מסכת פסחים דף כ״ח עמוד ב׳

ומשעה שאסור באכילה היינו משש שעות ולמעלה דאמרן לפני זמנו בלאו והא מילתא רבי יהודה קאמר לה כדמפרש בגמרא אתאן לתנא קמא:

תמה על עצמך וכו' דאפילו בתוך המועד קאמר דמותר בהנאה וקא מתמה אהני דאסרי:

לא תאכל עליו משעת שחיטה דהיינו משש שעות ולמעלה שחמה נוטה להעריב: הכי גרסינן חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו:

מנין לפסח מצרים שלא נהגו בו איסור חמץ אלא יום אחד:

ת"ל לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים לא יאכל חמץ היום:

ואי בעית אימא סמוכין לא דריש רבי יהודה אלא במשנה תורה לחוד והכי שמעינן ליה בפרק קמא דיבמות (ד' ד.) הלכך לית ליה דרבי יוסי הגלילי:

לקובעו חובה האי שבעת ימים תאכלו מצות לאו לאקושי איסור חמץ למצות אכילת מצה אתא אלא לאקושי אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכיל' מצה חובה לדורות כל זמן שהוא מוזהר על החמץ ואפילו בזמן שאין פסח דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מיחייב באכילת מצה ואי לא לא:

בערב תאכלו מצות קרא יתירה הוא דהא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו:

רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום - נראה דלרבי שמעון נהי דאין עובר עליו בלאו דחמץ לפני זמנו מודה הוא דאסור באכילה משש שעות ולמעלה מדאמרינן בפ"ק (לעיל פסחים דף יד.) אין שורפין תרומה טהורה עם הטמאה משמע הא לבדה שורפין בשש ואי מותרת לאכול יאכלנה עד הלילה ועוד דקאמר משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק מכלל דלרבי שמעון אסור באכילה אע"פ שאינו אסור בהנאה דהיינו אחר שש ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק ומשמע תשביתו שלא כדרך הנאה דהיינו אכילה אבל להסיקו תחת תבשילו מותר לרבי שמעון וא"ת למה שורפין בשש לרבי שמעון יסיקנו עד הלילה מעט מעט תחת תבשילו וי"ל דגזרינן שמא יאכלנו וכן לרבי יוסי הגלילי דשרי חמץ להסיקו תחת תבשילו היינו הכל ביחד אבל מעט מעט לא שמא יאכלנו דמסתמא אית ליה אור לארבעה עשר בודקין וכו':

אם כן מה תלמוד לומר לא תאכל עליו הלשון דחוק ונראה לרשב"א דהכי פירושו והלא כבר נאמר תאכל עליו מצות וההוא עליו ע"כ אאכילת פסח קאי הכי נמי לא תאכל עליו חמץ קאי נמי אשעת אכילת פסח וקשה אמאי איצטריך קרא להכי מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי"ד דהא כולהו קראי מצרכינן לקמן אליבא דרבי שמעון:

וחד לפני זמנו וא"ת ולחזקיה מנלן איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא חד לא יאכל וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו ואור"י כיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם:

מחמת דבר אחר פי' ריב"א מחמת דבר אחר דלאו מינו דעל ידי שאור מיקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו כדמוכח בפרק כל המנחות (מנחות נב:) אלא כגון שנתחמץ על ידי שמרי יין שמייבשין השמרים בתנור כאשר עושין בארץ אשכנז ול"ד לעיסה שנילושה ביין דלית ביה כרת ויש בה לאו:

כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו בו הוא אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור - תימה גבי בן נכר שהוא מומר אמאי איצטריך קרא פשיטא שחייב לאכול מצה דהא חייב בכל מצות האמורות בתורה ואי קמשמע לן דמצי אכיל מצה אע"ג דאסור בפסח הא נמי פשיטא דאטו מצה קדושה אית בה וי"ל דאיצטריך להיכא דנשחט הפסח כשהיה מומר ועשה תשובה דאף על גב דלא אכיל בפסח דאין נאכל אלא למנויו מכל מקום חייב לאכול מצה ומרור:

ערל פי' הקונטרס שמתו אחיו מחמת מילה ולפירושו פסול נמי בתרומה דבהערל (יבמות ע. ושם) יליף תרומה מפסח בגז"ש דתושב ושכיר והא דמיבעיא לן התם (דף עא) ערל קטן מהו לסוכו שמן של תרומה ערלה שלא בזמנה פוסלת או לא יש לחלק בין שלא בזמנה דקטן שאין חייב למול כיוצא בו למתו אחיו מחמת מילה דכיוצא בו חייבין ותדע דהא טומטום אינו אוכל בתרומה בפרק הערל (יבמות עב.) אף על גב דמסברא אין חייב לקרוע הוא הדין מתו אחיו מחמת מילה דאינו אוכל אף על גב דאינו חייב למול:

איסור חמץ האמור בתורה בין לאכילה בין להנאה אין בו שום חלוק בין שנתחמץ מאליו לחמצו הוא בדבר אחר אלא שניהם שוים לשיעור אחד ולענין האיסור הן לאכילה הן להנאה הן לזמן האיסור ולכל הדברים ומה שיש לחלק ביניהם הוא שאם חמצו הוא בידים בדבר אחר או שקנאו לוקה וכל שלא חמצו אלא שנתחמץ מאליו ונשתהא ברשותו או שהניח חמץ ברשותו אינו לוקה הואיל ואין בו מעשה:

פסח מצרים לא הושוה ענינו לפסח דורות בכל הדברים שפסח מצרים הוצרך להיות מקחו מבעשור והיה טעון הגעת דם באגודת אזוב למשקוף ואל שתי המזוזות והיה טעון ליאכל בחפזון ודברים אלו כולם לא נהגו לדורות וכן איסור חמץ לא נהג בפסח מצרים אלא יום אחד ולדורות שבעה ימים ויש חולקין בזו אלא שאין לנו בה דין ודברים ומאי דהוה הוה:

טמא ומי שהיה בדרך רחוקה אע"פ שהם נדחים לפסח שני חייבים הם בראשון למצה ומרור וכן ישראל ערל אע"פ שאין שוחטין את הפסח עליו חייב הוא במצה ומרור ויש מי שפירש שאין חייבין אלא במצה ואע"פ שבסוגיא הזכיר מצה ומרור אשגר לישן הוא שהתלמוד רגיל להזכיר מרור אצל מצה ומ"מ מרור אין חיוב בו מן התורה אלא אצל הפסח וזהו שאמרו בערבי פסחים ק"כ א' מרור בזמן הזה דרבנן:

אף בן נכר והוא המשומד לעבודה זרה נאמר עליו בכאן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור ויש לחקור בה אם בשלא עשה תשובה ומתורת רשות אפי' בגוי כן ואם בשעשה תשובה ובתורת חובה היאך אתה פוטרו מפסח ופי' גדולי הדורות בשעשה תשובה ואעפ"כ נדחה מפסח ואע"פ שהערל כל שמל חייב בפסח זהו מפני שלא נדחה אלא מצד ערלתו וכיון שמל הרי הוא כישראל גמור אבל בן נכר שנתנכרו מעשיו אע"פ שעשה תשובה מאוס הוא אצל הקדשים והרי הוא ככהנים ששמשו בבית חוניו שאסורין לעבוד לעולם ואני תמה ומה בין זה לגוי שנתגייר אלא שאני מפרשה במשומד שעשה תשובה לשעתו ר"ל בערב הפסח ואמר שאע"פ שלכל המצות שמצה ומרור בכללם הרי הוא כישראל גמור לענין פסח מיהא הרי הוא כגוי שנתגייר בארבעה עשר ומל וטבל שאין שוחטין עליו מפני שהוא כפורש מן הקבר וצריך שבעה וכמו שאמרו וכי יגור אתך גר ועשה פסח יכול מיד ת"ל כחקת הפסח וכו' וי"מ אותה בשלא עשה תשובה אלא שאינו רוצה להיות משומד לענין הפסח ורוצה לעשות פסח ולאכול מצה ומרור ואמר שמניחין אותו לאכול מצה ומרור ולא לאכול אז הפסח:

בד"ה חד לפני זמנו כו' ואור"י כיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם עכ"ל יש לדקדק מדבריהם דהכא אדבריהם דלעיל שכתבו תימה לרשב"א לימא דא"ב חמץ נוקשה כו' דמרבינן ליה מכל מחמצת לא תאכלו דלחזקיה שרי בהנאה כיון דלא כתיב לא יאכל ולר' אבהו כו' ע"ש הא איכא לתרוצי כי הכא כיון דחד מהנהו קראי איסור הנאה משמע לא נחלק ביניהם דליכא למימר דא"כ להוי נמי חמץ נוקשה בכרת משום דלא נחלק ביניהם דא"כ ה"נ מהאי טעמא הכא בלפני זמנו ולאחר זמנו ליהוי בכרת וי"ל דאיכא הכא שום מיעוטא לר"י דתוך זמנו בכרת ואין לפני זמנו ולאחר זמנו בכרת וק"ל:

בתוס' ד"ה א"כ מה תלמוד לומר כו' הלשון דחוק נ"ל דר"ל דמשום הכי הלשון דחוק דהא תשובת ר"ש שהוא דברי ר"י הוא מראיית פסוק שבעת ימים ובדבריו מתרץ פסוק לא תאכל עליו וכו' לכך מתרצו התוס' שתשובת ר"ש היה ג"כ מכח עליו ודו"ק:

בתוספות בד"ה רבי שמעון אומר חמץ וכו' נראה דלרבי שמעון וכו' ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק כו' עכ"ל. ונראה דמה שהוצרכו לכל הראיות ממשנה וברייתא וכתבו גם כן בלשון ונראה ולא כתבו בפשיטות דוודאי אסור לכ"ע לאחר שש מדאורייתא מתשביתו ומאך חלק היינו משום דלכאורה מדקאמר ר"ש אינו עובר עליו בלא כלום הוי משמע אפילו עשה נמי ליכא. ועוד דהוי משמע לפני זמנו דומיא דלאחר זמנו ולאחר זמנו ודאי אף לפי המסקנא אינו אסור באכילה לר"ש אלא מדרבנן ולמאי דס"ד מעיקרא אפילו איסורא דרבנן ליכא ולפ"ז הוי משמע דלפני זמנו לר"ש נמי ליכא איסורא דאורייתא כלל דלית ליה הך דרשא דאך חלק או כסברת בעל המאור שהביא הטור סימן תמ"ג שבאכילתו הוא משביתו לכך הוצרכו התוספות לאתויי ראיה לדבריהם ממשנה וברייתא דאסור באכילה. ולפ"ז משמע להו דהאי איסורא היינו מדאורייתא מתשביתו ומאך חלק משום דלא משמע להו כלל שום סברא לומר דלפני זמנו מותר מדאורייתא ואסור מדרבנן משום דלא אשכחן כי האי גזירה בשום דוכתא לאסור יום שלפניו משום יום של אחריו וכ"ש הכא דבין יממא לליליא לא טעו אינשי כנ"ל בכוונת התוס'. מיהו לסברת בעל העיטור שהביא הטור שם דלפני זמנו אינו אלא מדרבנן אפשר דהיינו משום דבזמן הבית לכ"ע הוי אסור לשחוט את הפסח על החמץ והיה צריך לבערו קודם זמן שחיטת הפסח דהיינו לאחר שש מדאורייתא משו"ה גזרו נמי אף שלא בזמן הבית דשורפן קודם שש כנ"ל ודו"ק:

בגמרא רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמן כו' לכאורה לשון תמה על עצמך תמוה ויש ליישב לפמ"ש לעיל בפירקין בדף כ"ב בלשון התוס' בד"ה חולין שנשחטו בעזרה ליישב שם קושיית הרשב"א והיינו דלרבי יהודה אע"ג דאית ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ותו לא מצי למילף איסור הנאה בחמץ ממיעוטא דאותו ומנבילה נמי לא מצי ר"י למילף למאי דאית ליה לדברים ככתבן הוא דאתא אפ"ה אתי שפיר דלר"י חמץ אסור בהנאה מק"ו דנותר כי היכי דיליף לענין שריפה וכתבתי גם כן לעיל בדף הסמוך דהא דיליף ר"י באמת ק"ו מנותר אע"ג דחולין מקדשים לא ילפינן אלא משום דר"י ס"ל כריב"ל דהא דחמץ אסור בהנאה לא ילפינן אלא מקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה ואע"ג דבקדשים כתיב מ"מ כיון דבקדשים לא איצטריך דכתיב והנה שורף אע"כ דחמץ אסור ובאם אינו ענין וכמו שהארכתי לעיל ולפ"ז א"ש הא דקאמר ר"י הגלילי לר"י דוקא ותמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל ז' דנהי דלית לך הך דרשה דידי למידרש מלא יראה לך שלך יהא ומוקמת לה לדרשא אחריתי אפ"ה מנין לך לאוסרו בהנאה דהא מנבילה לא מצית למילף דלדידך לדברים ככתבן הוא דאתא ומיעוטא דאותו לדידך למעוטי חולין שנשחטו בעזרה הוא דאתא והך דרשא דריב"ל דיליף מוכל חטאת אשר יובא מדמה לא ס"ד דר"י הגלילי כלל דלדידיה איצטריך האי קרא וכל חטאת לגופה לפרים ושעירים הנשרפים כו' כדאיתא לקמן פרק כיצד צולין דף פ"ג ע"ש והארכתי עוד בזה דבלא"ה אפשר דלר"י לא שייך הך דרשא דריב"ל לדבריו בפרק טבול יום אלא שאין כאן מקומו להאריך ועכ"פ שפיר קאמר ר"י הגלילי לר"י תמה על עצמך דווקא:

שם אמר ליה רבי שמעון וכי אפשר כו' אם כן מאי תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו כו'. וקשיא לי דהא בלא"ה איצטריך האי הקישא לכ"ע לאשמעינן דאינו יוצא ידי חובת מצה אלא בחמשת מינים שבאין לידי חימוץ כדאיתא לקמן ודוחק לומר דרבי שמעון סובר כרבי יוחנן בן נורי לקמן ועוד דבסמוך דמקשה בגמרא שפיר קאמר ליה רבי שמעון לר"י ומשני דר"י מוקי להאי היקישא לקובעו חובה כו' ושקיל וטרי טובא בהך דרשא ואמאי לא קאמר בפשיטות דרבי יהודה מוקי האי הקישא לענין חמשת מינים תו קשיא לי דאכתי לר' שמעון האי עליו דכתיב בחמץ למה לי דבלא"ה הוי שפיר יותר הך הקישא בלא עליו ונראה לי ליישב חדא מגו חדא דמהקישא לחוד לא הוי מצי למילף היתירא ללפני זמנו כיון דהיקישא בלא"ה איצטריך למילתא אחריתי לענין חמשת מינים ואי משום דאין היקש למחצה הא איכא למימר נמי לאידך גיסא דאיתקש השבתת שאור די"ד לאכילת חמץ דשבעת ימים א"כ נימא נמי דאין היקש למחצה כי היכי דשבעת ימים עובר בלאו דאכילה ה"ה בי"ד בין לענין ביעור ובין לענין אכילה דעבר בלאו וכמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש ע"ש ועמ"ש בזה לעיל דף ה' ומש"ה איצטריך למיכתב עליו בחמץ ועליו במצה לאשמעינן מהאי הקישא נמי לענין זמן אכילת חמץ ואפשר נמי דהנך תרי עליו הוי כמו ג"ש להך מילתא כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' לכאורה נראה דהך הקישא דר"ש לא איצטריך אלא למעוטי לפני זמנו משא"כ להיתירא דלאחר זמנו לא איצטריך דמהיכא תיתי דאסור לפי זה אתי שפיר הא דקאמר בשעה שישנו בקום אכול מצה דמהאי שעתא עיקר זמן חיובא בליל ט"ו ומהאי שעתא מתחיל איסור חמץ ולא קודם לכן אלא דאכתי איכא למידק אם כן מאי קאמר ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ דהא ודאי ליתא דהא בכל שבעת ימים אינו בקום אכול מצה לבר מלילה ראשונה דהוי חובה ובאינך רשות וע"כ צריך לומר דאע"ג דאינן מצוה אלא רשות אפ"ה שייך לישנא דישנו בקום אכול מצה בכל שבעת ימים כיון דכתיב להדיא שבעת ימים תאכל עליו מצות. ועוד אפשר לומר דלר"ש בכל שבעת ימים אכילת מצה מצוה כפשטא דקרא דהא לקמן ס"פ ערבי פסחים משמע דהא דאין מצות אכילת מצה אלא בלילה ראשונה לא ידעינן אלא מרומיא דקראי כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל עליו מצות וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל עליו מצות וע"כ דרשינן מה שביעי רשות אף ששה רשות ואם כן לר"ש אפשר דלית ליה הך דרשא דדריש להאי רומיא דקראי למילתא אחריתא לענין חדש וישן כדאיתא בסיפרא פ' ראה והובא שם בילקוט ע"ש ועיין במנחות דף ס"ו בד"ה כתוב אחד אומר כו'. נמצא דלפ"ז מצינן למימר שפיר דהך הקישא דר"ש שייך נמי להיתירא דלאחר זמנו דאז אינו בקום אכול מצה כלל לכל הפירושים שכתבתי והא דאיצטריך קרא להיתירא דלאחר זמנו נראה לי משום דמסברא הו"א דאסור כיון דמסתמא ר"ש כר"ע רביה סבירא ליה כדאשכחן במנחות ולעיל בפ"ק אמרינן דלר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה מדאורייתא ובאמת לא אשכחן בכל הנך שהקפידה התורה בשריפה דוקא שיחזור להיתירא בשום זמן אלא אסורין לעולם ועוד דק"ו נמי איכא מערלה לשאר איסורין שאינן בבל יראה ובל ימצא אפ"ה אין היתר לאיסורן דפירות ערלה אסורין לעולם אף לאחר ג' שנים מכ"ש חמץ שנעבד בו עבירה ועבר ג"כ בבל יראה ובל ימצא אינו דין שאותו החמץ יהא אסור לעולם ומשו"ה איצטריך הך הקישא להתירא לאחר זמנו כנ"ל נכון בעז"ה יתברך ובזה נתיישב מה שהקשו בתוס' בד"ה א"כ מה תלמוד לומר ודוק היטב:

