Talmud Builders

    Shabbat 116b

    Back to index

    English translation — Shabbat 116b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1who disseminated about himself the reputation that he does not accept bribes. They wanted to mock him and reveal his true nature. She privately gave him a golden lamp, and she and her brother came before him, approaching him as if they were seeking judgment. She said to the philosopher: I want to share in the inheritance of my father’s estate. He said to them: Divide it. Rabban Gamliel said to him: It is written in our Torah: In a situation where there is a son, the daughter does not inherit. The philosopher said to him: Since the day you were exiled from your land, the Torah of Moses was taken away and the avon gilyon was given in its place. It is written in the avon gilyon : A son and a daughter shall inherit alike.

    2The next day Rabban Gamliel brought the philosopher a Libyan donkey. Afterward, Rabban Gamliel and his sister came before the philosopher for a judgment. He said to them: I proceeded to the end of the avon gilayon , and it is written: I, avon gilayon , did not come to subtract from the Torah of Moses, and I did not come to add to the Torah of Moses. And it is written there: In a situation where there is a son, the daughter does not inherit. She said to him: May your light shine like a lamp, alluding to the lamp she had given him. Rabban Gamliel said to him: The donkey came and kicked the lamp, thereby revealing the entire episode.

    3We learned in the mishna: And why does one not read the Writings on Shabbat? Due to suspension of Torah study in the study hall. Rav said: They only taught that it is prohibited to read from the Writings on Shabbat during the hours of study in the study hall; but when it is not during the hours of study in the study hall, one may read them. And Shmuel said: Even when it is not the hours of study in the study hall one may not read from the Writings on Shabbat. The Gemara asks: Is that so? Wasn’t Neharde’a Shmuel’s place where he was the rabbi of the town, and in Neharde’a they concluded their regular weekly discourse with Writings on Shabbat afternoon. Rather, if a dispute was stated in this matter, it was stated as follows: Rav said: It was only taught that there is a prohibition in a place where there is a study hall nearby that people can attend; but not in a place where there is a study hall, one may read Writings.

    4And Shmuel said: Whether it is in the place of the study hall or it is not the place of the study hall, one may not read anywhere when it is during the hours of study in the study hall; but when it is not during the hours of study in the study hall, one may read. And Shmuel follows his line of reasoning stated elsewhere, as in Neharde’a they would conclude their studies with Writings on Shabbat afternoon.

    5Rav Ashi said: Actually, the dispute is as we stated initially, and Shmuel said what he said in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya. As it was taught in a baraita : Although the Sages said with regard to sacred writings that they may not be read on Shabbat, one may study the midrash on them and teach them before the congregation; if one requires a verse that is written in the Writings, he brings a book and looks in it. Rabbi Neḥemya said: Why did they say that sacred writings are not read on Shabbat? So that people will say: Sacred writings may not be read, all the more so that is the case with ordinary documents, i.e., contracts and letters. If so, according to Rabbi Neḥemya, reading any sacred writings on Shabbat is prohibited so that people will refrain from reading non-sacred documents on Shabbat. It was not prohibited to encourage attendance the study hall. Shmuel himself does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya.

    6MISHNA: One may rescue the casing of a Torah scroll from a fire on Shabbat together with the Torah scroll, and the casing of phylacteries along with the phylacteries, even if they have money inside them. And to where may one rescue them? Into an alley that is closed, which, if it is surrounded on three sides, is considered to be a private domain by Torah law. Ben Beteira says: Even into an open alley.

    7GEMARA: Apropos the mishna, the Gemara cites that which the Sages taught in a baraita : If the fourteenth of Nissan occurs on Shabbat, and the Paschal lamb is offered but not roasted until Shabbat ends, one flays the Paschal lamb up to the breast to enable removal of the parts of the animal that are offered on the altar on Shabbat. One flays the rest of the animal after Shabbat. Further skinning is only to facilitate eating the animal, therefore, it does not override Shabbat; this is the statement of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. And the Rabbis say: One flays it in its entirety. The Gemara asks: Granted, according to the opinion of Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, who said one may flay only part of the animal, the halakha is understandable. Since it has already been used for its divine purpose of having its blood sprinkled on the altar, the animal no longer should be flayed. But according to the Rabbis, what is the reason for their opinion? Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: The verse states, “All that the Lord has made is for His sake” (Proverbs 16:4), meaning that a prohibited action is only permitted if its performance honors God. The Gemara asks: And here, what manifestation of for His sake is there in flaying the remaining hide from the Paschal lamb? Rav Yosef said: The Rabbis permitted removing the entire hide so that the sacrifice will not putrefy. Rava said: The Rabbis permitted removing the entire hide so that the sacred sacrifices will not be left in disgrace like a half-stripped animal carcass left unattended.

    8The Gemara asks: What is the practical difference between them? The Gemara answers: There is a practical difference between them when the Paschal lamb is laid on a golden table. In this case, there is indeed a concern that the carcass will putrefy, although there is no element of disgrace. Alternatively, there is a practical difference on a day with a cold northern wind. In this case, there is no concern that it will putrefy but there is a concern of disgracing the sacrifice. The Gemara asks: And what does Rabbi Yishamel, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, do with the verse, “All that the Lord has made is for His sake”? The Gemara answers: He uses it to permit removing part of the hide, as if it was not for this verse, it would have been possible to remove the sacrificial parts offered on the altar before removing the hide by puncturing the hide of the animal and removing the fats through the opening. The Gemara asks: What is the reason that the Torah prohibited doing so? Rav Huna, son of Rav Natan, said: Because of the hairs, so that they do not become entangled in the sacrificial parts and distort them.

    9Rav Ḥisda said that Mar Ukva said: How did the members of the group respond to Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? This is what they said to him: If one may save the casing of a Torah scroll along with the Torah scroll, why may one not strip the Paschal lamb of its skin? Here too, in the case of skinning the Paschal lamb, once part of the action is permitted one should be able to perform the entire act. The Gemara is surprised at this: Are they comparable? There, in rescuing the casing of the scroll, only moving is involved, which is prohibited by rabbinic law; whereas here, in the case of the Paschal lamb, the act of flaying is a prohibited labor by Torah law. Rav Ashi said: They are disagreeing with regard to two issues: They disagree with regard to moving the hide along with the flesh, and they disagree with regard to the labor of flaying the animal. And this is what they said to him: If one may rescue the casing of the Torah scroll along with the Torah scroll, will we not move the hide of the Paschal lamb together with the flesh of the sacrifice? The sacrifice should be moved with its skin so it does not putrefy.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדאהיה מוציא עליו שם שאינו מקבל שוחד מבעלי דינין הבאין לפניו והיה מקבלו בסתר:

    א"לפילוסופא לר"ג מיומא דגליתון כו':

    שפיליתכל סוף הדבר הוא תחתית שלו ושייך למימר שפילית לסיפיה:

    נהור נהורך כשרגאהנהר אורך כשרגא רמזה שנתנה לו מנורה בשוחד:

    אמר לו ר"ג אתא חמרא ובטשאדחפתו לארץ כלומר אני נצחתי בשוחד [והכל כדי שישמעו המתאספים שם נבלותו ומי הוא]:

    בזמן בית המדרשקודם אכילה היו דורשים:

    שלא בזמן בית המדרשלאחר אכילה לא דרשו משום שכרות:

    פסקי סדרא בכתובים[היו רגילים לקרא בבהמ"ד פרשה בכתובים]:

    במקום בבהמ"דשהחכם דורש דהיינו בבהמ"ד אבל בעלמא קורין:

    בין במקום בהמ"ד כו' בזמן בהמ"ד אין קוריןלפי שמבטלו מלילך אצל הדורש אבל שלא בזמן בהמ"ד כגון לאחר אכילה קורין:

    ושמואלדאמר לעיל אפילו לאחר אכילה אין קורין:

    כר' נחמיהאמרה למילתיה דלית ליה טעמא דאין קורין משום בטול אלא כדי שיאמרו קל וחומר לשטרי הדיוטות ומיהו שמואל הנהיג במקומו כדברי חכמים דמתני' דאמרי טעמא (דמתני') משום ביטול תורה הלכך לאחר אכילה דליכא דרשה קורין:

    שונין בהןכגון מדרש שה"ש וקהלת:

    שטר הדיוטותכגון של חשבונות או איגרות השלוחות למצא חפץ:

    גמ' עד החזהמתחיל מרגליו האחרונים עד החזה שיוכל להוציא אימורים שהקטר חלביו דוחין שבת ותו לא מפשיט מידי עד אורתא דצורך הדיוט הוא:

    למענהולכבודו:

    שלא יסריחשהעור מחממו ומסריחו ואין זה כבודו להיות פרס אוכלי שולחנו מגואל:

    אפתורי דדהבאשאינו מוטל בבזיון אבל לשמא יסריח חייש רב יוסף ורבא לא חייש עד אורתא:

    יומא דאסתנארוח צפונית שהיא בינונית לא חמה ולא צנה כדאמרינן ביבמות בפרק הערל (יבמות דף עב.) ואיזו רוח המסרחת רוח מזרחית בשעת החום כדאמרינן בגיטין (דף לא:) אפילו שכבת זרע שבמעי אשה מסרחת בו דכתיב (הושע י״ג:ט״ו) יבא קדים רוח ה' ממדבר עולה וגו' יש מפרשין יומא דאסתנא רוח דרומית שהיא צוננת אמת שרוח דרומית צוננת אבל אסתנא על כרחיך צפונית היא ונוחה כדאמר בעלמא (עירוביץ ד' סה.) צריכא שמעתא צילותא כיומא דאסתנא ורוח דרומית היא בלשון ארמי יומא דשותא:

    קודם הפשטת העורעד החזה:

    מ"טעור לאימורין מאי קא עביד:

    משום נימיןשל צמר הנדבקין באימורין:

    חברייאבני מחלוקתו:

    אם מציליןבשבת:

    תיק עם הספרואע"פ שיש בתוכו מעות ומשום כבוד הספר שהוא צורך גבוה עבדינן בהדיה הצלת מעות שהן צורך הדיוט:

    לא נפשיט את הפסחבתמיה משום צורך גבוה לא שרי צורך הדיוט בהדיה:

    התםתיק ומעות דקמייתי ראיה מיניה. טלטול בעלמא הוא:

    הכאגבי פלוגתייהו דפסח דאיירי בה השתא מלאכה גמורה דהפשטה מאבות מלאכות היא:

    בתרתי פליגיגבי פסח פליגי בטלטולו דאסר רבי ישמעאל לטלטל [הפסח] אחר שהוציא אימוריו אפי' מחמה לצל משום עור דלאו בר טלטול הוא ולא דמי לשלחין דאמרן בבמה טומנין (לעיל שבת מט.) שמטלטלין אותן דהתם עור בהמה גסה דחזי למישטחיה ולמיזגא עליה:

    והכי קאמרי ליהתשובה לענין טלטול:

    לא נטלטל עור אגב בשרדהוי נמי כבוד שמים דבשר דומיא דספר ומותר לטלטלו מחמה לצל ואגב בשר יטלטלו עור המחובר בו:

    שבת 116 עמוד ב

    1דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. בעו לאחוכי ביה. אעיילא ליה שרגא דדהבא, ואזול לקמיה. אמרה ליה: בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי. אמר להו: פלוגו. א"ל כתיב לן: במקום ברא, ברתא לא תירות. א"ל מן יומא דגליתון מארעכון, איתנטלית אורייתא דמשה ואיתיהיבת ספרא אחריתי וכתיב ביה: ברא וברתא כחדא ירתון.

    2למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא. אמר להו: שפילית לסיפיה דספרא וכתב ביה: אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי, וכתיב ביה: במקום ברא ברתא לא תירות. אמרה ליה: נהור נהוריך כשרגא. א"ל רבן גמליאל: אתא חמרא ובטש לשרגא.

    3ומפני מה אין קורין כו'. אמר רב: לא שנו אלא בזמן בית המדרש, אבל שלא בזמן בהמ"ד קורין. ושמואל אמר: אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין. איני?! והא נהרדעא אתריה דשמואל הוה, ובנהרדעא פסקי סידרא בכתובים במנחתא דשבתא. אלא אי איתמר, הכי איתמר אמר רב: לא שנו אלא במקום בהמ"ד אבל שלא במקום בהמ"ד קורין. ושמואל אמר:

    4בין במקום בהמ"ד בין שלא במקום בהמ"ד בזמן בהמ"ד אין קורין, שלא בזמן בית המדרש קורין. ואזדא שמואל לטעמיה, דבנהרדעא פסקי סידרא דכתובים במנחתא דשבתא.

    5רב אשי אמר: לעולם כדאמרן מעיקרא, ושמואל כרבי נחמיה. דתניא: אע"פ שאמרו כתבי הקדש אין קורין בהן אבל שונין בהן ודורשין בהן. נצרך לפסוק מביא ורואה בו. א"ר נחמיה: מפני מה אמרו כתבי הקדש אין קורין בהן כדי שיאמרו: בכתבי הקדש אין קורין, וכ"ש בשטרי הדיוטות.

    Mishna

    6מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, ואע"פ שיש בתוכן מעות. ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש. בן בתירא אומר: אף למפולש.

    Gemara

    7ת"ר ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מפשיטין את הפסח עד החזה דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה. וחכ"א מפשיטין את כולו. בשלמא לרבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, דהא איתעביד ליה צורך גבוה. אלא לרבנן מ"ט אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, דאמר קרא: ״(משלי טז״, ד) ״כל פעל ה' למענהו״. והכא, מאי ״למענהו״ איכא? רב יוסף אמר: שלא יסריח. רבא אמר: שלא יהו קדשי שמים מוטלין כנבלה.

    8מאי בינייהו? איכא בינייהו דמנח אפתורא דדהבא, אי נמי יומא דאסתנא. ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, האי ״פעל ה' למענהו״ מאי עביד ליה? שלא יוציא את האימורין קודם הפשטת העור. מ"ט אמר רב הונא בריה דרב נתן: משום נימין.

    9אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מאי אהדרו ליה חברייא לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה? הכי קאמרי ליה: אם מצילין תיק הספר עם הספר, לא נפשיט את הפסח מעורו? מי דמי?! התם טלטול, הכא מלאכה! אמר רב אשי: בתרתי פליגי, פליגי בטלטול ופליגי במלאכה, והכי קאמרי ליה: אם מצילין תיק הספר עם הספר, לא נטלטל עור אגב בשר?!

    Tosafot

    ושמואל דאמר כר' נחמיהולא פליג אדרב דשפיר מודה דלמתני' דמפרש טעמא מפני ביטול בית המדרש קורין שלא בזמן בית המדרש אלא בא לומר דר' נחמיה פליג עלה דמתני':

    וכ"ש בשטרי הדיוטותפירש בקונטרס איגרות ותימה דנהגו העולם לקרות בכתב ואיגרות השלוחים ממקום למקום ולטלטלן ודאי שרי דהא ראויין לצור ע"פ צלוחית ונראה לר"י דלא קרי שטרי הדיוטות אלא שטרי חובות וכיוצא בהן אבל איגרות שרי דפעמים שיש בהן פקוח נפש ואפי' יודע שאין בו פקוח נפש מתיר ר"ת דלא הוי שטרי הדיוטות כיון שאין צריך למה שכתוב בה לפי שיודע מה שבאיגרות ואם אינו יודע שמא יש בו צורך גדול או פקוח נפש ושרי וכ"מ בירושלמי דקאמר מפני מה אין קורין בכתבי הקדש מפני שטרי הדיוטות שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר מה בכך אם אתעסק בשטרותי משמע דווקא כעין חובות ושטרות קאמר וכן פי' רש"י לקמן גבי גזירה שלא יקרא בשטרי הדיוטות דבשטרי מקח וממכר קאמר וכן הגיה בפי' כתב ידו ומיהו אותן מלחמות הכתובין בלע"ז נראה לרבינו יהודה דאסור לעיין בהן דלא גרע מהא דתניא בפ' שואל (לקמן שבת קמט.) כתב שתחת הצורה והדיוקנאות אסור לקרות בהן בשבת ואפי' בחול לא ידע ר"י מי התיר דהו"ל כמושב לצים:

    פליגי בטלטול כו'פי' אחר שנפשט כל העור פליגי דרבנן שרו לטלטל שעדיין צריך לבשר שלא יתלכלך ור' ישמעאל אסר אבל כשאינו מופשט אלא עד החזה שרי לכ"ע לטלטל כדמוכח בסמוך ואע"ג דר' ישמעאל לא שרי להפשיט אלא עד החזה מ"מ פליגי במופשט כולו כגון שעבר והפשיט אי נמי בתמידים ומוספים דמותר להפשיטן:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    חזר ופירש מפני מה אין קוראין בכתובים מפני ביטול בהמ"ד ומסייעא לה הא דתני העוסק במקרא מדה שאינה מדה כו'. ובית תלמוד טפי עדיף [מהעוסק] במקרא. אמר רב לא שנו שאין קורין בהן אלא בזמן בית המדרש. פי' בשעה שהחכמים יושבי' במדר' ומתעסקין בתלמוד. אבל שלא בזמן בהמ"ד כגון שכבר עמדו בעלי מדרש ונכנסו לבתיהן קורין.

    ושמואל [אמר] במקום שיש מדרש קבוע כו'.

    ואסקה רב אשי הכי לעולם כדקאמרינן מעיקראאמר רב אין קורין בזמן בהמ"ד כדאמרן אבל בזמן שלא בהמ"ד קורין.

    ושמואל אמר בין בזמן בהמ"ד בין שלא בזמן בהמ"ד אין קוריןדסבירא ליה כר' נחמיה וגזירה היא משום שטרי הדיוטות והלכתא כלישנא קמא בזמן בית המדרש אין קורין שלא בזמן בית המדרש קורין:

    ירושלמי (ה"א) אמר ר' יהושע בן לוי הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק. הדורשה מתחרך. השומעה אינו מקבל שכר. מיומוי לא איסתכלית בה אלא חד זמן. ואשכחית כתוב בה קע"ה פרשיו' דיבור אמירה צווי שכתוב בתורה כנגד שנות [של] אהע"ה. שנא' לקחת מתנות באדם. וכתיב האדם הגדול בענקים. קמ"ז מזמורו' שכתוב בתילים כנגד שנות יעקב אבינו ללמד שכל קילוסין שישראל (עושין הללויה) מקלסין להקב"ה כנגד שנותיו של יעקב שנא' ואתה קדוש יושב תהלות ישראל קכ"ג פעמים שישראל עונין הללויה כנגד שני אהרן שנאמר הללויה הללו אל בקדשו לקדושו לאהרן קדוש ה' אפילו כן הוינא מיבעיא בליליא:

    מצילין תיק הספר עם הספראמרי רבנן דהאי תיק קאי לחודיה. ונוטלין ממקו' שהוא עם הספר וכן תיק [של] תפילין:

    י"ד שחל להיות בשבת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר מפשיטין את הפסח עד החזה. סבר כיון דאיתעביד ליה צורך גבוה שיכול להוציא החלבים לא יפשוט יותר מזה. ורבנן סבר מפשיט כולו. וטעמא כל פעל ה' למענהו. מאי למענהו לעשות כבוד לקדשים:

    פי' יומא דאסתנא יום שמנשבת רוח צפון שאין הבשר מסריח בורבא אמר שלא יהו קדשים מוטלין בעורותיהן כנבילה. אבל אם הוא מוטל בשלחן של זהב שהוא דרך כבוד לא יפשיט יתר למטה מן החזה וכו'. וגרסי' בפסחים בפרק תמיד [נשחט] שהיו מפשיטין. דתנן י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו כו'. ואמרינן עלה. תנא כל אחד נוטל פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. אמר רב עיליש טיית. פי' שהערביים מפשילין כליהן לאחוריהן.

    ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא מוקים למענהו שלא יוצא האמורין קודם הפשטת העור כדי שלא ידבק שיער העור בחלבים:

    אמרו ליה רבנן (אין) [אי] מצילין תיק הספר עם הספר לא נפשוט (עור עם החזה) [את הפסח מעורו]. אמר להן מי דמי. הצלת תיק טלטול בעלמא הפשטת עור מלאכה דקא בעי ליה לעור. אמר רב אשי בתרי פליגי עליה במלאכה ובטלטול.

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 116b

    Shabbat 116b. The full printed text of this folio side — 9 numbered segments, about 429 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא היה מוציא עליו שם שאינו מקבל שוחד מבעלי דינין הבאין לפניו והיה מקבלו בסתר:

    א"ל פילוסופא לר"ג מיומא דגליתון כו':

    שפילית כל סוף הדבר הוא תחתית שלו ושייך למימר שפילית לסיפיה:

    נהור נהורך כשרגא הנהר אורך כשרגא רמזה שנתנה לו מנורה בשוחד:

    אמר לו ר"ג אתא חמרא ובטשא דחפתו לארץ כלומר אני נצחתי בשוחד [והכל כדי שישמעו המתאספים שם נבלותו ומי הוא]:

    בזמן בית המדרש קודם אכילה היו דורשים:

    שלא בזמן בית המדרש לאחר אכילה לא דרשו משום שכרות:

    פסקי סדרא בכתובים [היו רגילים לקרא בבהמ"ד פרשה בכתובים]:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 116b · Sefaria

    Tosafot

    ושמואל דאמר כר' נחמיה ולא פליג אדרב דשפיר מודה דלמתני' דמפרש טעמא מפני ביטול בית המדרש קורין שלא בזמן בית המדרש אלא בא לומר דר' נחמיה פליג עלה דמתני':

    וכ"ש בשטרי הדיוטות פירש בקונטרס איגרות ותימה דנהגו העולם לקרות בכתב ואיגרות השלוחים ממקום למקום ולטלטלן ודאי שרי דהא ראויין לצור ע"פ צלוחית ונראה לר"י דלא קרי שטרי הדיוטות אלא שטרי חובות וכיוצא בהן אבל איגרות שרי דפעמים שיש בהן פקוח נפש ואפי' יודע שאין בו פקוח נפש מתיר ר"ת דלא הוי שטרי הדיוטות כיון שאין צריך למה שכתוב בה לפי שיודע מה שבאיגרות ואם אינו יודע שמא יש בו צורך גדול או פקוח נפש ושרי וכ"מ בירושלמי דקאמר מפני מה אין קורין בכתבי הקדש מפני שטרי הדיוטות שאם אתה אומר לו שהוא מותר אף הוא אומר מה בכך אם אתעסק בשטרותי משמע דווקא כעין חובות ושטרות קאמר וכן פי' רש"י לקמן גבי גזירה שלא יקרא בשטרי הדיוטות דבשטרי מקח וממכר קאמר וכן הגיה בפי' כתב ידו ומיהו אותן מלחמות הכתובין בלע"ז נראה לרבינו יהודה דאסור לעיין בהן דלא גרע מהא דתניא בפ' שואל (לקמן שבת קמט.) כתב שתחת הצורה והדיוקנאות אסור לקרות בהן בשבת ואפי' בחול לא ידע ר"י מי התיר דהו"ל כמושב לצים:

    פליגי בטלטול כו' פי' אחר שנפשט כל העור פליגי דרבנן שרו לטלטל שעדיין צריך לבשר שלא יתלכלך ור' ישמעאל אסר אבל כשאינו מופשט אלא עד החזה שרי לכ"ע לטלטל כדמוכח בסמוך ואע"ג דר' ישמעאל לא שרי להפשיט אלא עד החזה מ"מ פליגי במופשט כולו כגון שעבר והפשיט אי נמי בתמידים ומוספים דמותר להפשיטן:

    Tosafot on Shabbat 116b · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    חזר ופירש מפני מה אין קוראין בכתובים מפני ביטול בהמ"ד ומסייעא לה הא דתני העוסק במקרא מדה שאינה מדה כו'. ובית תלמוד טפי עדיף [מהעוסק] במקרא. אמר רב לא שנו שאין קורין בהן אלא בזמן בית המדרש. פי' בשעה שהחכמים יושבי' במדר' ומתעסקין בתלמוד. אבל שלא בזמן בהמ"ד כגון שכבר עמדו בעלי מדרש ונכנסו לבתיהן קורין.

    ושמואל [אמר] במקום שיש מדרש קבוע כו'.

    ואסקה רב אשי הכי לעולם כדקאמרינן מעיקרא אמר רב אין קורין בזמן בהמ"ד כדאמרן אבל בזמן שלא בהמ"ד קורין.

    ושמואל אמר בין בזמן בהמ"ד בין שלא בזמן בהמ"ד אין קורין דסבירא ליה כר' נחמיה וגזירה היא משום שטרי הדיוטות והלכתא כלישנא קמא בזמן בית המדרש אין קורין שלא בזמן בית המדרש קורין:

    ירושלמי (ה"א) אמר ר' יהושע בן לוי הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק. הדורשה מתחרך. השומעה אינו מקבל שכר. מיומוי לא איסתכלית בה אלא חד זמן. ואשכחית כתוב בה קע"ה פרשיו' דיבור אמירה צווי שכתוב בתורה כנגד שנות [של] אהע"ה. שנא' לקחת מתנות באדם. וכתיב האדם הגדול בענקים. קמ"ז מזמורו' שכתוב בתילים כנגד שנות יעקב אבינו ללמד שכל קילוסין שישראל (עושין הללויה) מקלסין להקב"ה כנגד שנותיו של יעקב שנא' ואתה קדוש יושב תהלות ישראל קכ"ג פעמים שישראל עונין הללויה כנגד שני אהרן שנאמר הללויה הללו אל בקדשו לקדושו לאהרן קדוש ה' אפילו כן הוינא מיבעיא בליליא:

    מצילין תיק הספר עם הספר אמרי רבנן דהאי תיק קאי לחודיה. ונוטלין ממקו' שהוא עם הספר וכן תיק [של] תפילין:

    י"ד שחל להיות בשבת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר מפשיטין את הפסח עד החזה. סבר כיון דאיתעביד ליה צורך גבוה שיכול להוציא החלבים לא יפשוט יותר מזה. ורבנן סבר מפשיט כולו. וטעמא כל פעל ה' למענהו. מאי למענהו לעשות כבוד לקדשים:

    פי' יומא דאסתנא יום שמנשבת רוח צפון שאין הבשר מסריח בו רבא אמר שלא יהו קדשים מוטלין בעורותיהן כנבילה. אבל אם הוא מוטל בשלחן של זהב שהוא דרך כבוד לא יפשיט יתר למטה מן החזה וכו'. וגרסי' בפסחים בפרק תמיד [נשחט] שהיו מפשיטין. דתנן י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו כו'. ואמרינן עלה. תנא כל אחד נוטל פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. אמר רב עיליש טיית. פי' שהערביים מפשילין כליהן לאחוריהן.

    2 more comments on this page.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 116b · Sefaria

    Rashba

    רב אשי אמר לעולם כדאמרן ושמואל דאמר כרבי נחמיה פירש רש"י ז"ל: והא דפסקי סדרא בנהרדעא בכתובי, היינו משום דכיון דרבנן פליגי עליה דרבי נחמיה דרבים נינהו, הנהיגן הוא כדברי חכמים. אבל הר"ם בר יוסף ז"ל פירש דרבי נחמיה תרתי אית ליה משום ביטול בית המדרש ומשום שטרי הדיוטות והלכך אפילו שלא בזמן בית המדרש אסור משום שטרי הדיוטות, אבל למפטר בבי כנישתא במנחתא שרי, משום דאינהו רגילי לבתר אפטרתא דדרשי בה דבכי הא ליכא משום שטרי הדיוטות וכדתניא אבל שונין בהן ודורשין בהן.

    הא דאמרינן התם טלטול הכא מלאכה. תמיהא לי מאי קאמר התם טלטול, דלא הוה ליה למימר אלא התם הוצאה דרבנן והכא מלאכה, דהא לאו משום טלטול הוא אלא מחמת הוצאה למבוי. ואולי משום דטלטול מחמת הוצאה הוא דאסרו כדאיתא בפרק קמא דביצה (דף יב, א) נמצא שהטלטול וההוצאה כענין אחד, ולפיכך אינו מקפיד מלהזכיר ההוצאה בלשון טלטול. ואי נמי מפני שהתחלת ענין זה הוא הטלטול שמטלטלו כדי להוציאו, לפיכך נקט טלטול.

    פליגי בטלטול ופליגי במלאכה פירוש דרבנן סברי דמותר לטלטלו ואפילו לאחר הפשטת כולו, ורבי ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה אסר אפילו לא נפשט אלא עד החזה, ואפילו לטלטלו מחמה לצל. ופירש רש"י ז"ל משום דעור לאו בר טלטול הוא, ולא דמי לשלחין דאמרינן בפרק במה טומנין (שבת מט, ב) שמטלטלין אותם, דהתם עור דבהמה גסה דחזי למשטחיה ולמיזגא עליה, והכי קאמרי ליה רבנן לא נטלטל עור אגב בשר, דבשר ראוי הוא לטלטלו מחמה לצל משום כבוד שמים שלא יסריח, והלכך אף העור נטלטל אגב הבשר כשם שמטלטל תיק עם הספר, ופריק מי דמי התם הספר מותר הוא לטלטלו ולפיכך אף התיק נעשה בסיס לדבר המותר ומטלטל אף להצלה אגב הספר, אבל בשר לר' ישמעאל צורך הדיוט הוא והוא עצמו אסור לטלטלו, והלכך אפילו היה העור מותר לטלטלו מצד עצמו, מחמת הבשר היה נאסר לפי שנעשה בסיס לדבר האסור, וכל שכן שהעור נמי אסור לטלטלו וכדאמרינן. ואינו מחוור, דאם כן היאך חוזר ואומר אם מטלטלין תיק הספר עם הספר ואע"פ שיש בתוכו מעות לא נטלטל עור אגב בשר, כיון דאסיק דבשר עצמו אסור לטלטלו מצד עצמו. ועוד דמה שכתב הוא ז"ל, דעור בהמה דקה אסור לטלטלו דלא התירו אלא עור בהמה גסה, אינו מחוור, דהא תנן בפרקין (קכ, א) פורשין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל מפני שהוא מחרך.

    והרבה פירושים נאמרו כאן, והנכון מה שפירש בו הרמב"ן ז"ל, דעור מותר היינו שלחין דהא חזי למזגא עלייהו, ובשר אסור לדברי ר' ישמעאל דהא לא חזי עד לערב שאינו נאכל אלא בלילה וצלי ולית ביה כבוד שמים בנאכל להדיוט, וכמו שפירש רש"י. והשתא לדבריו קאמרי ליה, והכי קאמרי ליה לא נטלטל עור בבשרו וכדקאמרינן (לעיל שבת מז, א) מטלטלינן כנונא אגב קיטמא דפירושו בקיטמיה, כלומר אע"ג דאית ביה קיטמא, והכי נמי אע"פ דאית ביה בשר דאגיד ביה, ואמרינן מי דמי התם העור הוא שנעשה בסיס לבשר ונעשה כמוהו וכיון דבשר אסור אף העור נעשה כמוהו ואסור כמוהו.

    Rashba on Shabbat 116b · Sefaria

    Meiri

    כבר ביארנו במשנה שלא נאסרה קריאה בכתובים בשבת אלא בזמן בית המדרש והיא שעה שהצבור בבית הכנסת שהם מתכנסים לשמוע הדרשה אבל שלא בזמן בית המדרש ר"ל אחר הדרשה קורין אפי' במקום בית המדרש ר"ל בבית הכנסת עצמה מעתה אין צריך לומר ששונין בהם ר"ל במדרש שלהם ודורשין בהם ושאם נצרך לו פסוק אחד מביא ספר ורואה ומ"מ בתורה ונביאים היו מתירין להם לקרות קודם הדרש מפני שהדרש הוא מענינים אלו וכשהקדימו בקריאת הספר וההפטרה הם מבינים יותר בעניני הדרשה וכתבו גדולי הראשונים שעכשיו שאין נוהגים בדרשות אלו מותר לקרות בכתובים ובכל שאר הספרי' כתורה ונביאים עצמן ומ"מ שטרי הדיוטות כגון של חשבונות וספורים אסור לקרות בהם בשבת וגדולי הרבנים כתבו כן אף באגרות השלוחות והרבה למדו מדבריהם שאגרות השלוחות אסור לטלטלם ומ"מ נהגו עכשו לקראם מפני שכל שאין אדם יודע מה כתוב בה אינו קרוי שטר הדיוטות שמא יש בה דברי תורה או צרך מצוה ויש נוהגין לקרותה בעודה בכפו של גוי שמא אין בהם צרך כלל ואם התירו הקריאה מספק אין מתירין בטלטול אלא שרוב בני אדם מקילין בה אף בטלטול:

    ברביעי של גיטין התבאר שכל הקובע סעודתו בשעת המדרש יצפה לעונש המיועד לו מדה כנגד מדה ודרך הערה אמרו שתי משפחות היו בירושל' אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת קבעה סעודתה בשבת ושתיהן נעקרו:

    קרבן הפסח אחר ששחטוהו ושפכו את דמו מפשיטין אותו וקורעין את בטנו ומוציאין את אמוריו ומקטירין אותן חלבי כל זבה לבדו וכל אחד ואחד הולך לביתו עם הזבח והעור ואוכל פסחו לערב חל ארבעה עשר להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ואין אומרי' שלא להפשיט אלא עד החזה ולהוציא אמוריו ולהקטירן שכבר נעשו צרכי גבוה והרי אפשר להוציא אמוריו בכך וימתין גמר הפשטתו עד לערב שאין מן הדין להטיל קדשי השמים כנבלה וכ"ש שלא יוציא את האמורין קודם הפשטת העור שהרי יש לחוש להיות נימין של צמר נדבקין באמורין:

    לענין ביאור הסוגיא מה שאמרו כאן מאי אהדרו ליה חבריה וכו' כך היא ביאורה פליגי בטלטול ופליגי במלאכה ולענין מחלקת מלאכה לא השיבו לו דבר אלא שר' ישמעאל אוסר בהפשט מן החזה ואילך אפי' קודם הוצאת אימורין ורבנן התירו להפשיט את כלו אפי' לאחר הוצאת אימורין שלא יהו קדשים מוטלין כנבלה או שלא יסריחו ובענין מחלקת הטלטול חכמים מתירין אף טלטול העור עם הפסח ואפילו נפשט מן החזה ולמעלה הואיל ומחבר עמו מעט ור' ישמעאל אוסר אחר שכבר הוציא את האמורין ועל זה השיבו אם מצילין תיק הספר עם הספר אף לחצר שאינה מעורבת ולמבוי שאינו משותף לא נתיר לטלטל עור אע"פ שאינו ראוי לטלטל אגב בשר אף לאחר שהוציא את האמורין שאף הבשר מ"מ קדש הוא וטלטול העור אגבו כטלטול התיק אגב הספר שהותרה מפני קדשת הספר והקשה מי דמי התם תיק הספר נעשה בסיס לדבר המותר שהרי הספר אף באותם שאין קורין בו עכשיו הרי מ"מ קורין בהם בו ביום לאחר הדרשה כמו שכתבנו ואף לדעת האוסר כל היום שונין בהם ודורשין בהם ואם הוצרך מביא וקורא ואף התיק עצמו מותר בטלטול אבל זו הרי העור בסיס לדבר האסור שהבשר אסור בטלטול ואע"פ שאמרו בפרק מפנין בשר חי מותר לטלטלו אינה אלא מפני שהיא ראויה לאכילה אבל בשר הפסח אינו ראוי לאכילה עד לערב ואפילו לאכילת כלביו שהרי אסור להאכילה לכלבים ואף העור עצמו אסור בטלטול מחמת עצמו והיאך נתירהו דבר האסור מצד עצמו הוא וכן שהוא בסיס לדבר האסור ואין זה דומה לשלחין שאמרו בפ' טומנין שניטלין בשבת שביאורה מפני שראוי לישב עליהם אבל זו מתוך לחותן אין ראוין לישב עליהם עדיין כלל וכן שעדיין מחוברים מעט בבשר ותירץ אלא הכי קאמרי ליה אם מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות ושהתיק נעשה בסיס להן ואנו מתירין כן משום קדושת הספר לא נתיר עור אגב בשר ג"כ מתוך קדשת הבשר שלא להטילה כנבלה וחזר והקשה התם נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ר"ל לספר ולמעות הכא אין כאן בסיס אלא לדבר האסור וחזר ופירש אם מביאים תיק שיש בו מעות מעלמא להציל בו ס"ת וכו' וחזר ושאלו זו מנין לך שאם תאמר מדהיכא דאיתיה לא מצרכינן למשדייה אייתויי נמי מייתינן לא דמי דאי מצרכת למשדיי אדהכי והכי נפלה דליקה אבל מעות אדהכי והכי לישדינהו ומסקנא כמו שפירשוה תחלה ולא נחלקו אלא בטלטול וזה שאמרו אם מצילין וכו' לא נפשיט את הפסח מעורו שנראה שבגוף המלאכה נחלקו פירושה לענין טלטול והוא שחכמים התירו להפשיט אף לאחר הקטרת אימורין מפני כבוד הבשר הואיל ואין כאן מלאכה אלא טלטול ועליו השיבו אם מצילין תיק הספר וכו' שהרי מתוך שהאמורין ראויים להקטיר בו ביום הרי הם דבר המותר וכל שאר הבשר כבית יד לאלו ונמצא העור בסיס לדבר המותר והרי הוא כתיק הספר עם הספר וטלטולו מותר אע"פ שהפשיט בכדי לקיחת האמורין שמאחר שהותרה כדרכה עד החזה מתירין אותה מן החזה ולמעלה בשלא כדרכה ר"ל בצד שאין בה מלאכה כגון שאין מתכוין לצורך העור ואינו דומה להפשט אלים מאדמים ותחשים שהפשטתן לצורך עורן היתה ואע"פ שמ"מ פסיק רישיה הוא שקיל לה בברזי כלומר בחתיכות חתיכות מלשון מעיקרא עוצבא והשתא אברזין שמראה שאינו רוצה בעור והרי הוא מפשיט וחותך מפשיט וחותך שאין זו הפשט ואין כאן אלא שבות ואיסור טלטול אין כאן כמו שביארנו ושמא תאמר ומה ענין פסיק רישיה בדבר המתכוין ואין כאן אלא טעם מלאכה שאין צריכה לגופה אף הוא כך דעתו לומר והלא אף כשאין מתכוין שמותר בפסיק רישיה מיהא אסור ואף בזו על כרחך אף הוא עושה לצורך גופו שהרי בודאי צריך הוא לעורו עד שתירץ לו שהוא מראה ומגלה דעתו שאינו רוצה בו ומ"מ ר' ישמעאל אע"פ שמודה בהיתר הטלטול אוסר בהפשטה אפילו בזה אחר שנעשו צרכי גבוה ויכול ליטול אמוריו בלא הפשטה גזירה שמא יפשיט כדרכו:

    זהו ביאור השמועה לדעתנו ולענין פסק הלכה כחכמים ואין צריך למסקנה זו אלא אף הפשטה גמורה מותרת בה ואין צריך לומר טלטולה כל שהיא מחוברת מעט בבשר אלא שיש מוסיפין בהיתר הפשטת כלו דוקא קודם הקטרת אמורין שנראה כמפשיט לצורך הקטרה ולענין פרטים הנזכרים בה כל שהוא בסיס לדבר המותר מותר לטלטלו אגבו ואם היה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר אם אינו יכול לזרוק את האסור מטלטלין אותו אגב המותר הא אם יכול לזרוק זורק ומטלטל את המותר כמו שיתבאר בפ' נוטל בענין תרומה טהורה וטמאה ובכלכלה מלאה פירות שהאבן בתוכה ולענין הבאת תיק שיש בו מעות להציל ספר תורה אם יכול לזרוק המעות זורקן ואם הוא בדרך שאינו יכול לזרקן בפתע ומתירא שמא מתוך איחורו תפול הדליקה על הספר מביאו עם המעות ומציל:

    Meiri on Shabbat 116b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה וכ"ש בשטרי כו' ואפילו בחול לא ידע ר"י מי התיר כו' עכ"ל. משמע דאמלחמות הכתובין בלע"ז קאי אבל אכתב שתחת הצורה מוכח בהדיא התם דשרי מדקאמר ודיוקנא עצמה אף בחול אסור משמע שכתב שתחתיו אינו אסור אלא בשבת ואפשר דלא הוי מושב לצים כ"כ כיון שאינו אלא דבר מועט משא"כ אותן מלחמות כו' דהוי הרבה ומושכין לבא לקרות בו ולבטל מדברי תורה ועוד יש לדקדק דכתב שתחת הצורה לא אסרו שם אלא משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות כפרש"י שם ואמאי לא נגזור כן באגרות אף שא"צ למה שכתוב בהן כו' לפי' ר"ת לעיל ויש לחלק ודו"ק:

    פרש"י בד"ה יומא דאסתנא כו' אבל אסתנא ע"כ צפונית היא ונוחה כו' עכ"ל זו היא עיקר הראיה דהא דקאמר דצריכה שמעתא צלותא כיומא דאסתנא כו' משמע דנוחה היא וכולה צוננת כמו רוח דרומית אינה נוחה אלא צפונית דאינה חמה ולא צוננת היא ודאי נוחה ודקאמר שוב ורוח דרומית היא בלשון ארמי כו' אינה ראיה אלא דקושטא אשמעינן דזו היא שמה ועיין בתוספות פ"ג דגיטין:

    גמרא ור"י בנו של ריב"ב האי פעל כו' שלא יוציא כו' מ"ט א"ר הונא כו' ולעיל הוה ניחא ליה לר"י בנו של ריב"ב דקאמר בשלמא לר"י בנו של ר"י ב"ב דהא כו' וי"ל משום דהוה סבירא ליה דאי אפשר להוציא אמורים אלא בהפשטת עור עד החזה אבל השתא דקאמר דלית ביה טעמא אלא משום דפעל ה' למענהו הוא שפיר קשיא ליה מיניה כו' מה טעם דפעל ה' למענהו דמשום כבוד אית ביה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 116b · Sefaria

    Maharam

    ברש"י ד"ה פסקי סדרי בכתובים היו נוהגים לקרות בבהכ"נ פרשה של כתובים כצ"ל והוא סוף דבור:

    Maharam on Shabbat 116b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' דבנהרדעא פסקי סדרי ע"ל דף כד ע"א תוס' ד"ה שאלמלא:

    Gilyon HaShas on Shabbat 116b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אָמַר לְהוּ שְׁפִּילִית לְסֵיפֵיהּ דְּסִפְרָא. יש להקשות למה הוצרך לומר שראה דברים אלו בסוף הספר, דמאי נפקא מינה אם היה בשלישי או ברביע או באמצע? וסגי לומר אחר אותם הדברים ראיתי דברים אלו. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהרש"א ז"ל שהם לא נתנו לו השרגא והחמרא אלא רק הראו לו אותם לו, ואמרו לו שבגמר הדין שיתקבל הדין על בעלי דין אז ינתן לו השחד הנזכר עיין שם. ולכן ביום השני לא רצה שיתארך הענין בדין ודברים שבין רבן גמליאל ובין אחותו, אלא רצה לפסוק הענין בו ביום כדי שיקבל השוחד, וחש פן היא תשיב לו עיין עוד בזה היום בספר ההוא שמא תמצא אחר חזרה זו חזרה אחרת שהיא לזכותי, לכך אמר להם שְׁפִּילִית לְסֵיפֵיהּ דְּסִפְרָא ולא נשאר בו עוד דברים לעיין בהם וזהו סוף דבר.

    וּכְתִיב בֵּיהּ אֲנָא, לָא לְמֵיפַּק מֵאוֹרַיְתָא דְּמֹשֶׁה אַתִּיתִי. יש להקשות וכי שוטה היה אותו פלסוף שאומר דברים אלו, דאם לא אתא למפק מידי מתורת משה אם כן למה כתוב בתחלת הספר הפך תורת משה?! ובודאי היה אומר להם דברים אלו בפומבי ואיך לא חש שכל השומע יצחק על דבריו וידע שהוא משקר? ונראה לי בס"ד דאמר להם שכתוב בסוף הספר שהוא לא נאמר בשביל ישראל שנתנה להם כבר תורת משה שהם צריכים לילך על פי תורת משה, ורק הלכות הספר הזה כולם המה לשאר אומות ולא לישראל.

    Ben Yehoyada on Shabbat 116b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 116, Amud Bet, about 429 words in 9 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 9 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 151 words

      Opens “דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא. בעו…”

    2. Segment 246 words

      Opens “למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא.…”

      Named: רבן גמליאל.

    3. Segment 358 words

      Opens “ומפני מה אין קורין כו'. אמר רב:…”

      Named: שמואל.

    4. Segment 425 words

      Opens “בין במקום בהמ"ד בין שלא במקום בהמ"ד…”

      Named: שמואל.

    5. Segment 546 words

      Opens “רב אשי אמר: לעולם כדאמרן מעיקרא, ושמואל…”

      Named: רב אשי, רבי נחמיה, שמואל.

    6. Segment 625 words

      Opens “מתני׳ מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק…”

    7. Segment 775 words

      Opens “גמ׳ ת"ר ארבעה עשר שחל להיות בשבת,…”

      Named: רבי ישמעאל, רבי יוחנן, רב יוסף, רבה, רבא.

    8. Segment 842 words

      Opens “מאי בינייהו? איכא בינייהו דמנח אפתורא דדהבא,…”

      Named: רבי ישמעאל, רבי יוחנן, רב הונא, רב נתן.

    9. Segment 961 words

      Opens “אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: מאי…”

      Named: רב חסדא, רבי ישמעאל, רבי יוחנן, רב אשי.

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Shabbat 116b · Segment 7 — “…עד החזה דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shabbat 116b · Segment 7 — “…ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, דהא איתעביד…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Shabbat 116b · Segment 7 — “…מאי ״למענהו״ איכא? רב יוסף אמר: שלא יסריח. רבא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Shabbat 116b · Segment 4 — “…המדרש קורין. ואזדא שמואל לטעמיה, דבנהרדעא פסקי סידרא דכתובים…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 116b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026