מסכת פסחים דף קי״ד עמוד א׳

רבי יצחק ב"ר אחא דשמעתא רבי יצחק סתם האמור באגדתא ר' יצחק בן פנחס הוא:

שמעו נא אחיי דשמעתא בן אחא:

ולבך רודף עליך מתאוה לאכול כל שעה שהורגלת:

קקולי ירקות:

אקיקלי דמתא על אשפות העיר מקום ששאר בני העיר יושבין הואיל ואין תובעין לו כלום:

מתני' מברך על היין וה"ה למקדש על הפת:

גמ' שהיין גורם לקידוש שתיאמר שאם אין לו יין או פת אינו מקדש:

מתני' הביאו לפניו ירקות:

דאמר אין משגיחים בבת קול וא"ת מאי שנא דקי"ל כבת קול דב"ה ולא קי"ל כב"ק דרבי אליעזר וי"ל דהכא ב"ה הוו רובא אלא דב"ש מחדדי טפי אבל התם דב"ק היה כנגד רבים לא קי"ל הכי ובת קול לא יצתה אלא לכבודו כדקאמרינן התם מן השמים יוכיחו וא"ת א"כ היכי קאמר רבי יהושע היא הא רבי יהושע קאי אבת קול דר"א וי"ל מדקאמר אין משגיחין בב"ק משום דלא (מן השמים) היא משמע דבכל דוכתא לית לן למיזל בתר בת קול:

הביאו לפניו פי' רשב"ם ירקות. ואין נראה מדלא קתני בהדיא הביאו לפניו חזרת כדקתני בסמוך הביאו לפניו מצה ונראה כפי' ר"ח הביאו לפניו שלחן שהרי אין מביאין השלחן עד אחר קידוש ועל השלחן מונח החזרת:

מטבל בחזרת כלומר אוכל החזרת בטיבול כמו השמש מטבל בבני מעים וכן מטבל בירקות ובקרא נמי משתעי הכי כי תקרעי בפוך עיניך (ירמיהו ד) שמנחת הפוך בעינים ופי' רשב"ם דהאי טיבול לאו בחרוסת דהא אכתי לא בא כדקתני סיפא הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ואין זה ראיה דהא קתני הכא חזרת ותניא נמי בסיפא ועוד דחזרת צריך להטביל בחרוסת משום קפא ומיהו היכא שהטיבול ראשון הוי בשאר ירקות אין צריך לטבול בחרוסת אלא או בחומץ או במים ומלח כמו שהיה נוהג ר"ת דהא אמר בגמרא דחרוסת משום קפא וליכא קפא אלא במרור וכ"ש לר"א בר צדוק דקאמר מצוה זכר לטיט דלא שייך אלא במרור לזכר דוימררו את חייהם בחומר (שמות א) ועוד דלא שייך מצוה שטיבול ראשון אינו אלא להיכירא ודלא כה"ר יוסף שעשה בסדרו ויטבול בחרוסת וכן רבינו שלמה בסידרו וה"ר שמעיה:

עד שמגיע לפרפרת הפת פרפרת קרי המרור שאוכל אחר המצה ופרפרת כלומר ממשכת המאכל כמו פרפראות לחכמה (אבות פ"ג מי"ח) שהירקות ממשיכות הלב למאכל ומדקרי למרור פרפרת הפת רמז במשנה דמצה קודמת למרור כדאמר בגמרא:

הביאו לפניו מצה לפי שעקרו השלחן לפני מי שאומר הגדה ועושה הסדר קתני הביאו לפניו מצה ועקירת שלחן היא כדי שישאל הבן ואביו עונה לו עדיין יביאו שלחן לעשות טיבול שני והבן ישאל למה אנו מטבילין שתי פעמים ומיד כשעוקרין מחזירין לפניו והמצה והמרור עליו שהרי צריך לומר בהגדה מצה זו מרור זה וכדאמר (לעיל פסחים לו. ולקמן פסחים דף קטו:) לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה:

אע"פ שאין חרוסת מצוה ואם תאמר אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה וי"ל דכיון דכל עיקר מרור לא ניתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא מקרי ביטול בכך:

מאן דאכל אליתא טשי בעליתא כלומר מי שמנהגו לקנות בשר שומן באשראי ואוכל מתחבא בעליות שלא יבוא הקצב ויאמר לו איני מניחך עד שתתן לי דמי הבשר אבל מי שמנהגו לאכול ירקות שדה יושב על השוק שבאשפה ואינו חושש שאין מי שנושה בו:

מתני' מזגו לו כוס ראשון ב"ש אומ' מברך על היום וכו' וב"ה אומ' מברך על היין ואחר כך מברך על היום:

ת"ר דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה ב"ה אומר מברך על היין ואחר כך מברך על היום שהיין גורם לקדושה שתאמר ד"א ברכת היין תדירה ברכת היום אינה תדירה תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם והלכתא כב"ה ואסיקנא דר' יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול הוא דאמר הכא הלכה כב"ה:

הביאו לפניו מטבל בחזרת פי' הביאו לפניו השלחן מטבל החזרת בחרוסת ומברך בורא פרי האדמה ומפסיק עד שמגיע לפרפרת הפת והיא עת אכילת המצה הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת:

המשנה השניה והכונה בה להתחיל בענין החלק השני בסדר הפסח שלפני המזון ואמר מזגו לו כוס ראשון בש"א מברך על היום ואח"כ מברך על היין ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום אמר הר"ם כבר קדם לך במסכת ברכות כי בית שמאי מקדימין הקדוש קודם ברכת היין ובית הלל אומרים להפך הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אע"פ שאין חרוסת מצוה ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר מצוה ובמקדש מביאין לפניו גופו של פסח הסדר שהוא אומר לך הוא כן מביאין לפניו השלחן ומקדש כאשר זכר ואוכל איזה ירק שנזדמן אחר שיטבול אותו בחרוסת ויברך עליו בורא פרי האדמה וזה שאמר מטבל בחזרת להודיעך כי בורא פרי האדמה יברך אפי' על החזרת שהוא מן המרורים לפי שהוא אוכלו במקום ירק בתחלה אבל כשאכל מצה ואחר כך חזרת מברך על אכילת מרור אם לא אכל תחלה מרור ואם אין לו אלא מרור תחלה וסוף יברך עליו תחלה בורא פרי האדמה ואח"כ על אכילת מרור ואוכלו בסוף בלא ברכה ומה שסדרו לאכל ירק על כל פנים ואח"כ מרור כדי שיהיה שנוי וישאל הבן ומטבל ענינו בכאן שמתעסק באכילת הירק והחרוסת הוא תערובת שיש בו קהוי ודמות תבן וזה זכר לטיט ואנחנו עושים אותו כך שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודחין אותן עד שירטבו ולשין הכל בחומץ ונותנין בו שבולת נרד או אזוב וכיוצא בו בלתי שחוקים ור' צדוק אומר חרוסת מצוה לדעתו שחייב אדם לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואינה הלכה:

אמר המאירי מזגו לו כוס ראשון לקדש עליו בש"א מברך על היום ר"ל ברכת אשר בחר בנו מכל עם וכו' ואח"כ מברך על היין ר"ל בורא פרי הגפן ופי' הטעם לפי שהיום גורם ליין שיבא שאלמלא כבוד קידוש לא היה יין בא קודם סעודה ועוד טעם אחר שכבר קדש היום ועדיין יין לא בא שאין אדם נכנס לסעודה כשקדש היום לאלתר עד שיתפלל ונמצא שבת קודם לביאת היין וראוי לברך על ראשון ראשון ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום חדא מפני שהיין תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ועוד שהיין גורם לקידוש שיאמר בפני עצמו ר"ל שלא בתוך התפלה שאם אין לו יין אינו מקדש על מים ושכר ואע"פ שמ"מ מקדש על הפת אף הוא במקום יין עומד וכשם שחולקי' בברכת בורא פרי הגפן ליין כך חולקין בברכת המוציא לפת ומ"מ כל שאין לו פת ויין אינו מקדש כלל אלא קידוש שבתפלה והלכה כבית הלל וכבר ביארנוה בברכות:

ובא אח"כ לבאר סדר שאחר הקידוש ולא הזכיר בה נטילת ידים ומ"מ קודם קידוש אם ידיו נקיות אינו נוטל שהרי כמה הפסקות יש בין קידוש לסעודה ואם משום יין של קידוש הרי נטילת ידים לפירות היא וגסות הרוח מתערב בו אלא אחר קדוש נוטל ידיו:

והביאו לפניו ר"ל הסל שבו סדרי עניניו מונחים ומתחיל ונוטל ירקות שכך תקנו הענין לטבל בירקות תחלה קודם המוציא כדי שיתעוררו התינוקות לחדוש זה ומה שאמר מטבל בחזרת פירושו אם אין לו שאר ירקות מטבל בחזרת הא אם יש לו שאר ירקות עיקר טבול זה בשאר ירקות הוא ופירוש המשנה הביאו לפניו הסל ולא מצא שם שאר ירקות מטבל בחזרת ואף טבול זה י"מ בו ענין טפול כלומר מיטפל בחזרת ולא טבול ממש שהרי אחריה אמר הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושבוש הוא שהרי לשני טבולים אנו צריכים וכמו שאמרו שבכל הלילות אין אנו מטבילין במרור אפי' פעם אחת ר"ל קודם סעודה הלילה הזה שתי פעמים ר"ל קודם עיקר סעודה וכן שאמרו נטל ידיו בטבול ראשון צריך ליטול בטבול שני אלא שאפשר להם לפרש על טבול זה שלא יהא בחרוסת אלא במיני טבול אחר שעיקרו אינו בחזרת אלא בשאר ירקות ומטעם זה לא הזכירו חרוסת אלא בטבול שני ומפני שהחרוסת בו מצוה לדעת ר' אלעזר בר' צדוק ואף זה לענין פסק יש חולקים שדברי ר' אלעזר בר צדוק שאמר חרוסת מצוה ושהלכה כמותו פירושו לכל הטבולים הנעשים בתוך הסדר ומשום זכר לטיט או שמא בשני שעיקרו בחזרת זכר לטיט ובראשון משום קפא ואם מפני שקשה להם לפרש מה שאמר אח"כ הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אלמא שלא בא החרוסת עד עכשיו אין זה כלום שהסל בא תחלה עם כל מה שצריך לסדר ואמר תחלה הביאו לפניו ולא גמר בלשונו מה הביאו מפני שהוא מכוין לומר שלא מצא שם ירקות ואח"כ ספר שאחר טבול חזרת בחרוסת במקום שאר ירקות הביאו לפניו ומצא שם כל צרכו:

ומה שאמרו בטבול ראשון עד שמגיע לפרפרת הפת פירושו שמטבל טבול ראשון בירקות אם יש לו ובחזרת אם אין לו ירקות ואומר שמיטפל באכילה זו ואינו אוכל עוד עד שיעשה סדרו ויגיע לאכילת מצה שהיא פרפרת הפת וקורא לה פרפרת הפת ולא פרפרת סתם כפת הבאה בכסנין ומיני לפדי מפני שבודאי פת גמור היא אלא שמתוך שעשויה רקיקין וכעין פרפראות היא קרויה פרפרת:

ואמר אח"כ שאחר טבול ראשון הביאו לפניו הסל פעם אחרת שבו מצה להמוציא ולמצה וחזרת לטבלה בחרוסת והיא היא מצות מרור שהרי מרור אחר מצה הוא וכדכתי' על מצות ומרורים ואע"פ שאינו מטבל עדיין טבול שני ולא אוכל מצה עד שיקרא את ההגדה מ"מ מביאין לפניו כדי שיקרא את ההגדה בעוד שמצה ומרור מונחים לפניו ושני תבשילין פי' בגמ' אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה:

