Talmud Builders

    Shabbat 112a

    Back to index

    English translation — Shabbat 112a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1A knot with which one ties a strap to the camel’s nose ring and a knot with which one ties a rope to the ring fixed to the bow of a ship, with regard to liability to bring a sin-offering, there is none; however, there is a rabbinic prohibition. And there are knots that are permitted to be tied on Shabbat ab initio . And which are these? The knot that a woman uses to tie the opening of her robe.

    2We learned in the mishna: A woman may tie the opening of her robe on Shabbat. The Gemara states: This is obvious, as the knot is meant to be untied and is therefore not permanent. The Gemara explains: It is only necessary to state this halakha in a case where the robe has two laces with which to tie the opening. Lest you say that one of them may become void because the woman can remove the garment even with one string, leaving the one not untied a permanent knot, it therefore teaches us that neither knot is considered permanent.

    3We learned in the mishna: And a woman may tie the strings of her hairnet on Shabbat. The Gemara states: This is obvious. The Gemara clarifies the matter: It was only necessary to state this halakha in a case where the hairnet is tied loosely on her head. Lest you say that she sometimes removes it without untying it and the knots remain, the mishna teaches us that a woman is protective of her hair and avoids pulling it out, and therefore she unties the hairnet to avoid damaging her hair.

    4We learned in the mishna: And it is permitted to tie the straps of a shoe or a sandal on Shabbat. It was stated with regard to one who untied the straps of a shoe or a sandal: One baraita taught that one who did so on Shabbat is liable to bring a sin-offering; and it was taught in another baraita that one is exempt by Torah law, and it is prohibited to untie those straps ab initio ; and it was taught in another baraita that it is permitted to untie these knots ab initio . This is difficult, as there is a contradiction between one statement with regard to a shoe and another statement with regard to the straps of a shoe; and this is difficult, as there is a contradiction between one statement with regard to the straps of a sandal and another statement with regard to the straps of a sandal.

    5The Gemara explains: The apparent contradiction between one statement with regard to a shoe and the other statement with regard to a shoe is not difficult, as that baraita , which teaches that one is liable to bring a sin-offering, is referring to a shoemaker’s knot, which is permanent as it holds the shoe together. The baraita that states that he is exempt by Torah law and it is prohibited by rabbinic decree is referring to the shoe worn by Sages, as they often tie their shoes loosely so they can easily put on and remove their shoes. The baraita that teaches that it is permitted to tie shoes ab initio is referring to such knots used by the residents of the city of Meḥoza, who are meticulous in their dress and who tie and untie their shoes every day.

    6Similarly, the contradiction between one statement with regard to the straps of a sandal and the other statement with regard to the straps of a sandal is not difficult, as that baraita, which teaches that one is liable to bring a sin-offering, is referring to Arab sandals, for which shoemakers tie permanent knots. And the baraita that teaches that he is exempt by Torah law and it is prohibited by rabbinic decree is referring to straps that they, i.e., ordinary people, tie. The baraita that teaches that it is permitted to tie and untie the straps of a sandal ab initio is referring to a sandal shared by two people who alternate going out at different times. They untie and retie the straps each time to ensure that the sandals will fit properly, like the sandals of Rav Yehuda; as Rav Yehuda, brother of Rav Sala Ḥasida, had a pair of sandals, and sometimes he would go out wearing them and sometimes his child would go out wearing them. Rav Yehuda came before Abaye and said to him: What is the ruling in a case of this kind? May I tie the straps on Shabbat? Abaye said to him: Doing so renders you liable to bring a sin-offering.

    7Rav Yehuda said to him: Now, even if your ruling in that case had been that one is exempt by Torah law but it is still prohibited by rabbinic law, it would be difficult for me, and you say to me that the ruling is that one is liable to bring a sin-offering. Abaye asked him: What is the reason for that difficulty? Rav Yehuda said to him: Because on weekdays too I sometimes go out wearing them and sometimes my child goes out wearing them. Abaye said to him: If so, it is permitted to untie the straps ab initio .

    8Rabbi Yirmeya was walking after Rabbi Abbahu in a karmelit on Shabbat when the strap of his sandal tore. Rabbi Yirmeya said to Rabbi Abbahu: What should I do to it? Rabbi Abbahu said to him: Take a moist reed fit for animal consumption and wrap it around the sandal to fasten it. And the Gemara relates: Abaye was standing before Rav Yosef on Shabbat when the strap of his sandal tore. Abaye said to Rav Yosef: What should I do with it? He said to him: Leave it and do not move it. Abaye said to him: How is this case different from that of Rabbi Yirmeya? He answered him: There the sandal would not have been protected; here it will be protected. Abaye said to him: But it remains a utensil and may therefore be moved on Shabbat, as if I so desire, I can switch it from the right foot to the left foot and wear it. Rav Yosef said to him: From the fact that Rabbi Yoḥanan explains the matter in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as will be explained, conclude from it that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Therefore, a torn sandal is not considered to be a utensil even if it were switched, i.e., turned around.

    9The Gemara asks: What is that opinion of Rabbi Yehuda? As it was taught in a baraita : A sandal that was ritually impure, whose two ears that hold the straps or whose two straps ( ge’onim ) broke, or whose entire sole was removed, becomes ritually pure because it is no longer a utensil. However, if only one of its ears or one of its straps broke, or if only most but not all of its sole was removed, it remains impure. Rabbi Yehuda says: If the inner strap broke it remains impure, because the outer strap can still be used. If the outer strap broke it is rendered pure. And Ulla, and some say Rabba bar bar Ḥana, said that Rabbi Yoḥanan said: Like there is a dispute with regard to ritual impurity, so too, there is a dispute with regard to Shabbat, i.e., whether or not it is permitted to wear such a sandal on Shabbat. However, there is no dispute with regard to ḥalitza .

    10And we discussed this issue: In accordance with whose opinion is the statement of Rabbi Yoḥanan? If you say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the baraita is explained as follows: From the fact that it is a utensil with regard to ritual impurity, it is also a utensil with regard to Shabbat, but it is not considered a utensil with regard to ḥalitza . However, didn’t we learn in a mishna: If she removed the left shoe, which was on the right foot of her brother-in-law, her ḥalitza is valid? Apparently, a woman can perform ḥalitza even when the shoe is on the wrong foot, and it is not deemed unfit for ḥalitza . Rather, Rabbi Yoḥanan’s opinion must be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and is saying the following: From the fact that with regard to impurity it is not a utensil, with regard to Shabbat it is also not a utensil. However, that is not the case with regard to ḥalitza , for which it is a utensil.

    11The Gemara asks: Say that we said that if she removed the left shoe which was on the right foot, her ḥalitza is valid, that applies only in a case where it is fit as a utensil for its usual purpose, i.e., it can be used as footwear. However, here it is not fit as a utensil for its usual purpose, as Rabbi Yehuda said: If the outer strap of the sandal tore, the sandal is rendered ritually pure. Apparently, according to Rabbi Yehuda, it is not a utensil. Rabbi Yoḥanan’s statement is difficult according to both opinions. The Gemara answers: Actually, his opinion is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; however, emend his statement and say that Rabbi Yoḥanan said: And this is the halakha with regard to ḥalitza as well. And this teaches us that when we say that if she removed the left shoe that was on the right foot her ḥalitza is valid, that is only in a case where

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    גמ' קיטרא דקיטרי בזממארצועה ארוכה שמכניסין בטבעת אסור לכתחילה לקושרה שם מפני שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים וקושר ומתיר ראש האחד שנתון ביתד או בעמוד שאסור בו האנקה והגמל:

    תרתי דשישתי פתחים היינו אותן לשונות והוויין זו למעלה וזו למטה זו לימין וזו לשמאל ואם אינה מתרת אלא האחד יכולה לפושטה וללובשה בדוחק:

    מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטיל להותיהוי קשר של קיימא וכיון דלא ידעי הי מינייהו תרווייהו ליתסרו קא משמע לן:

    פשיטאדהא כל יומי שריא לה:

    דרויחאלא דחקתו בראשה אלא קושרתו בריוח שיכולה לחולצה מראשה כשהיא קשורה:

    מהו דתימא מישלף שלפא להמראשה הכי והוה לה קשר של קיימא:

    חייסה על שערהשמא תוציא בדוחק ותינתק שערה ודפסקיא נמי איכא לשנויי כה"ג מהו דתימא מחתא ליה דרך רגלה ויוצאה קמ"ל דלא עבדה הכי משום צניעותא:

    בדאושכפיבקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם:

    בדרבנןכשקושרים סביב רגלים אין קושרין בדוחק שפעמים שחולצו כשהוא קשור ונועלו כשהוא קשור ומיהו קשר של קיימא לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגליו:

    בדבני מחוזאשהם רחבי לבב ומקפידים על לבושיהן ונעליהן להיות מכוונין וקושרין אותו בדוחק וצריך להתירו ערבית:

    בדטייעי דקטרי אושכפיבסנדלים של ישמעאלים סוחרים שהאושכפים קושרים בהן הרצועות בקשר קבוע:

    בדחומרתא דקטרי אינהואלו סנדלים של שאר אנשים שאין רצועות קבועות בהן ע"י אומן אלא הם עצמן קושרין אותם בחומרתא בעלמא וקושרין ומתירין ופעמים שמתקיים שבת או חדש:

    דנפקי בי תריוצריך כל אחד ואחד לקשור לפי רגלו הלכך בכל יום קושרו ומתירו:

    כה"גשאני מתירו עכשיו ונועל בני ושבת היתה:

    השתא פטור אבל אסור הוה קשיא ליאמאי אסור:

    מ"טקשיא לך:

    א"ל משום דבחול נמיאני מתירו בכל יום וקושרו התינוק לפי רגלו:

    אי הכי מותר לכתחילהומעיקרא סבר דלא רגיל למעבד הכי וקטרא דאושכפי הוה שרגיל להיות קבוע:

    איפסיק רצועה דסנדליהונפל הסנדל מרגלו שע"י הרצועה הוא עומד שהסנדל פתוח מעל גביו וצדדיו של עץ או של עור שלוק וקשה והרצועות נקשרות על גב הרגל ומעמידות אותו:

    שקול גמי לח דחזי למאכל בהמהדראוי לטלטול:

    וכרוךבמקום הרצועה ונועלו עד שתכנס:

    אביי הוה קאי קמיה דרב יוסףבחצר:

    שבקיהבמקום שנפל מרגלך ולא תטלנו בידך להצניעו:

    ומ"ש מדר' ירמיהדשרא ליה ר' אבהו לנועלו ע"י גמי:

    התםבכרמלית כגון בקעה לא הוה מינטר:

    והא מנא הואואמאי אסור לטלטלו והא עדיין תורת מנעל עליו:

    דאי בעינא הפיכנא מימין לשמאלשהסנדל יש לו שתי תרסיות והן של עור מקום קביעות הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים לבין שני רגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשנפסק הפנימי ראוי הוא לתקנו ואע"ג שתיקונו ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מיתחזי וכשנפסקה חיצונה אינו הגון שוב לתקנו והך דאביי חיצונה איפסיק משום הכי אסריה רב יוסף אפילו לטלטלו וא"ל אביי והא אכתי מנא הוא דהפיכנא ליה לרגל האחרת ונמצאת החיצונה פנימית:

    א"ל מדקא מתרץ רבי יוחנןלמילתיה דר"י לקמן ומפרש לה:

    ש"מ הלכה כר"ידאמר משנפסקה החיצונה לאו מנא הוא:

    אזניושכלפי גב הרגל שאוחזו בהן כשנועלו:

    תרסיותיומקום קביעות הרצועות:

    הכףשול"א בלע"ז שתחת פרסות הרגל:

    טהורדתו לא מתקני ליה וא"נ מתקני ליה חדוש הוא והשתא מיהא בטיל ליה:

    טמאלא פרחה טומאה מעליו דאכתי מנא הוא ואפילו נפסקה החיצונה דאי בעי מפיך ליה מימין לשמאל ונמצאת חיצונה נעשית פנימית:

    ואמר עולא גרסי':

    אליבא דמאןמהני תנאי א"ר יוחנן דמאי דסבירא ליה לענין טומאה ס"ל לענין טלטול שבת אבל לענין חליצה מודה לבר פלוגתיה:

    אילימא לרבנןאשמעינן רבי יוחנן דכי היכי דלענין טומאה משוי ליה מנא לענין שבת נמי מנא הוא אבל לחליצה לאו מנא הוא ואינו כשר לחליצה והא אנן תנן חלצה בסנדל של שמאל בימין שהחליצה ברגל ימיני ואם נעל בו סנדל שמאל וחלצה כשר ואי נפסקה חיצונה דסנדל של שמאל אמאי לא הוה כשר לחלוץ הואיל ובעלמא סנדל הוא משום דחזי להפוכי ה"נ חזי להפוכי:

    אלא אליבא דר"יאמרה ר' יוחנן למילתיה ולאשמעינן דבחליצה מודה ר"י דמנא הוא כגון שנפסקה חיצונה של שמאל הופכו לימין וחולץ וכדתנן של שמאל בימין חליצתה כשירה:

    אימר דאמרינן חליצה כשירההיכא דלא נפסקו תרסיותיו:

    דלמילתיהברגל העשוי לו מנא הוא:

    הכא למילתיה לאו מנא הואדהא ר"י לענין טומאה ושבת לאו מנא משוי ליה:

    אימא וכן לחליצהכדמפרש ואזיל ואשמעינן דכי אמרינן חלצה כו' ואליבא דרבנן לא מצינן לאוקמיה לדרבי יוחנן ולמימר וכן לחליצה ולאשמעינן דמנא הוא דא"כ מאי אתא לאשמעי' ר' יוחנן כיון דלמילתיה מנא הוא בהדיא תנן לה מתניתין ומשום דאפכי לא מיפסל דתנן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה והיינו דאמר לעיל דמתרץ רבי יוחנן אליביה דר' יהודה:

    שבת 112 עמוד א

    1קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסטרידא, חיובא הוא דליכא, הא איסורא איכא. ויש שמותרין לכתחילה, ומאי ניהו קושרת מפתחי חלוקה.

    2מפתח חלוקה. פשיטא! לא צריכא, דאית ליה תרי דשי. מהו דתימא: חדא מינייהו בטולי מבטיל קא משמע לן.

    3וחוטי סבכה. פשיטא! לא צריכא, דרויחא לה. מהו דתימא: מישלף שלפא לה, קא משמע לן דאשה חסה על שערה ומישרא שריא לה.

    4ורצועות מנעל וסנדל. איתמר: התיר רצועות מנעל וסנדל, תני חדא: חייב חטאת, ותניא אידך: פטור אבל אסור, ותניא אידך: מותר לכתחילה. קשיא מנעל אמנעל, קשיא סנדל אסנדל.

    5מנעל אמנעל לא קשיא: הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי. פטור אבל אסור בדרבנן. מותר לכתחלה בדבני מחוזא.

    6סנדל אסנדל לא קשיא: הא דקתני חייב חטאת בדטייעי דקטרי אושכפי. פטור אבל אסור בדחומרתא דקטרי אינהו. מותר לכתחילה בסנדל דנפקי ביה בי תרי, כדרב יהודה. דרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא הוה ליה ההוא זוגא דסנדלי, זמנין דנפיק ביה איהו, זימנין נפיק ביה ינוקיה. אתא לקמיה דאביי, א"ל כה"ג מאי? א"ל חייב חטאת.

    7א"ל השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי, ״חייב חטאת״ קאמרת לי?! מאי טעמא? א"ל משום דבחול נמי זימנין נפיקנא ביה אנא, זימנין נפיק ביה ינוקא. א"ל אי הכי, מותר לכתחילה.

    8רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית. איפסיק רצועה דסנדליה. אמר ליה: מאי ניעבד לה א"ל שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה, וכרוך עילויה. אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף. איפסיק ליה רצועה. אמר ליה: מאי איעביד ליה? א"ל שבקיה. מאי שנא מדרבי ירמיה? התם לא מינטר, הכא מינטר. והא מנא הוא, דאי בעינא הפיכנא ליה מימין לשמאל? א"ל מדקמתרץ רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה, ש"מ הלכה כרבי יהודה.

    9מאי היא? דתניא: סנדל שנפסקו שתי אזניו, או שתי תרסיותיו, או שניטל כל הכף שלו טהור. אחת מאזניו, או אחת מתרסיותיו, או שניטל רוב הכף שלו טמא. ר' יהודה אומר: נפסקה פנימית טמא. החיצונה טהור. ואמר עולא, ואיתימא רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין שבת, אבל לא לענין חליצה.

    10והוינן בה: [ר' יוחנן] אליבא דמאן? אילימא אליבא דרבנן: מדלענין טומאה מנא הוי לענין שבת נמי מנא הוי, אבל לא לחליצה דלאו מנא הוא, והתנן: חלצה של שמאל בימין חליצתה כשרה. ואלא אליבא דרבי יהודה: מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא, אבל לא לחליצה דמנא הוא.

    11אימר דאמרי' חלצה של שמאל בימין חליצת' כשרה היכא דלמילתי' מנא הוא, הכא למילתיה לאו מנא הוא, דהא אמר ר' יהודה: נפסקה החיצונה טהור אלמא לאו מנא הוא! לעולם אליבא דר' יהודה. אימא: וכן לחליצה. והא קמשמע לן: דכי אמרינן חלצה של שמאל בשל ימין חליצתה כשרה היכא׃

    Tosafot

    אימור דאמרי' חליצתה כשרה היכא דלמילתיה מנא הואוהא דלא מוקים לה אליבא דרבנן אבל לא לחליצה משום דלמילתיה דהיינו בשמאל לאו מנא הוא היינו טעמא משום דכיון דמנא הוא לדידהו לשבת ולטומאה אף על גב דלמילתיה לאו מנא הוא כשר הוא לחליצה כיון דשל שמאל בימין חליצתה כשרה אבל לר' יהודה דלמילתיה לאו מנא הוא ולמידי אחרינא נמי לאו מנא הוא מסתבר דלאו מנא הוא לחליצה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    פי' סבכה וקאיה בל' ערבי שרי למקטר בהנהו חוטי שערה דמשרא הוא דשריא ליה ולא שיפה להו מעוף.

    רצועות מנעל וסנדל אית בהוא ג' בבי קיטרי דקטרי אושכפי לההיא רצועה במנעל עצמו המתירה חייב חטאת. והני רצועות הנמשכות מגופו של מנעל שקושרין אותו על הרגל ועל השוק (אחד שני עלין המנעל) אחר שנועלין הנך מותר לכתחלה לקשרן ולהתירן וזהו דבני מחוזא והן נמי קשר חיצון של רצועות שהוא למעלה מן השוק ומן הרגל. אם מעיקרא קשרן לשום כך הרצען קשר של קיימא שכשנועל ההוא מנעל מכניס רגליו באותן הרצועות ואינו מתירן כל עיקר ההוא נמי המתירן חייב עליו חטאת אבל זה הקשר החיצון שלא קשרו האומן אלא כל אדם קושרו מהיכי דניחא ליה מרווח או צר או כגון מסני רבנן שכל אחד מעמידו על חפצו כד רויח למיסם ולמישלף בניחותא כגון זה המתירו פטור. שהרי מעשה הדיוט הוא אבל אסור להתירו לכתחלה דהוא קא מוקים ליה על חפצו וקשרו כמין קשר של קיימא לפי שאין דעתו להתירו ולשנותו. ומשני דבני מחוזא דעבידן להתירן ולקשרן בכל זמן דכד בעי למרהט שרי ליה וקמיט ליה וכד בעי לסגויי בניחותא כי הלוכן דרבנן מרפי ליה כי הא גוונא מותר להתירו לכתחלה. וסנדל כי הלין אנפין אית ביה. סנדל דטייעי כגון קצת האי דקרו ליה השתא תאסומא דעביד ליה לפי מידת אסתורא דכרעיה וקטר ליה קיטרא מעליא. אם התירו חייב חטאת. ודחומרתא פי' מכנפין כולהי רצועות ומעיילין בחומרתא דכד בעי מעייק והדר קטיר מאבראי דחומרתא וכד בעי מרווח כגון האי פטור אבל אסור. וסנדל המוכן לשנים דחומרא דכד בעי האי למסיימיה מרווח ליה וכד בעי אחרינא למסיימיה קמיט ליה ודאי הני לא קטרי קשר של קיימא מעיקרא דניח ליה להתירו ונייח ליה נמי לאידך להתירו הלכך לכתחלה [שרי]. הא דר' ירמיה דאיפסיק ליה רצועה דסנדליה וא"ל ר' אבהו שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עליה ואתייה. קיי"ל דהאי גמי לח דא"ל כי היכי דאיתכשר להנטל בשבת דהאי כיון דאחזי למאכל בהמה הוה ליה דבר הניטל בשבת. כמו ככר או תינוק ושרי לאיתויי פחות מד' אמות כר' יצחק דאמר מוליכו פחות פחות מד' אמות. ולא תימא כיס בלבד שרו ליה דאדם בהול על ממונו. ואי לא שרית ליה אתי לאתוייה ד' אמות בר"ה אלא כל דבר שצריך לו מדתנן המוציא תפלין מכניסן זוג זוג. ובשעת הסכנה מכסן והולך לו בד"א בסכנת גוים אבל בסכנת לסטין מוליכן פחות פחות מד' אמות וה"מ בדוכתא דלא מינטר. אבל בדוכתא דמינטר לישבקיה בדוכתא כרב יוסף ואע"ג דא"ל אביי אי בעינא אפיכנא ליה. לא חיישינן ליה. יש רבנן דהוו מפרשי אפיכנא ליה מימין לשמאל וכיון דאפיכנא ליה הויא לה רצועה דאיפסיקא (וסדורא דפיש לבראי ומיהדק קליל) ומסתגי ליה ואנן לא קא מתחזי לנא היכי הוי הכין אלא הפוך מקום עקיבו לראשו ואוחזו באצבעותיו ואמר ליה כיון דמסגינא ביה אע"פ בהיפוך כלי הוא ואמאי אסור לטלטוליה ואמר ליה רב יוסף מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה דכד מפסיק סנדל אע"ג דאפשר להפוכיה לאו מנא הוא ש"מ דהלכתא כר' יהודה. מאי דר' יהודה דתניא סנדל שנפסקה אחת מאונה או אחת מתרסיותיו או שניטל כל הכף טמא ב' אזניו או ב' תרסיותיו או שניטל רוב הכף טהור ר' יהודה אומר נפסקה הפנימית טמא החיצונה טהור פי' קסבר ר' יהודה אע"פ שלא נפסקה אלא האוזן החיצונה של סנדל בלבד נפיק ליה מתורת כלי וטהור ות"ק סבר אם נפסק אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו עדיין כלי הוא אינו יוצא מתורת כלי עד שיפסקו שתיהן ולר' יהודה כיון שנפסק האוזן החיצונה כבר יצא מתורת כלי וטהור הוא ואע"פ שיכול להפכו לזה הסנדל ברגלו האחרת ולשום האוזן החיצונה פנימית. וקמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה דאמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כמחלוקת לטומאה כך מחלוקת לענין שבת.

    אבל לא לחליצה פי' כל דהוא כלי לקבל טומאה גם הוא כלי לינטל בשבת וכל שיצא מתורת כלי לענין טומאה אף יצא מתורת כלי לענין שבת ואינו ניטל ומשום הכי אצרכיה רב יוסף למישבקיה ודלא לטלטוליה בשבת. והיכי מתרץ דר' יוחנן אליבא דר' יהודה דקתני ר' יוחנן אבל לא לחליצה והוי בה רבא אליבא דמאן קאמר ר' יוחנן אבל לא לחליצה אילימא אליבא [דרבנן] דסברי בפסיקת אוזן אחת לא נפיק מתורת כלי ואמר ר' יוחנן כי לא נפיק מתורת כלי אליבא דרבנן לא לענין טומאה ולא לענין שבת.

    Babylonian Talmud · folio map

    Shabbat 112a

    Shabbat 112a. The full printed text of this folio side — 11 numbered segments, about 414 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    גמ' קיטרא דקיטרי בזממא רצועה ארוכה שמכניסין בטבעת אסור לכתחילה לקושרה שם מפני שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים וקושר ומתיר ראש האחד שנתון ביתד או בעמוד שאסור בו האנקה והגמל:

    תרתי דשי שתי פתחים היינו אותן לשונות והוויין זו למעלה וזו למטה זו לימין וזו לשמאל ואם אינה מתרת אלא האחד יכולה לפושטה וללובשה בדוחק:

    מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטיל לה ותיהוי קשר של קיימא וכיון דלא ידעי הי מינייהו תרווייהו ליתסרו קא משמע לן:

    פשיטא דהא כל יומי שריא לה:

    דרויחא לא דחקתו בראשה אלא קושרתו בריוח שיכולה לחולצה מראשה כשהיא קשורה:

    מהו דתימא מישלף שלפא לה מראשה הכי והוה לה קשר של קיימא:

    חייסה על שערה שמא תוציא בדוחק ותינתק שערה ודפסקיא נמי איכא לשנויי כה"ג מהו דתימא מחתא ליה דרך רגלה ויוצאה קמ"ל דלא עבדה הכי משום צניעותא:

    בדאושכפי בקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם:

    34 more comments on this page.

    Rashi on Shabbat 112a · Sefaria

    Tosafot

    אימור דאמרי' חליצתה כשרה היכא דלמילתיה מנא הוא והא דלא מוקים לה אליבא דרבנן אבל לא לחליצה משום דלמילתיה דהיינו בשמאל לאו מנא הוא היינו טעמא משום דכיון דמנא הוא לדידהו לשבת ולטומאה אף על גב דלמילתיה לאו מנא הוא כשר הוא לחליצה כיון דשל שמאל בימין חליצתה כשרה אבל לר' יהודה דלמילתיה לאו מנא הוא ולמידי אחרינא נמי לאו מנא הוא מסתבר דלאו מנא הוא לחליצה:

    Tosafot on Shabbat 112a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    פי' סבכה וקאיה בל' ערבי שרי למקטר בהנהו חוטי שערה דמשרא הוא דשריא ליה ולא שיפה להו מעוף.

    רצועות מנעל וסנדל אית בהוא ג' בבי קיטרי דקטרי אושכפי לההיא רצועה במנעל עצמו המתירה חייב חטאת. והני רצועות הנמשכות מגופו של מנעל שקושרין אותו על הרגל ועל השוק (אחד שני עלין המנעל) אחר שנועלין הנך מותר לכתחלה לקשרן ולהתירן וזהו דבני מחוזא והן נמי קשר חיצון של רצועות שהוא למעלה מן השוק ומן הרגל. אם מעיקרא קשרן לשום כך הרצען קשר של קיימא שכשנועל ההוא מנעל מכניס רגליו באותן הרצועות ואינו מתירן כל עיקר ההוא נמי המתירן חייב עליו חטאת אבל זה הקשר החיצון שלא קשרו האומן אלא כל אדם קושרו מהיכי דניחא ליה מרווח או צר או כגון מסני רבנן שכל אחד מעמידו על חפצו כד רויח למיסם ולמישלף בניחותא כגון זה המתירו פטור. שהרי מעשה הדיוט הוא אבל אסור להתירו לכתחלה דהוא קא מוקים ליה על חפצו וקשרו כמין קשר של קיימא לפי שאין דעתו להתירו ולשנותו. ומשני דבני מחוזא דעבידן להתירן ולקשרן בכל זמן דכד בעי למרהט שרי ליה וקמיט ליה וכד בעי לסגויי בניחותא כי הלוכן דרבנן מרפי ליה כי הא גוונא מותר להתירו לכתחלה. וסנדל כי הלין אנפין אית ביה. סנדל דטייעי כגון קצת האי דקרו ליה השתא תאסומא דעביד ליה לפי מידת אסתורא דכרעיה וקטר ליה קיטרא מעליא. אם התירו חייב חטאת. ודחומרתא פי' מכנפין כולהי רצועות ומעיילין בחומרתא דכד בעי מעייק והדר קטיר מאבראי דחומרתא וכד בעי מרווח כגון האי פטור אבל אסור. וסנדל המוכן לשנים דחומרא דכד בעי האי למסיימיה מרווח ליה וכד בעי אחרינא למסיימיה קמיט ליה ודאי הני לא קטרי קשר של קיימא מעיקרא דניח ליה להתירו ונייח ליה נמי לאידך להתירו הלכך לכתחלה [שרי]. הא דר' ירמיה דאיפסיק ליה רצועה דסנדליה וא"ל ר' אבהו שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עליה ואתייה. קיי"ל דהאי גמי לח דא"ל כי היכי דאיתכשר להנטל בשבת דהאי כיון דאחזי למאכל בהמה הוה ליה דבר הניטל בשבת. כמו ככר או תינוק ושרי לאיתויי פחות מד' אמות כר' יצחק דאמר מוליכו פחות פחות מד' אמות. ולא תימא כיס בלבד שרו ליה דאדם בהול על ממונו. ואי לא שרית ליה אתי לאתוייה ד' אמות בר"ה אלא כל דבר שצריך לו מדתנן המוציא תפלין מכניסן זוג זוג. ובשעת הסכנה מכסן והולך לו בד"א בסכנת גוים אבל בסכנת לסטין מוליכן פחות פחות מד' אמות וה"מ בדוכתא דלא מינטר. אבל בדוכתא דמינטר לישבקיה בדוכתא כרב יוסף ואע"ג דא"ל אביי אי בעינא אפיכנא ליה. לא חיישינן ליה. יש רבנן דהוו מפרשי אפיכנא ליה מימין לשמאל וכיון דאפיכנא ליה הויא לה רצועה דאיפסיקא (וסדורא דפיש לבראי ומיהדק קליל) ומסתגי ליה ואנן לא קא מתחזי לנא היכי הוי הכין אלא הפוך מקום עקיבו לראשו ואוחזו באצבעותיו ואמר ליה כיון דמסגינא ביה אע"פ בהיפוך כלי הוא ואמאי אסור לטלטוליה ואמר ליה רב יוסף מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה דכד מפסיק סנדל אע"ג דאפשר להפוכיה לאו מנא הוא ש"מ דהלכתא כר' יהודה. מאי דר' יהודה דתניא סנדל שנפסקה אחת מאונה או אחת מתרסיותיו או שניטל כל הכף טמא ב' אזניו או ב' תרסיותיו או שניטל רוב הכף טהור ר' יהודה אומר נפסקה הפנימית טמא החיצונה טהור פי' קסבר ר' יהודה אע"פ שלא נפסקה אלא האוזן החיצונה של סנדל בלבד נפיק ליה מתורת כלי וטהור ות"ק סבר אם נפסק אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו עדיין כלי הוא אינו יוצא מתורת כלי עד שיפסקו שתיהן ולר' יהודה כיון שנפסק האוזן החיצונה כבר יצא מתורת כלי וטהור הוא ואע"פ שיכול להפכו לזה הסנדל ברגלו האחרת ולשום האוזן החיצונה פנימית. וקמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה דאמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כמחלוקת לטומאה כך מחלוקת לענין שבת.

    אבל לא לחליצה פי' כל דהוא כלי לקבל טומאה גם הוא כלי לינטל בשבת וכל שיצא מתורת כלי לענין טומאה אף יצא מתורת כלי לענין שבת ואינו ניטל ומשום הכי אצרכיה רב יוסף למישבקיה ודלא לטלטוליה בשבת. והיכי מתרץ דר' יוחנן אליבא דר' יהודה דקתני ר' יוחנן אבל לא לחליצה והוי בה רבא אליבא דמאן קאמר ר' יוחנן אבל לא לחליצה אילימא אליבא [דרבנן] דסברי בפסיקת אוזן אחת לא נפיק מתורת כלי ואמר ר' יוחנן כי לא נפיק מתורת כלי אליבא דרבנן לא לענין טומאה ולא לענין שבת.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 112a · Sefaria

    Rashba

    הא דאמרינן פטור אבל אסור קא קשיא לי. יש מפרשים אפילו אי אמרת לי פטור אבל אסור הוה קשיא לי. ואינו מחוור, דהוה ליה למימר פטור אבל אסור קא מבעיא לי, אלא נראה דאברייתא קאי, והכי פירושא, פטור אבל אסור דקתני בברייתא דלעיל קשיא לי דלא אשכחת ליה טעמא דלא ידענא היכי אוקמיא, דאי בכי האי קשיא לי אמאי, אבל ברייתא דקתני חייב חטאת שפיר מתוקמא ליה בקיטרא דעבדי אושכפי.

    מאי שנא מדרב ירמיה התם מינטר הכא לא מינטר איכא למידק דודאי מדקאמר ליה מאי שנא מדר' ירמיה משמע דבחד גוונא מיירי, ואם כן אי לאו מנא הוא רבי ירמיה שרי לטלטולה ואפילו בכרמלית דלא מינטר, דהא לא שרו טלטול במקום פסידא. ועוד אמאי לא שרא ליה ואע"ג דלאו מנא הוא, דהא כיון דאפסיק השתא בשבת ואכתי חזי למלאכה קצת דהא חזי לכסויי בה מנא ולמסמך בה כרעי המטה, ותנן (לקמן שבת קכד, ב) כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה. ואי אפשר לומר דאינהו כר"י סבירא להו דבעי מעין מלאכתו הראשונה, דאם כן רבי אבהו היכי שרי אפילו בכרמלית, ועוד דאי אפשר דסבירא ליה בהא כר"י דהא טעמא דרבי יהודה התם משום נולד, ואנן לא קיימא לן כותיה בנולד בשבת. וכתב הראב"ד ז"ל דאפשר דר' יוסף סבירא ליה כר' יהודה, ור' יוחנן סבירא ליה הכין כדאיתא בשמעתין מדמתרץ לה אליבא דר' יהודה כו', ור' אבהו לא סבירא ליה כוותיה והיינו דשרא ליה לר' ירמיה. ואינו מחוור, דהא משמע דר' יוסף ור' אבהו לא אפליגו במידי בהא, מדקא מקשה ליה מאי שנא מדרבי ירמיה וקא מהדר ליה התם מינטר והכא לא מינטר, ולא אמר ליה איהו סבר מנא ואנא סברי לאו מנא. ועוד תירץ הראב"ד ז"ל דרב יוסף ור' אבהו סבירא להו כר' יהודה דוקא בסנדל שנפסקה אחד מאזניו דלא מבטיל ליה איניש ממלאכתו בהכי לחודיה לכסויי ביה מנא או לסמוך בו כרעי המטה אלא דעתו לתקוני ולאהדורי למלאכתו, הלכך כיון דלא חזי ליה לנועלה לכולה שבת מוקצה הוא, ומשום הכי אמר ליה רב יוסף שבקיה דלאו מנא הוא, ודוקא בחצר דמינטר דמקצה ליה איניש מדעתיה עד דמתקן ליה, אבל בכרמלית דלא מינטר לא מקצה ליה איניש אלא דעתיה עליה לטלטלה על ידי גמי לח.

    אימר דאמרינן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה היכא דלמילתיה מנא הוא הכא למילתיה לאו מנא הוא. ואיכא למידק דאם כן מאי קא מקשה כי מוקמינן לה כרבנן אבל לא לחליצה דלאו מנא הוא, והא תנן חלצה בשל שמאל בימין וכו', לימא התם משום דלמילתיה מנא הכא למילתא לאו מנא הוא, דאפילו לרבנן לא משוו ליה מנא, אלא משום דחזי לאפוכא משמאל לימין, אלמא למילתא דהיינו לשמאל לאו מנא הוא. ויש לומר דלרבנן כיון דחזי לאפוכא לימין ולכך קאי ולא לשמאל שפיר חזי לחליצה, דהשתא של שמאל דקאי לשמאל אפילו הכי חלצה בה בימין חליצתה כשרה, האי דכל עצמו לא הוי מנא לרבנן אלא משום דחזי לימין וקאי להפוכא לימין לא כל שכן, אבל לר' יהודה דמשום דאפשר להפוכא לימין לא משוי ליה מנא עד דמתקן ליה ומהפך לה ממש, איכא למימר הכין, דכיון דאיהו השתא לאו מיניה למילתיה ולא קאי להפוכי, אע"ג דאפשר דמתקן ליה ומהפך ליה לימין השתא מיהא לאו מנא.

    Rashba on Shabbat 112a · Sefaria

    Meiri

    יתבאר במסכתא זו שכל הכלים הניטלים שבריהם נטלים בין נשברו בשבת בין נשברו קודם השבת ואפי' אינם ראויים לכעין מלאכתן ראשונה הואיל וראויים למלאכה כלל כגון לכסות באותו שבר את החבית או לסמוך בה כרעי המטה ולמדת שאם נפסקו רצועות סנדלו ונפלה הסנדל מעל רגלו שהוא יכול לטלטלה שהרי ראויה היא לכסות בה את הכלי או לסמוך בה כרעי המטה או ציר הדלת ואין הלכה כר' יהודה שהיה מצריך בזו כעין מלאכתן ראשונה מעתה צריך לעיין בשני מעשים אלו שהוזכרו בכאן בנוסח זה ר' ירמיה הוה קא אזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית איפסיקא רצועה דסנדליה כלומר ונפל הסנדל מעל רגלו ואמר לו שקיל גמי לח כלומר הראוי למאכל בהמה שהוא מותר בטלטול והדקהו עליו עד שתבא לביתך והרי שהתיר טלטולו קודם שיהא ראוי לנעילה שהרי על כרחך היה לו לטלטל את המנעל להדק בו את הגמי ואמרו אח"כ אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף בחצר איפסיקא ליה רצועה דסנדליה אמר ליה מאי אעביד ליה אמר ליה שבקיה כלומר שאסרו שלא להכניסו בבית מחמת איסור טלטול ושאלו על זה מאי שנא מדר' ירמיה ותירצו התם לא מינטר הכא מינטר כלומר התם לא מינטר וחסו על פסידתו הכא מינטר ומאחר שאין שם פסידא אף אתה אסור בטלטולו ומעתה תמה על עצמך אם טלטולו נאסר היאך נתירהו בפסידא מועטת כל כך ועוד טלטולו מפני מה נאסר והרי אף הוא ראוי למלאכה כמו שכתבנו תדע שהרבה פסקו מטעם זה כר' יהודה ואין כאן תשמיש למלאכה ראשונה ואע"פ שהיא ראויה להחליפה לרגלו האחר והוא שמנעלים שלהם היו להם שתי תרסיות שנכנסים בהם הרצועות האחת נקראת חיצונה והאחת נקראת פנימית והיא אותה שסמוכה לרגלו האחר וכל שהחיצונה קיימת היא ראויה לנעילה אע"פ שנפקעה הפנימית שאין בני אדם רואים בפנימית ואין אדם קפיד עליה וכל שהחיצונה נפקעה אינה ראוייה כלל אפי' היתה הפנימית שלימה ומעתה כשנפקעה החצונה אם בשל ימין היא יכול הוא להחליפה בשל שמאל וחזרה לה חיצונה פנימית ואמרו על זה שאף הוא סובר שמאחר שנפסדה צורתה לרגל זה אין מה שהיא ראויה לרגלו האחר עושתה כלי לדין מלאכה ראשונה ומתוך כך אסור לטלטלה לדעת ר' יהודה:

    וא"ת ומה תתרץ בראשונה והיאך התירוה בכרמלית משום דלא מינטר לא שאנו חוששין לפסידא מועטת כזו אלא שמא יחוש הוא עליה ויבא להביאה בידו וכעין מה שהתירו בכיסו בפרק אחרון ואף גאוני הראשונים פירשוה בהבאה פחות פחות מארבע אמות וגמי הלח הוא כדי שיהא ניטל בשבת דומיא דככר או תינוק ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים וגדולי המפרשים כלם מחליטים לפסוק כרבנן ולהתיר בטלטול כל שבר אחר שהוא ראוי למלאכה כלל וראיה לדבר מה שאמרו במחלקתם שמחלקתם בנשברו בשבת שלרבי שמעון מוכן הוא שאין לו מוקצה ונולד לר' יהודה נולד הוא ומאחר שהוחלט לפסוק כר' שמעון במוקצה ונולד לשבת אף זו מותרת וחזרה שאלה למקומה ואף לדעת הפוסקים כר' יהודה כל שראוי' להחליף משמאל לימין מלאכתו ראשונה היא ובזו מיהא אין הלכה כר' יהודה כמו שיתבאר בענין טומאה אלא שגדולי המפרשים תירצוה ששאר כלים שנשברו הואיל ונפקעה מהן מלאכה ראשונה מכל וכל אף הוא מייחדן למה שהן ראויים וכל שראויים למלאכה כלל מותר לטלטלו אבל סנדל שנפסק לבו עליו לתקנו ואינו מיחדו בלבו לשום מלאכה ונמצא שכל שלא נתקן אינו ראוי לשום מלאכה שהרי כל שהיא במקום השמור מקצה דעתו ממנה עד שתתקן ובמקום שאינו נשמר התירו שאף הוא מיחדו לכך עד שיוליכנו לביתו ואיני מקצה דעתו ממנה ולא הוצרך לגמי לח אלא לנעלו בו שלא להביאו ביד ואף ברה"ר מותר:

    כבר ידעת שכל כלי שנשבר אחר שנטמא אם נפסדה צורתו ותשמישו פקעה טומאתו וכן אותם השברים אינם מקבלים טומאה וכל הכלים שיעור שבריהן או נקיבתם מבואר במקומו איזה מהם מפקיעו מידי טומאה מעתה סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו עדיין הוא בטומאתו שאין זה מפסיד צורתן ותשמישן ואפי' בחיצונה שתי אזניו או שתי תרסיותיו או שניטל רוב הכף ר"ל שנפחת עד שאינו מקבל רוב הרגל טהור סנדל שהוא טמא מדרס ונפסק' אחת מאזניו שהוא בטומאתו ר"ל שהוא טמא מדרס כשהיה ותקנה ואח"כ נפסקה שניה ותקנה טהור מן המדרס כאלו לא תקן את זו הראשונה ונפסקה שאע"פ ששתיהן קיימות פנים חדשות הם שבאו לכאן ומ"מ עדיין טמא מגע מדרס אבל אם לא תקן את הראשונה עד שנפסקה השניה טהור מכלום:

    Meiri on Shabbat 112a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    פירש"י בד"ה טהור דתו לא מתקני ליה וא"נ מתקני ליה חידוש כו' עכ"ל. ר"ל דא"נ מתקני תרוויהו טהור משום דפנים חדשות באו לכאן כדלקמן נפסקה שניה ותקנה טהור וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 112a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' ויש שמותרין לכתחלה ומאי ניהו קושרת מפתח חלוקה מפתחי חלוקה פשיטא וכו' כצ"ל:

    או שניטל רוב הכף שלו טמא שתי אזניו וכו' כצ"ל:

    והוינן בה רבה אליבא דמאן וכו' ס"א ר' יוחנן אליבא דמאן:

    ברש"י ד"ה חייסה וכו' שמא תצא בדוחק וכו' נ"ל שצ"ל שתוציא בדוחק וכו':

    שם ד"ה מהו דתימא מבטל ליה וכו' כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 112a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Shabbat, daf 112, Amud Aleph, about 414 words in 11 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 11 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 120 words

      Opens “קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסטרידא, חיובא…”

    2. Segment 218 words

      Opens “מפתח חלוקה. פשיטא! לא צריכא, דאית ליה…”

    3. Segment 322 words

      Opens “וחוטי סבכה. פשיטא! לא צריכא, דרויחא לה.…”

    4. Segment 427 words

      Opens “ורצועות מנעל וסנדל. איתמר: התיר רצועות מנעל…”

    5. Segment 517 words

      Opens “מנעל אמנעל לא קשיא: הא דקתני חייב…”

    6. Segment 654 words

      Opens “סנדל אסנדל לא קשיא: הא דקתני חייב…”

      Named: רב יהודה, רב סלא, אביי.

    7. Segment 731 words

      Opens “א"ל השתא פטור אבל אסור קא קשיא…”

    8. Segment 870 words

      Opens “רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דר' אבהו…”

      Named: רבי ירמיה, רב יוסף, רבי יוחנן, רבי יהודה, אביי.

    9. Segment 956 words

      Opens “מאי היא? דתניא: סנדל שנפסקו שתי אזניו,…”

      Named: עולא, רבה.

    10. Segment 1051 words

      Opens “והוינן בה: [ר' יוחנן] אליבא דמאן? אילימא…”

      Named: רבי יהודה.

    11. Segment 1148 words

      Opens “אימר דאמרי' חלצה של שמאל בימין חליצת'…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Shabbat 112a · Segment 9 — “…בר חנה אמר ר' יוחנן: כמחלוקת לענין טומאה כך…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Shabbat 112a · Segment 8 — “…בהמה, וכרוך עילויה. אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף.…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Shabbat 112a · Segment 9 — “…החיצונה טהור. ואמר עולא, ואיתימא רבה בר בר חנה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Shabbat 112a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026