מסכת פסחים דף ס״ב עמוד א׳

בהאי קרא פליגי וכשיתכפרו בו ערלים דקאמר שאין מנויין עליו קאמר ומשום מחשבת שלא למנוייו קאמרי אבל במנויין עליו ושחטו למולים שהן נמי מנויין לזרוק דמו למנוייו ערלים שבהם לבדם דהויא כולה זריקה לערלים מנוייו דכולי עלמא פסול ובערלים שאינן מנויין ומשום מחשבת שלא למנוייו פליגי ובהאי קרא דשלא למנוייו בזריקה מהכא נפיק בכל הקרבנות לכפר עליו היינו זריקה עליו ולא על הזורק לשם חבירו:

רבה סבר חבירו דפסול משום שינוי בעלים דומיא דידיה בעינן מה הוא דבר כפרה כו':

מתקן נפשיה מל את עצמו:

הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה לא לקי ואע"ג דאיהו השתא לא סעד ליה ולא צריך למידי:

אלא דרב חסדא קשיא השתא היכא דלא מחוסר מעשה כגון זימון אורחים דלאו מעשה הוא לית ליה הואיל הכא גבי ערל דמחוסר מעשה אית ליה הואיל:

לקולא לפוטרו ממלקות:

לחומרא לפסול בפסחים:

בטומאת גברי שנמנו עליו טמאים וטהורים וכדפרישית לעיל:

האי מחוסר מעשה כו' הקשה ריב"א דבפ' אלו עוברין (פסחים דף מז:) מסיק כתישה בי"ט מי שרי משמע אי הוה שרי אמרינן הואיל אע"ג דמחוסר מעשה ותירץ ר"י דהאי מעשה דמילה חשיב טפי:

כי לית ליה לקולא וכו' נראה דרב חסדא לא פסל אלא מדרבנן דמדאוריי' לא שייך לחלק בין לחומרא בין לקולא ומדאוריי' לא אמרינן הואיל כלל אפי' לחומרא וכן מוכח בר"פ שני שעירים (יומא דס"ב:) דקאמר רבינא השתא דאמר ר"ח מחוסר הגרלה כמחוסר מעשה דמי פי' אם שחט שעיר יום הכפורים בחוץ היה פטור משום דמחוסר הגרלה אי לאו משום דחזי לשעיר חיצון שלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל פטור מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי אלמא לית ליה הואיל אפילו לחומרא ואין להקשות אי מדרבנן היאך יתחייב פסח אחר הא קמייתי חולין לעזרה לא היא כיון דלא יזרוק הדם אינו יוצא ומותר לצאת באחר וכן מוכח בכיצד צולין דאמר רב לא זרק את הדם חייב לעשות פסח אחר כו' (תימה דהשתא לרב אשי דמחשבת ערלים המנויין לכ"ע פסל אף בזריקה וכשאינם מנויין איכא מאן דמכשר וסברא משמע איפכא דהשתא כשאינה מנויין לא פסלה כ"ש במנויין):

מאי שנא טומאה דפשיטא ליה ומאי שנא ערלה דמספקא ליה תימה לרשב"א דלמא טומאה פשיטא ליה משום דילפינן טומאת גברי מטומאת בשר וכי תימא דמשמע ליה דאי פשיטא לן בטומאת גברי דלא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה הוא הדין בערלה משום דמחד קרא דלפי אכלו נפקי ותו לא הוה שייך למילף מזמן מכל מקום מאי קאמר דנין דבר שלא הותר מכללו כו' הא ע"כ איכא למילף טפי טומאת גברי מטומאת בשר דהוי טומאה מטומאה ודמי ליה בכל צד מדנילף טומאת גברי מזמן דלא דמי ליה כלל וכיון דפשיטא לן בטומאה דגברי פשיטא לן נמי בערלה כיון שיש להשוותם והיכי קבעי למילף ערלה מזמן ואומר ר"י דטומאת גברי נמי איכא למימר דנילף טפי מזמן מדנילף מטומאת בשר משום דדנין פסול מחשבה מפסול מחשבה ולא תוכיח טומאת בשר דלא הוי פסול מחשבה:

ערל משלח קרבנות וטמא משלח כו' כרבי עקיבא אתיא דמרבי ערל כי טמא בחגיגה (דף ד:) דאי לאו הכי לייתי איהו גופיה קרבנותיו וקשה לר"י בריש חגיגה (שם) טמא פטור מן הראייה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו כו' משמע דטמא אינו משלח שום קרבן דבההוא קרא גופיה כתיבי שאר קרבנות עולותיכם וזבחיכם וגו' ואומר ר"י דמכל מקום דווקא בחגיגה שתלויה בביאה קפיד קרא ואע"ג דכל הקרבנות כתיבי בקרא לא קאי אכולהו דהא מעשרות ותרומה כתיבי נמי התם ועוד קשה לר"י טמא איך משלח קרבנות והא בעי סמיכה ואפילו למאן דאמר ביאה במקצת לא שמה ביאה ליכא למימר אפשר דמעייל ידיה וסמיך דהא בפרק כל הפסולים (זבחים דף לג.) אמרינן כל הסומך ראשו ורובו מכניס מאי טעמא כל כחו בעינן ותירץ ר"י דהכא מיירי בעופות וכן משני בכל הגט (גיטין דף כח:) אי נמי בבכור ומעשר דלא בעי סמיכה כדתנן פרק שתי מדות (מנחות דף צב:) ובקרבן נשים ליכא לאוקמי משום ערל: [וע"ע תוס' יבמות קד:

ד"ה דאמר]

ומי אית ליה לרב חסדא הואיל והא איתמר האופה מיום טוב לחול רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה הואיל ואי מקלעי ליה אורחין חזי ליה כו' הנה רבה הוא דאית ליה הואיל אבל רב חסדא לית ליה הואיל כו' פי' מחוסר מעשה מילה ופרקי' כי לית ליה לרב חסדא הואיל להקל אבל לחומרא אית ליה:

ומתמהי' מאי שנא האי תנא דאי איכא מקצת מבני חבורה טמאין ומקצתן טהורין דפשיטא ליה דלא פסלי הטמאין לטהורין אבל אוכלין הטהורין ולא חיישינן לטומאה ואי איכא מקצת מבני חבורה ערלים ומקצתן מולין דמספקא ואמר ליה רבינא בטומאת בשר היא דאמר כגון שנטמא מקצת אבריו של זבח שהטמאין נשרפין והטהורין נאכלין ולא פסלי הטמאין לטהורין: ומי מצית לאוקמה בטומאת בשר והא תאני סיפא דנין דבר שאינו נוהג בכל הזבחים היינו ערלה מדבר שאינו נוהג בכל הזבחים הטומאה ואי בטומאת בשר אמאי אינה נוהגת בכל הזבחים מי משכחת בשר זבח טמא שהותר אלא בטומאת גברי ומאי אינה נוהגת בכל הזבחים דערל וטמא משלחין קרבנותיהן וקרבין דלא גרעי מנכרי ותנן בשקלים נכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח עמהן נסכין קרבין משלו כו' ותנן נמי בגטין השולח חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים כו'. ותנינן בתורת כהנים ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' יכול השוחט לערלים ולטמאים יהא בלא ירצה ת"ל המקריב אותו בלא ירצה ואין השוחט לערלי' ולטמאין בלא ירצה מכאן שהערל והטמא משלחין קרבנותיהן דכהנים אכלו להו וראויין הן (ואפי') [אבל] בפסח לא ערל ולא טמא אין משלחין פסחיהן דהא איש לפי אכלו תכוסו כתיב והני לאו בני אכילה נינהו ואמר רבינא שם טומאה פריך ולעולם רישא בטומאת בשר סיפא בטומאת גברי איבעית אימא רישא וסיפא בטומאת בשר ומאי אינה נוהגת בכל הזבחים [דבכל הזבחים] בין נטמא חלב ובשר קיים ובין נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם כדבעינן למימר קמן ואלו פסח נטמא חלב כו' ודברים פשוטין הן והאי דפריך ואל תוכיח טומאה שהותרה מכללה בפסח שבא בטומאה פריך דתנן פסח הבא בטומאה נאכל בטומאה שלא בא בתחלתו אלא לאכילה:

כבר ביארנו למעלה לדעתנו ששנוי בעלים פוסל בכל ארבע עבודות ר"ל הן ששנה בשעת שחיטה או בשעת קבלה או בשעת הולכה או בשעת זריקה ולדעת זה מה שאמרו בסוגיא זו ונרצה לו לכפר עליו עליו ולא על חברו כלומר ודוקא בכפרה שהיא זריקת דמים הא בשאר עבודות אינה פוסלת אין הלכה כן אלא שנוי בעלים פוסל בכל ארבע עבודות אם שלא לעלות בכל הזבחים אם לפסול בפסח וחטאת ומ"מ אינו פוסל אלא כששנה לבעלים שהן בני חיוב כמוהו אבל אם שנה לשם גוי בכל הקרבנות או אף לשם ערל ישראל בפסח שאין ערל כשר בו בשום פנים הואיל ואינו מן המנויים אינו פוסל שאינו בר כפרה שאלו היה מן המנויים ושחט או זרק לערלים המנויים לבד ודאי פסול שאין כאן שנוי בעלים אלא שחיטה לערלים אבל בשאינן מנויים שהוא שנוי בעלים אינו פוסל אחר שאינו בר כפרה ואין אומרין הואיל ואי בעי מתקן נפשיה כלומר שיכול למול את עצמו אף עכשיו נקרא ראוי וכמו שאמרו באופה מיום טוב לחול שאינו לוקה מטעם הואיל ואי מקלעי ליה אורחים כמו שביארנו בפסח ראשון שבזו אינו מחוסר מעשה ואומרין בו הואיל אפי' לקולא אבל כל שהוא מחוסר מעשה אין אומרין בה הואיל אפי' לחומרא כמו שביארנו במסכת יומא בפרק שני שעירי יום הכפורים בענין שחט שעירי יום הכפורים עד שלא הגריל עליהם כמו שביארנו שם ושמא תאמר לענין ביאור האיך ראוי לומר כאן הואיל והלא אף כשימול את עצמו צריך הוא הזאה שלישי ושביעי שהרי אמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר אפשר שלא נאמרה אלא בגוי שנתגייר אבל ערל ישראל טהור ביומו:

זה שביארנו במשנתנו שמקצת טומאה אינה ככל טומאה לא סוף דבר בטומאת גברי על הדרך שביארנוה והוא שאם שחטו לשם טמאים וטהורים כשר אלא אף בטומאת בשר כן ר"ל שאם נטמא מקצת הבשר כגון המעיים שהם נצלים לבדם בתנור ואינם מחוברים לכבש לא נטמא הכל אלא שורפין אותם ושאר הבשר נאכל:

כל הזבחים הואיל ואין עיקרן לאכילה אם נטמא הבשר הואיל והחלב קיים שהוא ראוי לאכילת מזבח או שנטמא החלב והבשר קיים שהוא ראוי לאכילת אדם זורק את הדם אבל קרבן הפסח הואיל ועיקרו לאכילה הוא בא אם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם אבל כל שנטמא בשר אע"פ שהחלב קיים אינו זורק את הדם כמו שיתבאר בפרק צליה:

תוס' בד"ה כי לית ליה כו' תימא כו' וסברא משמע איפכא דהשתא כשאינן מנוין לא פסלה כו' עכ"ל ר"ל דסברא משמע איפכא דהא כיון דבלא ערלים גרע שלא למנויו מלמנויו היאך במחשבת ערלים יגרע למנויו משלא למנויו דאע"ג דגלי קרא דפסול מחשבת שלא למנויו אינו בערלים מ"מ מחשבת ערלים יפסל בשלא למנויו דלא עדיף מלמנויו דפסיל ביה מחשבת ערלים ומהרש"ל כתב על דברי התוס' שטעות הוא וא' מבעלי הגליונים הגיה כן ותימה על תמיהתם כו' עכ"ל ולא ידעתי למה כי דברי התוס' ברורים הם בלי גמגום כמו שכתבנו ודו"ק:

בד"ה מ"ש טומאה כו' ואור"י דטומאת גברי נמי א"ל דנילף טפי מזמן כו' דדנין פסול מחשבה כו' עכ"ל למאי דמסיק דסיפא נמי בטומאת בשר ק"ק לפ"ז אמאי לא קאמר הך פרכא או כלך לדרך זה דדנין ערלה פסול מחשבה מזמן שהוא פסול מחשבה ואל תוכיח טומאת בשר דלא כו' דע"כ אתינן להך פירכא מכח קושיית התוס' דנילף טומאת גברא מטומאת בשר כו' וק"ל:

בהאי קרא קמיפלגי, ונרצה לו כו', פירש"י שלא למנוייו בזריקה מהכא נפקא וכו'. ולא זכיתי להבין דהא בלאו קרא זה דשינוי בעלים פוסל בעלמא, מ"מ הי' פסול בפסח, דהא בשוחט שלא למנוייו דלית בי' משום שינוי בעלים בעלמא, מ"מ בפסח פסול, דהוי בכלל שלא לאוכלין דפסול מטעם במכסת נפשות דצריך שיהי' לשם אוכליו, ושאינן מנויין לאו אוכליו הן, וכן שוחט ע"מ לזרוק דמו לטמאים ולערלים מנויים פסול, דצריך שתהא שחיטה ע"מ לזרוק לאוכליו, וא"כ בשוחט לזרוק שלא למנויו פסול משני טעמים, א' מטעם שינוי בעלים דאתי' מקרא ונרצה לו, ב' מטעם דהוי שוחט ע"מ לזרוק שלא לאוכליו, א"כ באם האינם מנויים ערלים, נהי מדין ש"ב אין לפסול דלאו בר כפרה דכוותיה, מ"מ לפסול מכח שלא לאוכליו, והוי תרי פעמים שלא לאוכליו מצד אינם מנויים ומצד דהם ערלים, ועי' תוס', ומהרש"ל מחק דבריהם ומהרש"א קיים דבריהם דקושייתם מטעם לזרוק לערלים, כיון דאם היו מנויים פסול, מה"ת לומר כיון דהם ג"כ אינם מנויים דכשר, אבל לענ"ד בלא"ה קשה דהכא שלא למנוייו פסול מדין שלא לאוכליו, ובזה מה בכך דהם ג"כ ערלים, ואינם בר כפרה כמותו דאין בו משום ש"ב, מ"מ לפסול מדין שלא לאוכליו, וד' יאר עיני העורות והיו למאורות: