Talmud Builders

    Shabbat 100a

    Back to index

    English translation — Shabbat 100a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1it is not considered its placement. However, Rava raised a dilemma: In a case where there is a nut in a vessel and the vessel is floating on water, what is the ruling? Is it permitted to lift the nut on Shabbat if one is in another domain? The two sides of the dilemma are: Do we say that we go according to the status of the nut, and it is at rest in the vessel? Or perhaps we go according to the status of the vessel, and it is not at rest. No resolution was found to this dilemma. Therefore, let it stand unresolved as well.

    2However, with regard to oil floating on wine, there is a dispute between Rabbi Yoḥanan ben Nuri and the Rabbis. As we learned in a mishna: In the case of oil floating on wine, and one who immersed himself during the day, i.e., one who was impure, immersed himself in a ritual bath, but will not become completely pure until sunset, touched the oil, he invalidated only the oil and not the wine. Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: With regard to the two, i.e., the oil and the wine, they are considered to have a connection to each other. Since he made the oil impure, the wine is also impure. Their dispute is whether or not the oil is considered to be placed atop the wine.

    3Abaye said: In the case of a pit in the public domain that is ten handbreadths deep and precisely eight handbreadths wide, and one threw a mat into it, he is liable. However, if he divided the pit with a mat that split it in two, each one slightly less than four handbreadths wide, he is exempt because neither part is considered a private domain. The Gemara comments: According to the opinion of Abaye, for whom it is obvious that the mat eliminates the partition of the pit, all the more so that a segment of dirt thrown into a pit that is ten handbreadths deep, rendering it less than ten handbreadths, eliminates the partition, and he has no dilemma with regard to Rabbi Yoḥanan’s case. According to Rabbi Yoḥanan, who raised a dilemma with regard to a segment of dirt, it is obvious that a mat does not eliminate the partition.

    4Abaye said: With regard to a pit in the public domain that is ten handbreadths deep and four handbreadths wide and filled with water, and one threw an object into it on Shabbat, one is liable because the pit is considered a private domain. And if the pit was filled with fruit and one threw an object into it, he is exempt. What is the reason for the different rulings? Water is not significant enough to eliminate the partition; fruit eliminates the partition. This was also taught in a baraita : One who throws an object from the sea to the street or from the street to the sea is exempt because the sea is considered a karmelit , and one is not liable according to Torah law in that case. Rabbi Shimon says: If the area in the sea where he threw it is ten handbreadths deep and four handbreadths wide, he is liable, as he is considered as one who threw an object into a private domain. Apparently, the water in the sea does not eliminate the status of a private domain.

    5MISHNA: With regard to one who throws an object four cubits in the public domain, if the object hits the wall above ten handbreadths from the ground, which is an exempt domain, it is as if one threw it in the air, and he is exempt. If it hits the wall below ten handbreadths from the ground, it is as if he threw it and it landed on the ground, and one who throws an object four cubits and it lands on the ground is liable.

    6GEMARA: We learned in the mishna that if one throws an object in the public domain a distance of four cubits and it hits a wall below ten handbreadths from the ground, he is liable if he threw it. The Gemara asks: And we discussed it: How could he be liable for carrying in that case? Since the object did not come to rest on the wall, there was no placement. And Rabbi Yoḥanan said: It is with regard to the case of a juicy cake of figs that sticks to the wall when thrown against it that we learned in the mishna.

    7Rav Yehuda said that Rav said that Rabbi Ḥiyya said: If one threw a stone at a wall above ten handbreadths from the ground, and it went and came to rest in a hole in the wall of any size less than four handbreadths, we have come to the dispute between Rabbi Meir and the Rabbis. According to the opinion of Rabbi Meir, who said: One carves out the space to complete it, he is liable. We complete the hole by conceptually carving it to four handbreadths because doing so is theoretically possible. Since the hole is considered ten handbreadths high and four handbreadths wide, one is liable for transferring an object from a public domain to a private one. According to the opinion of the Rabbis, who say: One does not carve out the space to complete it, the thrower is not liable because the hole is actually less than four handbreadths wide at present. That was also taught in a baraita : If one threw an object above ten handbreadths, and it went and came to rest in a small hole, Rabbi Meir deems him liable, while the Rabbis deem him exempt.

    8Rav Yehuda said that Rav said: In the case of a mound that is an inclined plane that gradually attains a height of ten handbreadths over a horizontal space of four cubits, and one threw an object from the public domain and it came to rest atop that mound, he is liable because it is considered a partition. That was also taught in a baraita : An alleyway that is level inside and becomes an inclined or declined plane as it enters the public domain, which is higher or lower than the alleyway, or if the entrance to the alleyway is level when entering the public domain and inside it is inclined, that alleyway requires neither a post alongside its entrance or a beam across its entrance in order to distinguish it from the public domain because the incline itself is considered a partition. Rabbi Ḥanina ben Gamliel says: In the case of a mound that gradually attains a height of ten handbreadths over a horizontal space of four cubits, and one threw an object from the public domain and it came to rest atop that mound, he is liable.

    9MISHNA: If one threw an object in the public domain, intending for it to land within four cubits, meaning that he had no intention of violating the Torah prohibition of carrying, and the object rolled and went beyond four cubits, he is exempt. However, if one threw an object with the intention of it landing beyond four cubits, and the object rolled back within four cubits, he is liable from when he originally threw the object.

    10GEMARA: We learned in the mishna that if one threw an object beyond four cubits and it rolled back within four cubits, he is liable. The Gemara asks: The object did not come to rest beyond four cubits, so how can the one who threw it be liable? Rabbi Yoḥanan said: And that liability was established when the object came to rest atop something. That was also taught in a baraita : If one threw an object beyond four cubits and the wind blew it while still in the air and brought it within four cubits, he is exempt even though it, i.e., the wind, then brought it back out because the object did not come to rest in the place where it was thrown. However, if the wind seized it briefly and it stayed on the ground for a brief period of time ( Tosafot ), even though the wind then brought it in, the individual is liable.

    11Rava said: Despite the principle of lavud , which states that within three handbreadths of the ground an object is considered to be attached to it, according to the Rabbis, who maintain that an object in airspace is not considered at rest, the object must come to rest atop something to establish liability. The Gemara relates that Mareimar sat and stated this halakha . Ravina said to Mareimar:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לאו היינו הנחתןואם נטלו משם לאו עקירה היא:

    שמן על גבי ייןלענין שבת מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן:

    דתנן שמןשל תרומה:

    שצף על גבי ייןשל תרומה משום הכי נקט טבול יום משום דפוסל ואינו מטמא הלכך לא פסל אלא שמן בלבד דלאו חיבור הוא למיהוי כחד ואילו הוה טמא הוה מטמא ליה לשמן ושמן פסל ליה ליין:

    שניהם חיבורדהוי כחד ונפסל אף היין ולענין שבת נמי לרבנן הוה ליה כאגוז על גבי מים ולרבי יוחנן הוה ליה כמים על גבי מים:

    וזרק לתוכה מחצלתמשום סיפא נקט ליה דבעי למימר חלקה במחצלת פטור לאשמעי' דהנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדדי פטור והכא סילוק מחיצה דזיל הכא ליכא ארבעה וזיל הכא ליכא ד' דבצר ליה עובי מקום מחצלת:

    כל שכן חוליאדסילוק מחיצה ודאי הוא דמבטיל לה:

    לרבי יוחנן מחצלת פשיטא ליה דלא מבטלהדאי נמי אמרינן סילוק מחיצה והנחת חפץ כי הדדי פטור הכא חייב דלא מבטל ליה הלכך לאו סילוק מחיצה היא:

    וזרק לתוכהמרה"ר מידי דנייחא כגון אבן או מים:

    חייבולא אמרינן כיון דמלא הוא לא הוי רה"י דמבטל להו מחיצות:

    מלאה פירותפטור דבטיל מחיצות כאילו מלאוה עפר:

    תניא נמי הכידמים לא מבטלי מחיצה:

    מן הים לאיסרטיאמכרמלית לרה"ר פטור:

    איסרטיאהוא סרטיא:

    ר"ש אומר אם ישבים במקום שזרק גומא מיוחדת לבדה עמוקה עשרה ורחבה ד' רה"י לעצמה היא ולא הוי כשאר ים אף על גב דים נמי עמוק הוא וממילא שמעינן מדר"ש דמים לא מבטלי מחיצה:

    גמ' רבי מאיר ורבנןדאיפליגו בחוקקים להשלים בפ"ק דיומא (דף יא:) ובעירובין (ד' יא:) לר"מ דאמר חוקקין להשלים במקו' שיש כדי לחוק הכא חייב דרואין החור כאלו הוא ארבע:

    תל המתלקטשהוא מדרון והולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה י' מתוך ד"א הרי הוא כאלו זקוף כולו והוי רה"י במקום גובהו ואם זרק מרה"ר ונח על גביו חייב ודוקא נקט מתוך ד' אמות דאי מתוך ה' הרי הוא כשאר רשות הרבים דניחא תשמישתיה להילוך:

    ונעשה מדרון לרה"רשהיה קרקע המבוי גבוה מקרקע רה"ר והוצרך לשפע אצל פתחו לצד רה"ר או שהיה שוה לרה"ר ונעשה מדרון לתוכה שהיה רה"ר גבוה מקרקע המבוי וכניסת המבוי נמי מן הפתח ולפנים גבוה כקרקע רה"ר ברחב אמה או חצי אמה ואח"כ הוא נעשה מדרון לצד דופן האמצעי:

    אותו מבוי אינו צריך לחידאותו גובה שבצד הפתח הוה ליה מחיצה אף על פי שהוא משפע והולך:

    מתני' זרק חוץ לד"א ונתגלגל כו' חייבלא שנפל לארץ דא"כ לא צריכא למימר אלא שהרוח גלגלתהו מן האויר לתוך ד' אמות:

    גמ' והא לא נחחוץ לד' ואמאי אזלינן בתרה:

    שנח ע"ג משהושעמד קצת ואח"כ נתגלגל והוא הדין אם אחזתן הרוח באויר ועכבתו מעט ואחר כך הכניסתו דחשיב נמי הנחה אם בתוך ג' הוא:

    ודחפתו הרוחבעודו באויר:

    אחזתו משהוהרוח עכבתו במקומו מעט:

    לרבנןדפליגי עליה דר"ע בזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע דלית להו קלוטה כמי שהונחה לא תימא בתוך ג' מודו אלא אפילו תוך ג' נמי צריך שינוח ואם עבר רה"ר כולה פטור ונפקא מינה נמי לזורק ד' אמות וכשבא לנוח והגיע לתוך ג' נזכר שגגתו עד שלא נח פטור כדאמרינן במתני' (דף קב.) עד שתהא תחלתו וסופו שגגה ולא אמרינן עד שלא נזכר הוה ליה מונח:

    שבת 100 עמוד א

    1לאו היינו הנחתן. בעי רבא: אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו? מי אמרינן בתר אגוז אזלינן, והא נייח, או דילמא בתר כלי אזלינן, והא לא נייח. תיקו.

    2שמן על גבי יין, מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן. דתנן: שמן שצף על גבי יין, ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן. ר' יוחנן בן נורי אומר: שניהם חיבור זה לזה.

    3אמר אביי: בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחבה שמנה, וזרק לתוכה מחצלת חייב. חילקה במחצלת פטור. לאביי דפשיטא ליה דמחצלת מבטלא מחיצה כל שכן חוליא דמבטלא מחיצה לרבי יוחנן דמיבעיא ליה חוליא, מחצלת פשיטא דלא מבטלא מחיצת'׃

    4ואמר אביי: בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחבה ארבעה מלאה מים, וזרק לתוכה חייב. מלאה פירות, וזרק לתוכה פטור, מ"ט מים לא מבטלי מחיצתא, פירות מבטלי מחיצתא. תניא נמי הכי: הזורק מן הים לאיסרטיא ומן האיסרטיא לים פטור. ר"ש אומר: אם יש במקום שזרק עמוק עשרה ורחב ארבעה חייב.

    Mishna

    5הזורק ארבע אמות בכותל, למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר. למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ. הזורק בארץ ארבע אמות חייב.

    Gemara

    6והא לא נח? א"ר יוחנן: בדבילה שמינה שנינו.

    7א"ר יהודה, אמר רב, א"ר חייא: זרק למעלה מעשרה, והלכה ונחה בחור כל שהוא, באנו למחלוקת ר' מאיר ורבנן. לר"מ דאמר חוקקין להשלים מיחייב. לרבנן דאמרי אין חוקקין להשלים לא מיחייב. תניא נמי הכי: זרק למעלה מעשרה, והלכה ונחה בחור כל שהוא ר"מ מחייב וחכמים פוטרין.

    8א"ר יהודה אמר רב: תל המתלקט עשרה מתוך ארבע, וזרק ונח על גביו חייב. תנ"ה מבוי ששוה לתוכו, ונעשה מדרון לרה"ר או שוה לרה"ר ונעשה מדרון לתוכו אותו מבוי אינו צריך לא לחי ולא קורה. רבי חנינא בן גמליאל אומר: תל המתלקט עשרה מתוך ארבע, וזרק ונח על גביו חייב.

    Mishna

    9זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות פטור. חוץ לד' אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב.

    Gemara

    10והא לא נח? אמר ר' יוחנן: והוא שנח על גבי משהו. תניא נמי הכי: זרק חוץ לד' אמות ודחפתו הרוח והכניסתו, ואע"פ שחזרה והוציאתו פטור. אחזתו הרוח משהו, אף על פי שחזרה והכניסתו חייב.

    11אמר רבא: תוך ג' לרבנן צריך הנחה על גבי משהו. יתיב מרימר וקאמר לה להא שמעתא. אמר ליה רבינא למרימר:

    Tosafot

    פירות מבטלי מחיצתאוא"ת ומ"ש מדבילה שמינה דאמרינן לעיל דלא מבטלי ואביי דהכא אית ליה שינויא דבדבילה שמינה שנו כדאמר בפ"ק (דף ז:) זימנין משני ליה בכותל דלית ביה חור ובדבילה שמינה כו' וי"ל דדבילה אינה עומדת כל כך להתבטל שם בכותל כמו שרגילין לבטל פירות בבור כעין תבואה אי נמי דבילה דבר מועט הוא ולא מבטלא אבל בור מלא פירות או חציו מבטל רה"י וה"ה דגרעין אחד או דבר מועט לא מבטל רה"י וא"ת היכי ממעטי הני פירות והא אמר בפרק חלון (עירובין עח:) כל דבר הניטל בשבת אינו ממעט ואפי' אי איירי הכא בטבל שאין ניטל בשבת מ"מ כיון דניטל מן התורה הזורק לתוכו אמאי פטור ואומר ר"י דמן התורה ממעט כל דבר ואפילו הניטל ומדרבנן הוא דגזרו דדבר הניטל אינו ממעט ולהכי לא קאמר מותר לזרוק בתוכו אלא קאמר הזורק לתוכו פטור משמע דאיסורא דרבנן איכא ואפילו בחריץ שבין שתי חצרות אמרו דדבר הניטל אינו ממעט אע"ג דהוי לקולא דלא אסרי אהדדי אבל ק"ק דבפרק חלון (שם) מייתי על בית שמילאוהו תבן דהוי לענין אהל דאורייתא:

    והא לא נחוא"ת מאי פריך והתניא לעיל (שבת ד' צז.) תוך ג' ד"ה חייב אע"ג דלא נח ואין נראה לומר דאתוך ד' אמות קאי אמאי פטור הא לא נח וא"כ כשנח אחר כך חוץ לארבע יתחייב דהא (מתניתין) נמי הכי משמע דאחוץ לד' אמות פריך אמאי חייב וי"ל דפריך לרבא דאמר תוך שלשה לרבנן בעי הנחה ע"ג משהו:

    והלכה ונחה בחור כל שהוא כו'בחור מפולש איירי והאי חוקקין להשלים היינו לשוויה מקום ד' כדפי' בפ"ק (דף ז:):

    אחזתו הרוח משהו כו'פי' שעיכבתו ע"ג קרקע או אפי' באויר כדפי' בקונט' דחשיבה אחיזת הרוח כמונח על גבי משהו ונראה דע"ג קרקע אפי' לר' יהודה דהיינו רבנן דקאמר רבא דצריך הנח' מודה דלא בעינן כדפי' לעיל (שבת דף פ.) ומיהו ק"ק דבסמוך מסקינן איפכא דמתגלגל כיון דאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אבל האי כיון דסופו לנוח כמונח דמי וחזר ר"י לפרש דודאי רבי יהודה סבר כר"ע דקלוטה כמו שהונחה היכא דבעי שתנוח שם כי ההוא דפירקין אבל בההוא דפרק בתרא דעירובין (ד' צז:) היה קורא בספר דלא בעי שתפול שם בעי ר' יהודה הנחה על גבי משהו ורבא קאמר דרבנן דר"ע לית להו קלוטה כמו שהונחה דמיא בשום מקום אפי' רצונו שתנוח שם אפילו תוך ג' ולא ס"ל כברייתא דלעיל דקתני תוך ג' ד"ה חייב אלא סבר כברייתא דהכא דקתני אחזתו הרוח משהו ומתניתין נמי משמע דאיירי בנח משהו כדאוקי ר' יוחנן דומיא דרישא דקתני תוך ד' אמות פטור דאיירי בשנח דאי לאו הכי אמאי מיפטר ורב חלקיה בר טוביה דאמר לעיל תוך שלשה ד"ה חייב מוקי מתניתין בדלא נח ורישא דקתני פטור מיירי כגון שפסק כחו ומחמת הרוח נתגלגל חוץ לארבע:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    וכן סלע כיוצא בה ואם נטל מרה"ר ונתן על גבו או נטל מעל גבו והניח ברה"י חייב ואם אינה גבוהה י' או גבוהה י' ואינה רחבה ד' אינה כרה"י והעוקר ממנה ומניח ברה"ר פטור וזה מפורש ביציאות השבת בארבע רשויות לשבת גדר ברה"ר גבוהה י' ורחב ד' זו היא רה"י גמורה אבל מקום שיש לו רחב ד' ואינה גבוהה י' אם [אין] גבוהה מן הארץ ג' טפחים הא קיי"ל דכל פחות משלשה דארעא כארעא קאי ואם גבוהה ג' ורחב ד' ולא הגיע לעשרה ככרמלית וכמקום פטור הוא ואינו לא כרה"ר ולא כרה"י ואסור להוציא מרה"י אליו אבל [אינו] רחב ארבעה מותר לכאן ולכאן ובלבד שלא יחליף דהא תניא אדם עומד על האסקופה נוטל מן העני ונותן לו נוטל מבעה"ב ונותן לו ואמרינן האי אסקופה מאי היא ואוקימנא [באסקופת] כרמלית ואקשינן עלה סוף סוף איסורא דרבנן איכא ושנינן דלית בה ד' על ד' וכר' יוחנן דאמר מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו השתא דתנינן בחולית הבור והסלע פחות מכאן פטור אם הן פחות בגובה ואין פחות ברוחב הוא פטור אבל אסור ואם פחות ברוחב פטור ומותר בלבד שלא יחליף ודייקינן למה ליה למיתנא חולית הבור והסלע מסייעא ליה לר' יוחנן דאמר בור וחוליתו מצטרפין לעשרה והא דר' יוחנן בהמוצא תפלין (ד' צט) בענין בור ברשות הרבים וחולייתו גבוהה י' טפחים והיכי דמי כגון תל ברה"ר וחקק בו עד ארעית (כנגד) רה"ר מקצתו עשאו ביד ומקצתו עשאו חוליא על הבור וארעית הבור עם רה"ר שוה לו והבור עצמו גבוהה מרה"ר וחולייתו למעלה ממנו אם גבוה הבור וחולייתו שניהם יחדיו עשרה טפחים הרי הן מצטרפין ולמעלה מן החוליא רשות אחרת:

    וגרסינן בירושל' דקדוק אחד א"ר יוחנן (העומד) [העמוד] והחלול מצטרפין לארבעה והוא שהיה (העומד) [העמוד] רובה על החלל והחלל זהו פתיחת הבור (והעומד) [והעמוד] הוא רחב החוליא העומדת שהיא שפת הבור אם נמצא מן השפה אל השפה ד' טפחים אע"פ שיש חלל באמצע הרי הוא רה"י כמו שפירשנו:

    בעא רב מרדכי מרבה עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד' וזרק ונח על גביו מהו בעיא זו עיקרא כי רה"ר תופשות עד עשרה ומי' ולמעלה מקום פטור הוא לפיכך אם הגביה אדם חפץ מרה"ר ולא הגביה יותר מי' טפחים אלא לאלתר שהגיע לעשרה הניחו ע"ג העמוד חייב אבל זרקו למעלה מי' מעקם כשהוא ברה"ר ויש במחשבתו שאם יפול ינוח ברה"י אלא שבזריקתו יצא ברה"ר למקום פטור שהוא האויר ואח"כ חזר ונפל ונח ברה"י מי אמרינן הרי עקירה ברה"ר והנחה ברה"י ועביד עקירה והנחה נכנס למקום פטור חייב או דלמא כיון דממקום פטור הוא דקא אתיא פטור ופשטו ליה רבה ורב יוסף ואביי מתניתין היא הלא תראה חוליית הבור והסלע שגבוהין י' ורחבין ד' מכוונין הנותן על גבו חייב וכן הנוטל מעל גבו חייב ואי אפשר הנותן והנושא שאין מגביה משהו וימצא יוצא למעלה מעשרה ואח"כ יורד ונח בחוליא או לסלע וכן הנוטל מעל גבו ומניח ברה"ר ואעפ"כ חייב ואקשינן עלייהו ודלמא מתניתין בדבר דק כמו מחט דאפשר למשקליה ולאתוייה בלא הגבהה השיבו לו מחט נמי אי אפשר דלא מידלא פורתא והני מילי דחיות הן ושניא הא שמעתא מדרב חסדא דיציאות השבת כדבעינן לפרושי לקמן:

    א"ר מיאשא בעו ר' יוחנן כותל ברה"ר גבוה עשרה ואינו רוחב ד' ומוקף כרמלית ועשאו רה"י וזרק ונח על גביו מהו פי' כגון שהיה הכותל מחיצה בין רה"ר לכרמלית אח"כ בנה כותל בכרמלית שכנגדו ועשה הכרמלית ההיא רה"י מי אמרינן הרי הכותל זה בחזקתו וכיון שאין בו רחב ד' מקום פטור הוא או דלמא כיון שעשאו [רה"י] כמאן דמליא שאר ד"ט דמי. ופשטינן כשהיה כותל לכרמלית מקום פטור היה והשתא דהוה ליה כותל רה"י כיון שנח עליו כמאן דנח ברה"י דמי שאם זה הכותל הוא שעושה הכרמלית ההוא רה"י כ"ש שיעשה הכותל ההוא רה"י וכן אמר עולא ק"ו לאחרים נעשה מחיצה לעצמו לא כ"ש וסלקא בהאי טעמא:

    בעי ר' יוחנן בור ברה"ר עמוקה ט' ועקר חוליא ממנו שיש בה טפח ובעקירת החוליא נגמר הבור רה"י כדתניא חריץ עמוק עשרה ורחב ד' זו היא רה"י גמורה והניח החוליא ההוא ברה"ר מאי מי אמרינן עקירת חפץ ממקומו ועשיית מחיצה בהדי הדדי קא אתינן וחייב או לא ופשיטא אם תמצי לומר כיון דבשעת עקירה לא מרה"י עקר ובעקירתו הוא דהוה רה"י לא מחייב אבל זו הבעיא השנית אם הבור עמוק עשרה שהוא רה"י גמורה ועקר חוליא מרה"ר ונתנה לתוכה ובנתינת החוליא לתוכו נתמעט הבור מעשרה מי אמרינן כיון דבשעת התחלת הנחה רה"י גמורה הוא מיחייב או דלמא כיון שבהנחת החוליא נסתלקה המחיצה ונתמעט הבור פטור ואקשינן והא לא נח וא"ר יוחנן בדבילה שמינה שנו הלא כיון שעמד ברחוק ד' אמות מצומצמות מן הכותל וזרק בכותל דבילה שמינה ונדבקה בכותל הרי מיעטה הדבילה הד' אמות שבינו ובין הכותל אעפ"כ הוא חייב הכא נמי כיון שהניח החוליא בבור עמוק י' אע"פ שמיעטו החוליא והא חייב ופרקינן שאני התם דדבילה לא מבטל לה ודעתו לנוטלה לפיכך לא ממעטא אבל החוליא בטולי מבטל לה לגבי בור ויש לומר דממעטא בבור ופטור וזו איבעיא לא אפשטא:

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 100a

    Shabbat 100a. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 344 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לאו היינו הנחתן ואם נטלו משם לאו עקירה היא:

    שמן על גבי יין לענין שבת מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן:

    דתנן שמן של תרומה:

    שצף על גבי יין של תרומה משום הכי נקט טבול יום משום דפוסל ואינו מטמא הלכך לא פסל אלא שמן בלבד דלאו חיבור הוא למיהוי כחד ואילו הוה טמא הוה מטמא ליה לשמן ושמן פסל ליה ליין:

    שניהם חיבור דהוי כחד ונפסל אף היין ולענין שבת נמי לרבנן הוה ליה כאגוז על גבי מים ולרבי יוחנן הוה ליה כמים על גבי מים:

    וזרק לתוכה מחצלת משום סיפא נקט ליה דבעי למימר חלקה במחצלת פטור לאשמעי' דהנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדדי פטור והכא סילוק מחיצה דזיל הכא ליכא ארבעה וזיל הכא ליכא ד' דבצר ליה עובי מקום מחצלת:

    כל שכן חוליא דסילוק מחיצה ודאי הוא דמבטיל לה:

    לרבי יוחנן מחצלת פשיטא ליה דלא מבטלה דאי נמי אמרינן סילוק מחיצה והנחת חפץ כי הדדי פטור הכא חייב דלא מבטל ליה הלכך לאו סילוק מחיצה היא:

    17 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 100a · Sefaria

    Tosafot

    פירות מבטלי מחיצתא וא"ת ומ"ש מדבילה שמינה דאמרינן לעיל דלא מבטלי ואביי דהכא אית ליה שינויא דבדבילה שמינה שנו כדאמר בפ"ק (דף ז:) זימנין משני ליה בכותל דלית ביה חור ובדבילה שמינה כו' וי"ל דדבילה אינה עומדת כל כך להתבטל שם בכותל כמו שרגילין לבטל פירות בבור כעין תבואה אי נמי דבילה דבר מועט הוא ולא מבטלא אבל בור מלא פירות או חציו מבטל רה"י וה"ה דגרעין אחד או דבר מועט לא מבטל רה"י וא"ת היכי ממעטי הני פירות והא אמר בפרק חלון (עירובין עח:) כל דבר הניטל בשבת אינו ממעט ואפי' אי איירי הכא בטבל שאין ניטל בשבת מ"מ כיון דניטל מן התורה הזורק לתוכו אמאי פטור ואומר ר"י דמן התורה ממעט כל דבר ואפילו הניטל ומדרבנן הוא דגזרו דדבר הניטל אינו ממעט ולהכי לא קאמר מותר לזרוק בתוכו אלא קאמר הזורק לתוכו פטור משמע דאיסורא דרבנן איכא ואפילו בחריץ שבין שתי חצרות אמרו דדבר הניטל אינו ממעט אע"ג דהוי לקולא דלא אסרי אהדדי אבל ק"ק דבפרק חלון (שם) מייתי על בית שמילאוהו תבן דהוי לענין אהל דאורייתא:

    והא לא נח וא"ת מאי פריך והתניא לעיל (שבת ד' צז.) תוך ג' ד"ה חייב אע"ג דלא נח ואין נראה לומר דאתוך ד' אמות קאי אמאי פטור הא לא נח וא"כ כשנח אחר כך חוץ לארבע יתחייב דהא (מתניתין) נמי הכי משמע דאחוץ לד' אמות פריך אמאי חייב וי"ל דפריך לרבא דאמר תוך שלשה לרבנן בעי הנחה ע"ג משהו:

    והלכה ונחה בחור כל שהוא כו' בחור מפולש איירי והאי חוקקין להשלים היינו לשוויה מקום ד' כדפי' בפ"ק (דף ז:):

    אחזתו הרוח משהו כו' פי' שעיכבתו ע"ג קרקע או אפי' באויר כדפי' בקונט' דחשיבה אחיזת הרוח כמונח על גבי משהו ונראה דע"ג קרקע אפי' לר' יהודה דהיינו רבנן דקאמר רבא דצריך הנח' מודה דלא בעינן כדפי' לעיל (שבת דף פ.) ומיהו ק"ק דבסמוך מסקינן איפכא דמתגלגל כיון דאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אבל האי כיון דסופו לנוח כמונח דמי וחזר ר"י לפרש דודאי רבי יהודה סבר כר"ע דקלוטה כמו שהונחה היכא דבעי שתנוח שם כי ההוא דפירקין אבל בההוא דפרק בתרא דעירובין (ד' צז:) היה קורא בספר דלא בעי שתפול שם בעי ר' יהודה הנחה על גבי משהו ורבא קאמר דרבנן דר"ע לית להו קלוטה כמו שהונחה דמיא בשום מקום אפי' רצונו שתנוח שם אפילו תוך ג' ולא ס"ל כברייתא דלעיל דקתני תוך ג' ד"ה חייב אלא סבר כברייתא דהכא דקתני אחזתו הרוח משהו ומתניתין נמי משמע דאיירי בנח משהו כדאוקי ר' יוחנן דומיא דרישא דקתני תוך ד' אמות פטור דאיירי בשנח דאי לאו הכי אמאי מיפטר ורב חלקיה בר טוביה דאמר לעיל תוך שלשה ד"ה חייב מוקי מתניתין בדלא נח ורישא דקתני פטור מיירי כגון שפסק כחו ומחמת הרוח נתגלגל חוץ לארבע:

    Tosafot on Shabbat 100a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    וכן סלע כיוצא בה ואם נטל מרה"ר ונתן על גבו או נטל מעל גבו והניח ברה"י חייב ואם אינה גבוהה י' או גבוהה י' ואינה רחבה ד' אינה כרה"י והעוקר ממנה ומניח ברה"ר פטור וזה מפורש ביציאות השבת בארבע רשויות לשבת גדר ברה"ר גבוהה י' ורחב ד' זו היא רה"י גמורה אבל מקום שיש לו רחב ד' ואינה גבוהה י' אם [אין] גבוהה מן הארץ ג' טפחים הא קיי"ל דכל פחות משלשה דארעא כארעא קאי ואם גבוהה ג' ורחב ד' ולא הגיע לעשרה ככרמלית וכמקום פטור הוא ואינו לא כרה"ר ולא כרה"י ואסור להוציא מרה"י אליו אבל [אינו] רחב ארבעה מותר לכאן ולכאן ובלבד שלא יחליף דהא תניא אדם עומד על האסקופה נוטל מן העני ונותן לו נוטל מבעה"ב ונותן לו ואמרינן האי אסקופה מאי היא ואוקימנא [באסקופת] כרמלית ואקשינן עלה סוף סוף איסורא דרבנן איכא ושנינן דלית בה ד' על ד' וכר' יוחנן דאמר מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"ר ולבני רה"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו השתא דתנינן בחולית הבור והסלע פחות מכאן פטור אם הן פחות בגובה ואין פחות ברוחב הוא פטור אבל אסור ואם פחות ברוחב פטור ומותר בלבד שלא יחליף ודייקינן למה ליה למיתנא חולית הבור והסלע מסייעא ליה לר' יוחנן דאמר בור וחוליתו מצטרפין לעשרה והא דר' יוחנן בהמוצא תפלין (ד' צט) בענין בור ברשות הרבים וחולייתו גבוהה י' טפחים והיכי דמי כגון תל ברה"ר וחקק בו עד ארעית (כנגד) רה"ר מקצתו עשאו ביד ומקצתו עשאו חוליא על הבור וארעית הבור עם רה"ר שוה לו והבור עצמו גבוהה מרה"ר וחולייתו למעלה ממנו אם גבוה הבור וחולייתו שניהם יחדיו עשרה טפחים הרי הן מצטרפין ולמעלה מן החוליא רשות אחרת:

    וגרסינן בירושל' דקדוק אחד א"ר יוחנן (העומד) [העמוד] והחלול מצטרפין לארבעה והוא שהיה (העומד) [העמוד] רובה על החלל והחלל זהו פתיחת הבור (והעומד) [והעמוד] הוא רחב החוליא העומדת שהיא שפת הבור אם נמצא מן השפה אל השפה ד' טפחים אע"פ שיש חלל באמצע הרי הוא רה"י כמו שפירשנו:

    בעא רב מרדכי מרבה עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד' וזרק ונח על גביו מהו בעיא זו עיקרא כי רה"ר תופשות עד עשרה ומי' ולמעלה מקום פטור הוא לפיכך אם הגביה אדם חפץ מרה"ר ולא הגביה יותר מי' טפחים אלא לאלתר שהגיע לעשרה הניחו ע"ג העמוד חייב אבל זרקו למעלה מי' מעקם כשהוא ברה"ר ויש במחשבתו שאם יפול ינוח ברה"י אלא שבזריקתו יצא ברה"ר למקום פטור שהוא האויר ואח"כ חזר ונפל ונח ברה"י מי אמרינן הרי עקירה ברה"ר והנחה ברה"י ועביד עקירה והנחה נכנס למקום פטור חייב או דלמא כיון דממקום פטור הוא דקא אתיא פטור ופשטו ליה רבה ורב יוסף ואביי מתניתין היא הלא תראה חוליית הבור והסלע שגבוהין י' ורחבין ד' מכוונין הנותן על גבו חייב וכן הנוטל מעל גבו חייב ואי אפשר הנותן והנושא שאין מגביה משהו וימצא יוצא למעלה מעשרה ואח"כ יורד ונח בחוליא או לסלע וכן הנוטל מעל גבו ומניח ברה"ר ואעפ"כ חייב ואקשינן עלייהו ודלמא מתניתין בדבר דק כמו מחט דאפשר למשקליה ולאתוייה בלא הגבהה השיבו לו מחט נמי אי אפשר דלא מידלא פורתא והני מילי דחיות הן ושניא הא שמעתא מדרב חסדא דיציאות השבת כדבעינן לפרושי לקמן:

    א"ר מיאשא בעו ר' יוחנן כותל ברה"ר גבוה עשרה ואינו רוחב ד' ומוקף כרמלית ועשאו רה"י וזרק ונח על גביו מהו פי' כגון שהיה הכותל מחיצה בין רה"ר לכרמלית אח"כ בנה כותל בכרמלית שכנגדו ועשה הכרמלית ההיא רה"י מי אמרינן הרי הכותל זה בחזקתו וכיון שאין בו רחב ד' מקום פטור הוא או דלמא כיון שעשאו [רה"י] כמאן דמליא שאר ד"ט דמי. ופשטינן כשהיה כותל לכרמלית מקום פטור היה והשתא דהוה ליה כותל רה"י כיון שנח עליו כמאן דנח ברה"י דמי שאם זה הכותל הוא שעושה הכרמלית ההוא רה"י כ"ש שיעשה הכותל ההוא רה"י וכן אמר עולא ק"ו לאחרים נעשה מחיצה לעצמו לא כ"ש וסלקא בהאי טעמא:

    בעי ר' יוחנן בור ברה"ר עמוקה ט' ועקר חוליא ממנו שיש בה טפח ובעקירת החוליא נגמר הבור רה"י כדתניא חריץ עמוק עשרה ורחב ד' זו היא רה"י גמורה והניח החוליא ההוא ברה"ר מאי מי אמרינן עקירת חפץ ממקומו ועשיית מחיצה בהדי הדדי קא אתינן וחייב או לא ופשיטא אם תמצי לומר כיון דבשעת עקירה לא מרה"י עקר ובעקירתו הוא דהוה רה"י לא מחייב אבל זו הבעיא השנית אם הבור עמוק עשרה שהוא רה"י גמורה ועקר חוליא מרה"ר ונתנה לתוכה ובנתינת החוליא לתוכו נתמעט הבור מעשרה מי אמרינן כיון דבשעת התחלת הנחה רה"י גמורה הוא מיחייב או דלמא כיון שבהנחת החוליא נסתלקה המחיצה ונתמעט הבור פטור ואקשינן והא לא נח וא"ר יוחנן בדבילה שמינה שנו הלא כיון שעמד ברחוק ד' אמות מצומצמות מן הכותל וזרק בכותל דבילה שמינה ונדבקה בכותל הרי מיעטה הדבילה הד' אמות שבינו ובין הכותל אעפ"כ הוא חייב הכא נמי כיון שהניח החוליא בבור עמוק י' אע"פ שמיעטו החוליא והא חייב ופרקינן שאני התם דדבילה לא מבטל לה ודעתו לנוטלה לפיכך לא ממעטא אבל החוליא בטולי מבטל לה לגבי בור ויש לומר דממעטא בבור ופטור וזו איבעיא לא אפשטא:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 100a · Sefaria

    Rashba

    חלקה במחצלת פטור לאביי דפשיטא ליה דמחצלת מבטלא מחיצתא כל שכן חוליא דמבטלא מחיצתא. מהאי לישנא משמע לי דהא דאביי אע"ג דלא מבטל לה למחצלת, דאי כשבטלה מאי כל שכן דקאמר היא [היא], ולרבי יוחנן דבעי בחוליא, מחצלת אמאי פשיטא ליה. וקשיא לי דאם כן אפילו זרק לתוכה מחצלת לאביי ליפטר, דומיא דזרק חוליא. ועוד קשיא לי דאם כן מתניתין דהזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ דאקשינן עלה והא לא נח ואיצטריך ר"י לאוקומה בדבילה שמינה, לאביי היכי מוקי לה, דאי בדבילה שמינה אמאי חייב, דהא הנחה וסילוק מחיצה בהדי הדדי קא אתו ואע"ג דלא מבטל לה התם, וכי תימא דמוקי לה בחור, הא אביי גופיה [הוא] דקא דחי ליה לרבא בפרק קמא דמכלתין (ז, ב) דאי אפשר לאוקומא בחור משום דצרור וחפץ מיהדר וקאתי, ואי נמי משום דמתניתין אי אפשר דמיירי בדאית בה חור, מדקתני רישא למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר וכדאיתא התם. ומתוך הדוחק יש לי לומר דחלקה במחצלת כשמבטלה שהרי מתכוין הוא לעשות מחיצה, אבל זרק מחצלת שאינו אלא להצניעה שם חייב, דמה שהוא מניח ברשות אינו מבטל הרשות, ומתניתין דהזורק למטה מעשרה טפחים, נמי בדבילה שמינה כדרבי יוחנן משום דלא מבטל לה. והא דאמרינן כל שכן חוליא, ורבי יוחנן דמבעיא ליה חוליא ומחצלת פשיטא ליה. היינו משום דאין דרכן של בריות לבטל מחצלת בבור לעשותה מחיצה גמורה קיימת, ולמחר הוא עשוי לסלקה. וא"ת אי הכי ליפלוג ולימא אפילו בזורק מחצלת, ולימא זרק מחצלת חייב ואם בטלה פטור. יש לומר דאורחא דמלתא נקט, דאדם עשוי לעשות מחיצה במחצלת, ואינו עשוי למעט את העומק במחצלת.

    מלאה פירות פירוש: מאמש וזרק על גביהן היום, אבל לא קאמר דאם זרק בה פירות שיבטלו מחיצתה. וא"ת פירות דמאמש נמי למה מבטלין מחיצתה, והא דעתו לפנותן ואינן שם אלא להצניען. פירש רבנו האי גאון ז"ל בשאין דעתן לפנותן אלא שבטלן שם, ולדבריו אף ע"ג דאין אדם עשוי לבטל פירות בבור ובטלה דעתו אצל כל אדם, לגבי שבת הוי מיעוט. ובתוספות פירשו בפירות של טבל שאינו יכול לסלקן משם כל אותה שבת, ובטלין הם ליומן שם. ויש מפרשים דאע"ג דלא בטלן כלל משום דפירות מבטלין מחיצות, דמחיצות נכרות בעינן בעומק ורוחב בשעת זריקה והכא ליכא, אבל מים לא מבטלי היכר מחיצות.

    רבי שמעון אומר אם יש במקום שזרק עומק עשרה ורחב ארבעה חייב ואיכא למידק אדמסייע ליה מדר"ש לותביה מדרבנן דפטרי, דאלמא מיא מבטלי מחיצתא. ויש מי שפירש דת"ק ור"ש לא נחלקו בהא דלכולי עלמא לא מבטלי מחיצתא, אלא בעיקרא דמלתא פליגי, דת"ק סבר דבור עמוק עשרה ורחב ארבעה בכרמלית הרי הוא ככרמלית, ור"ש סבר רשות היחיד הוי. ונראה לי טעמא משום דאי עיקר פלוגתייהו במיא אי מבטלי מחיצתא או לא, ליפלוג בבור מלא מים דמתברר פלוגתייהו ביה טפי. וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכן כתב (בפי"ד מהלכות שבת ה"ו), דבור עמוק עשרה ורחב ארבעה בכרמלית דינו ככרמלית. אבל הראב"ד ז"ל תפש עליו ואמר, דלכולי עלמא בור שבכרמלית רשות היחיד הוא, אלא הכא שאני שהמים צפין עליו והרי הכל כמקום אחד, וזהו הטעם שנחלק ת"ק על ר' שמעון, אבל בור שביבשה רשות היחיד הוא לכולי עלמא. ואומר אני שהרב ר' משה ז"ל סמך על התוספתא דמכלתין דתניא בפרק י"א (ה"ב) איסרטא על גבי בקעה זרק מן האיסרטא לבקעה פטור, ר"ש אומר אם יש במקום שזרק עומק עשרה טפחים הרי זה חייב. אלא שיש לדקדק עליו מהא דתניא וקא מייתי לה בריש פרק קמא דמכלתין (ח, ב) גבי תשמיש על ידי הדחק, נתכוון לשבות בר"ה והניח עירובו בבור למעלה מעשרה טפחים עירובו עירוב, למטה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב, ואתיא לפרושי הא דקתני למעלה מעשרה טפחים בבור דלית ביה עשרה טפחים, אלמא תשמיש על ידי הדחק שמיה תשמיש, ומשני ליה הוא ועירובו בכרמלית, אבל למטה מעשרה טפחים כלומר: בעומק עשרה טפחים אין עירובו עירוב דהוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, אלמא בור עשרה ורוחב ד' בכרמלית רשות היחיד הוא. כדברי הראב"ד ז"ל. ויש לי לתרץ לדעת הרמב"ם ז"ל דהא מני ר"ש היא, דנלמוד סתום מן המפורש בתוספתא. אלא דקשה לי קצת דאם כן הוי ליה למימר התם והא מני ר"ש היא כיון דלרבנן לא הוי דינא הכי, וכדקאמרינן בפירוקא אחרינא דפריק התם דקאמרינן וזימנין משני ליה הוא ברה"ר ועירובו בכרמלית ורבי הוא דאמר כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ועוד יש לדקדק על דברי הרמב"ם ז"ל מהא דתניא בעירובין פרק הדר (עירובין סז, ב) סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבע אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, דאלמא אע"פ שהים ככרמלית מקיף את הסלע והיא בתוכו אפילו הכי אין לסלע דין כרמלית אלא הרי היא רשות היחיד גמורה. וזו גם כן אחת מן התשובות שהשיב עליו הראב"ד ז"ל בהשגות. ואף בזו יש לי ללמוד עליו זכות, דהתם הוא מפני שמוחלק מן הים לגמרי וניכר הוא שאינו ממנו שזה ים וזה סלע, ואע"פ שהים מקיף אותו מכל צדדיו, אינו נעשה בכך ככרמלית, שאם כן אף כל העולם יהא כרמלית, שהרי מקיף אותו אוקיאנוס, וכאותה שאמרו בפרק עושין פסין (עירובין כב, ב) אי הכי כולי עלמא לא לחייבו דהא מקיף ליה אוקיאנוס, והוא הדין והוא הטעם לספינה שבים בזמן שגבוהה עשרה שאסור לטלטל מתוכה לים כדאמרינן לקמן (בעמוד ב).

    אלא שלפי טעם זה היינו צריכין לומר, דתל גבוה עשרה ורחב ארבעה בכרמלית שביבשה דינו ככרמלית, שאף הוא אינו ניכר שיהא מובדל ומוחלק מן הכרמלית. וההיא דאמרינן תל גבוה עשרה ורחב ארבעה מטלטלין בתוכו עד בית סאתים, בתל שברשות הרבים מיתניא. ואי נמי יש לומר דבתל כולי עלמא לא פליגי ואפילו רבנן מודו ביה שאפילו בכרמלית הוי רשות היחיד, שכל שהוא גבוה ניכר שהוא מקום בפני עצמו ומוחלק מן הכרמלית לגמרי, אבל בור אינו ניכר כל כך בתוך הכרמלית ומכלל הכרמלית הוא נחשב שאינו נחלק ממנו, והיינו דלא חלק ר"ש בתוספתא אלא בעומק משום דבגובהה אפילו רבנן לא פליגי עליה, והוא הדין והוא הטעם לספינה שבים. אח"כ באה לידי תשובת הרב ז"ל (הרמב"ם) בעצמו שהשיב לחכמי לוניל שהקשו לו על זה. וכן השיב להם: יראה לי מדבריכם שיש בספר שלכם חסרון דברים, וזהו נוסח הספר בור שבכרמלית הרי הוא ככרמלית, אפילו עמוק מאה אמה אם אין בו ארבעה. עכ"ל הרב ז"ל. וגם זה ענין מגומגם בעיני. והלא מקום פטור אחד מן הד' רשויות הוא, ולמה לא יחלק גם כן רשות לעצמו ויהיה בור זה מקום פטור, וכי יהיה דינו חמור כשהוא בכרמלית מבור שהוא בר"ה שאם אין בו ד' על ד' דהוי מקום פטור.

    הא ד אמר רבי יהודה אמר רב אמר רב חייא זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא. פירש רבינו האי גאון ז"ל דדוקא בחור גבוה עשרה מצומצמין, אבל למעלה מעשרה לא נחלקו ר"מ ורבנן בהא, כיון דממקום פטור קא אתי ליה. ולא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל, דאדרבה למעלה מעשרה למעלה ממנו כמה משמע, (ואם כן) [דאי לא כן] הוי ליה למימר זרק בחור גבוה עשרה.

    הא דקתני מבוי ששוה לתוכו ונעשה מדרון לר"ה וכו'. במתלקט עשרה מתוך ארבע היא, וכההיא דמסיים ר"ח ב"ג המתלקט עשרה מתוך ארבע וזרק ונח על גביו חייב, ובהדיא קתני בה בתוספתא (פי"א, ה"ד) מבוי ששוה לרשות היחיד ועשוי מדרון לרשות הרבים, אם יש גובה עשרה טפחים בתוך ד' אמות אין צריך לחי וקורה וכו' שוה לרשות הרבים ועשוי מדרון לרשות היחיד, אם יש גבוה עשרה טפחים בתוך ד' אמות אין צריך לחי וקורה וכו', תל ברשות הרבים ר' חנינא ב"ג אומר אם גובהו עשרה טפחים בתוך ד' אמות נטל הימנו ונתן על גביו חייב. וזו היא הברייתא עצמה שהביא כאן בגמרא, אלא שדרך בעלי הגמרא לקצר בלשון הברייתות בהרבה מקומות ולשנות בלשון, ובלבד שתהא הברייתא קיימת.

    (הא דקתני) [מתני':] זרק בתוך ארבע ונתגלגל חוץ לארבע מסתברא דזורק לתומו על דעת שתנוח באיזה מקום שתרצה, שאם בנתכוון לזרוק בתוך ארבעה, הוי ליה למיתני נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. ועוד דלא הוה לה דומיא דסיפא, דכל עצמה לא באה אלא לבאר דין נתגלגל. וכיון שכן, רישא דוקא בשנח משהו בתוך ארבע וחזר ונתגלגל, הא לאו הכי אמאי פטור הא נחה מכחו חוץ לארבע. וכן פירשו בתוספות דדוקא בשנח תוך ארבע. ולפירוש זה הוא הדין דהוה מצי לאקשויי רישא אמאי והא לא נח ולוקמה בשנח ע"ג משהו, אלא דניחא ליה לאהדורי טפי בתר פטורא. כך נראה לי.

    הא ד אמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו נראה לי פירושו והוא שנח משהו ועל גבי משהו, ולומר דאפילו העמידו הרוח, וכדתניא אחזתו הרוח משהו אע"פ שחזרה והכניסתו חייב.

    2 more comments on this page.

    Rashba on Shabbat 100a · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו למעלה שלא נאמר הנחת חפץ וסלוק מחיצות פטור אלא בדבר שהוא בר מבטול מ"מ כל שכיון בזריקתו למעט הרי אותו דבר אצל כונה זו בר בטול מעתה בור עשרה ורחב שמנה שנמצא רחבו יתר מדאי לפי שיעור ארכו אם זרק במקרה מחצלת בקרקעיתו חייב שהרי מחצלת אינו בר בטול והוא אינו מתכוין למעט בגבהו אבל אם חלקו במחצלת לרחבו שהוא מכוין למעט הרי נתבטלה לשם ונסתלקו המחיצות שהרי עובי המחצלת ממעטת כל רוח מהם מארבעה כך נראה לי בביאור שמועה זו ופסק שלה והרבה מפרשים טורחים מה בין זה לזה לפטור באחת ולחייב בחברתה עד שמפרשין וזרק לתוכה חייב כשהבור עמוק ולא תפש עמוק עשרה אלא משום רחבו ואין זה כלום ולשיטתנו אף אתה צריך לצדד ממנו בביאור הסוגיא ולפרש לאביי דפשיטא ליה דמחצלת מבטלא מחיצתא ר"ל כל שהיא בת ביטול כל שכן חוליא שהיא בת בטול בכל ענין לר' יוחנן דמבעיא ליה חוליא פשיטא ליה במחצלת הואיל ורוב פעמים אינה בת ביטול ומ"מ הלכה כאביי שלא היה זה מחלקת ר' יוחנן אלא שהתלמוד נושא ונותן כן ואינו שכל שעיקרו לשם ביטול בטול הוא ומ"מ יש פוסקים לחיוב מצד שהתיחס כן לדעת ר' יוחנן וגדולי המחברים כתבוה כדברינו:

    בור ברה"ר עמוק עשרה ורחב ארבעה ומלא מים וזרק לתוכו חייב שאין המים מבטלין מחיצות הואיל וקצת דברים משתקעין במים אבל מלאה פירות פטור שהפירות ממעטין את המחיצות ויש שואלין בה והלא בעירובין פרק חלון אמרו חריץ שבין שתי חצרות עמוק עשרה ורחב ארבעה שהוא מפסיק בין החצרות מערבין שנים ואין מערבין אחד ואפי' מלאה בתבן או בקש אבל אם מלאן בעפר וצרורות מערבין אחד והרי מ"מ תבן וקש אין מבטלין מחיצה וכל שכן פירות עד שתירצו גאוני הראשונים זו שבכאן כשביטלן בפירוש או שאין דעתו לפנותן לעולם ואין זה כלום שאפי' בטלן בפירוש בטלה דעתו וחכמי התוספות תירצוה בפירות של טבל שמתוך שאין ראוים לטלטל באותה שבת מבטלן ואף זו אינה שאם כן אדפליג במים ופירות ליפלוג ולתני בדידה אלא לענין שמועה שבפרק חלון לסתימת החריץ אנו צריכים וכל שנתמלא בעפר וצרורות הרי הכל אחד ואדם יכול לעבור מזו לזו אבל מלאו בתבן וקש או פירות היאך הוא עובר עליהן והכל מתקלקל בדריסתו ולא עוד אלא שכשהוא ממלא בתבן וקש ופירות עדין החלוק יש ביניהם ונעשין עדין כשנים אבל לענין רה"י כל שהוא מעכב העמדת הדבר בתוכו בטול מחיצות היא ומים מיהא הרי רוב דברים מישתקעין ויורדין עד קרקעיתם:

    הזורק מן הים שהוא כרמלית לאיסרטיא שהוא רה"ר או מאיסרטיא לים פטור ומ"מ אם זרק מאיסרטיא למקום מיוחד שבים ומופלג ממנה אפי' הוא מלא מים אם יש בעמקו עשרה ורחבו ארבעה חייב שהרי רה"י הוא ובלבד שלא יהו מי הים צפין עליו כמו שביארנו בפרק ראשון:

    המשנה השלישית הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ הזורק בארץ ארבע אמות חייב זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב אמר הר"ם פי' כבר ביארנו בתחלת זה הפרק כי למעלה מעשרה טפחים ברה"ר מקום פטור הוא וכן למטה מעשרה בארץ והעקר אצלנו המעביר ארבע אמות ברה"ר חייב ואמרו כזורק בארץ ר"ל שהוא חייב ובתנאי שיהא אותו הדבר שזרק נדבק בכותל כמו הטיט השמן או הדבק ודומה לו אז נמדוד מן המקום שהוא עומד בו בעמידה ברה"ר לאותו דבר שדבק בכותל אחר שנדמה קו בכותל ישר שיצא מן המקום שזרק ממנו מרה"ר ואמרו פטור באותו שזרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות מבואר ביותר לפי שהוא לא נתכוון לזריקה של איסור ואמרו בהפך זה חייב בתנאי שינוח חוץ לארבע אמות ואפי' זמן מועט אבל אם לא נח כלל פטור:

    אמר המאירי המשנה השלישית והכונה לבאר בה החלק השלישי והוא שאמר הזורק ארבע אמות בכותל למעלה מעשרה פטור שהרי צד הכותל שכנגד רה"ר כרה"ר הוא וכל אויר שברה"ר למעלה מעשרה פטור אבל למטה מעשרה חייב כזורק לארץ ופי' בגמ' בדבר הנדבק בכותל כדבילה שמנה ולמדנו שאע"פ שלא נחה במקום מיוחד כגון חורי הכותל הנחה היא ומ"מ בדבר שאי אפשר לו לנוח שם כגון אבן וכיוצא בו ונפלה בקרקע בסמוך לכותל פטור שהרי אנו עסוקים בשהיה שם ארבע אמות מצומצמות וכשנפל אי אפשר שלא נתגלגל לאחוריו מעט ונמצא שלא זרק ארבע אמות שהנגיעה שנגע בכותל אינה הנחה כלל ואף בכותל אם היה טיט או דבר שהוא בר בטול פטור שכבר נתמעט השיעור בעובי הדבילה כמו שביארנו ואם היה רחוק מן הכותל עד שכשנפלה היה רחוק גם כן ארבע אמות חייב ואם חזרה לאחוריה ונתגלגלה בתוך ארבע אמות הואיל ולא נחה תתלה ברחוק ארבע אמות פטור הזורק ארבע אמות בארץ חייב שהזריקה תולדת הוצאה היא כמו שביארנו:

    זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור שמאחר שנחה בתוך ארבע אין הגלגול שאחר הנחתו מחייבו אפי' היתה כונתו למקום שנתגלגלה לשם ואפי' לא נח בלא גלגול אלא שמיד שהגיע לארץ התחיל להתגלגל זרק חוץ לארבע אמות ונתגלגל תוך ארבע אמות חייב ושאלו בגמ' והא לא נח ופירשו בה שנח על גבי משהו פי' תוך שלשה ואח"כ נתגלגל ונכנס ומאחר שנח על גבי משהו ואח"כ הגיע לארץ אע"פ שנתגלגל חייב אבל אם לא נח כלל פטור כך אנו מפרשים במשנה זו ולשטה זו מה שאמרו בגמ' במה שאמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו בענין זורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע שאינו חייב לדעת חכמים אלא בתוך שלשה ושנחה על גבי משהו כמו שהתבאר ונאמר עליה בגמ' היינו מתניתין דאר"י והוא שנח על גבי משהו ואע"פ שבאה בתוך שלשה חוץ לארבע אמות צריך מ"מ שתנוח על גבי משהו והשיבו נתגלגל קא אמרת כלומר אע"פ שאמרו בענין משנתנו שצריך שתנוח על גבי משהו לא היית למד ממנה בענין קלוטה שהמתגלגל הואיל ואין סופו לנוח בבירור ראוי שנצריך לחיובו שתנוח על גבי משהו אבל קלוטה הואיל וסופו לנוח על כל פנים הייתי סבור שנקלטה תוך שלשה יהא חייב בלא הנחה על גבי משהו ומ"מ י"מ במשנתנו שלא נחה על גבי קרקע כלל והם מפרשים זרק לתוך ארבע אמות וקודם שתצא מתוך ארבע עכבתה הרוח מעט ואח"כ נתגלגלה מצד הרוח שבא מצד אחר למקום שכיון בלא הגעה לארץ פטור שעכוב הרוח בטל את כחו של זורק לגמרי ונעשה כחו של רוח אבל אם זרק חוץ לארבע אמות ועכבתה הרוח והוא שהחזירה לאחוריה ונתגלגלה לתוך ארבע אמות ולא הגיעה לארץ עד שהיתה בתוך ארבע אמות חייב שכשנתעכבה אנו דנין שהונחה ושאלו עליה בגמ' והא לא נח כלומר שהרי החזירה הרוח מיד והם גורסין אר"י והוא שנח משהו כלומר שבאה נשיבת הרוח בחוזק ועכבה מעט ואח"כ באה נשיבה אחרת קודם שתפול לארץ והחזירה לתוך ארבע אמות והם גורסים תניא נמי הכי זרק חוץ לארבע אמות ודחפתו הרוח והכניסתו אע"פ שחזרה והוציאתו פטור אחזתו הרוח משהו אע"פ שחזרה והכניסתו חייב ומ"מ אף הם מפרשים אחזתו הרוח בתוך שלשה לארץ ולשטה זו צריך לפרש במה שאמרו תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו ושאלו בה היינו מתניתין דאר"י והוא שנח משהו ר"ל שעכבתהו הרוח מעט ואע"פ שהיא תוך שלשה צריך שתנוח מעט והשיב שהמתגלגל באויר אין סופו לנוח ר"ל במקום חיוב ומתוך כך ראוי להצריכו שתנוח אבל קלוטה כיון שסופו לנוח הייתי אומר אע"ג דלא נח כמאן דנח דמי קמ"ל ולשטתנו אין אנו גורסין בברייתא זו תניא נמי הכי אלא תניא לבד ומ"מ לענין פסק ראיתי לרוב פוסקים שלא הביאו זו של דחפתה הרוח ואחזתה הרוח ונראה שהם פוסקים כדעת ראשונה אבל אחיזת רוח אינה הנחה כלל ומ"מ לשטה שניה כל שהגיעה לארץ כלל אע"פ שלא נחה חייב וכן הדברים נראין:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    הזורק ברה"ר למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהו פטור ואין אומרין חוקקין להשלים ר"ל שנידון את החור כאלו נחקק בשיעור שיעשה אותו רה"י לחייב את הזורק בתוכו אלא דנין על פי מה שהוא:

    5 more comments on this page.

    Meiri on Shabbat 100a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    פירש"י בד"ה לרבנן דפליגי כו' ונ"מ נמי לזורק ד' אמות וכשבא כו' עכ"ל דלהך מילתא דלעיל בזורק מרה"י לרה"י דרך ר"ה דאפילו תוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו לא אצטריך ליה לרבא לאשמעינן דכיון דאין סופו לנוח בר"ה ממתני' ור' יוחנן נמי שמעינן ליה אלא דנ"מ נמי להך מילתא לזורק ארבע כו' דאע"ג דסופו לנוח אשמעינן רבא דאפילו תוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו כדמסיק בגמרא וק"ל:

    תוס' בד"ה פירות מבטלי כו' ואפילו בחריץ כו' אע"ג דהוי לקולא כו' עכ"ל דבאיסורא דרבנן כגון ב' חצירות אמרו דאינו ממעט אע"ג דהוי לקולא דבאיסורא דאורייתא לא הוה אזלינן ביה לקולא דאינו ממעט כיון דמן התורה ממעט והוצרכו לזה דאל"כ לא ה"ל למיסתם למימר כל דבר הניטל אינו ממעט כו' כיון דלחומרא נמי נימא דממעט ודו"ק:

    בד"ה והא לא נח וא"ת מאי פריך והתניא לעיל תוך ג' ד"ה חייב כו' עכ"ל ולעיל גבי הזורק בארץ חייב דפריך נמי והא לא נח כו' לא קשיא להו מאי פריך והתניא לעיל תוך ג' ד"ה חייב די"ל דא"כ לא ה"ל לאפלוגי במתניתין בין למטה מי' ובין למעלה מי' אלא ה"ל לאפלוגי בין למעלה מג' ובין למטה מג' ודו"ק:

    בא"ד ואין נראה לומר דאתוך ד' אמות כו' וא"כ כשנח אח"כ חוץ לד' אמות כו' עכ"ל דהכא ארישא ליכא לאקשויי מאי פריך ואימא תוך ג' הוי וכמי שהונחה דמי ופטור עליה די"ל דלא שייך למימר קלוטה כמי שהונחה דמי אלא כשבאת לרשות אחר דאיסורא כגון המוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר וכגון חוץ לד' אמות אבל תוך ארבע אמות דרשות דהיתרא נינהו לא שייך למימר ביה דכמי שהונחה דמי תדע דאל"כ לא לחייב לעולם למ"ד קלוטה כמי שהונחה דמי בזורק חוץ לד' אמות דבכל תוך ד' אמות נימא דקלוטה כמי שהונחה דמי ודו"ק:

    בא"ד [מתני'] נמי הכי משמע דאחוץ כו' וי"ל דפריך לרבא דאמר כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דודאי עיקר הקושיא מרישא דהסיפא ודאי איכא לאוקמי תוך ג' ד"ה חייב אלא כיון דע"כ הרישא לא מתוקמא אלא בנח ע"ג משהו מוקמינן הסיפא נמי בהכי דמ"מ הסיפא לא ה"ל לאוקמא בהכי כיון דקודם דנח ע"ג משהו ובא לתוך ג' ד"ה חייב ודו"ק:

    בד"ה אחזתו כו' ונראה דע"ג קרקע אפילו לר"י דהיינו רבנן דקאמר רבא כו' עכ"ל הוצרכו לזה משום דקשיא להו דר"י אדר"י דלעיל בפרקין סבר ר"י דקלוטה כמי שהונחה דמי ובפרק בתרא דעירובין מוכח דאליבא דר"י נמי קאמר רבא דצריך הנחה ע"ג משהו וכל זה מפורש בתוס' פרק המוציא יין בד"ה והאמר רבא כו' ע"ש וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 100a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' לאביי דפשיטא ליה דמחצלת מבטלת מחיצה וכו' וצריך ליתן טעם כיון דס"ל דמחצלת מבטלת מחיצה והנחה וסילוק מחיצה בהדרי קא אתו ס"ל דפטור א"כ גבי עמוקה עשרה וזרק לתוכה מחצלת נמי ליפטר דהא ממעט עומק הבור כמו נתן לתוכה חוליא וצ"ל דכשנותן המחצלת לתוכה אין דרך ליתן אותה שם לבטל עומק הבור אלא להצניע אותה בתוכה אבל כשחולקה במחצלת נתכוין למעט ולהפסיק רחבה:

    בתוס' ד"ה פירות מבטלי מחיצה וכו' א"נ דבילה דבר מועט הוא וכו' יש לדקדק לעיל כי פריך תפשוט מדידיה וכו' וא"ר יוחנן בדבילה שמינה שנו הו"ל לשנויי שאני דבילה דדבר מועט הוא וצ"ל דעדיפא מיניה משני דחילוק זה דטעם דדבילה משום דדבר מועט הוא לא ס"ל לאביי ודו"ק:

    Maharam on Shabbat 100a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בתוס' בד"ה פירות מבטלי מחיצתא וכו' אבל קצת קשה דבפרק חלון מייתי על בית שמילאוהו תבן דהוי לענין אהל דאורייתא עכ"ל. מיהו לפמ"ש בחידושי סוכה דף ד' דמייתי נמי הך מלתא דבית שמילאהו תבן וכתבתי שם דלאו מלתא דפשיטא היא דאיירי לענין אהל דאורייתא אלא דלענין חומרא דרבנן נמי משכחת לה שפיר ע"ש באריכות במה שכתבתי בפרש"י ובלשון התוספות ודו"ק :

    בגמרא תנ"ה הזורק מן הים וכו' ר"ש אומר אם יש במקום שזרק עמוק י' ורחב ד' חייב ופרש"י דממילא שמעינן מדר"ש דמיא לא מבטלי מחיצה עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאכתי מאי תנ"ה דקאמר דהא רבנן דר"ש פליגי וקאמרי פטור אלמא דמים מבטלי מחיצה וכתב לתרץ דרבנן ור"ש בעיקר דינא במלתא אחריתי פליגי והיינו דלרבנן אפילו בבור גמור שעמוק י' ורחב ד' העומד בכרמלית נמי לא הוי רה"י אלא שעדיין שם כרמלית עליו כשיטת הרמב"ם ז"ל (לפי תחלת דברי הרשב"א) משא"כ לר"ש הוי רה"י ממש והאריך בזה ע"ש ולענ"ד אין צורך לכל זה דאפשר לומר דרבנן לא פליגי עליה דר"ש בהא כיון שלא נזכר בדבריהם כלל הך מלתא דאם יש במקום שזרק וא"כ אפשר דר"ש לפרש דברי חכמים בא וכה"ג אשכחן בש"ס טובא ועי"ל דאפילו את"ל דפליגי רבנן היינו דוקא בכה"ג שמי הים גברו למעלה עד שאותו מקום שגבוה י' ורחב ד' אינו ניכר כלל ואינו מיוחד לשום תשמיש אדם וכה"ג סברי דלא מיקרי רה"י כלל משא"כ בבור ברה"ר לעולם דרבנן נמי מודו לר"ש דמים לא מבטלין מחיצה וכן נ"ל מדקדוק לשון רש"י ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Shabbat 100a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' חילקה במחצלת עיין בחידושי הרשב"א לעיל ח ע"א ד"ה רחבה ששה:

    Gilyon HaShas on Shabbat 100a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 100, Amud Aleph, about 344 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 129 words

      Opens “לאו היינו הנחתן. בעי רבא: אגוז בכלי…”

      Named: רבא.

    2. Segment 233 words

      Opens “שמן על גבי יין, מחלוקת ר' יוחנן…”

    3. Segment 336 words

      Opens “אמר אביי: בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחבה…”

      Named: רבי יוחנן, אביי.

    4. Segment 448 words

      Opens “ואמר אביי: בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחבה…”

      Named: אביי.

    5. Segment 520 words

      Opens “מתני׳ הזורק ארבע אמות בכותל, למעלה מעשרה…”

    6. Segment 69 words

      Opens “גמ׳ והא לא נח? א"ר יוחנן: בדבילה…”

    7. Segment 746 words

      Opens “א"ר יהודה, אמר רב, א"ר חייא: זרק…”

    8. Segment 850 words

      Opens “א"ר יהודה אמר רב: תל המתלקט עשרה…”

      Named: רבי חנינא.

    9. Segment 918 words

      Opens “מתני׳ זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ…”

    10. Segment 1035 words

      Opens “גמ׳ והא לא נח? אמר ר' יוחנן:…”

    11. Segment 1120 words

      Opens “אמר רבא: תוך ג' לרבנן צריך הנחה…”

      Named: רבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shabbat 100a · Segment 2 — “…גבי יין, מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן. דתנן:…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Shabbat 100a · Segment 11 — “…שמעתא. אמר ליה רבינא למרימר:

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shabbat 100a · Segment 3 — “אמר אביי: בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחבה שמנה, וזרק…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 100a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026