ואמר אע"פ שאין חרוסת מצוה כלומר צריך הוא להביאו אלא שלא מתורת מצוה אלא מתורת סכנה ופרשו בגמרא משום קיפא ר"ל לחות היוצא מן החזרת שמזיק אלא שחודו של חרוסת מעבירו וי"מ בו תולעת וכמו שאמרו בתוספתא תרומות הקפא שבירקות והתולעת שבעקר ויבחושין שבחומץ מותרין סננן במסננת אסורין ומה שהתירו בראש התוספתא פירושו בשהתליע לאחר שנתלשו שאם במחובר ודאי אסורין ומה שאמרו משום קפא לא לענין איסור אלא לענין סכנה שאם לענין איסור מה ענין להתירו בשקיעתו ומה לי באיסור זה בין חי בין מת אלא לענין היזק שהחי מזיק והמת אינו מזיק:

ר' אלעזר בר' צדוק אומר מצוה מדברי סופרים ומשום זכר לטיט וכן הלכה וגדולי המחברים פי' בפירושי המשנה מצוה ושמברכין עליה ומתוך כך פסקו שאין הלכה כדבריו אלא שבחבוריהם כתבוה כדברינו:

תוס' בד"ה צריך לנהוג כו' דבלמד ממנו כו' אלא ב' דברים כו' עכ"ל ר"ל דבלא למד ממנו כי הכא א"צ לעשותו רבו ואלופו אלא שצריך לנהוג בו כבוד וק"ל:

בד"ה עד שמגיע כו' ומדקרי למרור פרפרת הפת רמז במשנה כו' עכ"ל ר"ל מדנקט ליה למרור בהאי לישנא ומהא דקתני במתני' הביאו לפניו מצה וחזרת כו' אינו רמוז כ"כ דאימא איזה שירצה יקדים אלא דא"א לומר שני שמות כא' וק"ל:

בד"ה הביאו לפניו מצה לפי שעקרו השלחן כו' ומיד כשעוקרין מחזירין כו' עכ"ל הוצרכו לזה לפי פירוש ר"ח דהביאו לפניו דרישא היינו הבאת השלחן ומסתמא המצה עליו אלא לפי שעקרו אותו כדי שישאלו כדלקמן ומיד כשעוקרין ומחזירין כו' ר"ל ולא מניחין אותו שם עקור עד אחר גאל ישראל שהרי צ"ל בהגדה מצה זו כו' וק"ל:

בד"ה אע"פ שאין חרוסת מצוה וא"ת אמאי לא אתי חרוסת דרשות כו' עכ"ל ה"ה דה"מ להקשות כן אפילו לר"א בר צדוק דאמר מצוה בחרוסת דודאי אינו אלא מצוה דרבנן ואתי דרבנן ומבטל מרור דאורייתא דר"א בר צדוק בזמן הבית היה ואפילו במרור בזמן הזה דהוה נמי מרור דרבנן כדלקמן מ"מ לר"י דחלוקין חביריו על הלל וס"ל דאורייתא מבטל דאורייתא וה"ה דרבנן מבטל דרבנן כדלקמן וק"ל:

אֱכֹל בָּצָל וְשֵׁב בַּצֵּל נראה לי בס"ד אותיות הקודמים לאותיות בצל שהם עומדים בצילם הם אותיות אכף שהם מספר מלוכה [101] כי המלמד עצמו לאכול מאכלים חשובים זה כל ימיו משועבד לטבע ומשועבד לבני אדם דלוה ואוכל! אך המסתפק באכילה של בצל זה יש לו מלוכה על הטבע והוא בן חורין דאינו חייב לבני אדם כלום וזהו שאמר אֱכֹל בָּצָל ואז שֵׁב בַּצֵּל רוצה לומר בצילם של אותיות בצל שהם מספר 'מלוכה'. או אכף לשון כפיפה כמו שאמרו (משלי טז, כו) 'אָכַף עָלָיו פִּיהוּ' דאם מלמד עצמו במאכלים חשובים אז ירבה כח התאוה בקרבו וצועק 'הב הב' אך המסתפק בדבר מועט וקל אז כח התאוה שבו כופף פיו ואינו צועק כלום.

פְּחוֹת מִמֵּיכְלָךְ וּמִמִּשְׁתָּיִךְ, וְתוֹסִיף עַל דִּירָתָךְ נראה לי בס"ד הכוונה מי שיש לו בית בנוי במדרגה תחתונה בלבד ורוצה להרחיב גבולו שיבנה מדרגה שניה שהיא עליות על גבי בתים התחתונים וכן מדרגה שלישית שהיא מגדלים על גבי העליות הנה בודאי דירת מדרגה השנית וכל שכן השלישית היא טובה מאד מן דירת הבתים שהם מדרגה התחתונה ורק יש קושי בשנית ובשלישית מצד עליית הסולם של המדרגות שיש בהם טרחא ומתישים כוחו של אדם וכמו שאמר רבי יוחנן (ע' כתובות דף ס"ב ע"א רבי יוחנן הוה קסליק בדרגא וכו רבי יוחנן הוה קסליק בדרגא הוו סמכי ליה רב אמי ורב אסי איפחתא דרגא תותיה סליק ואסקינהו אמרי ליה רבנן וכי מאחר דהכי למה ליה למיסמכיה אמר להו א"כ מה אניח לעת זקנה) שהזקין מחמת עליית המדרגות. אמנם כל הטורח הוא רק לאדם שהוא אוכל כדי שבעו אז תזיק לו עליית המדרגות שעולה בהם בכרס מלאה אבל המקיים מאמר הגמרא (גיטין ע.) 'אכול שליש כריסך ושתה שליש כריסך וישאר שליש ריקן' הנה זה לא אכפת לו מן עלית המדרגות דאינו ניזוק. וזהו שאמר פְּחוֹת מִמֵּיכְלָךְ וּמִמִּשְׁתָּיִךְ כדי שתהיה כריסך, חסרה ואינה מלאה ואז תוֹסִיף עַל דִּירָתָךְ בבנין שניים ושלישים כי עתה לא תיזוק מעליית המדרגות שתעלה בהם. ועוד נראה לי בס"ד דהחכם דירתו היא בבית המדרש לעסוק שם בתורה בימים וגם לרבות הלילות ואם ירבה באכילה ושתיה מביאתו לידי שינה ולא יוכל לילך בלילה לבית המדרש שהוא עיקר דירתו לעסוק בתורה כי מאכל מביא לידי שינה ומוכרח להשאר בביתו לישן במטתו, וזהו שאמר פְּחוֹת מִמֵּיכְלָךְ כדי שלא תתגבר עליך השינה ואז תוֹסִיף עַל דִּירָתָךְ הוא בית המדרש ששם הוא עיקר דירתך שתוכל לישב שם גם בלילות לעסוק בתורה. או יובן עיקר דירה של אדם היא עולם הבא שהיא דירה הנצחית ואם האדם יצמצם באכילה ושתיה יוכל להוסיף על חלק עולם הבא מן המצות הצריך להם דמים. אי נמי האשה נקראת ביתו ומצוה שיצמצם באכילה ושתיה שלו ויוסיף על הוצאות ביתו זו אשתו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) יפרנס אשתו יותר מכדי יכלתו שהיא תלויה בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם.

דְּאָכִיל אַלְיָתָא, טָשִׁי בְּעִילִיתָא נראה לי הכוונה מאכל שיש בו שומן הרבה על הרוב לא יוכל מזג בטן האדם לסבול אותו ועל ידי כך יהיה לו חולי מעיים שצריך להסגר בעלייתו שיציאתו לחוץ תזיק לו. ומה שאמרו אַקִיקְלָא דְּמָתָא שָׁכִיב נראה לי דרך הלצה כי דרך האשפה להניחה בסוף העיר אחרי בתי הישוב וכן דרך הקצבים גם כן לעשות מלאכתם אצל האשפות בסוף העיר אחרי בתי הישוב מפני זוהמת הדם והזבל של הבהמות, והנה האוכל ירקות דוקא אינו חייב לקצבים כלום, לכן יוכל לישב בבתים הסמוכים למקום האשפות הסמוך למקום הקצבים כי אין נושה אדם בו, מה שאין כן המלומד לאכול בשר שהוא חייב לקצבים תמיד אינו יכול לישב בבתים הסמוכים לשם שהם בסוף העיר כי הקצבים מצויים שם ויתבעו אותו תמיד כיון דמצוי לפניהם.