Talmud Builders

    Shabbat 76a

    Back to index

    English translation — Shabbat 76a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Rabbi Elazar said: This is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, as it was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar stated a principle: Anything that is not fit to be stored and people do not typically store items like it, but it was deemed fit to be stored by this person and he stored it, and another person came and carried out the object that was stored, that person who carried it out is rendered liable by the thought of this person who stored it. Once one person deemed it significant by means of thought and action, it is considered significant for all people. According to our mishna, however, only the person who stored the object is liable for carrying it out.

    2MISHNA: The mishna lists the measures in which various substances are significant and generally stored. One who carries out straw in a measure equivalent to a cow’s mouthful is liable. The measure that determines liability for etza is equivalent to a camel’s mouthful. Because it is a coarser food, he must carry out a greater amount in order to be liable. The measure that determines liability for ears of grain is equivalent to a lamb’s mouthful. The measure that determines liability for grass is equivalent to a goat’s mouthful, which is smaller than that of a lamb. The measure that determines liability for garlic leaves and onion leaves, if they are moist and fit for human consumption, is equivalent to a dried fig-bulk. A dried fig-bulk is the standard measure for human food. If the garlic leaves and onion leaves are dry, the measure for liability is equivalent to a goat’s mouthful. And none of these substances join together with one another to constitute a measure for liability because they are not equal in their measures.

    3GEMARA: The Gemara first asks: What is etza mentioned in the mishna? Rav Yehuda said: It is straw of types of legumes. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: In the case of one who carries out a measure of straw equivalent to a cow’s mouthful for a camel, for which it is an insignificant measure, is his liability determined based on the measure that he carried out or based on the objective for which he carried it out? Rabbi Yoḥanan said: He is liable. Rabbi Shimon ben Lakish said: He is exempt. In the evening, Rabbi Yoḥanan said that; however, in the morning, he reversed his opinion and agreed with Reish Lakish. Rav Yosef said: He did well to reverse his opinion, since that amount is not suitable for a camel. There is no liability for carrying out less than a camel’s mouthful for a camel. Abaye said to Rav Yosef: On the contrary, Rabbi Yoḥanan’s original statement that he is liable is reasonable, as it is suitable for a cow. He carried out a significant measure that is fit for use, and he is liable for carrying it out even though it is insignificant for a camel.

    4Rather, when Ravin later came from Eretz Yisrael to Babylonia, he transmitted a revised version of the dispute and said: With regard to one who carries out a measure equivalent to a cow’s mouthful of straw for a camel, everyone agrees that he is liable. Where they disagree is in a case of one who carries out a measure of etza , which cows do not typically eat, equivalent to a cow’s mouthful for the purpose of feeding a cow. Here the question is more difficult. Clearly, if one were to carry out that measure for a camel, or for no particular purpose, he would be exempt. However, since he designated the food for a cow, for which it is a significant amount, perhaps he should be liable for carrying out.

    5And the opposite was stated in the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. Rabbi Yoḥanan said: He is exempt. Reish Lakish said: He is liable. The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan said: He is exempt because he holds that eating under duress, i.e., food that is not typically eaten but could be eaten if necessary, such as a cow eating etza , is not considered eating. Reish Lakish said: He is liable because he holds that eating under duress is considered eating.

    6We learned in the mishna: The measure that determines liability for an ear of grain is equivalent to a lamb’s mouthful. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita : Its measure for liability is equivalent to a dried fig-bulk? The Gemara explains: This, a lamb’s mouthful, and that, a dried fig-bulk, are one, the same, measure.

    7We learned in the mishna: The measure that determines liability for one who carries out garlic leaves and onion leaves, if they are moist, is equivalent to a dried fig-bulk. If the garlic leaves and onion leaves are dry, the measure for liability is equivalent to a goat’s mouthful. And none of these substances join together with one another to constitute an amount for which one would be liable because they are not equal in their measures. Rabbi Yosei bar Ḥanina said: Substances that have a more lenient legal status and have a greater measure for liability do not join together with the substances among them whose legal status is more stringent and whose measure for liability is smaller. For example, one who carries out a goat’s mouthful of a mixture of straw, which is more lenient, and grass, which is more stringent, is exempt. However, substances whose status is more stringent, like grass, join together with the substances among them whose status is more lenient, like an ear of grain. One who carries out a lamb’s mouthful of a mixture of grass, which is more stringent, and an ear of grain, which is more lenient, is liable.

    8The Gemara questions this principle: And do any items that are not equal in their measures join together? Don’t their fundamental differences preclude any combination? Didn’t we learn in a mishna that the opposite is true? The garment must be at least three by three handbreadths in order to become a primary source of ritual impurity by means of ritual impurity imparted by treading of a zav . And the sack made from goats’ hair must be at least four by four handbreadths. And the animal hide must be five by five, and a mat must be six by six. And a baraita was taught about the mishna: The garment and the sack, the sack and the hide, and the hide and the mat join together with one another. And Rabbi Shimon said: What is the reason that they join together? Because all the component materials are fit to become ritually impure through the ritual impurity imparted to a seat upon which a zav sits, as they can each be used to patch a saddle or saddlecloth. Since they are all suitable for the same use, they join together with regard to the halakhot of ritual impurity. By inference: The reason they can combine is because they are fit to become ritually impure through the ritual impurity imparted to a seat. However, in a case where the combination is of several items not fit to become ritually impure through the ritual impurity imparted to a seat, no, they do not join together even to the more lenient, larger measure. Apparently, in general, items with different measures do not join together.

    9Rava said:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    א"ר אלעזר האדקתני מתניתין דאינו כשר להצניע והצניעו אחר הוא מתחייב על הוצאתו וכל אדם פטורין דלא כר' שמעון בן אלעזר:

    מתני' עצהמפרש בגמרא:

    כמלא פי גמלנפיש שיעורא מפי פרה אבל כמלא פי פרה לא מיחייב דהא לא חזו לפרה:

    עמירקשין של שבלין:

    פי טלהנפיש מפי גדי הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מיחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה אבל עשבים הואיל וחזו בין לטלה בין לגדי מיחייב אפי' כמלא פי גדי:

    לחיןהראויין לאדם כגרוגרת דזה שיעור לכל מאכל אדם לשבת אבל כמלא פי גדי לא דלחים לא חזו לגדי:

    גמ' המוציא תבן כמלא פי פרהוהוציאו להאכילו לגמל שפי גמל גדול מפי פרה:

    דהא חזי לפי פרההלכך שיעור חשוב הוא ולכל מי שיוציאנו לא פקע שיעוריה בהכי:

    דחייבדהאיכא שיעורא דחזי לפרה הלכך כשר להצניע הוא ומצניעין כמוהו:

    עצהלא חזיא לפרה אלא ע"י הדחק אלא לגמל הוא דחזי וזה הוציאו לפרה:

    רבי יוחנן אמר פטורדהא לגמל דחזי ליה ליכא שיעורא ואי משום דלצורך פרה הוציאו ולגבה איכא שיעור אכילה ע"י הדחק לאו אכילה היא הלכך לא משערי' ליה בפרה:

    אין מצטרפין לחמור שבהםמי ששיעורו גדול הוי קל ואינו מצטרף להשלים שיעורו של חמור דהא לא חשיב כי ההוא אבל החשוב משלים את הקל לכשיעור תבן מצטרף עם עצה להשלי' פי גמל ועצה אין מצטרף עם התבן להשלים מלא פי פרה:

    מי מצטרפיןאפילו להשלים חמור את הקל:

    ג' על ג'לטומאת מדרס הזב ליעשות אב הטומאה:

    הבגד והשק מצטרפיןשהבגד משלים שיעור השק שק עשוי מנוצה של עזים:

    ואמר ר' שמעון מה טעםמצטרפין:

    הואיל וראויין ליטמא מושבאם צירף משנים יחד לטלאי מרדעת של חמור כשיעורו לענין מושב הזב אם קצע משנים מהן ותקן טפח על טפח לישב עליו מיטמא ליה אב הטומאה במושב הזב דתניא המקצע מכולן טפח על טפח טמא מושב ואמרינן טעמא בפ"ק דסוכה הואיל וראוי לטלות על גבי חמור שאינו מקפיד אם הוא משני מינין:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    שבת 76 עמוד א

    1א"ר אלעזר: הא דלא כר"ש בן אלעזר. דתניא, כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוכשר לזה והצניעו, ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה.

    Mishna

    2המוציא תבן כמלא פי פרה. עצה כמלא פי גמל. עמיר כמלא פי טלה. עשבים כמלא פי גדי. עלי שום ועלי בצלים, לחים כגרוגרת, יבשים כמלא פי גדי. ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן.

    Gemara

    3מאי עצה? אמר רב יהודה: תבן של מיני קטנית. כי אתא רב דימי, אמר: המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל, ר' יוחנן אמר: חייב, ר"ש בן לקיש אמר: פטור. באורתא א"ר יוחנן הכי, לצפרא הדר ביה. אמר רב יוסף: שפיר עבד דהדר, דהא לא חזי לגמל! א"ל אביי: אדרבה, כדמעיקרא מסתברא, דהא חזי לפרה.

    4אלא כי אתא רבין, אמר: המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל, דכולי עלמא לא פליגי דחייב. כי פליגי, במוציא עצה כמלא פי פרה לפרה.

    5ואיפכא איתמר: ר' יוחנן אמר פטור, ריש לקיש אמר חייב. ר' יוחנן אמר פטור אכילה על ידי הדחק לא שמה אכילה. ריש לקיש אמר חייב אכילה ע"י הדחק שמה אכילה.

    6עמיר כמלא פי טלה. והתניא כגרוגרת! אידי ואידי חד שיעורא הוא.

    7עלי שום ועלי בצלים, לחים כגרוגרת, ויבשים כמלא פי הגדי, ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן. אמר ר' יוסי בר חנינא: אין מצטרפין לחמור שבהן. אבל מצטרפין לקל שבהן.

    8וכל דלא שוו בשיעורייהו מי מצטרפין? והתנן: הבגד ג' על ג' והשק ד' על ד' והעור ה' על ה' מפץ ו' על ו' ותני עלה: הבגד והשק, השק והעור, העור והמפץ מצטרפין זה עם זה. ואמר ר"ש מה טעם מפני שראויין ליטמא מושב. טעמא דראויין ליטמא מושב, אבל אין ראוי ליטמא מושב לא!

    9אמר רבא:

    Tosafot

    מפני שלא שוו בשיעוריהםאבל אותם ששוו כגון עמיר ועלי שום ועלי בצלים לחים מצטרפין וכן חמור לקל כגון תבן לעצה למלא פי גמל ואפי' לא יהא תבן ראוי לגמל שמא אגב העצה הוא ראוי:

    אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילהוהא דאמר בפ' כיצד הרגל (ב"ק דף יט.) אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ה"מ לענין ניזקין דלא חשבינן ליה משונה אבל לאחשובה לענין שבת לא חשיבא אכילה:

    אידי ואידי חד שיעורא הואוהא דנקט במתני' כמלא פי טלה ולא נקט כגרוגרת לאשמעי' דמשום אכילת טלה נתנו בו חכמים שיעור זה דאי נקט כגרוגרת לא הוה ידעינן למה נתנו בו חכמים שיעור זה:

    הבגד והשק השק והעור כו'דוקא בכה"ג הבגד והשק השק והעור אבל הבגד והעור והשק והמפץ אין מצטרפין שאין ראויין להתחבר יחד והמחברן בטלה דעתו ואין טמאים מדרס. ר"י:

    ואמר ר"ש מה טעם כו'תימה לר"י דמה צריך להאי טעמא דהא כיון דמצטרפין זה עם זה א"כ ראוי לחברן וחזו למדרס וכיון דחזו למדרס פשיטא דמצטרפין לטומאת מדרס דהא אפ' כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכט.) והכא בטומאת מדרס איירי מדקאמר הבגד שלשה על שלשה דלענין טומאת מת אפ' ג' על ג' כדפרישית לעיל ואור"י דודאי הא דקתני הבגד שלשה על שלשה לא מיירי אלא למדרס אבל סיפא דשק ואור ומפץ מיירי נמי בטומאת מת והכי איתא במס' כלים בפכ"ז הבגד שלשה על שלשה [למדרס ומשום ג' על ג'] לטומאת מת השק ד' על ד' העור ה' על ה' המפץ ו' על ו' שוו בין למדרס בין לטמא מת אלא שהש"ס מביאה בקוצר כמו שרגיל בכמה מקומות ועל טומאת מת קאמר מה טעם מצטרפין בשלא יחדו למדרס ולא צריך האי טעמא אצירוף דעור ומפץ דמפץ לא מטמא במת אלא כשטמא בזב דהיינו כשיחדו למדרס ומק"ו דפכין קטנים כדאמרינן בפ' ר' עקיבא (לקמן שבת פד:):

    הואיל וראויין ליטמא מושבפי' בקונטרס אם קיצע משנים וצירף יחד לטלאי מרדעת החמור וההיא דהמקצע מכולם טפח על טפח דמעילה היינו שבין כולם יש טפח ואין נראה לר"י דמה צריך להביא ראיה שראויין להצטרף בלאו טעמא דמושב נמי שמעינן ממתני' דהכא שראויין להצטרף יחד באותו סדר כמו ששנויים בגד לשק ושק לעור ועור למפץ דדוקא נקט לפי שאלו ראויין להצטרף יחד ונראה לר"י כמו שפי' ריב"א דהואיל וראויין ליטמא מושב היינו הואיל ושוו שיעוריהן לענין מושב וכמו שפירש בקונטרס בפ"ק דסוכה (דף יז:) דהמקצע מכולן היינו מאיזה מהן שיקצע יהא טמא ואע"ג שכאן אין שיעורן שוה מצטרפין הואיל ולענין מושב שיעורן שוה והא דקאמר ה"נ חזו לדוגמא היינו נמי דשיעורן שוה לדוגמא כדתנן בפרק המצניע דלדוגמא כל שהוא הלכך מצטרפין אפי' לענין דבר דלא שוו שיעורייהו וה"ה דהוי מצי למינקט הכא ולזרע ולרפואה דהוו נמי בכל שהוא אלא דלא כל דברים שייך בהו זרע ורפואה אבל דוגמא שייכא בכל דבר והא דקאמר בסוכה המקצע מכולן כו' הואיל וראוי לטלות על גבי חמורו לשון הואיל וראוי לאו דווקא דדווקא אם עשה מהן טלאי ויחדן לכך טמא בטפח על טפח וכן מצינו לקמן בפ' א"ר עקיבא (שבת דף צ.) הואיל וראויין למתק הקדרה דהוה ליה למימר הואיל וממתקין דהא מיירי שנפלו לתוך הקדרה. ר"י:

    תוספתא המקצע למשכב אין פחות משלשה על שלשה למושב טפח ולמעמד כל שהוא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ומנקה הבגד ודומה למנקב דתנינן בכמה מקומות ואם נשארו כגון אלו בבגד ובעל הבגד קפיד עלייהו ושקיל להו בשבת חייב משום מכה בפטיש. פי' כל דבר שהוא גמר מלאכה נקרא מכה בפטיש:

    המוחק אות אחת גדולה שיש במקומה שיעור לכתוב ב' אותיות חייב והכותב אות אחת גדולה שיש במקומה שיעור לכתוב ב' אותיות פטור. זה חומר במוחק מבכותב. אלו אבות מלאכות לאפוקי מדר' אלעזר דמחייב אתולדה במקום אב כמו שכבר פרשנוהו למעלה (דף עג:) דמאן דעבד ב' אבות או ב' תולדות משני אבות או אב ותולדה דאב (אחד) [אחר] בהעלם אחד חייב בזה אחד ובזה אחד. ואי עביד אב ותולדתו לא מיחייב אלא חדא. ועוד חזר ושנה מ' חסר אחת לאפוקי מר' יהודה דאמר שובט ומדקדק מאבות מלאכות הן. אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך. מדקדק בכלל אורג. פי' יש לארוגין עץ או עצם שראשו חד ונקרא כדבר ודומה למחט של סקאין. וכך שמו בלשון יון כדבר. מעבירו על השתי כשהוא מותח לפניו לאריגה ושובט בו החוטין ומקרב המבדילין בין ב' החוטין העליונים והתחתונים ומדנחים להתפרק העליונים מן התחתונים ונפתח נפש המסכת לידות בתוכם חוט הערב ואין לה אב אלא הרי הוא בכלל מיסך והמדקדק הוא המדקדק על חוט הערב כדי להרחיק ולהחלם [להדחק ולהלחץ] עם חבירו וזהו בכלל אריגה:

    ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב עליו חטאת. כל הכשר להצניע רב מתנה אמר למעוטי דם נדה שאין חייבין בהוצאתו. וכ"ש איסורי הנאה. ועצי אשרה שאין חייבין בהוצאתו. מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה אבל דם נדה חייב כו' וזה ששנינו ומצניעין כמוהו א"ר יוסי ב"ר חנינא דלא כר' שמעון דאי ר' שמעון האמר דברים הללו לא נאמרו אלא למצניעיהן. והכין סבירא ליה לר' שמעון לענין המוציא יין כדי מזיגת הכוס חלב כדי גמיעה כו' דכולן שיעורן ברביעית ושיעורין הללו כדי גמיעה וכדי ליתן על הכתית כו'. לא נאמרו אלא למצניעיהן כלומר אם הצניע בחול [פחות] משיעורין הללו אע"פ שהוציאו בשבת פטור ורבנן סבירא להו אם הצניעו אדם בחול כל שהוא אע"פ שאין כשר להצניע והוציאו בשבת חייב דהא (אשביח) [אחשביה] בהצנעתו. וזה ששנינו כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אין חייב אלא המצניעו אבל מי לא שהצניע בחול אם הוציאו בשיעורין הללו חייב. ואם לא פטור. וזהו כמו דתנן המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו כל שהוא. ושאר כל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו נמצא ר' שמעון מיקל מדברי חכמים ור' שמעון בן אלעזר מחמיר מדבריהם. דקאמר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחד והוציאו נתחייב המוציאו ממחשבת המצניעו ואע"פ שאינו כשר להצניעו ואין מצניעין כמוהו חייב עליו. ורבנן אמרי אינו חייב בפחות מכשיעור אלא המצניעו. תמו הכללות. ובאנו לפרש שיעורי ההוצאה:

    המוציא תבן כמלוא פי פרהעצה תבן הקטנית וקשה ממנו שיעורו כמלוא פי גמל. עמיר כמלוא פי טלה. עשבים כמלוא פי גדי ולענין המוציא תבן כמלוא פי פרה לגמל (הלכה) כו"ע לא פליגי דחייב שזה הוא שיעור הוצאתו ולא אכפת לן [אי] לגמל נתכוין להוציאו או לפרה אלא כי פליגי ר' יוחנן ור' אושעי' במוציא עצה כמלוא פי פרה לפרה. ועיקר הדבר שאין העצה מאכל פרה ואין שיעור כמלוא פי פרה אלא כמלוא פי גמל שהוא יתר ממלוא פי פרה. ועכשיו שנתכוון לפרה איפליגו ר' אושעי' סבר אכילה ע"י הדחק שמה אכילה אע"פ שאין פרה אוכלת אותו כדרכה אלא כיון שאוכלת אותו ע"י הדחק וישנו מלא פיה והוציאו לה חייב עליו. (ור') [ור"י] סבר אכילה שע"י הדחק לאו שמה אכילה (וזה) ופטור:

    לענין הא דתנן אין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן א"ר יוסי ב"ר חנינא אין מצטרפין לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן אם הוציא עמיר ועשבים אם יש בין שניהם כמלוא פי טלה מצטרפין כי החמור משלים לקל וחייב אבל אם אין בהם כמלוא פי טלה. אע"פ שיש בהן כמלוא פי הגדי פטור שאין מצטרפין כי אין הקל משלים לחמור וכן עשבים משלימין לתבן ואין התבן משלים לעשבים ומקשינן היאך תאמר בהני דלא שוו בשיעוריהן להדדי דמצטרפין והלא הבגד והשק והעור לענין טומאה שלא שוו בשיעוריהן אע"ג דתנן הבגד והשק מצטרפין והשק והעור מצטרפין והעור והמפץ מצטרפין דקתני סיפא.

    א"ר שמעון מה טעם הואיל וראויין ליטמא מושב דייקת מיניה טעמא דראויין ליטמא מושב הא אי לא הוו ראויין ליטמא מושב לא הוו מצטרפין משום שלא שוו בשיעוריהן להדדי. וא"כ היכי קאמר ר' יוסי בר' חנינא מצטרפין לקל שבהן והכין הוה ראוי שלא יצטרפו כל עיקר. ופריק רבא לר' יוסי ב"ר חנינא ואמר הכי נמי ראויין לדוגמא כשם שהבגד והשק אף על פי שאין בזה כשיעור ולא בזה כשיעור כיון שאלו מתחברין יש בעיניהם כשיעור השק שהוא הקל ואפשר לחברן זה בזה ולישב עליהן וראויין ליטמא מושב. כן התבן והעצה אפשר להוציא מזה כמעט ומזה כמעט להראותן דוגמא לקונה לומר מאלו אני מוכר ולהכין חשובין בחיבורין ויש צורך להוציאו כסדר הזה משום כן מצטרפין לקל שבהן אבל אוכלין שיעורן כולן כגרוגרת לפיכך מצטרפין זע"ז אבל קליפיהן ועוקציהן וסובן ומורסנן אין מצטרפין עמהן.

    Edition: Vilna Edition

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 76a

    Shabbat 76a. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 276 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    א"ר אלעזר הא דקתני מתניתין דאינו כשר להצניע והצניעו אחר הוא מתחייב על הוצאתו וכל אדם פטורין דלא כר' שמעון בן אלעזר:

    מתני' עצה מפרש בגמרא:

    כמלא פי גמל נפיש שיעורא מפי פרה אבל כמלא פי פרה לא מיחייב דהא לא חזו לפרה:

    עמיר קשין של שבלין:

    פי טלה נפיש מפי גדי הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מיחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה אבל עשבים הואיל וחזו בין לטלה בין לגדי מיחייב אפי' כמלא פי גדי:

    לחין הראויין לאדם כגרוגרת דזה שיעור לכל מאכל אדם לשבת אבל כמלא פי גדי לא דלחים לא חזו לגדי:

    גמ' המוציא תבן כמלא פי פרה והוציאו להאכילו לגמל שפי גמל גדול מפי פרה:

    דהא חזי לפי פרה הלכך שיעור חשוב הוא ולכל מי שיוציאנו לא פקע שיעוריה בהכי:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 76a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    מפני שלא שוו בשיעוריהם אבל אותם ששוו כגון עמיר ועלי שום ועלי בצלים לחים מצטרפין וכן חמור לקל כגון תבן לעצה למלא פי גמל ואפי' לא יהא תבן ראוי לגמל שמא אגב העצה הוא ראוי:

    אכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה והא דאמר בפ' כיצד הרגל (ב"ק דף יט.) אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ה"מ לענין ניזקין דלא חשבינן ליה משונה אבל לאחשובה לענין שבת לא חשיבא אכילה:

    אידי ואידי חד שיעורא הוא והא דנקט במתני' כמלא פי טלה ולא נקט כגרוגרת לאשמעי' דמשום אכילת טלה נתנו בו חכמים שיעור זה דאי נקט כגרוגרת לא הוה ידעינן למה נתנו בו חכמים שיעור זה:

    הבגד והשק השק והעור כו' דוקא בכה"ג הבגד והשק השק והעור אבל הבגד והעור והשק והמפץ אין מצטרפין שאין ראויין להתחבר יחד והמחברן בטלה דעתו ואין טמאים מדרס. ר"י:

    ואמר ר"ש מה טעם כו' תימה לר"י דמה צריך להאי טעמא דהא כיון דמצטרפין זה עם זה א"כ ראוי לחברן וחזו למדרס וכיון דחזו למדרס פשיטא דמצטרפין לטומאת מדרס דהא אפ' כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכט.) והכא בטומאת מדרס איירי מדקאמר הבגד שלשה על שלשה דלענין טומאת מת אפ' ג' על ג' כדפרישית לעיל ואור"י דודאי הא דקתני הבגד שלשה על שלשה לא מיירי אלא למדרס אבל סיפא דשק ואור ומפץ מיירי נמי בטומאת מת והכי איתא במס' כלים בפכ"ז הבגד שלשה על שלשה [למדרס ומשום ג' על ג'] לטומאת מת השק ד' על ד' העור ה' על ה' המפץ ו' על ו' שוו בין למדרס בין לטמא מת אלא שהש"ס מביאה בקוצר כמו שרגיל בכמה מקומות ועל טומאת מת קאמר מה טעם מצטרפין בשלא יחדו למדרס ולא צריך האי טעמא אצירוף דעור ומפץ דמפץ לא מטמא במת אלא כשטמא בזב דהיינו כשיחדו למדרס ומק"ו דפכין קטנים כדאמרינן בפ' ר' עקיבא (לקמן שבת פד:):

    הואיל וראויין ליטמא מושב פי' בקונטרס אם קיצע משנים וצירף יחד לטלאי מרדעת החמור וההיא דהמקצע מכולם טפח על טפח דמעילה היינו שבין כולם יש טפח ואין נראה לר"י דמה צריך להביא ראיה שראויין להצטרף בלאו טעמא דמושב נמי שמעינן ממתני' דהכא שראויין להצטרף יחד באותו סדר כמו ששנויים בגד לשק ושק לעור ועור למפץ דדוקא נקט לפי שאלו ראויין להצטרף יחד ונראה לר"י כמו שפי' ריב"א דהואיל וראויין ליטמא מושב היינו הואיל ושוו שיעוריהן לענין מושב וכמו שפירש בקונטרס בפ"ק דסוכה (דף יז:) דהמקצע מכולן היינו מאיזה מהן שיקצע יהא טמא ואע"ג שכאן אין שיעורן שוה מצטרפין הואיל ולענין מושב שיעורן שוה והא דקאמר ה"נ חזו לדוגמא היינו נמי דשיעורן שוה לדוגמא כדתנן בפרק המצניע דלדוגמא כל שהוא הלכך מצטרפין אפי' לענין דבר דלא שוו שיעורייהו וה"ה דהוי מצי למינקט הכא ולזרע ולרפואה דהוו נמי בכל שהוא אלא דלא כל דברים שייך בהו זרע ורפואה אבל דוגמא שייכא בכל דבר והא דקאמר בסוכה המקצע מכולן כו' הואיל וראוי לטלות על גבי חמורו לשון הואיל וראוי לאו דווקא דדווקא אם עשה מהן טלאי ויחדן לכך טמא בטפח על טפח וכן מצינו לקמן בפ' א"ר עקיבא (שבת דף צ.) הואיל וראויין למתק הקדרה דהוה ליה למימר הואיל וממתקין דהא מיירי שנפלו לתוך הקדרה. ר"י:

    תוספתא המקצע למשכב אין פחות משלשה על שלשה למושב טפח ולמעמד כל שהוא:

    Tosafot on Shabbat 76a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rabbeinu Chananel

    ומנקה הבגד ודומה למנקב דתנינן בכמה מקומות ואם נשארו כגון אלו בבגד ובעל הבגד קפיד עלייהו ושקיל להו בשבת חייב משום מכה בפטיש. פי' כל דבר שהוא גמר מלאכה נקרא מכה בפטיש:

    המוחק אות אחת גדולה שיש במקומה שיעור לכתוב ב' אותיות חייב והכותב אות אחת גדולה שיש במקומה שיעור לכתוב ב' אותיות פטור. זה חומר במוחק מבכותב. אלו אבות מלאכות לאפוקי מדר' אלעזר דמחייב אתולדה במקום אב כמו שכבר פרשנוהו למעלה (דף עג:) דמאן דעבד ב' אבות או ב' תולדות משני אבות או אב ותולדה דאב (אחד) [אחר] בהעלם אחד חייב בזה אחד ובזה אחד. ואי עביד אב ותולדתו לא מיחייב אלא חדא. ועוד חזר ושנה מ' חסר אחת לאפוקי מר' יהודה דאמר שובט ומדקדק מאבות מלאכות הן. אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך. מדקדק בכלל אורג. פי' יש לארוגין עץ או עצם שראשו חד ונקרא כדבר ודומה למחט של סקאין. וכך שמו בלשון יון כדבר. מעבירו על השתי כשהוא מותח לפניו לאריגה ושובט בו החוטין ומקרב המבדילין בין ב' החוטין העליונים והתחתונים ומדנחים להתפרק העליונים מן התחתונים ונפתח נפש המסכת לידות בתוכם חוט הערב ואין לה אב אלא הרי הוא בכלל מיסך והמדקדק הוא המדקדק על חוט הערב כדי להרחיק ולהחלם [להדחק ולהלחץ] עם חבירו וזהו בכלל אריגה:

    ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב עליו חטאת. כל הכשר להצניע רב מתנה אמר למעוטי דם נדה שאין חייבין בהוצאתו. וכ"ש איסורי הנאה. ועצי אשרה שאין חייבין בהוצאתו. מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה אבל דם נדה חייב כו' וזה ששנינו ומצניעין כמוהו א"ר יוסי ב"ר חנינא דלא כר' שמעון דאי ר' שמעון האמר דברים הללו לא נאמרו אלא למצניעיהן. והכין סבירא ליה לר' שמעון לענין המוציא יין כדי מזיגת הכוס חלב כדי גמיעה כו' דכולן שיעורן ברביעית ושיעורין הללו כדי גמיעה וכדי ליתן על הכתית כו'. לא נאמרו אלא למצניעיהן כלומר אם הצניע בחול [פחות] משיעורין הללו אע"פ שהוציאו בשבת פטור ורבנן סבירא להו אם הצניעו אדם בחול כל שהוא אע"פ שאין כשר להצניע והוציאו בשבת חייב דהא (אשביח) [אחשביה] בהצנעתו. וזה ששנינו כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אין חייב אלא המצניעו אבל מי לא שהצניע בחול אם הוציאו בשיעורין הללו חייב. ואם לא פטור. וזהו כמו דתנן המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו כל שהוא. ושאר כל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו נמצא ר' שמעון מיקל מדברי חכמים ור' שמעון בן אלעזר מחמיר מדבריהם. דקאמר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחד והוציאו נתחייב המוציאו ממחשבת המצניעו ואע"פ שאינו כשר להצניעו ואין מצניעין כמוהו חייב עליו. ורבנן אמרי אינו חייב בפחות מכשיעור אלא המצניעו. תמו הכללות. ובאנו לפרש שיעורי ההוצאה:

    המוציא תבן כמלוא פי פרה עצה תבן הקטנית וקשה ממנו שיעורו כמלוא פי גמל. עמיר כמלוא פי טלה. עשבים כמלוא פי גדי ולענין המוציא תבן כמלוא פי פרה לגמל (הלכה) כו"ע לא פליגי דחייב שזה הוא שיעור הוצאתו ולא אכפת לן [אי] לגמל נתכוין להוציאו או לפרה אלא כי פליגי ר' יוחנן ור' אושעי' במוציא עצה כמלוא פי פרה לפרה. ועיקר הדבר שאין העצה מאכל פרה ואין שיעור כמלוא פי פרה אלא כמלוא פי גמל שהוא יתר ממלוא פי פרה. ועכשיו שנתכוון לפרה איפליגו ר' אושעי' סבר אכילה ע"י הדחק שמה אכילה אע"פ שאין פרה אוכלת אותו כדרכה אלא כיון שאוכלת אותו ע"י הדחק וישנו מלא פיה והוציאו לה חייב עליו. (ור') [ור"י] סבר אכילה שע"י הדחק לאו שמה אכילה (וזה) ופטור:

    לענין הא דתנן אין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן א"ר יוסי ב"ר חנינא אין מצטרפין לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן אם הוציא עמיר ועשבים אם יש בין שניהם כמלוא פי טלה מצטרפין כי החמור משלים לקל וחייב אבל אם אין בהם כמלוא פי טלה. אע"פ שיש בהן כמלוא פי הגדי פטור שאין מצטרפין כי אין הקל משלים לחמור וכן עשבים משלימין לתבן ואין התבן משלים לעשבים ומקשינן היאך תאמר בהני דלא שוו בשיעוריהן להדדי דמצטרפין והלא הבגד והשק והעור לענין טומאה שלא שוו בשיעוריהן אע"ג דתנן הבגד והשק מצטרפין והשק והעור מצטרפין והעור והמפץ מצטרפין דקתני סיפא.

    א"ר שמעון מה טעם הואיל וראויין ליטמא מושב דייקת מיניה טעמא דראויין ליטמא מושב הא אי לא הוו ראויין ליטמא מושב לא הוו מצטרפין משום שלא שוו בשיעוריהן להדדי. וא"כ היכי קאמר ר' יוסי בר' חנינא מצטרפין לקל שבהן והכין הוה ראוי שלא יצטרפו כל עיקר. ופריק רבא לר' יוסי ב"ר חנינא ואמר הכי נמי ראויין לדוגמא כשם שהבגד והשק אף על פי שאין בזה כשיעור ולא בזה כשיעור כיון שאלו מתחברין יש בעיניהם כשיעור השק שהוא הקל ואפשר לחברן זה בזה ולישב עליהן וראויין ליטמא מושב. כן התבן והעצה אפשר להוציא מזה כמעט ומזה כמעט להראותן דוגמא לקונה לומר מאלו אני מוכר ולהכין חשובין בחיבורין ויש צורך להוציאו כסדר הזה משום כן מצטרפין לקל שבהן אבל אוכלין שיעורן כולן כגרוגרת לפיכך מצטרפין זע"ז אבל קליפיהן ועוקציהן וסובן ומורסנן אין מצטרפין עמהן.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 76a · Sefaria · Edition: Vilna Edition

    Meiri

    המשנה הרביעית המוציא תבן כמלא פי פרה עצה כמלא פי גמל עמיר כמלא פי טלה עשבים כמלא פי גדי עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת יבשים כמלא פי גדי אין מצטרפי' זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן המוציא אוכלין כגרוגרת מצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפיהם וגרעיניהם ועוקציהן סובין ומורסנן ר' יהודה אומ' חוץ מקלפי עדשים המתבשלות עמהן אמר הר"ם פי' עצה הוא תבן הקטנית כגון הפולין והאפונין והתורמוסין ודומיהם מן הזרעי' קליפיהם קלפה העליונה הדומה לעור הבהמה גרעיניהם הם גרעינים הקשים שהם בתוך הפרי עוקציהן הם אותן העוקצין שהפרי תלוי בהם באילניהם כגון עוקצי התאנים והענבים והאפרסקין והאתרוגים וזולתם וסובין הסובין שלהם והוא הקמח הבינוני ומורסנן הוא המורסן שלהם והוא הקלפה העבה העליונה היוצאה בנפה תחלה וכאשר אמר כי האוכלין כלן מצטרפין קצתם אל קצתם ושיעורן להוצאת שבת כגרוגרת והיא תאנה אחת בינונית ומן המאכלים מהם שיש להם קלפה ומהם שיש להם גרעינה ועוקצין וסובין הודיעך כי לא יחשב דבר מאלו הדברים עם האוכל ומה שמשערין כגרוגרת הוא מן האוכל הברור המנוקה מכל מיני אלו הפסולת כלם ואמ' ר' יהודה כי העדשי' בלבד משערין אותן בקלפה הדקה שעליהן לפי שהוא מתבשל שלם ויאכל וכמו כן סברתו בפולין הרטובין לפי שהוא נאכל בקלפתו הסמוך אל האוכל ואין הלכה כר' יהודה:

    אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי בביאור הוצאת כל הדברים איזה שיעור מחייב בהוצאתם והלכו בכל דבר ודבר אחר ענינו למה שאדם רגיל להשתמש בו ודבר זה שמתחיל עכשיו לבאר אינו נשלם בפרק זה אלא בהצטרף עמו פרק המוציא ופרק ר' עקיבא ופרק המצניע שכל אלו באים בביאור חלק זה והתחיל בענין זה בכאן ואמר שהמוציא תבן של תבואה שיעורו כמלא פי פרה שמאחר שמנהג הפרה באכילת תבן הלכו בה אחר שיעורה ואפי' היה הוא מוציאה לצורך גמל שאין די לו באכילה אחת כמלא פי פרה יתבאר בגמ' שהוא חייב הואיל והוא חשוב אצל פרה:

    עצה והוא תבן של מיני קטניות ואין דרך בהמות לאכלו אלא גמל שיעורו כמלא פי גמל ואינו מתחייב בשיעור פי פרה ומ"מ יתבאר בגמ' שמאחר שאף הפרה אוכלתו ע"י הדחק אם הוציאו לצורך פרה חייב כמלא פי פרה שאכילה ע"י הדחק שמה אכילה ויש פוסקין בהפך מפני שהם פוסקי' כר' יוחנן בגמרא עמיר והוא קש של שבלים ואינו ראוי לגדי והטלאים אוכלים אותו ולפיכך שיעורו כמלא פי טלה אבל עשבים אחרים שראויים אף לגדי שיעורם כמלא פי הגדי שהוא מועט ממלא פי טלה ואפי' הוציאו לטלה או אפי' לגמל כמו שביארנו אבל עמיר אף לגדי אינו אלא כמלא פי טלה שאין העמיר ראוי לגדי אף על ידי הדחק ובטלה דעתו של זה:

    עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת שמאחר שהם לחים אוכלי אדם הם וכל אוכלי אדם שיעורן כגרוגרת אבל יבשים הם מאכל הגדי ושיעורן כמלא פי הגדי ואין מצטרפין זה עם זה פי' בגמ' שאין הקל מצטרף עם החמור כגון אם הוציא תבן לפרה פחות ממלא פי פרה והשלים מלא פי פרה בעצה אינו חייב שאין העצה משלמת לשיעור פרה אחר שאין ראויה לו אבל החמור מצטרף עם הקל שאם הוציא עצה ששיעורה כמלא פי גמל פחות מכשיעור והשלימו בתבן חייב שהרי אף התבן ראוי לגמל המוציא אוכלין ר"ל אוכלי אדם שיעורן כגרוגרת וכל האוכלין מצטרפין זה עם זה שהרי כלם שוים לשיעור כגרוגרת ומ"מ דוקא שיהא שם כגרוגרת מן האוכל חוץ מן הקלפין בזרעים וחוץ מן הגרעינים בתמרים ודומיהן וחוץ מן העוקצים בתאנים וכיוצא בהן וחוץ מן הסובין והוא קליפת התבואה הנושרת מחמת כתישה והמורסן והוא הנשאר בנפה במיני התבואות ור' יהודה מודה בזו חוץ מקלפי עדשים שאומר בהם שהם מצטרפות אחר שמתבשלות עמהם וכן הלכה ומודה הוא בקליפה החיצונה שהם גדלות בתוכה ונושרת בשעת הגורן שאין מצטרפות ובגמ' הוסיפו להחמיר בקליפי פולים בעוד שהם לחים אבל יבשים אין קלפתם מצטרפת שאין מתבשלות עמהן מפני שנראות כזבובים בקערה ואין דרך בני אדם לאכלן יבשות אלא בהסרת קלפיהן קודם בשול או טוחנן ועושה מהן גריסין:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    כבר ידעת שהבגד שיעורו ליטמא מדרס שלשה טפחים על שלשה טפחי' והשק והוא העשוי מנוצה של עזים ארבעה על ארבעה והעור חמשה על חמשה והמפץ ששה על ששה לכל טומאה מי שחבר שני טפחים מן הבגד עם טפח של שק או שלש מן השק עם טפח של עור או ארבעה של עור עם אחד מהמפץ טהורים מן המדרס שהרי השלים שיעור החמור בקל הימנו אבל אם היה לו חמשה טפחים מפץ והשלים טפח ששי בעור או ד' מן העור והשלים החמשי בשק או שלשה מן השק והשלים את הרביעי בבגד טמא שהרי השלים את הקל בחמור הימנו ואף בזו צריכי' אנו בו לטעם אחר והוא מפני שכלן ראויים ליטמא מושב ר"ל שלא נאמרו שיעורין הללו אלא בקרע שנקרע שלא בכונה הא אם קצע לכוונת מושב כגון לעשות מרדעת של חמור ולתקן טפח על טפח עליו למושבו טמא להיות אב הטומאה במושב הזב כמו ששנינו המקצע מכלן טפח על טפח טמא מושב ופירשו בראשון של סכה הואיל וראוי ליתנו על החמור שאינו מקפיד אם הוא משני מינים ואף במשנתנו זה שכתבנו שהחמור מצטרף עם הקל מפני שכלם ראויים להצטרף לענין דוגמא שמי שיש לו למכור צובר מכלם ונותן לפני חלונו להראות שיש לו למכור מהם והוא צוברן ואוגדן ביחד שלא יהא הרוח מפזרתן:

    Meiri on Shabbat 76a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharam

    בגמ' ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוים וכו' כצ"ל:

    וכל דלא שוו בשיעורייהו מי מצטרפין וכו' ותני עלה הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה וכו' ואמר ר"ש מאי טעמא וכו' כצ"ל:

    טעמא דראוין כו' אבל אין ראוי וכו' לא פירוש מסתמא איירי אפי' החמור לקל דאלו להשלים הקל את החמור פשיטא דאין מצטרף:

    ברש"י ד"ה הואיל וראויין לטמא מושב וכו' ששיעורו לענין מושב טפח אם קצע משנים וכו' כצ"ל ופי' לשון רש"י כך הוא דשיעור של בגד לענין טומאת מדרס הזב דהיינו משכב ומושב הוא שלשה טפחים על שלשה וכן השק ארבע על ארבע וכן העור והמפץ כל אחד לפי שיעורו דכן הוא שיעור שיהיו ראויין למשכב ומושב אבל אם קצע מאיזה אחד מהן או מכולן יחד טפח על טפח ותקנו וייחדו לטלאי מרדעת החמור לישב עליו על החמור ששיעורה טפח על טפח כי כן הוא הדרך לטלות טפח על טפח באמצע המרדעת לישב עליו אז הוא מטמא במושב הזב והיינו הא דתנן המקצע מכולן טפח על טפח וכו' ואמרי' בפ"ק דסוכה למאי חזי דראוי לטלות על גבי מרדעת החמור ולשון וראוי דקאמר בגמ' לאו דוקא כמו שכתבו התוס' וע"ז קאמר ר"ש מ"ט מפני שראויין ליטמא מושב והפי' כך הוא לפירש"י מ"ט מצטרפין הבגד והשק לשיעור הגדול שהוא ד' על ד' ליטמא מדרס כשייחדו לסתם מושב מפני שראויין לטמא מושב פי' שראויין להצטרף לשיעור טפה על טפח כשמקציע לטלות ע"ג מרדעת החמור דשם אינו מקפיד אם הוא משני מינים לכך מצטרפים ג"כ להשיעור ליטמא סתם מדרס:

    תד"ה אכילה ע"י הדחק וכו' ה"מ לענין נזיקין דלא חשבינן ליה משונה וכו' פי' שלא הוי תולדה דקרן לשלם סתם חצי נזק:

    ד"ה ואמר ר"ש וכו' דהא כיון דמצטרפין זה עם זה א"כ ראוי לחברן כו' הלשון קצת מגומגם דמאי קאמר כיון דמצטרפין וכו' דהא השתא עלה קיימינן ואמרי' מ"ט מצטרפין וי"ל דה"ק כיון דקתני דדוקא בכה"ג דהיינו בגד לשק ושק לעור ולא באופן אחר ש"מ דבכה"ג ראויין לצרף ולחברן וחזו בכה"ג למדרס וכיון דחזו למדרס פשיטא דמצטרפין וכו' דאפי' כופת שאור שייחדה לישיבה טמאה וכו' ומדברי התוס' משמע דהא דתנן הבגד ג' על ג' וכו' איירי נמי דדוקא כשייחדן לישיבה דאל"כ לא מייתי מידי ראייה מכופת שאור דהוי דוקא בייחדה לישיבה:

    בא"ד מדקאמר הבגד ג' על ג' פי' טפחים דלענין טומאת מת אפי' ג' על ג' פי' אצבעות:

    בא"ד והכי איתא במס' כלים בפ' כ"ז הבגד מטמא משום ג' על ג' טפחים למדרס ומשום ג' על ג' לטומאת מת וכו' כצ"ל:

    2 more comments on this page.

    Maharam on Shabbat 76a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Penei Yehoshua

    בגמרא אמר רב יוסף שפיר עביד דהדר דהא לא חזי לגמל א"ל אביי אדרבה כדמעיקרא מסתברא דהא חזי לפרה. ולכאורה יש לתמוה אטעמא דרב יוסף דמעיקרא מאי קסבר הא ודאי שפיר קאמר אביי ואפשר דטעמא דרב יוסף דנהי דבכל איסורין שהן הל"מ מסיני כגון בשיעור גרוגרת אין לחלק בין סתם בני אדם לעוג מלך הבשן כדאיתא ביומא פר' יה"כ דף פ' וכה"ג בהנך שיעורין דלקמן בפרק המוציא יין נמי אין לחלק בין אדם עשיר לעני כמ"ש רש"י והתוס' לעיל בסמוך בד"ה אמר ליה ר"ש אפ"ה לענין אוכלי בהמה ס"ד דרב יוסף דלא שייך לומר כן אלא שיעור הוצאתו תליא בכוונתו אם הוציאו לפרה או לגמל וכיון דבגמל לא הוי שיעורא קסבר דפטור ובכה"ג אשכחן נמי בכמה מיני איסורים דהכל לפי מה שהוא אדם. כן נ"ל וק"ל:

    Penei Yehoshua on Shabbat 76a · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' ואיפכא איתמר כעין זה נדה דף לד ע"א:

    שם ר"ל אמר חייב בכסף משנה פ"ח הלכה ג' מהלכות שבת הגירסא ר' אושעיא:

    תוס' ד"ה ואמר ר"ש וכו' דמפץ לא מטמא במת עי' פכ"ד מ"י דכלים ובר"ש שם:

    Gilyon HaShas on Shabbat 76a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 76, Amud Aleph, about 276 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 132 words

      Opens “א"ר אלעזר: הא דלא כר"ש בן אלעזר.…”

    2. Segment 237 words

      Opens “מתני׳ המוציא תבן כמלא פי פרה. עצה…”

    3. Segment 355 words

      Opens “גמ׳ מאי עצה? אמר רב יהודה: תבן…”

      Named: רב יהודה, רב דימי, רב יוסף, אביי, רבה.

    4. Segment 424 words

      Opens “אלא כי אתא רבין, אמר: המוציא תבן…”

    5. Segment 530 words

      Opens “ואיפכא איתמר: ר' יוחנן אמר פטור, ריש…”

    6. Segment 611 words

      Opens “עמיר כמלא פי טלה. והתניא כגרוגרת! אידי…”

    7. Segment 732 words

      Opens “עלי שום ועלי בצלים, לחים כגרוגרת, ויבשים…”

    8. Segment 853 words

      Opens “וכל דלא שוו בשיעורייהו מי מצטרפין? והתנן:…”

    9. Segment 92 words

      Opens “אמר רבא:…”

      Named: רבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shabbat 76a · Segment 3 — “…פי פרה לגמל, ר' יוחנן אמר: חייב, ר"ש בן…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Shabbat 76a · Segment 3 — “…הדר ביה. אמר רב יוסף: שפיר עבד דהדר, דהא…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shabbat 76a · Segment 3 — “…חזי לגמל! א"ל אביי: אדרבה, כדמעיקרא מסתברא, דהא חזי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 76a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026