראלים הרבה פטור הואיל ולא נתכוון לזה בפרט ואין צריך לומר אם היו שם שאר בני אדם מעובדי הגילולים שאפילו היו כלם ישראלים חוץ מאחד פטור שהרי כל קבוע כמחצה על מחצה הוא:
המשנה השמינית והכונה בה ככונת שלפניה שור האשה שור של יתומים שור האפטרופין שור המדבר שור הקדש שור הגר שמת ואין לו יורשין חייבים מיתה ר' יהודה אומר שור המדבר שור ההקדש שור גר שמת ואין לו יורשים פטורים מן המיתה מפני שאין להם בעלים אמר הר"ם חזר בתורה מלת שור בדיני נזקי שור שבע פעמים חד לגופיה והשש לרבות אלו הו' המנויין כאן והם שור האשה ושור האפטרופין וכו' ואין הלכה כר' יהודה:
אמר המאירי שור האשה אע"פ שאין דעתה מכוון כל כך לשמור את שלה שלא להזיק אם המית חייב מיתה ויש שואלים מה הוצרכה עד שפרשוה באשה שיש לה בעל ולפי מה שפרשנו אין צורך בכך וכן שור של יתומים אע"פ שאין להם אפטרופסין וכן שור האפטרופין ר"ל שור של יתומים שיש להם אפטרופין ושור המדבר והוא של הפקר ושל הקדש ושל גר שמת שאין לו יורשים ואע"פ שלא הועדו בבעלים שלא נאמרה העדה בבעלים אלא בשיש להם בעלים ומ"מ אשה ואפטרופין צריכים העדה וכלם פטורים מן הכופר חוץ מן האשה שהרי הפקר והקדש ויתומים אינם בני כפרה ורבותי מחייבין באפטרופוס ואיני מודה להם ור' יהודה פוטר שלשה האחרונים ממיתה הואיל ואין להם בעלים:
ופסקו גדולי המחברים כתנא קמא וכלם שהמיתו נסקלים ואע"פ שבפרק ראשון פסקנו במשנת נכסים המיוחדים שנגח ולבסוף הפקיר דוקא לענין תשלומין ואע"פ שהביאו עמה זו של ר' יהודה שמשמע שלדעתו היא אמורה מ"מ אנו פסקנוה לענין תשלומין והרבה פסקו כר' יהודה:
ופירשו בגמרא לדעת ר' יהודה שאפילו נגח ולבסוף הפקיר או הקדיש פטור מן המיתה ויתר על כן אמר במה שאמרו שור של הקדש שנגח שור של הדיוט פטור שאפילו לא היה הקדש בשעה שנגח אלא שאח"כ הקדישו פטור עד שתהא העדה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד ר"ל שיהא לו בעלים לאפוקי הקדיש או הפקיר הא אם מכרה לאחר חייב אף לר' יהודה וכבר בארנוה בפרק ראשון:
ועוד 10 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Bava Kamma 44b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה שור האשה איצטריך כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפרש"י משום דכתיב בלשון זכר דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה ועיין בתוס' פ"ק דף טו:
Chidushei Halachot on Bava Kamma 44b · Sefaria
מהר"ם
ד"ה קבוע כמחצה וכו' ואין לומר הכא כדמסיק בערכין וכו' דר"ש יליף נתינה נתינה וכו'. ר"ל דהא דר"ש ס"ל נתכוין לזה והרג את זה פטור ממיתה יליף ליה מדכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש ויליף מג"ש דנתינה נתינה דהוי ממון וא"כ מזה שמעינן דנתכוין לזה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון דהכי מפרשינן ליה ואם אסון יהיה פירוש באשה ונתתה נפש וגו' פי' ממון הואיל ולא נתכוונו לה וא"כ אייתר ליה וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה דאית ליה פטור ממיתה וממון כדאיתא התם פרק הנשרפין א"כ ע"כ לא נוכל לומר דיליף לה מנתינה נתינה אלא ע"כ צ"ל מוארב לו יליף ליה אם כן כל קבוע מנליה:
בא"ד וי"ל דלר"ש בכולן ישראל ועובדי כוכבים וכו' ולתירוץ זה אינו מתורץ אלא הקושיא השניה של התוס' שהקשו דלר"ש לא שייך למדרשיה כלל אבל הקושיא הראשונה דלתנא דבי חזקיה מנליה אינו מתורץ בזה וק"ל:
Maharam on Bava Kamma 44b · Sefaria
שיטה מקובצת
צרורות נינהו ובצרורות ליכא כופר דלא חייב רחמנא כופר אלא בגופו אבל בכחו לא. הרא"ה ז"ל.
תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב קשה כיון דתניא כוותיה דשמואל פשיטא דהויא תיובתיה דרב. ומיהו אשכחן כהאי גוונא בבתרא פרק חזקת מתיב רבא לסיועי רבה. ואומר שם רשב"ם ז"ל דבלשון הזה אמרה רבא בבית המדרש תניא כוותיה דרבה ותיובתא לאביי וכו'. ע"כ לשונו. וכן יש לומר בכאן אלא שבכאן יש לומר דלפי שיש לדחות דלא הוי כוותיה דשמואל מפני שיש לומר הא מני רבי אליעזר היא אבל רבי עקיבא פליג עליה וסבר פטור מזה ומזה ומתניתין כרבי עקיבא אתיא הוצרך לומר ותיובתא דרב לומר דעל כרחך סייעתא דשמואל ותיובתא דרב לפי שאותה ברייתא רבי עקיבא נמי היא וכמו שכתבו התוספות לעיל ולפיכך הוצרך לומר בכאן תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב. שיטה. והניזקין שלא בכוונה רבי יהודה מחייב בנזקי שור קאמר ומאי שלא בכוונה שנתכוון להזיק לזה והזיק לזה אבל שן ורגל אף על פי שאין כוונתן להזיק אבל מתכוון הוא לדריסה ולאכילה. הראב"ד ז"ל.
וכן פירש הרא"ה ז"ל וז"ל והניזקין שלא בכוונה פירוש נזקי קרן שנתכוון להזיק לזה והזיק לזה רבי יהודה מחייב וכו'. ע"כ. רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר רבי שמעון לטעמיה דסבר דבר שאינו מתכוון פטור ורבי יהודה מחייב ואף על גב דקיימא לן כרבי שמעון לענין פיטורי שבת יש מי שאומר בהא הלכתא כרבי יהודה דהא רבי שמעון ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ויש אומרים כיון דאמרו רבנן הלכה כרבי יהודה בעירוב מכלל דלית הילכתא כוותיה במקומות אחרים. רבינו חננאל זלה"ה. והרא"ה ז"ל כן פסק וז"ל רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר וקיימא לן רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי שמעון.
יליף מקטלא ואם תאמר לפירוש רבינו תם דשמעתין דפטר שן ורגל ממיתה אף בכוונת דריסה על האדם כיון שלא נתכוון אם כן יפטרו שן ורגל מנזקין לגמרי גם בכוונה כיון שלא נתכוון להזיק. וי"ל הא על כרחך גלי קרא דשן ורגל מחייבי אניזקין וליכא לאוקמה הא דחייבינהו קרא בכוונה להזיק דאם כן היינו קרן. אך מכל מקום קשה דהואיל וכן היכי יליף רבי שמעון ניזקין מקטלא לענין כוונה הא קמן דבשן ורנל חייב הכתוב ניזקין שלא בכוונה להזיק אף על גב דליכא קטלא ושמע מינה דבקרן מחייב. מיהו יש לומר דילפינן נזיקין מקטלא ושלא בכוונה דקרן כיון דפטור מקטלא פטור נמי מנזיקין דאין להקשות משן ורגל דשן ורגל לא שייך בהו קטלא כלל בשום ענין אבל קרן דשייך ביה קטלא היכא דליכא קטלא וליכא נזיקין על זה אנו דנין כיון דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואפילו הכי משלמין שן ורגל כופר. תלמידי הר"פ ז"ל. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כשם שהמועד בלא כוונה חייב בכופר כך הוא חייב בנזקים רצה לומר בנזקי אדם שבנזקי ממון אין צריך לומר ולמדנו מכאן שהתם בנזקי אדם פטור אלא אם כן בכוונה. וכן כתבו רבותי נשמתם עדן וגדולי המחברים מחייבין אף בתם. ע"כ.
מאי טעמא דרבי שמעון אמר קרא השור יסקל וגם בעליו וכו' וקצת קשה דהך טעמא שייך נמי לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון ואמרי דנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ואם כן אמאי נקט ליה כדרבי שמעון טפי מדרבנן והוה ליה למימר מאי טעמא אמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור למר כדאית ליה בבעלים ולמר כדאית ליה. שיטה.
הוה ליה פלגא ופלגא כתוב בתוספות ואי אליבא דמאן דאמר שמיה התראה פירוש דנחשב כאלו אמר אפילו אם הוא ישראל אינו נמנע אם כן ספק נפשות ולא יועיל. עוד כתוב בתוספות אבל הכא כשזורק אבן לעו"ג היינו משום ספק נפשות להקל נחשב כאילו אינו יודע דאי ספיקא לחומרא חשוב כאלו יודע שיזרוק לישראל. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.
אי נמי פלגא ופלגא הקשו בתוספות למאן דאמר התראת ספק וכו'. ונראה לי דלא שייך הכא התראת ספק דכל היכא דאיכא תשעה גויים וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן לה וכדאמרינן אילימא תשעה גויים וישראל אחד וכו' ת"ל דרובא גויים נינהו. והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראלים וגוי אחד היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא מוארב לו והילכך אף כשהוא מחצה על מחצה נדונין כרוב להקל משום ושפטו העדה וגו' ואף על גב דאיכא נמי מחצה ישראל להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן מחצה על מחצה כרוב כדאמרינן נמי בתשעה ישראלים וגוי אחד ביניהם כל קבוע וכו' להקל ולא להחמיר בתשעה גויים ואחד ישראל דאפילו בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מדינא דרובא נינהו. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
כל קבוע כמחצה וכו' הקשו בתוספות לרבי שמעון קבוע מנא ליה. וכתב הרשב"א ז"ל דאין לומר דיליף לה מוקם עליו דאם כן לא הוה שתיק תלמודא מלומר רבי שמעון הך דרשא מנא ליה יליף לה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין. ע"כ. והר"ר ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו תימא לרבי שמעון מנא ליה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וי"ל דעיקר דרשא דדריש עד שיתכוון לאו מוארב לו נפקא אלא מדכתיב ונתת נפש תחת נפש ודריש נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה ונתן בפלילים מה להלן ממון אף כאן ממון וסתם נתכוון להרוג זה והרג את זה הוא. והא דמייתי הכא וארב לו מפני שהדרשא פשוטה. אמנם לתנא דבי חזקיה דלא יליף נתינה נתינה דהא פטרינן ליה אף מומחין גם כן יליף פיטורי בנתכוון להרוג את זה והרג את זה מוארב לו ואם כן כל קבוע כמחצה על מחצה מנא ליה. ואומר ר"י דבין רבי שמעון בין תנא דבי חזקיה דרשי ליה מוקם עליו. ע"כ.
ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.
Shita Mekubetzet on Bava Kamma 44b · Sefaria
פני יהושע
בתוספות בד"ה כל קבוע וכו' וא"ל דר"ש יליף נתינה נתינה וכו' פי' דמג"ש דנתינ' יליף דהא דכתיב ונתת נפש תחת נפש היינו ממון כגון שנתכוין להרוג זה והרג זה וא"כ מוכח דבכה"ג פטור ממיתה ואייתר ליה וארב לו ע"ז מקשו התוס' דלתדב"ח מנא לי' דהא תדב"ח סובר דבכה"ג פטור אפילו מממון דלא חלקת וא"כ מנ"ל דפטור ממיתה בכה"ג כיון דבע"כ קרא דונתת לא איירי מזה אע"כ יליף מוארב לו דפטור ממיתה וממילא פוטר נמי מממון דלא חלקת וא"כ קשה לדידיה כל קבוע מנ"ל וק"ל:
בא"ד וי"ל דלר"ש וכו' עכ"ל אבל הקושיא לתדב"ח נשאר בתימא ומה שיש לדקדק בזה יתבאר במס' סנהדרין בעז"ה:
בגמרא שור שור שבעה וכו' שור המדבר שור הגר שמת ואין לו יורשים וכו'. ואע"ג דשור הגר שמת וא"ל יורשין היינו שור מדבר כדאיתא בסמוך וא"כ אייתר ליה חד קרא יש לומר דאי לאו קרא יתירא הוי מוקמינן קרא דוקא לנגח ולבסוף הפקיר ובכה"ג צ"ל גבי שור היתומים ושור אפוטרופסים וק"ל:
Penei Yehoshua on Bava Kamma 44b · Sefaria
גליון הש"ס
גמ' דקאזיל מיניה מיניה לעיל יח ע"א:
מתני' פטורין מן המיתה עיין תשובת הרשב"א סי' קי"ד:
Gilyon HaShas on Bava Kamma 44b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף מ״ד, עמוד ב׳, בהיקף של כ־552 מילים ב־23 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 23 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 112 מילים
נפתחת ב״וְאַכַּתִּי צְרוֹרוֹת נִינְהוּ! אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ…״
- קטע 225 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – וּתְיוּבְתָּא דְּרַב: יֵשׁ…״
- קטע 330 מילים
נפתחת ב״הָא כֵּיצַד? מוּעָד בְּכַוָּונָה – חַיָּיב בְּמִיתָה…״
- קטע 410 מילים
נפתחת ב״וְהַנְּזָקִין שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב,…״
- קטע 519 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? יָלֵיף מִכּוֹפְרוֹ; מָה…״
- קטע 617 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי שִׁמְעוֹן יָלֵיף מִקְּטָלֵיהּ דְּשׁוֹר, מָה קְטָלֵיהּ…״
- קטע 712 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, נֵילַף מִקְּטָלֵיהּ! דָּנִין תַּשְׁלוּמִין…״
- קטע 815 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי, נֵילַף מִכּוֹפְרוֹ! דָּנִין חִיּוּבֵיהּ…״
- קטע 938 מילים
נפתחת ב״נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם…״
- קטע 1030 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דְּאָמַר קְרָא: ״הַשּׁוֹר…״
- קטע 1113 מילים
נפתחת ב״וּבְעָלִים גּוּפַיְיהוּ מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְאָרַב לוֹ…״
- קטע 1215 מילים
נפתחת ב״וְרַבָּנַן, הַאי ״וְאָרַב לוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ?…״
- קטע 1323 מילים
נפתחת ב״הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְאֶחָד…״
- קטע 1431 מילים
נפתחת ב״לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה יִשְׂרְאֵלִים וְאֶחָד גּוֹי.…״
- קטע 1540 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ שׁוֹר הָאִשָּׁה, וְשׁוֹר הַיְּתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס,…״
- קטע 1645 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״שׁוֹר״ ״שׁוֹר״ שִׁבְעָה –…״
- קטע 1714 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב הוּנָא: פּוֹטֵר הָיָה רַבִּי יְהוּדָה…״
- קטע 1851 מילים
נפתחת ב״מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי תַּרְתֵּי – שׁוֹר הַמִּדְבָּר, וְשׁוֹר…״
- קטע 1931 מילים
נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, יָתֵר עַל כֵּן אָמַר…״
- קטע 2021 מילים
נפתחת ב״וּגְמַר דִּין לָא בָּעֵינַן? וְהָא ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל״…״
- קטע 2128 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לִיסָּקֵל, וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו…״
- קטע 2221 מילים
נפתחת ב״מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וּלְשׁוֹאֵל לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וּלְשׂוֹכֵר…״
- קטע 2311 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר שֶׁהֵמִית; עַד שֶׁלֹּא…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי ינאי [רבה] · דור רביעי לתנאים
רבי ורבי חייא הגדול היו רבותיו.
מקור: מסכת בבא קמא דף מ״ד עמוד ב׳ · קטע 12 — “…לֵיהּ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: פְּרָט לַזּוֹרֵק אֶבֶן לְגוֹ.”
לשון המקור
וְאַכַּתִּי צְרוֹרוֹת נִינְהוּ! אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: דְּקָאָזֵיל מִינֵּיהּ מִינֵּיהּ.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – וּתְיוּבְתָּא דְּרַב: יֵשׁ חַיָּיב בְּמִיתָה וּבְכוֹפֶר, וְיֵשׁ חַיָּיב בְּכוֹפֶר וּפָטוּר מִמִּיתָה, וְיֵשׁ חַיָּיב בְּמִיתָה וּפָטוּר מִן הַכּוֹפֶר, וְיֵשׁ פָּטוּר מִזֶּה וּמִזֶּה.
הָא כֵּיצַד? מוּעָד בְּכַוָּונָה – חַיָּיב בְּמִיתָה וּבְכוֹפֶר. מוּעָד שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה – חַיָּיב בְּכוֹפֶר וּפָטוּר מִמִּיתָה. תָּם בְּכַוָּונָה – חַיָּיב בְּמִיתָה וּפָטוּר מִכּוֹפֶר. תָּם שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה – פָּטוּר מִזֶּה וּמִזֶּה.
וְהַנְּזָקִין שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה – רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? יָלֵיף מִכּוֹפְרוֹ; מָה כּוֹפְרוֹ – שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה חַיָּיב, אַף הַנְּזָקִין נָמֵי – שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה חַיָּיב.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן יָלֵיף מִקְּטָלֵיהּ דְּשׁוֹר, מָה קְטָלֵיהּ – שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה פָּטוּר, אַף נְזָקִין – שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה פָּטוּר.
וְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, נֵילַף מִקְּטָלֵיהּ! דָּנִין תַּשְׁלוּמִין מִתַּשְׁלוּמִין, וְאֵין דָּנִין תַּשְׁלוּמִין מִמִּיתָה.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי, נֵילַף מִכּוֹפְרוֹ! דָּנִין חִיּוּבֵיהּ דְּשׁוֹר מֵחִיּוּבֵיהּ דְּשׁוֹר, לְאַפּוֹקֵי כּוֹפֶר דְּחִיּוּבֵיהּ דִּבְעָלִים הוּא.
נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם [וְכוּ׳] – פָּטוּר. הָא נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת זֶה, וְהָרַג אֶת זֶה – חַיָּיב, מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ נִתְכַּוֵּין לַהֲרוֹג אֶת זֶה, וְהָרַג אֶת זֶה – פָּטוּר.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דְּאָמַר קְרָא: ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת״ – כְּמִיתַת בְּעָלִים, כָּךְ מִיתַת הַשּׁוֹר; מָה בְּעָלִים – עַד דְּמִיכַּוֵּין לֵיהּ, אַף שׁוֹר נָמֵי – עַד דְּמִיכַּוֵּין לֵיהּ.
וּבְעָלִים גּוּפַיְיהוּ מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו״ – עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין לוֹ.
וְרַבָּנַן, הַאי ״וְאָרַב לוֹ״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: פְּרָט לַזּוֹרֵק אֶבֶן לְגוֹ.
הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה גּוֹיִם וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶם – תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּרוּבָּא גּוֹיִם נִינְהוּ; אִי נָמֵי פַּלְגָא וּפַלְגָא – סְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל!
לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא תִּשְׁעָה יִשְׂרְאֵלִים וְאֶחָד גּוֹי. דְּאַף עַל גַּב דְּרוּבָּא יִשְׂרְאֵלִים נִינְהוּ; כֵּיוָן דְּאִיכָּא חֲדא גּוֹי בֵּינַיְיהוּ – הָוֵי לֵיהּ קָבוּעַ, וְכׇל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמֵי, וְסָפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל.
מַתְנִי׳ שׁוֹר הָאִשָּׁה, וְשׁוֹר הַיְּתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין – הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּיבִין מִיתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת – פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״שׁוֹר״ ״שׁוֹר״ שִׁבְעָה – לְהָבִיא שׁוֹר הָאִשָּׁה, שׁוֹר הַיְּתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין – פְּטוּרִין מִן הַמִּיתָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים.
אָמַר רַב הוּנָא: פּוֹטֵר הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אֲפִילּוּ נָגַח וּלְבַסּוֹף הִקְדִּישׁ, נָגַח וּלְבַסּוֹף הִפְקִיר.
מִמַּאי? מִדְּקָתָנֵי תַּרְתֵּי – שׁוֹר הַמִּדְבָּר, וְשׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין. שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת מַאי נִיהוּ? דְּכֵיוָן דְּאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין – הֲוָה לֵיהּ שׁוֹר הֶפְקֵר; הַיְינוּ שׁוֹר הַמִּדְבָּר, הַיְינוּ שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁין! אֶלָּא לָאו הָא קָמַשְׁמַע לַן – דַּאֲפִילּוּ נָגַח וּלְבַסּוֹף הִקְדִּישׁ, נָגַח וּלְבַסּוֹף הִפְקִיר? שְׁמַע מִינַּהּ.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֲפִילּוּ נָגַח וּלְבַסּוֹף הִקְדִּישׁ, נָגַח וּלְבַסּוֹף הִפְקִיר – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהוּעַד בִּבְעָלָיו״ – ״וְהֵמִית וְגוֹ׳״, עַד שֶׁתְּהֵא מִיתָה וְהַעֲמָדָה בַּדִּין שָׁוִין כְּאֶחָד.
וּגְמַר דִּין לָא בָּעֵינַן? וְהָא ״הַשּׁוֹר יִסָּקֵל״ גְּמַר דִּין הוּא! אֶלָּא אֵימָא: עַד שֶׁתְּהֵא מִיתָה, וְהַעֲמָדָה בַּדִּין, וּגְמַר דִּין שָׁוִין כְּאֶחָד.
מַתְנִי׳ שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לִיסָּקֵל, וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו – אֵינוֹ מוּקְדָּשׁ. שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ אָסוּר. וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ הִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו – מוּקְדָּשׁ. וְאִם שְׁחָטוֹ – בְּשָׂרוֹ מוּתָּר.
מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וּלְשׁוֹאֵל לְנוֹשֵׂא שָׂכָר וּלְשׂוֹכֵר – נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים; מוּעָד – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְתָם – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹר שֶׁהֵמִית; עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ – מְכָרוֹ