בתוס' בד"ה וחד לפני זמנו וא"ת ולחזקיה מנלן איסור הנאה כו' וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו עכ"ל. לע"ד נראה ליישב דלר"י קראי הכי דייקא דמסתמא קרא קמא דוכל מחמצת לא תאכלו מוקמינן לתוך זמנו דאדלעיל מיניה קאי דכתיב שבעת ימים וכתיב נמי כרת וקרא בתרא דלא תאכל עליו חמץ דכתיב בפ' ראה מסתמא נמי מוקמינן ליה אלפני זמנו דהיינו בי"ד מדכתיב לא תאכל עליו ולר"י האי עליו אשחיטת פסח קאי דבקרא דלקמן כתיב וזבחת פסח. ולפ"ז ע"כ לא יאכל חמץ דכתיב בפרשת קדש לי כל בכור אלאחר זמנו קאי וכיון דמהאי לא יאכל דרשינן מיניה איסור הנאה והיינו לאחר זמנו דהתם לא כתיב שבעת ימים ופשטא דלישנא לא יאכל נמי משמע דלא יאכל לעולם ולפ"ז שפיר ילפינן איסור הנאה לתוך זמנו ולפני זמנו בקל וחומר מלאחר זמנו ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בפירקין דחזקיה גופא דמצריך קרא לאיסור הנאה בחמץ לא איצטריך אליבא דר"י דכיון דר"י סובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה בק"ו ובבנין אב מנותר למאי דאית ליה דחמץ נמי אין היתר לאיסורו דאף לאחר זמנו אסור אם כן מהאי טעמא גופא יליף נמי איסור הנאה בחמץ בקל וחומר ובנין אב מנותר ועיקר מילתא דחזקיה ורבי אבהו לא איצטריך אלא להנך תנאי דפליגי אדר"י בין לענין שריפה ובין לענין לאחר זמנו מותר מדאוריי' והא בהא תליא כדפרישית בדוכתי טובא כנ"ל נכון ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה בלשון הגמרא בהא דמקשה מני מתניתין ודוק היטב:

בא"ד ואומר ר"י כו' לא נחלק ביניהם עכ"ל ועיין במהרש"א שכתב דאיכא שום מיעוטא לענין כרת דלפני זמנו ולאחר זמנו ויש לתמוה עליו דאישתמיטתיה קרא דכתיב להדיא ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד יום השביעי משמע דליכא כרת אלא באותו זמן בלבד:

בגמרא אמר לך האי לקובעו חובה ופרש"י דלהכי איצטריך הקישא לר"י ונראה דאף ע"ג דקי"ל אין היקש למחצה אפ"ה לא דרשינן האי הקישא נמי למידרש בשעה שישנו בקום אכול מצה להתיר לפני זמנו משום דפשטא דקרא דלא תאכל עליו משמע לר"י דהיינו דוקא בי"ד דאוזבחת פסח דלעיל מיניה קאי כדפרישית ולאחר זמנו נמי ע"כ אסור מדמייתר קרא דלא יאכל חמץ ולפ"ז נתיישב גם כן מה שהקשיתי לעיל דאמאי איצטריך הכא לאוקמי הקישא לר"י לקובעו חובה בזמן הזה ואמאי לא מוקי בפשיטות הך היקישא לענין חמשת מינים במצה ולמאי דפרישית כיון דעיקר ילפותא דר"י בלפני זמנו מעליו דחמץ אם כן אכתי עליו דמצות למה לי כיון דלא דרש ר"י בשעה שישנו ומשו"ה קאמר שפיר דהיינו לקובעו חובה בזמן הזה ונראה דכוונתם בזה דלאו מהקישא לחוד יליף לה כיון דהקישא איצטריך לחמשת מינים וליכא למימר דאכתי אין היקש למחצה הא ליתא דאדרבה מצינן למימר איפכא כפרש"י דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מחויב במצה ואי לא לא משא"כ השתא דכתיב עליו בחמץ וכתיב עליו במצה משמע דהאי הקישא לענין עליו גופא קאי מה עליו דחמץ לאו דוקא דנוהג אפילו בדליכא פסח ה"ה עליו דמצה ואפשר נמי דהאי עליו עליו הוי כמו גזירה שוה להך מילתא כדפרישית ודוק היטב שנראה לע"ד נכון מאד בעזה"י:

בתוספות בד"ה ואידך נפקא ליה כו' תימא לר"י דבפ"ק דקידושין כו' ועוד תימא לרב אחא כו' דלא ככל התנאים עכ"ל. מה שהקשה בפ"ק דקידושין ע"ש בתוספות ומה שהקשה מדרב אחא דהוי דלא ככל התנאים נראה לע"ד ליישב דלא קשה מידי דהא הך אוקימתא דהקישא לקובעו חובה לאו רבי יהודה גופא קאמר ליה אלא סתמא דתלמודא מסיק הכי אליבא דר"י והיינו דוקא לשקלא וטריא דשמעתין דטעמא דר"י באיסורא דלפני זמנו היינו משום דתלתא קראי כתיבי וכתבתי גם כן דעיקר טעמא דר"י מעליו דחמץ ומשום הכי איצטריך ליה לאוקמי נמי הקישא לענין עליו דמצה דהיינו לקובעו חובה משא"כ רב אחא ב"י דפרק ערבי פסחים אזל לטעמיה דמסיק בשמעתין בסמוך דמתניתין ר"י ויליף שאור דאכילה משאור דראיה ולפ"ז סובר רב אחא ב"י לגמרי כר"י כיון דסתם מתניתין כוותיה וסובר גם כן דטעמא דר"י באיסורא דלפני זמנו לאו משום דתלתא קראי כתיבי ולאו משום יתורא דעליו אלא דבלא"ה א"ש הא דלר"י עובר לפני זמנו בלאו דאכילה כיון דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיה ולפ"ז אפי' בלא יתורא דעליו מוקמינן קרא דעליו לי"ד:

תוס' ד"ה ר' שמעון [אב"ה עי' מ"ש לקמן במסכת מכות דף טז ע"ב]: