מסכת בבא קמא דף כ״ה עמוד א׳פרק 2 כיצד הרגל

לֹא אָדוּן קֶרֶן מִקֶּרֶן, אֲנִי אָדוּן קֶרֶן מֵרֶגֶל – וּמָה בְּמָקוֹם שֶׁהֵקֵל עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֶחְמִיר בַּקֶּרֶן; מָקוֹם שֶׁהֶחְמִיר עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל, בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק – אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּחְמִיר בַּקֶּרֶן?

אָמְרוּ לוֹ: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין – לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן. מָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – חֲצִי נֶזֶק, אַף בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק – חֲצִי נֶזֶק.

גְּמָ׳ וְרַבִּי טַרְפוֹן לֵית לֵיהּ דַּיּוֹ?! וְהָא דַּיּוֹ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא! דְּתַנְיָא: מִדִּין קַל וְחוֹמֶר – כֵּיצַד? ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים?!״ – קַל וְחוֹמֶר לַשְּׁכִינָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם! אֶלָּא דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן.

כִּי לֵית לֵיהּ דַּיּוֹ – הֵיכָא דְּמִפְּרִיךְ קַל וָחוֹמֶר; הֵיכָא דְּלָא מִפְּרִיךְ קַל וָחוֹמֶר – אִית לֵיהּ דַּיּוֹ. הָתָם – שִׁבְעָה דִּשְׁכִינָה לָא כְּתִיבִי; אֲתָא קַל וָחוֹמֶר אַיְיתִי אַרְבֵּסַר, אֲתָא דַּיּוֹ אַפֵּיק שִׁבְעָה, וְאוֹקֵי שִׁבְעָה.

אֲבָל הָכָא – חֲצִי נֶזֶק כְּתִיב; וַאֲתָא קַל וָחוֹמֶר וְאַיְיתִי חֲצִי נֶזֶק אַחֲרִינָא, וְנַעֲשָׂה נֶזֶק שָׁלֵם; אִי דָּרְשַׁתְּ דַּיּוֹ – אִפְּרִיךְ לֵיהּ קַל וָחוֹמֶר!

וְרַבָּנַן, שִׁבְעָה דִשְׁכִינָה כְּתִיבִי – ״תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים״.

וְרַבִּי טַרְפוֹן, הָהוּא ״תִּסָּגֵר״ – דְּדָרְשִׁינַן דַּיּוֹ הוּא.

וְרַבָּנַן, כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא – ״וַתִּסָּגֵר מִרְיָם״. וְרַבִּי טַרְפוֹן, הָהוּא – דַּאֲפִילּוּ בְּעָלְמָא דָּרְשִׁינַן דַּיּוֹ, וְלֹא תֹּאמַר: הָכָא – מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, אֲבָל בְּעָלְמָא לָא; קָא מַשְׁמַע לַן.

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְהָא הַאי תַּנָּא, דְּלָא דָּרֵישׁ דַּיּוֹ, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מִפְּרִיךְ קַל וָחוֹמֶר! דְּתַנְיָא: קֶרִי בְּזָב מִנַּיִין? וְדִין הוּא, מָה טָהוֹר בְּטָהוֹר – טָמֵא בְּטָמֵא; טָמֵא בְּטָהוֹר – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָמֵא בְּטָמֵא?

וְקָא מַיְיתֵי לַהּ בֵּין לְמַגָּע בֵּין לְמַשָּׂא. וְאַמַּאי? נֵימָא: אַהֲנִי קַל וָחוֹמֶר לְמַגָּע, אַהֲנִי דַּיּוֹ לְאַפּוֹקֵי מַשָּׂא!

וְכִי תֵּימָא: לְמַגָּע לָא אִצְטְרִיךְ קַל וָחוֹמֶר, דְּלָא גָּרַע מִגַּבְרָא טָהוֹר; אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״מִקְּרֵה לָיְלָה״ כְּתִיב – מִי שֶׁקִּרְיוֹ גּוֹרֵם לוֹ; יָצָא זֶה, שֶׁאֵין קִרְיוֹ גּוֹרֵם לוֹ – אֶלָּא דָּבָר אַחֵר גָּרַם לוֹ; קָא מַשְׁמַע לַן.

מִידֵּי ״וְלֹא דָּבָר אַחֵר״ כְּתִיב?!

וּמַאן תַּנָּא דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל זָב מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא? לָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְלָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דִּתְנַן: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל זָב מְטַמְּאָה בְּמַגָּע, וְאֵין מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אַף מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּלֹא צִחְצוּחֵי זִיבָה.

עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָתָם – אֶלָּא שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּלֹא צִחְצוּחֵי זִיבָה, הָא לָאו הָכִי – לָא! אֶלָּא הַאי תַּנָּא הוּא – דִּתְנַן: לְמַעְלָה מֵהֶן