Talmud Builders

    Shabbat 97a

    Back to index

    English translation — Shabbat 97a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara asks: However, didn’t Rabbi Akiva derive this by means of a verbal analogy? The Gemara answers: Rabbi Yehuda ben Beteira did not learn a verbal analogy. Rabbi Yehuda ben Beteira had no tradition of this verbal analogy from his teachers, and therefore he disagreed with Rabbi Akiva’s conclusion. The Gemara asks: However, according to Rabbi Yehuda ben Beteira, from where was Zelophehad’s liability derived? Why was he executed? The Gemara answers: Zelophehad was among those who “presumed to ascend to the top of the mountain” (Numbers 14:44) in the wake of the sin of the spies.

    2On a similar note, Rabbi Akiva revealed an additional matter not explicitly articulated in the Torah. You say that when Aaron and Miriam spoke against Moses, both Aaron and Miriam were struck with leprosy, as it written: “And God became angry at them and He left, and the cloud departed from above the tent, and behold, Miriam was leprous like snow. And Aaron turned toward Miriam, and behold, she was leprous” (Numbers 12:9–10). The verse’s statement that God became angry at both of them teaches that Aaron, too, became leprous; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yehuda ben Beteira said to him: Akiva, in either case you will be judged in the future for this teaching. If the truth is in accordance with your statement, the Torah concealed Aaron’s punishment and you reveal it. And if the truth is not in accordance with your statement, you are unjustly slandering that righteous man.

    3The Gemara asks: However, didn’t Rabbi Akiva derive this from the plural pronoun them, meaning that God was angry with both of them? The Gemara answers: God’s anger in that verse was manifest in a mere rebuke, not in leprosy. A baraita was taught in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who said that Aaron also became leprous, as it is written: “And Aaron turned toward Miriam, and behold, she was leprous” (Numbers 12:10), and it was taught: This teaches that he turned, i.e., he was healed, from his leprosy, as he too had been afflicted.

    4On the topic of Miriam’s leprosy, the Gemara cites that which Reish Lakish said: One who suspects the innocent of indiscretion is afflicted in his body, as it is written: “And Moses answered and said: But they will not believe me and will not hearken to my voice, for they will say, God did not appear to you” (Exodus 4:1), and it is revealed before the Holy One, Blessed be He, that the Jewish people would believe. The Holy One, Blessed be He, said to Moses: They are believers, the children of believers; and ultimately, you will not believe.

    5They are believers, as it is written: “And the people believed once they heard that God had remembered the children of Israel, and that He saw their affliction, and they bowed and they prostrated” (Exodus 4:31). The children of believers, as it says with regard to Abraham our Patriarch: “And he believed in God, and He counted it for him as righteousness” (Genesis 15:6). Ultimately, you will not believe, as it is stated: “And God said to Moses and to Aaron: Because you did not believe in Me to sanctify Me in the eyes of the children of Israel” (Numbers 20:12). From where do we know that Moses was afflicted in his body? As it is written: “And God said to him further: Bring your hand to your bosom, and he brought his hand to his bosom and he took it out and behold, his hand was leprous like snow” (Exodus 4:6).

    6On this topic, Rava said, and some say that it was Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, who said: The divine attribute of beneficence takes effect more quickly than the divine attribute of punishment. From where is this derived? While, with regard to the divine attribute of punishment, it is written, “And he took it out and behold, his hand was leprous like snow” (Exodus 4:6), with regard to the divine attribute of beneficence it is written: “And He said: Return your hand to your bosom, and he returned his hand to his bosom and he took it out from his bosom and behold, it had returned to be like his original flesh” (Exodus 4:7). The Gemara analyzes this as follows: It was already from his bosom that it returned to be like his original flesh. Moses’ hand was healed even before he took his hand out.

    7The Gemara proceeds to discuss another miracle that transpired at that time. With regard to the verse, “And each man threw down his staff and they became serpents, and Aaron’s staff swallowed their staffs” (Exodus 7:12), Rabbi Elazar said: This was a miracle within a miracle. It was Aaron’s staff, not his serpent, that swallowed the other staffs.

    8We learned in the mishna that there is a dispute between Rabbi Akiva and the Rabbis in a case where one threw an object from the private domain to the other private domain through the public domain between the two. Rabbi Akiva deems him liable, as one who threw an object from the private domain to the public domain, and the Rabbis deem him exempt.

    9Rabba raised a dilemma with regard to their dispute: Are they disagreeing with regard to a case where the object traveled below ten handbreadths from the ground? And, if so, it is with regard to this point that they disagree: As this Master, Rabbi Akiva holds: We say that an object in airspace is considered at rest. The object is considered as if it was actually placed in the public domain after being lifted from the private domain. And this Master, i.e., the Rabbis, holds: We do not say that an object in airspace is considered at rest. However, with regard to a case where the object traveled above ten handbreadths from the ground, everyone agrees that one is exempt, and we do not derive the legal status of throwing from the legal status of passing. Although everyone agrees that one who passes an object from a private domain to another private domain via a public domain is liable, even if it was passed above ten handbreadths, as that was the service of the Levites, one who throws an object in that manner is exempt.

    10Or perhaps, they are disagreeing with regard to a case where the object traveled above ten handbreadths from the ground, and it is with regard to this that they disagree: As this Master, Rabbi Akiva, holds: We derive the legal status of throwing from the legal status of passing. Therefore, one who throws an object that passes through the airspace of a public domain higher than ten handbreadths from the ground is liable. And this Master, i.e., the Rabbis, holds: We do not derive throwing from passing. However, with regard to a case where the object traveled beneath the ten handbreadth airspace of the public domain, everyone agrees that he is liable. What is the reason for that? An object in airspace is considered at rest.

    11Rav Yosef said: Rav Ḥisda had a dilemma with regard to this matter, and Rav Hamnuna resolved it for him from this baraita : With regard to an object that travels from the private domain to the other private domain, and it passes through the public domain itself, Rabbi Akiva deems one liable and the Rabbis deem one exempt. From the fact that it says in the baraita : Through the public domain itself, it is obvious that it is with regard to a case where the object traveled below ten handbreadths from the ground that they disagree.

    12And with regard to what form of transfer is the baraita dealing? If you say it refers to passing an object in his hand, is it only when he passes it below ten handbreadths that he is liable? When he passes it above ten handbreadths is he not liable? Didn’t Rabbi Elazar say: One who carries out a load from a private domain to a public domain above ten handbreadths from the ground is liable, as that was the manner in which the descendants of Kehat, from whom we derived the laws of carrying, carried their burden in the Tabernacle? Rather, isn’t this baraita referring to a case of throwing, and it is in a case where the object travels below ten handbreadths from the ground that one is liable, and above ten handbreadths from the ground one is not liable? Learn from it that it is with regard to whether or not an object in airspace is considered at rest that they disagree. The Gemara summarizes: Indeed, learn from it that this is the crux of their dispute.

    13And this conclusion disagrees with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said: Rabbi Akiva deems one liable even if the object travels above ten handbreadths. And that term that was taught in the baraita , the public domain itself, is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of the Rabbis, who deem one exempt even if the object traveled in the public domain itself, and all the more so if it traveled above ten handbreadths, which is no longer within the bounds of the public domain.

    14This opinion of Rabbi Elazar disagrees with the opinion of Rav Ḥilkiya bar Tovi, as Rav Ḥilkiya bar Tovi said: If the thrown object traveled within three handbreadths from the ground, everyone agrees that one is liable because the Sages established the principle of lavud . Lavud means that any object within three handbreadths of another object is considered to be attached to it. Therefore, an object that traveled within three handbreadths of the ground is considered to have come to a complete rest. If the thrown object traveled above ten handbreadths from the ground, everyone agrees that one is exempt. If the thrown object traveled between three handbreadths and ten handbreadths from the ground, we have come to the dispute between Rabbi Akiva and the Rabbis.

    15That was also taught in a baraita : Within three handbreadths of the ground, everyone agrees that one is liable; above ten handbreadths from the ground, everyone agrees that one is exempt by Torah law, and it is only prohibited due to rabbinic decree. The Sages prohibited throwing or passing an object from the private domain of one person set to the private domain of another person unless a joining of the courtyards is set. And if both of the private domains were his it is permitted. If the thrown object traveled between three handbreadths and ten handbreadths from the ground, Rabbi Akiva deems one liable and the Sages deem him exempt.

    16The Master said in the baraita cited above: And if both of the private domains were his, i.e., they belonged to the same person, it is permitted. Let us say that this is a conclusive refutation of Rav’s opinion, as an amoraic dispute was stated with regard to the following case: Concerning two houses on two opposite sides of the public domain, even if they belong to the same person, Rabba bar Rav Huna said that Rav said: It is prohibited to throw an object from this private domain to that private domain. And Shmuel said: It is permitted to throw from this private domain to that private domain. The Gemara rejects this and states: Didn’t we already establish that Rav’s statement is referring to a case where one of the houses was elevated and one was low? Due to the disparity in height, the concern is that at times the object will fall into the public domain, and one will come to bring it in from there and thereby violate a Torah prohibition.

    17Rav Ḥisda said to Rav Hamnuna, and some say that Rav Hamnuna said to Rav Ḥisda: From where is this matter that the Sages stated: Any objects less than three handbreadths apart are considered to be lavud , attached? He said to him: Because it is impossible for the public domain to be made level with planes. Since the space cannot be completely smooth, even the minor differences in the ground level throughout the public domain must be taken into consideration.

    18He asked him: If so, if that is the reason, objects within three handbreadths should also be considered lavud . Why is it that only objects within less than three handbreadths are considered attached? And furthermore, an inference can be made from that which we learned in the mishna with regard to the halakhot of sukka : If one lowers the walls of a sukka from the top to the bottom, if the bottom of the wall is above three handbreadths from the ground, the sukka is invalid because it is considered to be lacking walls. By inference, if one lowers the walls so that the bottom of the wall is below three handbreadths from the ground, it is valid. In this case, the rationale that it is impossible for the public domain to be made level does not apply.

    19He rejects this: There, the reason that a space larger than three handbreadths is not considered to be part of the wall is because it, i.e., the wall, is a partition that goats pass through. Therefore, it is a partition incapable of serving its function. Once a partition is below three handbreadths, it will obstruct the passage of the goats. Furthermore, according to this explanation, it works out well when the measure of three handbreadths is below, adjacent to the ground. If any more than three handbreadths of space are between the ground and the wall, it is not considered a wall. However, there are several halakhot in which lavud applies above and not near the ground, e.g., when the roofing of the sukka is not connected to the walls. What, then, can be said to explain that halakha ? Rather, the conclusion is that the halakha which states that anything that is less than three is considered to be lavud is a halakha transmitted to Moses from Sinai, learned through tradition.

    20The Sages taught a case in a baraita similar to the one discussed in the mishna: One who throws an object from the public domain to the other public domain and the object passes through the private domain between the two, Rabbi Yehuda HaNasi deems him liable for carrying into the private domain, and the Rabbis deem him exempt. With regard to this, Rav and Shmuel both said: Rabbi Yehuda HaNasi holds him liable only if the private domain between the two public areas is covered with a roof. In that case, we say that the house is considered full and an object that passes through it is considered as if it landed upon an actual object. However, if the private domain is not covered, he is not liable even according to Rabbi Yehuda HaNasi. On this topic, Rav Ḥana said that Rav Yehuda said that Shmuel said: Rabbi Yehuda HaNasi would deem him liable to bring two sin-offerings in this case, one for carrying out from the private domain into the second public domain, and one for carrying in, when the object initially entered the private domain.

    21The Gemara relates that Rav Ḥana was sitting, and the following point was difficult for him:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואלא הא גמיר גזירה שוהוא"כ לא כסתו התורה דהוה ליה כמפורש ומשני רבי יהודה בן בתירא לא גמרה ואין אדם דן ג"ש מעצמו:

    ואלאלרבי יהודה:

    מהיכן הוהבאיזו חטא מת דכתיב כי בחטאו מת:

    מויעפילוויעפילו לעלות וגו' שלא הרשיע כ"כ כחילול שבת:

    שפנה מצרעתוקדם ונתרפא:

    והנה ידו מצורעתהיינו לוקה בגופו:

    ויוציאה והנה ידואחר היציאה מצורעת כשלג ובמדה טובה כתיב מחיקו והנה שבה:

    נס בתוך נסלאחר שחזר ונעשה מטה בלען ולא כשהוא תנין דלא כתיב ויבלע תנין אהרן:

    ולא ילפינן זורק ממושיטשהיה בעבודת הלוים למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע וסיפא דקתני הזורק פטור והמושיט חייב דברי הכל היא:

    או דילמא למעלה מי' פליגיומשום הכי פליגי ופטרי רבנן דאין כאן אויר רה"ר וזורק ממושיט לא ילפינן ורבי עקיבא יליף וסיפא רבנן קאמרי לה:

    ועובר גרסינן מרה"י לרה"י ועובר ברשות הרבים עצמהולא גרסינן ברישא הזורק:

    והא אמר ר' אלעזרבהמצניע ויליף ממשא בני קהת דארון:

    אלא לאו בזורקמיירי מתניתא כי מתניתין וקתני בברייתא עצמה ובהא הוא דמחייב ר' עקיבא משום דנקלטה באוירו של רה"ר:

    למעלה מעשרהדיליף זורק ממושיט:

    ופליגא דרב חלקיההא דר' אלעזר:

    תוך שלשה דברי הכל חייבואע"ג דלא נח מודו דכמונח דמי:

    פטורדלא ילפינן זורק ממושיט:

    באנו למחלוקתובקלוטה כמה שהונחה:

    משום שבותשזרק מרשותו לרשות חבירו ולאו משום הפסק רה"ר דהוא הדין נמי אם היתה אצלו עד שיערבו:

    ואם היושתיהן הרשויות שלו מותר לכתחילה:

    אסור לזרוק מזה לזהואפילו הן שלו דאי משלו לשל חבירו לא הוה שרי שמואל:

    לאו מי אוקימנאבעירובין:

    דמדלי חד ומתתי חדדמתוך כך צריך לאמן ידו מגבוה לנמוך או מנמוך לגבוה טריד בה ודילמא לא זריק על הגג ונופל לרה"ר ואתי לאתויי ולהכי נקט ואתי לאתויי דאילו משום נפילת רה"ר ליכא חיוב חטאת דמתעסק הוא אצל הוצאה דלא נתכוון לזרוק לרה"ר:

    כלבוד דמידרשות שאינו גבוה ג' בטל אצל רה"ר:

    אמר ליהסברא היא:

    לפי שאי אפשרלהחליק רה"ר מגבשושית כאילו נלקטו במלקט ורהיטני פלי"ינה (מקצועה) בלע"ז והן בשני גווני כלים של עץ וברזל חד נעוץ בתוכו ובהן משוה פני רוחב הקרש ומחליקה הלכך גבשושיות נמי רה"ר:

    אמר ליהאי מסברא אפילו ג' נמי:

    המשלשלמתחיל לארוג דופני הסוכה בערב כלפי מעלה ומשלשל ובא כלפי מטה:

    משלשלמוריד:

    אם גבוהות מן הארץ ג' טפחים פסולה הא פחות מג' כשרהדאמרינן לבוד כמי שנכפף עליהן ונשלמו עד למטה הכא לאו טעמא דתילקט הוא נראה לי דהכי גרסינן מאי איכא למימר:

    התם משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בהובפחות משלשה ליכא בקיעת גדיים:

    תינח למטה למעלה מאי איכא למימרלמעלה היכא דאמרינן לבוד למעלה בכמה דוכתין כגון מקיפין ג' חבלים דעירובין (דף טז:) וכגון שהרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג' טפחים פסולה (סוכה דף יז.):

    כמאן דמלימתוך שהוא חושך ומלא הבלא:

    אבל שאינו מקורהכגון חצר:

    וקא קשיא ליהבהא דאגמריה רביה:

    שבת 97 עמוד א

    1ואלא הא גמר גזירה שוה! ג"ש לא גמר. אלא מהיכא הוה? (במדבר יד, מד) מויעפילו הוה.

    2כיוצא בדבר, אתה אומר: (במדבר יב, ט) ״ויחר אף ה' בם וילך״ מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך התורה כסתו ואתה מגלה אותו?! ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק.

    3ואלא הכתיב ״בם״! ההוא בנזיפה בעלמא. תניא כמאן דאמר אף אהרן נצטרע, דכתיב: ״(במדבר יב״, י) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת תנא: שפנה מצרעתו.

    4אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב: ״(שמות ד״, א) ״והן לא יאמינו לי וגו'״, וגליא קמי קוב"ה דמהימני ישראל. אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין.

    5הן מאמינים, דכתיב: ״(שמות ד״, לא) ויאמן העם בני מאמינים (בראשית טו, ו) והאמין בי"י אתה אין סופך להאמין שנאמר ״(במדבר כ״, יב) יען לא האמנתם בי וגו' ממאי דלקה דכתיב ״(שמות ד״, ו) ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו':

    6אמר רבא ואיתימא רבי יוסי בר' חנינא מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות דאילו במדת פורענות כתיב ״(שמות ד״, ו) ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג ואילו במדה טובה כתיב ״ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו מחיקו הוא דשבה כבשרו״׃

    7(שמות ז, יב) ויבלע מטה אהרן את מטותם א"ר אלעזר נס בתוך נס:

    8מרה"י לרה"י כו':

    9בעי רבה למטה מעשרה פליגי ובהא פליגי דמ"ס אמרינן קלוטה כמה שהונחה ומר סבר לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור ולא ילפינן זורק ממושיט׃

    10או דילמא למעלה מעשרה פליגי ובהא פליגי דמר סבר ילפינן זורק ממושיט ומר סבר לא. ילפינן זורק ממושיט אבל למטה מי' דברי הכל חייב מאי טעמא קלוטה כמה שהונחה דמיא׃

    11אמר רב יוסף הא מילתא איבעיא ליה: לרב חסדא ופשטה ניהליה רב המנונא מהא מרה"י לרה"י ועובר ברשות הרבים עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרים מדקאמר ברשות הרבים עצמה פשיטא למטה מעשרה פליגי׃

    12ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מי' לא מחייב והאמר ר' אלעזר המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת אלא לאו בזורק ולמטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב ש"מ בקלוטה כמה שהונחה פליגי ש"מ׃

    13ופליגא דר' אלעזר דאמר ר"א מחייב היה ר' עקיבא אפילו למעלה מי' והאי דקתני רה"ר עצמה להודיעך כחן דרבנן׃

    14ופליגא דרב חלקיה בר טובי דאמר רב חלקיה בר טובי תוך שלשה דברי הכל חייב למעלה מעשרה דברי הכל פטור מג' ועד י' באנו למחלוקת ר' עקיבא ורבנן׃

    Baraita

    15תניא נמי הכי בתוך ג' דברי הכל חייב למעלה מי' אינו אלא משום שבות ואם היו רשויות שלו מותר מג' ועד עשרה ר"ע מחייב וחכמים פוטרין׃

    16אמר מר אם היו רשויות שלו מותר לימא תהוי תיובתיה דרב דאיתמר שני בתים בשני צדי רה"ר רבה בר רב הונא אמר רב אסור לזרוק מזה לזה ושמואל אמר מותר לזרוק מזה לזה ולאו מי אוקימנא לההיא כגון דמידלי חד ומתתי חד דזימנין נפל ואתי לאתויי׃

    17אמר ליה רב חסדא לרב המנונא ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא מנא הא מילתא דאמור רבנן כל פחות מג' כלבוד דמי אמר ליה לפי שאי אפשר לה לרשות הרבים שתילקט במלקט וברהיטני׃

    18אי הכי ג' נמי ותו הא דתנן המשלשל דפנות מלמעלה למטה אם הן גבוהין מן הארץ שלשה טפחים פסולה הא פחות מג' כשרה׃

    19התם היינו טעמא משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה תינח למטה למעלה מאי איכא למימר אלא כל פחות משלשה כלבוד דמי הלכתא גמירי לה׃

    Baraita

    20ת"ר מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע רבי מחייב וחכמים פוטרין רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא חייב רבי אלא ברה"י מקורה דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי אבל שאינו מקורה לא אמר רב חנא אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה׃

    21יתיב רב חנא וקא קשיא ליה׃

    Tosafot

    גזירה שוה לא גמירואם תאמר וליגמר מר' עקיבא שהוא קבלה מרבו ואור"ת שהיה להם בקבלה מנין ג"ש שבכל התורה וזו היתה יתירה על החשבון לפיכך לא קיבלה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    אמר אביי אם איתא לדר' זירא הכי אתמר ומודה ר' שמעון שאם נקב למטה מרביעית פי' הכי קאמר אביי שפיר עבד ר' זירא דלא אהדר ליה לההוא סבא דאי אתמר הכי אתמר מודה ר' שמעון שאם ניקב העציץ בארעיתו או קרוב לארעיתו במקום שלא נשאר בו כדי לקבל רביעית דכיון דלית ביה כדי לקבל רביעית בטל מתורת כלי דכי מנקיב עציץ בההוא דוכתא ודאי שרשי הזרעים שיש בו מגיעין לארץ והרי הן כזרועים בארץ והתולש מהן חייב אבל ניקב העציץ מצדו ונשאר בו כדי לקבל רביעית עדיין כלי הוא ואע"פ שהושרש כנגד אותו הנקב איכא למימר שאינו מגיע לארץ ואע"פ שאין דבר חוצץ בינו לבינה עדיין מיבעי אליבא דר' שמעון.

    אמר רבא ה' מדות בכלי חרס עיקרא כל כלי שנשבר נטהר מיהו לא מחשיב שבור אלא עד שיפסל ממה שהוכן לשמש כגון כלי חרס שהוכן לקיבול משקין מקבל טומאה עד שניקב שיעור הכנסת משקין או הוצאת משקין וכן כלי חרס שהוכן לאוכלין אע"פ שניקב בכונס משקה מקבל טומאה עד שינקב שיעור הוצאת זיתים. כדתנן שיעור כלי חרס לטהר העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים עשוי למשקין שיעורו במשקין עשוי לאוכלין ולמשקין מטילין אותו לחומרו בזיתים ולענין רימונים חלוקת אמוראים היא אבל במשנה לא מצינו בכלי חרס שיעור ברימונים ולא הגיעה אלא עד זיתים ולענין כלי עץ או כלי עור או כיוצא בו הא דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורו כרימונים השתא הני חמש מדות דאמר רבא חדא דניקב במוציא משקה טהור מלטמא גסטרא ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת משום דגסטרא כלי גדול הוא דמחתין ביה כדים וחצובים והכי דמיא דמקבל מאי דדאיב מינהון ומינטר עיקר גם גסטרא להא מלתא הוכן פעמים שהחבית או חצבא גדולה נשברה לראשה וניטלו אזניה ומכניס אותה ולשומו תחת מטה ותותי מצבי כמו כן ונקראת גיסטרא וכד מינקיב גיסטרא במוציא משקה בטלה מן הדבר שהוכנה לו וליכא כלי חרס דמטהר במוציא משקה בר מגיסטרא בלחוד לפי שאין אומרים הבא גסטרא לגסטרא. פי' אם ניקבה חצבא במוציא משקה או' הבא גיסטרא והנח תחתיה כדי שיקבל מה שיזוב ממנו אבל אם הגיסטרא גופו מוציא משקה אין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא שיקבל מה שיזוב ממנה לקבל ואע"פ שניקב במוציא משקה ותנן גיסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקין אע"פ שמקבלת אוכלין טהורה שאין שיריים לשיריים פי' שאין שירים לשירים הוא שפירשנו למעלה שהגיסטרא עיקרה:

    שירי חבית או חצבא שנטלו אזניה וכלי הוא לקדש מי חטאת ועיקרא ההוא דתנן אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי אשמעינן הכא דגסטרא שנתרועעה ומוציאה משקין תורת כלי עליה וכשרה למי חטאת:

    שנייהניקב בכונס משקה פסול מלקדש בו מי חטאת ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים כדתנן בנדה פרק ששי כיוצא בו כל כלי חרס שמכניס מוציא ויש מוציא ואינו מכניס ואמרינן עלה מכניס פסול למי חטאת וטהור משום גסטרא דאמר רב אסי שונין כלי החרס שיעורו בכונס משקה לא אמרו במוציא משקה אלא לענין גסטרא בלבד ואמרינן ת"ר כיצד בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה אם לאו מביא עריבה מליאה מים ונותן קדירה לתוכה אם כנסה בידוע שבכונס משקה ואם לאו בידוע שבמוציא משקה ר' יהודה אומר כופף אזני קדירה לתוך עריבה ומציף עליה מים אם כנסה בידוע שבכונס משקה ואם לאו בידוע שבמוציא משקה או שופתה ע"ג האור אם האור מעמידה בידוע שבמוציא משקה ואם לא בידוע שבכונס משקה ר' יוסי אומר אף לא שופתה על האור מפני שהאור מעמידה אלא מעמידה ע"ג הרמץ אם רמץ מעמידה בידוע שבמוציא משקה ואם לאו בידוע שבכונס משקה היתה יורדת טפה אחר טפה בידוע שבכונס משקה מאי איכא בין ת"ק לר' יהודה אמר עולא כינוס ע"י הדחק איכא בינייהו אשמעינן אע"פ שרחב הנקב והוסיף על כדי הוצאת משקה והגיע להכנסת משקה עדיין אותו עציץ כשאינו נקוב דמי ומכשיר את הזרעים כדפרשינן לעילא:

    שלישיתניקב בשורש קטן טיהר מלהכשיר זרעים ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים בהא אשמעינן רבה דלא כר' שמעון דאמר אם ניקב למטה מרביעית וקאמר אפילו ניקב בשורש קטן דאפשר דמתחברין אותו זרעים שיש בו לקרקע ודומה לעציץ נקוב וטהור מלהכשיר זרעים אם לא הגיע הנקב לכדי הוצאת זיתים עדיין כלי הוא ומקבל טומאה. רביעית ניקב במוציא זיתים.

    אמר רבא אם הוכן מעיקרא זה הכלי לקבל רימונים אע"פ שניקב במוציא זיתים עדיין טמא הוא אבל אם מעיקרא לא הוכן אלא לקבל זיתים כיון שניקב במוציא זיתים טהור והא מלתא פליגי בה רבה סבר דכלי חרס רברבי שיעורו במוציא זיתים לפום דמפרש ליה [לדרב אסי] [ורב אסי] נמי אמר הכין שמעתי וחד מתרי אמוראי דמערבא חד סבר במוציא רימון וחד סבר בשורש קטן וסימניך אחד המרבה ואחד הממעיט ורב חנניא בר שלמיא משום ר' אליעזר תני כל כלי חרס בין גדול בין קטן אם ניקב במוציא זיתים טהור ומר קשישא מסיים בה דר' אליעזר כל כלי חרס שניקב במוציא זיתים הרי הן ככלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים והלכתא הכין ובהכין סלקא שמעתתא ולא סליק דצריך כלי חרס במוציא רימון וליתא לדרבא. חמישית ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובה:

    הזורק מרה"ר לרה"י או מרה"י לרה"ר חייב.

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 97a

    Shabbat 97a. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 603 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ואלא הא גמיר גזירה שוה וא"כ לא כסתו התורה דהוה ליה כמפורש ומשני רבי יהודה בן בתירא לא גמרה ואין אדם דן ג"ש מעצמו:

    ואלא לרבי יהודה:

    מהיכן הוה באיזו חטא מת דכתיב כי בחטאו מת:

    מויעפילו ויעפילו לעלות וגו' שלא הרשיע כ"כ כחילול שבת:

    שפנה מצרעתו קדם ונתרפא:

    והנה ידו מצורעת היינו לוקה בגופו:

    ויוציאה והנה ידו אחר היציאה מצורעת כשלג ובמדה טובה כתיב מחיקו והנה שבה:

    נס בתוך נס לאחר שחזר ונעשה מטה בלען ולא כשהוא תנין דלא כתיב ויבלע תנין אהרן:

    27 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 97a · Sefaria

    Tosafot

    גזירה שוה לא גמיר ואם תאמר וליגמר מר' עקיבא שהוא קבלה מרבו ואור"ת שהיה להם בקבלה מנין ג"ש שבכל התורה וזו היתה יתירה על החשבון לפיכך לא קיבלה:

    Tosafot on Shabbat 97a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    אמר אביי אם איתא לדר' זירא הכי אתמר ומודה ר' שמעון שאם נקב למטה מרביעית פי' הכי קאמר אביי שפיר עבד ר' זירא דלא אהדר ליה לההוא סבא דאי אתמר הכי אתמר מודה ר' שמעון שאם ניקב העציץ בארעיתו או קרוב לארעיתו במקום שלא נשאר בו כדי לקבל רביעית דכיון דלית ביה כדי לקבל רביעית בטל מתורת כלי דכי מנקיב עציץ בההוא דוכתא ודאי שרשי הזרעים שיש בו מגיעין לארץ והרי הן כזרועים בארץ והתולש מהן חייב אבל ניקב העציץ מצדו ונשאר בו כדי לקבל רביעית עדיין כלי הוא ואע"פ שהושרש כנגד אותו הנקב איכא למימר שאינו מגיע לארץ ואע"פ שאין דבר חוצץ בינו לבינה עדיין מיבעי אליבא דר' שמעון.

    אמר רבא ה' מדות בכלי חרס עיקרא כל כלי שנשבר נטהר מיהו לא מחשיב שבור אלא עד שיפסל ממה שהוכן לשמש כגון כלי חרס שהוכן לקיבול משקין מקבל טומאה עד שניקב שיעור הכנסת משקין או הוצאת משקין וכן כלי חרס שהוכן לאוכלין אע"פ שניקב בכונס משקה מקבל טומאה עד שינקב שיעור הוצאת זיתים. כדתנן שיעור כלי חרס לטהר העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים עשוי למשקין שיעורו במשקין עשוי לאוכלין ולמשקין מטילין אותו לחומרו בזיתים ולענין רימונים חלוקת אמוראים היא אבל במשנה לא מצינו בכלי חרס שיעור ברימונים ולא הגיעה אלא עד זיתים ולענין כלי עץ או כלי עור או כיוצא בו הא דתנן כל כלי בעלי בתים שיעורו כרימונים השתא הני חמש מדות דאמר רבא חדא דניקב במוציא משקה טהור מלטמא גסטרא ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת משום דגסטרא כלי גדול הוא דמחתין ביה כדים וחצובים והכי דמיא דמקבל מאי דדאיב מינהון ומינטר עיקר גם גסטרא להא מלתא הוכן פעמים שהחבית או חצבא גדולה נשברה לראשה וניטלו אזניה ומכניס אותה ולשומו תחת מטה ותותי מצבי כמו כן ונקראת גיסטרא וכד מינקיב גיסטרא במוציא משקה בטלה מן הדבר שהוכנה לו וליכא כלי חרס דמטהר במוציא משקה בר מגיסטרא בלחוד לפי שאין אומרים הבא גסטרא לגסטרא. פי' אם ניקבה חצבא במוציא משקה או' הבא גיסטרא והנח תחתיה כדי שיקבל מה שיזוב ממנו אבל אם הגיסטרא גופו מוציא משקה אין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא שיקבל מה שיזוב ממנה לקבל ואע"פ שניקב במוציא משקה ותנן גיסטרא שנתרועעה ואינה מקבלת משקין אע"פ שמקבלת אוכלין טהורה שאין שיריים לשיריים פי' שאין שירים לשירים הוא שפירשנו למעלה שהגיסטרא עיקרה:

    שירי חבית או חצבא שנטלו אזניה וכלי הוא לקדש מי חטאת ועיקרא ההוא דתנן אין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי אשמעינן הכא דגסטרא שנתרועעה ומוציאה משקין תורת כלי עליה וכשרה למי חטאת:

    שנייה ניקב בכונס משקה פסול מלקדש בו מי חטאת ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים כדתנן בנדה פרק ששי כיוצא בו כל כלי חרס שמכניס מוציא ויש מוציא ואינו מכניס ואמרינן עלה מכניס פסול למי חטאת וטהור משום גסטרא דאמר רב אסי שונין כלי החרס שיעורו בכונס משקה לא אמרו במוציא משקה אלא לענין גסטרא בלבד ואמרינן ת"ר כיצד בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה אם לאו מביא עריבה מליאה מים ונותן קדירה לתוכה אם כנסה בידוע שבכונס משקה ואם לאו בידוע שבמוציא משקה ר' יהודה אומר כופף אזני קדירה לתוך עריבה ומציף עליה מים אם כנסה בידוע שבכונס משקה ואם לאו בידוע שבמוציא משקה או שופתה ע"ג האור אם האור מעמידה בידוע שבמוציא משקה ואם לא בידוע שבכונס משקה ר' יוסי אומר אף לא שופתה על האור מפני שהאור מעמידה אלא מעמידה ע"ג הרמץ אם רמץ מעמידה בידוע שבמוציא משקה ואם לאו בידוע שבכונס משקה היתה יורדת טפה אחר טפה בידוע שבכונס משקה מאי איכא בין ת"ק לר' יהודה אמר עולא כינוס ע"י הדחק איכא בינייהו אשמעינן אע"פ שרחב הנקב והוסיף על כדי הוצאת משקה והגיע להכנסת משקה עדיין אותו עציץ כשאינו נקוב דמי ומכשיר את הזרעים כדפרשינן לעילא:

    שלישית ניקב בשורש קטן טיהר מלהכשיר זרעים ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים בהא אשמעינן רבה דלא כר' שמעון דאמר אם ניקב למטה מרביעית וקאמר אפילו ניקב בשורש קטן דאפשר דמתחברין אותו זרעים שיש בו לקרקע ודומה לעציץ נקוב וטהור מלהכשיר זרעים אם לא הגיע הנקב לכדי הוצאת זיתים עדיין כלי הוא ומקבל טומאה. רביעית ניקב במוציא זיתים.

    אמר רבא אם הוכן מעיקרא זה הכלי לקבל רימונים אע"פ שניקב במוציא זיתים עדיין טמא הוא אבל אם מעיקרא לא הוכן אלא לקבל זיתים כיון שניקב במוציא זיתים טהור והא מלתא פליגי בה רבה סבר דכלי חרס רברבי שיעורו במוציא זיתים לפום דמפרש ליה [לדרב אסי] [ורב אסי] נמי אמר הכין שמעתי וחד מתרי אמוראי דמערבא חד סבר במוציא רימון וחד סבר בשורש קטן וסימניך אחד המרבה ואחד הממעיט ורב חנניא בר שלמיא משום ר' אליעזר תני כל כלי חרס בין גדול בין קטן אם ניקב במוציא זיתים טהור ומר קשישא מסיים בה דר' אליעזר כל כלי חרס שניקב במוציא זיתים הרי הן ככלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים והלכתא הכין ובהכין סלקא שמעתתא ולא סליק דצריך כלי חרס במוציא רימון וליתא לדרבא. חמישית ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובה:

    הזורק מרה"ר לרה"י או מרה"י לרה"ר חייב.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 97a · Sefaria

    Rashba

    בעי רבה למטה מעשרה פליגי וכו' אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור פירש רש"י ז"ל: ואי בהכי פליגי, הא דקתני שני גזוזטראות בדיוטא אחת הזורק פטור כולי עלמא היא, כלומר: דאיכא לאוקומה בלמעלה מעשרה וכולי עלמא. ואם תאמר אם כן מאי כיצד, פירשו בתוס' דהאי כיצד לאו אפלוגתא דר' עקיבא ורבנן קא מהדר, אלא מלתא באפה נפשה היא, ואגזוזטראות קאי, כלומר: כיצד דין שני גזוזטראות, ודכותיה ביבמות פרק ר"ג (יבמות נ, א עיי"ש) וחכמים אומרים יש גט אחר גט ויש חליצה אחר חליצה כיצד כו', ולא קאי ארישא, אלא כיצד דין יבם ויבמה קתני כדאיתא התם. ומיהו יש ספרים דלא גרסי הכא כיצד, ויש לפרש דאי מוקמינן פלוגתייהו בלמטה מעשרה אבל בלמעלה דברי הכל פטור לא גרסינן כיצד. ואי מוקמה פלוגתייהו אפילו בלמעלה מעשרה גרסינן כיצד, וסיפא רבנן הוא ולא רבי עקיבא. ובירושלמי (שם) נמי איתא הכין: שמואל אמר לא שנו אלא למטה מעשרה הא למעלה אסור. פירוש: אסור בלבד אבל פטור מחטאת, ור' אלעזר אמר אפילו למעלה מעשרה, דא"ר אילא בשם ר"א מעגלות למד רבי עקיבא ועגלות לא למעלה מעשרה אינון, שתי גזוזטראות אית דתני כיצד ואית דלא תני כיצד, על דעתיה דר"א אית כאן כיצד על דעתיה דשמואל לית כאן כיצד, וזה מבואר כמו שאמרנו.

    ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב למעלה מעשרה לא מחייב והא אמר ר"א המוציא משוי למעלה מעשרה טפחים חייב. פירוש: לאו למימרא שהמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים ולא הניחו ברשות הרבים שיהא חייב, אלא הכי קאמר: במאי אילימא במעביר דוקא אבל לא בזורק ומשום דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי, אלא דמעביר הוא דחייב ומשום דסבירא ליה לרבי עקיבא דמהלך כעומד דמי, אם כן אפילו למעלה מעשרה נמי וכר"א. ובתוס' במסכת עירובין (לג, א) מצאתי דמעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חייב, ודייקי לה מהא. ואין זה מחוור לי כלל. ושם הארכתי בפרק בכל מערבין (שם) גבי נתנו באילן בס"ד.

    ופליגא דרב חלקיה בר טובי פירש רבנו האי גאון ז"ל: דרב חלקיה פליגא אתרוייהו, דאדר' אלעזר פליגי דקאמר מחייב למעלה מעשרה, ורב חלקיה קאמר דלמעלה מעשרה כולי עלמא לא פליגי דפטור, ועוד דאע"ג דבין לר"א בין לרב המנונא רבנן פטרי בלמעלה מעשרה כר' חלקיה, מכל מקום לא שמעינן להו דקא מפלגי לרבנן בין תוך שלשה ובין למעלה משלשה, ומשמע נמי מברייתא דרב המנונא דאפילו תוך שלשה קא פטרי רבנן, מדקתני ועבר ברשות הרבים עצמה, וכדרבא דאמר לקמן (שבת ק, א) גבי חולית הבור והסלע, תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו, ואילו לרב חלקיה תוך שלשה דברי הכל חייב.

    Rashba on Shabbat 97a · Sefaria

    Meiri

    לעולם יזהר אדם שלא לחשוד בכשרים שכל החושד בכשרים לוקה בגופו אין לך גדול ממשה רבינו ואמרו דרך הערה משה אמר הן לא יאמינו לי אמר הקב"ה הם מאמינים בני מאמינים מאמינים דכתיב ויאמינו בי"י ובמשה עבדו בני מאמינים דכתיב והאמין בי"י ואתה אין סופך להאמין דכתיב יען לא האמנתם בי וכתיב הבא נא ידך בחיקך ומ"מ כל ששב משגגתו ממהרין רפואתו דרך הערה אמרו מדה טובה מרובה ממדת פורענות דאלו במדת פורענות כתיב ויוציאה והנה ידו מצורעת ואלו במדה טובה כתיב ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו מחיקו שבה כבשרו:

    כבר ביארנו שכל שזרק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע אפי' למטה מעשרה שהוא אויר רה"ר פטור שקלוטה אינה כמי שהונחה ואפי' נחה על גבי זיז אחר שאין בו ארבעה אבל אם זרק באויר שבפחות משלשה סמוך לארץ ונח על גבי משהו אע"פ שנתגלגל לרה"י שכיון לו חייב ולמדת שאף תוך שלשה צריך הנחה שאין תורת לבוד אלא בדבר המונח א"כ מה שאמרו כאן תוך שלשה דברי הכל חייב על כל פנים אתה מפרשה בנח על גבי משהו וכדעת רבא שאמר למטה תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו ויש חולקין לומר שאף בלא הנחה חייב ולא נאמרו דברי רבא אלא בזורק ברה"ר עצמה מתחלת ד' לסוף ד' וברשות אחת אין אומרים קלוטה כמי שהונחה שאם כן אף כשזורק עשר אמות מרה"ר ונחה בכרמלית יהא חייב מטעם קליטה אבל מרשות לרשות אף בלא הנחה חייב:

    כבר ביארנו שאף לדעת חכמים אסור לזרוק מרה"י לרה"י שכנגדו ורה"ר באמצע אע"פ שקלוטה להם לאו כמי שהונחה דמיא מ"מ אסור לכתחילה משום שבות ולא עוד אלא אפי' בזורק למעלה מעשרה מ"מ אם היו ב' הרשויות שלו או של שנים וערבו מותר לכתחילה לזרוק מזו לזו למעלה מעשרה ודוקא כשהם שוים לגובה אחד אבל אם היה האחד גבוה והשני נמוך כגון שזה גבוה י"ב טפחים וזה גבוה ט"ו אסור שמתוך שאינם שוים שמא לא יכוין יפה ותפול לרה"ר ויבא להעבירה וקצת מפרשים כתבו בה שבכלים שהם בני שבירה אף בדרך זה מותר שאם יפול הרי הוא משתבר ולא יבא להעבירה וראיה להם באחרון שבערובין בשמועת זיז שלפני החלון ואם היה כרמלית עוברת ביניהם מותר אף כשאין שוים ואף בשאינם בני שבירה הואיל ואף רה"ר אינה אלא גזירה אלו אתה בא לאסרה בכרמלית הרי זו גזירה לגזירה וכן יראה מכיוצא בה במסכת עירובין פרק תפילין ובמושיט מיהא חייב:

    זה שאמרו שכל פחות משלשה כלבוד דמי לא מן הסברא לבד אמרו כן ומצד שאי אפשר לרה"ר שיחליקוה עד שתהא שוה כלה כאלו נלקטת במלקט וברהיטני בלא שום גבשושית אלא שיש שם גבשושיות גבוהים ואעפ"כ נחשבים מן הקרקע שאם כן תינח בסמוך לקרקע ותורת לבוד אף כשאין הלבוד נאות לקרקע נאמר כגון הרחיק את הדפנות מן הסכוך שבפחות משלשה כשירה ובשלשה פסולה וכן הרבה אלא הלכה למשה מסיני היא בכל מקום:

    כל מה שכתבנו בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע הן הן הדברים בזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע שפטור ואפי' בית מקורה שהוא מלא הבלא והיה לנו לומר ביתא כמאן דמלי דמי וכמונח הוא אין דנין בה כן אלא קלוטה לעולם אינה כמי שהונחה הא בפחות משלשה ונחה על גבי משהו חייב ומ"מ אינו חייב אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה שאין מחייבין על תולדה במקום אב:

    Meiri on Shabbat 97a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה ועבר גרסינן מרה"י לרה"י ועבר כו' עכ"ל הד"א ור"ל דל"ג אלא שעבר ברה"ר דהשתא מצי מיירי במעביר ממש ול"ג הזורק ברישא דא"כ האי עבר ע"כ ע"י זריקה ולא הוה ליה לאסתפוקי ובמאי אילימא במעביר כו' וק"ל:

    בד"ה אסור לזרוק כו' דאי משלו לשל חבירו לא הוי שרי שמואל עכ"ל וה"ה דהכי הוי מצי למידחי דאי משלו לשל חבירו אמאי נקט הכא בב' צידי רה"ר ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 97a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' או דלמא למעלה מעשרה פליגי וכו' דמר סבר ילפינן זורק ממושיט וכו' נראה דלהך לישנא למ"ד דילפינן זורק ממושיט דהיינו ר"ע דמתני' ס"ל דאין חילוק בין אם השני רה"י שזורק מזה לזה עומדים בשורה אחת ובין הן זה כנגד זה דהא כיון דס"ל דילפינן זורק ממושיט לא איצטריך ליה למיהוי ממש דומיא דמשכן אלא ס"ל מה לי מושיט מה לי זורק ה"נ ס"ל מה לי זה אחר זה או זה כנגד זה וכן משמע במתני' דר"א ס"ל דזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע בכל ענין שעומדים הרשויות חייב וק"ל:

    בתוס' ד"ה גזירה שוה לא גמיר וכו' ואור"ת שהיה להם בקבלה מנין ג"ש וכו' מלשון התוס' שכתכו שהיה להם בקבלה משמע שגם לר"ע היה לו בקבלה מנין ג"ש וא"כ נצטרך לומר או שהיה אותו מנין מקובל לר"ע ג"ש אחת יותר ממנינו של ר' יהודה או ששניהם קבלו מנין א' בשוה אלא שר"ע היה מוציא ג"ש אחרת שלא היה לומר במקום ג"ש זו וק"ל:

    Maharam on Shabbat 97a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    פיסקא מרה"י לרה"י וכו' בעי רבה למטה מי' פליגי וכו' אבל למעלה מי' דברי הכל פטור או דלמא למעלה מי' פליגי וכו' אבל למטה מי' ד"ה חייב. כבר הארכתי בזה בריש מכילתין דף ד' בסוגיית הגמרא ובפרש"י והתוס' ע"ש וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש לפמ"ש התוס' שם בריש מכילתין דאי ילפינן זורק ממושיט אפילו למטה מי' נמי שייך הך ילפותא אע"ג דלא אשכחן במשכן כה"ג הושטה למטה מי' א"כ למאי דקמיבעי' ליה לרבה טפי הו"ל למבעי ולמימר דרבנן ור"ע פליגי בין למטה מי' ובין למעלה מי' כדמשמע פשטא דמתניתין דקתני רישא רה"י ורה"י ורה"ר באמצע וסתם רה"ר היינו למטה מי' דאין רה"ר למעלה מי' ואפ"ה מחייב ר"ע משום דיליף זורק ממושיט דאפילו למעלה מי' חייב כ"ש למטה מי' וחכמים פוטרין בתרווייהו ובהכי א"ש הא דקתני במתניתין כיצד שני גזוזטראות משא"כ השתא דמיבעי ליה לרבה בהנך גווני צריך לומר דרבה בהא גופא מספקא ליה אי גרסינן כיצד במתניתין או לא כמ"ש התוספות בריש פירקין בשם הירושלמי וזה דוחק גדול דסוגיא כה"ג לא אשכחן ובשלמא אם נאמר דלמטה מי' לא שייך למילף זורק ממושיט כיון דמושיט גופא לא הוי במשכן למטה מי' ובהוצאה דמלאכה גרועה היא אין לחייבו אלא במאי דהוי במשכן א"כ הוי א"ש דלית לן למימר דפליגי בתרתי למעלה מי' בזורק ממושיט ולמטה מי' בקלוטה כמי שהונחה דלא ניחא לן לאפושי פלוגתא דר"ע ורבנן בתרי טעמי משא"כ לסברת התוס' לעיל דילפותא דזורק ממושיט שייך נמי אפילו למטה מי' הדרא קושיא לדוכתא וליכא למימר דרבה לטעמיה דמוקי לעיל מתניתין דריש מכילתין כר"ע וא"כ ע" כ טעמא דר"ע משום קלוטה דאל"כ הוי מתניתין דלא כמאן דאכתי היא גופא תיקשי דמה"ת נאמר דטעמא דר"ע משום קלוטה כיון דאיכא למימר דטעמא דידיה נמי משום דילפינן זורק ממושיט אף למטה מיו"ד ולפי זה על כרחך הא דמוקי רבה בריש מכילתין מתניתין כרבי עקיבא היינו כדמסקינן לעיל דדוקא לבתר דאיפשיטא ליה דטעמא דרבי עקיבא משום קלוטה כי היכי דפשיט רב המנונא לרב חסדא בסמוך אבל מקמי דאיפשיטא ליה טפי הוי ליה למיבעי ולמימר דבין למטה מי' ובין למעלה מי' פליגי בטעמא דזורק ממושיט כמשמעות לשון המשנה כדפרישית ולפ"ז לא יתכנו שני התירוצים שכתבו התוס' בשם ר"י שם בריש מכילתין בד"ה דאמרינן קלוטה ע"ש כיון דאדרבה עיקר האיבעיא שייך טפי בהכי לענין אי ילפינן זורק ממושיט. ונראה לי ליישב דהא דלא מבעיא ליה לרבה בהכי היינו משום דאכתי לא נפקא מיניה מידי אליבא דהלכתא דהא מסתמא קי"ל כרבנן לגבי דר"ע וא"כ אינהו פטרו בתרוויהו מש"ה ניחא ליה למיבעי בהאי צדדא דאיכא למימר דלמעלה מי' ד"ה חייב משום דאמרינן קלוטה משא"כ אם נאמר דלמטה מי' בלחוד פליגי ובקלוטה א"כ אפילו את"ל דרבה לעולם משמע ליה לאוקמי מתניתין דריש מכילתין דלא בעינן ד' על ד' משום דאמרינן קלוטה אפ"ה הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת בחד מסכתא דאין הלכה כסתם אלא כרבנן דמתני' דהכא דפטרי כנ"ל נכון לפי שיטת התוס', מיהו לפמ"ש לעיל בריש מכילתין באריכות ע"ש א"ש טפי סוגיא דהכא ודוק היטב:

    שם אמר רב יוסף הא מילתא וכו' ופשטה לה רב המנונא מהא וכו' ובמאי אילימא במעביר למטה מיו"ד הוא דמחייב למעלה מיו”ד לא מחייב הא אמר ר"א המוציא משאוי כו'. הא דלא קשיא ליה באוקימתא דמעביר אלא מדיוקא דלמעלה מיו”ד ולא קשיא ליה בפשיטות אילימא במעביר למטה מיו"ד אמאי פטרו רבנן היינו משום דאיכא לאוקמי פלוגתייהו דר"ע ורבנן במעביר בפלוגתא דבן עזאי ורבנן לעיל בריש מכילתין דף ה' ע"ב אי מהלך כעומד דמי או לא וא"כ ה"נ ר"ע כבן עזאי דמהלך כעומד דמי משום הכי חייב משום מעביר ד' אמות ברשות הרבים וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין ע"ש. אלא דאכתי איכא למידק דהא לעיל שם בד"ה בשלמא לבן עזאי כתבו התוס' בשם הירושלמי על דעתיה דבן עזאי דמהלך כעומד דמי א"כ איך משכחת הא דמחייב על ד' אמות ברשות הרבים יעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטור ומשני בירושלמי דמשכחת לה בקופץ ובתלמודא דידן לא חשיב לה פירכא למאי דמסקינן לעיל בשמעתין דמעביר ד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה וא"כ לפי זה תיקשי ממ"נ מאי מקשי הש"ס הכא בדיוקא דלמעלה מיו”ד מהא דאמר ר"א המוציא משאוי למעלה מיו”ד חייב שכן משא בני קהת ואכתי מי דמי מעביר למוציא דהא ודאי משאוי דבני קהת לאו בקופץ הוי ואם כן משום הכי פטור במעביר למעלה מיו"ד לפי תירוץ הירושלמי וכ"ש למאי דמשמע בתלמודא דידן דמעביר הלכתא גמירי לה א"כ פשיטא דאין לדמות מעביר למוציא לענין למעלה מיו”ד כיון דמעביר לא הוי אלא הלכתא וכמ"ש הרשב"א גופא בחידושיו לעיל בריש מכילתין בפלוגתא דבן עזאי ע"ש. מיהו למאי דפרישית לעיל בריש מכילתין שם דלקולא לא שייך לומר מהלך כעומד דמי א"כ יש ליישב קצת דנהי דמעביר הלכתא היא אפ"ה לחומרא שפיר סבר ר"ע דמהלך כעומד דמי אפילו למעלה מיו"ד כיון דבמשאוי בני קהת שייך מוציא ומעביר כהדדי אם כן מקשה הש"ס שפיר מדיוקא דלמעלה מיו"ד כן נראה לי נכון ודוק היטב:

    שם אלא לאו בזורק ולמטה מיו”ד הוא דמחייב למעלה מיו”ד לא מחייב וכו' ופירש"י דדייק לה מדקתני ברה"ר עצמה וקשיא לי אכתי מאי פשיט רב המנונא הכא דלמעלה מיו”ד לא מחייב דהא שפיר מצינן למימר דר"ע מחייב אפילו למעלה מיו"ד כדמשמע במתניתין למאי דגרסינן כיצד שני גזוזטראות והיינו למעלה מיו"ד מדקתני שכן היתה עבודת המשכן והא דקתני הכי בברייתא ברשות הרבים עצמה היינו להודיען כחן דרבנן דאפילו למטה מיו”ד פטרו כדאמר ר"א בסמוך וליכא למימר דרב המנונא לא ניחא ליה לאוקמי בהכי דאי משום רבותא דרבנן אכתי לא הוי צריך למיתני ברה"ר עצמה אלא ברה"ר סתמא וממילא ידעינן דהיינו למטה מי' כסתם רה"ר ואפ"ה פטרו רבנן אלא ע"כ משמע ליה לרב המנונא דהא דקתני ברה"ר עצמה היינו לאשמעינן דר"ע גופא לא מחייב אלא דוקא בלמטה מעשרה ולא למעלה מיו”ד אלא דאי אפשר לפרש כן לפמ"ש התוספות לעיל בריש מכילתין דף ד' בשם ר"י בתירוץ השני דאי אית ליה לר"ע קלוטה כמי שהונחה תו לא שייך למילף כלל זורק ממושיט למעלה מיו”ד א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי איצטריך למיתני ברה"ר עצמה וכ"ש אם נאמר דמושיט שייך בין למטה מיו"ד ובין למעלה מיו”ד א"כ פשיטא דאית לן למימר דלעולם בין למטה מעשרה ובין למעלה מיו”ד פליגי וכולה משום זורק ומושיט דלמעלה מיו”ד בפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן דמתניתין מדקתני כיצד ולמטה מעשרה מדקתני ברשות הרבים עצמה והיינו נמי להודיעך כחו דאף על גב דלמטה מי' לא הוי במשכן אפ"ה ילפינן זורק ממושיט. מיהו למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש דסוף סוף פשיט רב המנונא אליבא דהלכתא דלמאי דקיי"ל כרבנן אפילו למטה מיו”ד פטור דלא אמרינן קלוטה וכ"ש דא"ש למאי דפרישית לעיל בריש מכילתין דבלא"ה אשכחן דאית ליה לרבי עקיבא קלוטה כמי שהונחה בזבחים פ"י גבי הזאת מי חטאת שהעבירה על גבי אויר תנור טמא עיי"ש. והרבה יש להאריך בסוגיא דשמעתין ע" פ מה שהארכתי לעיל בריש מכילתין והמעיין שם ישכיל ויבין וימצא נחת:

    שם ת"ר מרשות הרבים לרשות הרבים ורה"י באמצע וכו' רב ושמואל וכו' דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמי ופרש"י מתוך שהוא חושך ומלא הבלא. ולעיל בריש מכילתין ריש דף ה' הוסיף רש"י לפרש בד"ה כמאן דמליא דבר סתום מכל צד הוי כמלא חפצים עד גגו וכו' עיי"ש. ונראה דהתם הוצרך רש"י לפרש כן משום דכל הסוגיא שם היינו לענין אי בעינן עקירה והנחה על גבי מקום ד' או דבכל שהוא סגי כדבעי רב יוסף לאוקמי במתני' דפשט ידו אליבא דרבי וא"כ לפ"ז למאי דבעי למידחי דלעולם רבי גופא נמי בעי עקירה והנחה מעל גבי מקום ד' דוקא ולא סגיא בכ"ש והא דמחייב רבי שתים היינו ברה"י מקורה דביתא כמאן דמליא דמי והוי כמלא חפצים לגמרי עד גגו דלפ"ז הוי שפיר עקירה והנחה מע"ג מקום ד' משו"ה לא סגיא ליה לרש"י בהאי טעמא לחוד שמפרש כאן דהא דהוי כמאן דמליא היינו מתוך שהוא חשך ומלא הבלא דנהי דלא חשיב כאויר בעלמא אפ"ה מקום ד' ליכא מה שא"כ בסוגיא דשמעתין דלא נחית כלל להכי אי בעינן מקום ד' על ד' או דבכל שהוא סגי כיון דסוגיא דשמעתין לא מיירי בהנחת כ"ש כלל אלא אי אמרינן קלוטה באויר כמי שהונחה דמיא או לא ולעולם דהיכא דאיכא הנחה כ"ש מחייב רבי אפילו בשאינה מקורה משו"ה ניחא ליה לרש"י לפרש בפשיטות דהא דהוי כמאן דמליא היינו מתוך שהוא חשך ומלא הבלא אבל בשאינה מקורה דליכא חשך והבלא לא אמרינן דקלוטת אויר כמי שהונחה דמי כן נ"ל נכון וברור בעז"ה בכונת רש"י ובזה יתיישב לנכון סוגיא דשמעתין ודוק היטב ועיין בסמוך:

    Penei Yehoshua on Shabbat 97a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' והאמר ר"א המוציא משוי עיין עירובין דף לג ע"א תד"ה והא אי בעי:

    Gilyon HaShas on Shabbat 97a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    גְּזֵרָה שָׁוָה לָא גָּמִיר פירש הרי"ף ז"ל הכונה אפילו רבי עקיבה לא אמרה דרך גזרה שוה דהא לָא גָּמִיר גְּזֵרָה שָׁוָה זו מרבו, אלא כך אמרה דרך דרש ואסמכתא עד כאן דבריו. והוא ביאור נכון לתרץ בו קושיתו. ברם צריך לנו לדעת, בשלמא אי גמיר גזרה שוה אין עליו קושיא דְהַתּוֹרָה כִּסַּתּוּ, וְאַתָּה מְגַלֶּה אוֹתוֹ, אבל אם דרש זה מעצמו מה יענה לקושיא זו דרבי יהודה בן בתירא דְהַתּוֹרָה כִּסַּתּוּ וכו'? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בשם הגאון פני יהושע ז"ל, ביאור מדרש פליאה וז"ל שאלו את רבי מקושש מי היה? אמר להם, מה עשה? אמרו לו תולש היה. אמר להם מקושש זה צלפחד! ופירש הגאון הנזכר דבגמרא פליגי חד אמר מקושש תולש היה, וחד אמר מעביר ד' אמות ברשות הרבים היה, ועל זה יש להקשות בשלמא למאן דאמר מעביר ד' אמות ברשות הרבים היה, לכך הוצרך הכתוב לומר (במדבר טו, לב) וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, דאיתא בגמרא (שבת דף ו.) המדבר בזמן שהיו ישראל שרוים בו היה לו דין רשות הרבים, ואחרי זה יש לו דין כרמלית, ולכך הקדים לומר וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר ללמדך שהיה מעביר ד' אמות ברשות הרבים ולכך נתחייב מיתה מן התורה, אבל למאן דאמר תולש היה למאי אצטריך הכתוב לומר וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר? ותירץ הגאון למאן דאמר זה בא ללמדנו דמקושש לשם שמים נתכוין, כמו שכתבו התוספות בבתרא (דף קיט) שיש מדרש רבותינו ז"ל מקושש לשם שמים נתכוון, שהיו אומרים כיון שנגזר עליהם (במדבר יד, לה) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ שוב אינם חייבין במצות, לכך עמד וחלל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד כזאת! ולכן הקדים הכתוב לומר וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שנגזר עליהם בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, והיו קצתם חושבין שאין חייבין עוד במצות, לכך כתיב (שם) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים, כדי שיהרג וידעו שכולם חייבין במצות גם עתה במדבר! ולכן כששאלו את רבי מקושש מי היה? לא השיב להם שמו עד שידע מה הם חושבין עונו? דאולי חושבין שהיה מעביר וְהַתּוֹרָה כִּסַּתּוּ ואיך יגלהו? ואחר שאמרו לו תולש היה, דאז למאן דאמר זה מוכרח לומר דלשם שמים נתכוין דלכך הזכיר הכתוב שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וכאמור, אז אמר להם צלפחד היה, דכיון דלשם שמים נתכוין הרי זה שבח לו דמסר עצמו להריגה בשביל שלא יהיה אחד מישראל חושב לבטל מצות התורה! עד כאן דבריו. והשתא לפי זה יש לומר דרבי עקיבה ורבי יהודה בן בתירא בהא פליגי, דרבי עקיבה סבר תולש היה ולכן מוכרח לומר דלשם שמים נתכון, ולכך גילה שמו דהוא שבח לו, אבל רבי יהודה בן בתירא סבירא ליה מעביר היה, לכך חש להא ואמר 'התורה כסתו ואיך תגלהו!' והא דלא ניחש לרבי עקיבה לומר מן וַיַּעְפִּלוּ, היה היינו משום דכתיב (במדבר כז, ג) כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, משמע חטא יחיד דהיה לו דוקא, אבל חטא וַיַּעְפִּלוּ הי' של רבים, ולפי מ"ש לעיל דרבי עקיבה סבירא ליה תולש הי' ולשם שמים נתכון לכך אמרו בְחֶטְאוֹ מֵת ולא אמרו 'בָּעֲוֹנוֹ' דקרו לה שוגג ששגג בדבר זה שחשב שמותר לעשות עוון בידים בשביל לזכות אחרים.

    הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ פירוש בְּצָרַעַת וצריך טעם לזה, ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער המצות פרשת תזריע, שהצרעת תהיה מכח הסתלקות החכמה עיין שם, והנה הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים מוכח שנסתלק ממנו אור החכמה, שאם היה לו חכמה לא היה טועה לחשוד הפך האמת, דחכם עדיף מנביא לכוין על האמת, וזה אם היה חכם שלא נסתלק ממנו אור החכמה לא היה מכוין הפך האמת לכן ענשו בצרעת שבאה על ידי הסתלקות אור החכמה.

    וְגַלְיָא קַמֵּיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּמְהֵימְנֵי יִשְׂרָאֵל מקשים דאם כן אמאי אמר לו (שמות ד, ח) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ? ונראה לי בס"ד, כיון דאמר לו בפירוש מעיקרא שיאמינו, אז אם לא היה חוזר ואומר לו וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לא היתה אמונה שלהם נעשית מחמת הבחירה, אלא היתה נעשית בהכרח מחמת שהקב"ה אמר עליהם שיאמינו, ולפי זה לא יהיה להם שבח וזכות באמונה זו, על כן אחר שאמר לו בתחלה שיאמינו חזר ואמר לו וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ שהטיל ספק בזה, הנה בכך נתבטל אותו הכרח של האמונה שיצא מכח דבורו יתברך בראשונה כשאמר לו שיאמינו ונשארו האמונה כפי בחירתם, ולכך כאשר (שמות ד, לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם אחר כך נעשה מזה זכות גדול להם ונשתבחו בכך.

    מֵחֵיקוֹ הוּא, דְּשָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ נראה לי בס"ד תחלה אמר לו (שמות ד, ו) הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, והיינו חֵיקֶךָ אות 'ש' שהיא עומדת בחק שמך, ותתן עליה אותיות 'יד' אז יהיה צירוף 'ידש' המורה על הלקאה לשון 'דישה' והוא אחר שעשה צירופים על שם שדי. אך אחר כך בטובה אמר לו הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ, תיבת הָשֵׁב מורה על חזרה לאחור, כלומר צירוף 'יד' עם חֵיקֶךָ שהוא 'ש' שנעשה 'ידש' הָשֵׁב אותו לאחור שנעשה שם שדי ביושר, כי 'ידש' למפרע 'שדי' ושם זה יורה על הטובה והוא לשון שָׁדַיִם של יניקה, וגם עוד ראיתי בספר קהילת יעקב שהביא מן ספר 'דן ידין' שכינה החכמה באותיות 'שדי' ובגילוי אור החכמה מסתלק הצרעת כנודע מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות.

    אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר נֵס בְּתוֹךְ נֵס. עיין מהרש"א שהקשה על פירוש רש"י דהוה ליה למימר 'נֵס אַחַר נֵס' דתרי ניסי המה הבאים בזה אחר זה, ומה שפירש מהרש"א עדיפה עדיין לא נתרץ דקדוק הנזכר, כי נס הבליעה התחיל להראות תיכף בתחלת הבליעה, אך נס עביות המטה בא אחר שהתחיל נס הבליעה, ואם כן עדיין יש להקשות הוה ליה למימר 'נֵס אַחַר נֵס'? ונראה לי בס"ד ענין ב' נסים אלו הן הוא שנעשה במטה כח רוחני לבלוע, ועוד היה נס אחר בבליעה עצמה שבלע הכל בבת אחת ולא בלעם אחת אחת, ואם כן תיכף כשנראה נס הבליעה נראה נס הב' שבלע הכל בבת אחת וזהו נֵס בְּתוֹךְ נֵס, ולכך גם במילוי נֵס יש מספר נֵס [110] כזה נו" ן ס מ"ך [110], ולזה אמר נעשה בפעולתו נֵס 'בְּתוֹךְ' נֵס:

    Ben Yehoyada on Shabbat 97a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 97, Amud Aleph, about 603 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 116 words

      Opens “ואלא הא גמר גזירה שוה! ג"ש לא…”

    2. Segment 250 words

      Opens “כיוצא בדבר, אתה אומר: (במדבר יב, ט)…”

      Named: רבי עקיבא, רבי יהודה.

    3. Segment 325 words

      Opens “ואלא הכתיב ״בם״! ההוא בנזיפה בעלמא. תניא…”

    4. Segment 431 words

      Opens “אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו,…”

    5. Segment 543 words

      Opens “הן מאמינים, דכתיב: (שמות ד, לא) ויאמן…”

    6. Segment 638 words

      Opens “אמר רבא ואיתימא רבי יוסי בר' חנינא…”

      Named: רבי יוסי, רבא.

    7. Segment 713 words

      Opens “(שמות ז, יב) ויבלע מטה אהרן את…”

    8. Segment 83 words

      Opens “מרה"י לרה"י כו':…”

    9. Segment 929 words

      Opens “בעי רבה למטה מעשרה פליגי ובהא פליגי…”

      Named: רבה.

    10. Segment 1030 words

      Opens “או דילמא למעלה מעשרה פליגי ובהא פליגי…”

    11. Segment 1133 words

      Opens “אמר רב יוסף הא מילתא איבעיא ליה:…”

      Named: רב יוסף, רב חסדא, רב המנונא.

    12. Segment 1240 words

      Opens “ובמאי אילימא במעביר למטה מעשרה הוא דמחייב…”

    13. Segment 1319 words

      Opens “ופליגא דר' אלעזר דאמר ר"א מחייב היה…”

    14. Segment 1428 words

      Opens “ופליגא דרב חלקיה בר טובי דאמר רב…”

      Named: רב חלקיה בר טובי.

    15. Segment 1526 words

      Opens “תניא נמי הכי בתוך ג' דברי הכל…”

    16. Segment 1646 words

      Opens “אמר מר אם היו רשויות שלו מותר…”

      Named: רב דאיתמר, רב הונא, רב אסור, רבה, שמואל.

    17. Segment 1733 words

      Opens “אמר ליה רב חסדא לרב המנונא ואמרי…”

      Named: רב חסדא, רב המנונא.

    18. Segment 1823 words

      Opens “אי הכי ג' נמי ותו הא דתנן…”

    19. Segment 1925 words

      Opens “התם היינו טעמא משום דהויא לה מחיצה…”

    20. Segment 2046 words

      Opens “ת"ר מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע רבי מחייב…”

      Named: רבי מחייב, רב ושמואל, רבי אלא, רב חנא, רב יהודה, רבי שתים.

    21. Segment 216 words

      Opens “יתיב רב חנא וקא קשיא ליה…”

      Named: רב חנא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yose bar Hanina · Amoraim · First Generation of Amoraim

      Rabbi Yose bar Hanina was a preeminent first-generation Amoraic sage and a leading disciple of Rabbi Yochanan, whose halachic and aggadic teachings…

      Source: Shabbat 97a · Segment 6 — “אמר רבא ואיתימא רבי יוסי בר' חנינא מדה טובה…

    • Rabbi Akiva ben Yosef · Tannaim · Tannaim — Ten Martyrs

      Rabbi Akiva, one of the Ten Martyrs, exemplified unwavering devotion to God even under torture, reciting the Shema as he was flayed,…

      Source: Shabbat 97a · Segment 2 — “…אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה…

    • Rabbi Akiva [R"A] · Second Generation of Tannaim

      Rabbi Akiva, a central figure among the Tannaim, rose from humble beginnings to become one of the greatest sages in Jewish history.

      Source: Shabbat 97a · Segment 11 — “…ברשות הרבים עצמה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרים מדקאמר…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Shabbat 97a · Segment 11 — “אמר רב יוסף הא מילתא איבעיא ליה: לרב חסדא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Shabbat 97a · Segment 20 — “…רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי שתים אחת…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 97a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026